ינו 052015
 

בבחירות למועצה המחוקקת, שנערכו בחודש פברואר, החרים רוב הציבור הערבי את הבחירות. הממשלה האריכה את תהליך הבחירות עד חודש מאי, בתקווה להגדיל את אחוז ההשתתפות של הציבור הערבי. בסוף מאי הודיעה הממשלה על ביטול הליך הבחירות, לאחר שהתברר כי רק כששית מבעלי זכות הבחירה הערבים השתתפו בבחירות. הוכנס תיקון לחוקה ולפיו נמסרו סמכויות החקיקה לידי הנציב העליון, וזה אמור להסתייע במועצה מייעצת שתוקם לצורך זה. ממשלת המנדט נמנעה מלהפעיל אמצעי דיכוי כלפי ההנהגה הערבית שניהלה מסע תעמולה כנגד ההשתתפות בבחירות. "הממשלה לא ראתה זאת כחובתה להפעיל לחץ על האוכלוסיה להשתתף", הסביר סמואל.

בכך הוסר לפי שעה איום המועצה המחוקקת מעל היישוב היהודי. ניסיונו של סמואל להקים מועצה מייעצת נכשל גם הוא, שוב בגלל סירוב הערבים להשתתף בגוף זה.

מזכיר הממשלה, וינדהם דידס, התפטר מתפקידו באפריל ובמקומו בא סר ג'ילברט קלייטון, ששימש כראש "המשרד הערבי" בזמן המלחמה. לעומת דידס, הפרו-ציוני, קלייטון היה רחוק מלהאמין במעשיות החזון הציוני.

מרכז השלטון המנדטורי היה בירושלים. הארץ חולקה לשלושה מחוזות – צפון ובירתו חיפה, דרום ומרכזו ביפו, ומחוז ירושלים. בראש כל מחוז עמדו מושל מחוז וסגנו –שניהם פקידים בריטיים ממונים. הפקידות הנמוכה באה מקרב תושבי הארץ, כמחציתה מקרב הערבים הנוצרים, כרבע מקרב היהודים ורבע מקרב המוסלמים.

ב-25 במאי נערך בעמאן טקס הכרזת עצמאותה של עבר-הירדן. הנציב הרברט סמואל שהשתתף בטקס הודיע כי "בכפיפות לאישורו של חבר-הלאומים, ממשלת הוד מלכותו תכיר בקיומה של ממשלה עצמאית בעבר-הירדן תחת שלטונו של הוד רוממותו האמיר עבדאללה". התגובה הציונית על התפתחות זו היתה פושרת למדי. הקונגרס הציוני הי"ג, שהתכנס באוגוסט, קיבל נוסח החלטה זה בסוגיית עבר-הירדן: "ארץ-ישראל המזרחית והמערבית הינן אחדות היסטורית, גיאוגרפית וכלכלית; הקונגרס מביע מחדש את תקוותו כי בכל סידור חדש שייעשה בנוגע לעבר-הירדן תכובדנה שאיפות ההתיישבות של היהודים".

בסוף יוני נפגש סמואל בלונדון עם ועדת הקבינט שישבה על מדוכת המדיניות הבריטית במזרח התיכון. בישיבות אלה נוכח סמואל לדעת כי האווירה במסדרונות השלטון כלפי המדיניות הפרו-ציונית בארץ-ישראל השתנתה לרעה, והיו שהעלו את הדרישה להסתלק מן ההתחייבויות של בריטניה כלפי הציונות. סמואל עשה כמיטב יכולתו כדי לרסן את הגל הביקורתי הזה. סייעה בידו המסקנה שאליה חזרה והגיעה ועדת הקבינט בדבר חיוניות האחיזה הבריטית בסיני ובארץ-ישראל, לצורך ההגנה על תעלת סואץ. ועדת הקבינט סיכמה את דיוניה בסוגיית ארץ-ישראל בהחלטה האומרת כי ממשלת בריטניה תוסיף לראות בהצהרת בלפור ובפירוש שניתן לה בספר הלבן של 1922 בסיס למדיניותה בארץ-ישראל.

כישלון הניסיונות להקים מועצה מחוקקה ומועצה מייעצת הביא את הממשלה ליזמה חדשה – הקמת סוכנות ערבית, שתהנה ממעמד זהה לזה שניתן לסוכנות היהודית על פי סעיף 4 בכתב המנדט. הרכבה של הסוכנות היהודית ייקבע על ידי הנציב העליון, בהתייעצות עם המנהיגים הערביים המקומיים. סמואל הודיע על היזמה החדשה למשלחת של נכבדים ערביים שזימן אליו. יושב ראש הוועד-הפועל הערבי, מוסא כאזם אל חוסייני, דחה את ההצעה, בשם המשלחת: "הערבים, שמעולם לא הכירו במעמדה של הסוכנות היהודית, אין להם כל עניין בהקמתה של סוכנות ערבית על אותו בסיס".

תכנית הסוכנות הערבית הדאיגה מאד  את ההנהגה הציונית. ברור היה כי אם תוגשם תכנית זו תנוטרל במידה רבה יכולת ההשפעה והפעולה של הסוכנות היהודית בארץ-ישראל. בוועד הפועל הציוני ובוועד הלאומי התקבלו החלטות השוללות את היזמה להקמת סוכנות ערבית. וייצמן שמר על איפוק. ממילא כשל גם מהלך זה בשל אי-נכונות הצד הערבי לקבל את ההצעה הבריטית.

ב-29 בספטמבר מועצת חבר-הלאומים העניקה תוקף רשמי למנדט הבריטי על ארץ-ישראל. מהלך זה התאפשר רק לאחר חתימת הסכם השלום עם תורכיה, ביולי 1923.

ב-27 בנובמבר הודיע הנציב העליון על הקמת מועצה מייעצת בת 10 חברים ממונים – כולם פקידי ממשלה בריטיים – שבהם ייוועץ הנציב בכל ענייני החקיקה בארץ-ישראל. מצב עניינים זה נשמר כל ימי שלטון המנדט.