ינו 052015
 

14 בפברואר. בשאילתה שהוגשה על ידי הצירים הציוניים בסיים לראש-הממשלה, לשר-הצבא, לשר לענייני פנים ולשר-המשפטים, נתבקשו השרים לתת את הדעת לכך, שבחוקים שונים אין מקפידים על שימוש נכון במונחים "פולני", "בעל לאומיות פולנית" ו"אזרח פולני". החוקה מכירה רק במונח "אזרח פולני", וזה יכול להשתייך או ללאום הפולני או למיעוטים הלאומיים במדינה; אך אם משתמשים במונח אחר, בעל קונוטציה פולנית לאומית, מתעלמים או מפלים את האזרחים בעלי הלאומיות האחרת, תוך הפרה ברורה של אמנת המיעוטים ואף של החוקה הפולנית.

כצפוי, שאילתה זו לא זכתה למענה. ב-14 ליולי, לקראת סיום עבודתו של הסיים הראשון (המכונן),  הוגשה שאילתה נוספת לראש-הממשלה, לשר לענייני פנים, לשר לענייני דתות והשכלה ציבורית, לשר-העבודה ולשר-המשפטים ובה פורטו החוקים שכללו פגיעה גלויה או סמויה בהתחייבויות לשיווי זכויות אזרחי, כמובטח בחוקה ובאמנת המיעוטים. המסמך מסתיים בקביעה כי המנהל האזרחי מתייחס אל היהודים כאל אזרחים ממדרגה שנייה, והוא משתף פעולה עם מדיניות הדחיקה החוצה של היהודים ("אויסראטונגס פאליטיק").

יולי

הסיים אישר את תקנת הבחירות שעל פיה חולקה הארץ לאזורי בחירה, ושקלול תוצאות הבחירות בכל אזור נעשה בצורה מתוחכמת שנועדה להקטין את ייצוג מפלגות המיעוטים. מול תכסיסים אלה חלה התקרבות בין נציגי המיעוטים השונים, ובעיקר היהודים והגרמנים ונפתח משא-ומתן להקמת גוש מיעוטים. ב-17 באוגוסט נערך כנס בו השתתפו נציגים של הביילורוסים, הגרמנים, הרוסים, האוקראינים והיהודים. הוחלט על הקמת גוש מיעוטים, שנראה היה כי יוכל להכניס לסיים בין 60 ל-80 צירים. הקמת הגוש עוררה חששות וספקות בקרב המנהיגות היהודית והציונית, שכן יזמה זו תגביר ותחריף את האיבה ליהודים מצד ציבור הרוב הפולני, ומצד שני ספק אם ניתן לסמוך על שיתוף הפעולה עם המיעוטים האחרים שאינם מצטיינים באהדתם ליהודים. אגודת-ישראל הצטרפה בסופו של דבר לגוש, ואילו הפולקיסטים, אף שהיו הראשונים שתמכו ברעיון, הסתלקו ממנו לאחר שלא התקבלו דרישותיהם לייצוג יתר והשגת התחייבות מכל מרכיבי הגוש לשיתוף פעולה כולל גם מחוץ לסיים. ציוני גליציה המערבית וציוני גליציה המזרחית פרשו מן הרשימה הציונית המיוצגת בגוש והגישו כל אחת רשימה משלהם. ציוני גליציה המזרחית התלבטו בשאלה אם להשתתף בבחירות אם לאו, תוך התחשבות באוכלוסיית הרוב האוקראיני, שהחרים את הבחירות, כיוון שלא הכיר בשלטון הפולני. שליח מיוחד יצא לוינה להיפגש עם המנהיגות האוקראינית שם ולהסביר כי לא חל שינוי בעמדת הניטרליות של יהודי גליציה בסכסוך בין האוקראינים לבין הפולנים. גם המפלגות הציוניות הסוציאליסטיות, "פועלי-ציון ימין", ו"צעירי-ציון" לא הצטרפו לגוש והציגו רשימה משותפת עצמאית משלהן. "פועלי-ציון שמאל" הציגו רשימה משלהם, והבונד הציג רשימה משלו.

 

ספטמבר-נובמבר

בסוף ספטמבר פורסם כרוז משותף לכל המיעוטים הלאומיים החברים בגוש הקורא לתמיכה בגוש ומסביר את תכלית הקמתו: להבטיח כי הדמוקרטיה הפולנית תתחשב באינטרסים של כל הלאומים החיים בתוכה. 7 נציגים יהודים, 6 נציגים ביילורוסים, 7 נציגים גרמנים, נציג רוסי אחד ו-6 נציגים אוקראינים היו חתומים על הכרוז.

השלטונות הפולניים הפעילו לחצים אדירים כדי לשבש את פעילות הבחירות של הגוש ושל המפלגות האחרות, בעיקר מפלגות השמאל; אך אלה נתקלו במאמץ ארגוני נגדי נמרץ של מפלגות המיעוטים הלאומיים ושל המפלגות היהודיות. תוצאות הבחירות, שנערכו ב-5 בנובמבר, לימדו על הישג גדול של גוש המיעוטים, שהשיג 66 מנדטים מכלל 444 הצירים בסיים. המספר הכללי של צירי המיעוטים בסיים היה 89 (כ-20%). מתוך זה הצירים היהודיים מנו 35 איש. בסנאט היו למיעוטים 27 סנטורים (מהם 23 נציגים של הגוש). מספר הסנטורים היהודים היה 12. החלוקה המפלגתית בקרב הצירים היהודים היתה כדלקמן: לציונים 15, למזרחי 6, לאגודת-ישראל 6, להתאחדות (פועלי-ציון ימין וצעירי-ציון) 3, לאיגוד הסוחרים 1, לפועלי-ציון 1, לפולקיסטים 1, לבלתי מפלגתיים 2. בסנאט היו לציונים 5 נציגים, למזרחי 2, לאגודת-ישראל 2, להתאחדות 1, ולאיגוד הסוחרים 2. כתרים רבים נקשרו לראשו של יצחק גרינבוים, שנחשב הארכיטקט הראשי של גוש המיעוטים. כישלונם של הבונד ושל הפולקיסטים היה בולט. כוחם האלקטורלי לא בא לידי ביטוי בשל הדבקות העיקשת בעקרונותיהם, שלא התקבלה על דעת הבוחרים היהודים. ועם זה, הפיצול המפלגתי הגדול בקרב הציבור היהודי גרם לאובדן קולות רבים, שהיו עשויים להגדיל את הייצוג היהודי בסיים.

אחת התוצאות המיידיות של הגידול המרשים במספר הצירים היהודים בסיים ובסנט היתה יצירת גוש יהודי – "חוג הצירים היהודים בסיים ובסנאט, "הקולו היהודי" ("קולו ז'ידובסקי"), שאמור היה להמשיך ביתר אפקטיביות את המאבק לזכויות מיעוט לאומי לציבור היהודי ברפובליקה של פולין. ד"ר יהושע טהון, מנהיג ציוני גליציה המערבית, כשבא לסכם "ארבע שנות הסיים", כתב: "מעל לכל הושג דבר שאינו ניתן למדידה – העלאת כבודם של היהודים, שהוא בבחינת נכס לאומי לבאים אחריהם. עתה ברור לכל שאין להתעלם עוד מתביעות היהודים ואין לפגוע בהם, משום שיש התובעים את עלבונם."