ינו 052015
 

בשנה זו, על רקע סגירת שערי אמריקה והתגברות הלחץ הכלכלי על יהודי פולין, החלה העלייה הרביעית, שבמשך שנתיים (1926-1924) הביאה לארץ למעלה מ-62,000 איש, מספר כמעט כפול מזה של כל העולים בעליייה השלישית. תם עידן העליות החלוציות; החל עידן העליות ההמוניות. גם הרכבן האנושי והאידיאולוגי היה שונה. אלה היו בני מעמד בינוני נמוך, שבחלקם הגדול הגיעו לכאן לאו דווקא מכוח הדחיפה של הרעיון הציוני, כי אם מכוח הדחיקה של הגולה, שנעשתה אנטישמית וצרה ליהודים יותר ויותר ונסתתם המוצא לאמריקה.

כמחצית מעולי העלייה הרביעית נקלטו בתל אביב. זו התפתחה במהירות מדהימה ובסוף 1926 כבר מנתה כ-40,000 תושבים. ענף הכלכלה העיקרי בעיר היה הבנייה. קרוב למחצית מפועלי העיר עבדו בבניין. בתי-מלאכה קטנים, חנויות, מסעדות, קיוסקים ובתי-מלון קטנים צצו בכל פינות העיר התוססת. המציאות התל אביבית והתרבות העירונית שצמחה בה היתה כה שונה מן החזון הציוני שליווה את העליות החלוציות שקדמו לעלייה הרביעית, חזון של חברת עובדי אדמה המתפרנסים מעמלם בשדה, עד שהביאה כמה מן המנהיגים והדוברים הבולטים ביישוב ובתנועה הציונית להשמיע קולות מחאה. "לא ניתן ליצור בארץ-ישראל תרבות של קיוסק וגזוזים", הכריז בן-גוריון. "לא ניתן לגרור את דז'יקה ונאלבקי לארץ-ישראל (שני רחובות מרכזיים ברובע היהודי בוארשה, שנודעו לשמצה בשל חנויותיהם הצפופות והפעילות הכלכלית התזזיתית והפתלתלה שהתנהלה בהם)", קרא וייצמן.

גם המושבות הוותיקות התפתחו והתרחבו. פתח-תקווה הפכה לעיירה ובה 6,700 תושבים. ראשון-לציון ורחובות מנו כ-2,000 תושבים. בחדרה מנו כ-1,400 תושבים. מושבות השרון התפתחו בעיקר תודות למטעי ההדרים. שטחי ההדרים במושבות גדלו מ-12,000 דונם ל-45,000 דונם. כמעט כל הישובים החדשים בשרון התבססו על ענף ההדרים. המתיישבים החדשים שפנו לחקלאות העדיפו ענף זה, שלא היה כרוך בסיכונים ובעמל מפרך כמו המשק החקלאי המעורב, הבטיח תשואה טובה ומהירה והתבסס על עבודה שכירה.

הון פרטי היה הגורם הדומיננטי בפעילות הכלכלית וההתישבותית בארץ בשנות העלייה הרביעית. חברת ההתיישבות הפרטית "קהיליית ציון אמריקאית", מיסודו של "מסדר בני-ציון" באמריקה, בלט בשנים אלה כגורם הראשון במעלה ברכישת אדמות בארץ-ישראל. חברה זו רכשה עד שנת 1926 כ-120,000 דונמים, בין השאר את האדמות שעליהן קמה עפולה והמושבה בלפוריה בעמק יזרעאל, את האדמות שעליהן קמה קריית בנימין וכפר אתא (שלימים הפכו לקריית אתא) בעמק זבולון, ואת האדמות שעליהן קמה מצפון לתל אביב המושבה הרצליה. החברה מימנה את רכישותיה על ידי מכירת האדמות לקונים פרטיים בתשלומים לשיעורין.

במציאות, שבה רוב האיכרים העדיפו העסקת פועלים ערבים, חלק גדול מן הפועלים החקלאיים במושבות התארגנו ב"קבוצות קבלניות", שקיבלו על אחריותן עיבוד פרדסים וכך יכלו להבטיח תעסוקה לפועלים, שכפרטים לא יכלו לשרוד בתחרות הקשה עם הפועלים הערבים. המוסדות הציוניים עודדו בניית שכונות פועלים עם משקי-עזר, שבהם עבדו הפועלים בימי אבטלה. כמה חבורות מתוך הקבוצות הקבלניות התארגנו כקבוצות התיישבות באדמות שנחכרו בסביבות המושבות. כך קמו נקודות ישוב כמו קבוצת שילר, וגבעת-ברנר ליד רחובות, וגבעת-השלושה ליד פתח-תקוה.

בסוף אוקטובר התכנסה ועדת המנדטים המתמדת (Permanent Mandates Commission ) של חבר-הלאומים ודנה בישיבתה החמישית המיוחדת בנושא ארץ-ישראל. על שולחנה הונחו שלושה מסמכים – דו"ח ממשלת בריטניה (מעצמת המנדט) לשנת 1923, דו"ח ממשלת המנדט (הממשל הארצישראלי) לשנת 1923, תזכיר שהוגש מטעם הוועד-הפועל הערבי. סמואל ייצג את ממשלת בריטניה ואת ממשלת המנדט והסביר את מדיניות בריטניה בארץ-ישראל. הוועדה מתחה ביקורת על מדיניות ההגירה של ממשלת המנדט, שאיננה מביאה בחשבון את רגישותם של התושבים הערבים. הוועדה הדגישה כי לממשלת המנדט התחייבות כפולה בארץ-ישראל – הן כלפי הציונים והן כלפי התושבים הערבים.

מועצת הערים של ארגון "ההגנה", המורכבת ממפקדי הערים הגדולות – תל-אביב, חיפה וירושלים – ואשר שימשה כגוף העליון וכעין מטה של ההגנה, תחת פיקודו של יוסף הכט, אישרה את חוקת "ההגנה". הכט מונה ב-1922 לתפקיד ראש מרכז "ההגנה" או מפקד "ההגנה", אחרי פרישת גולומב ואביגור ממרכז "ההגנה", על רקע העימות עם אנשי "השומר". בנוסח החוקה הוגדרה "ההגנה" כהסתדרות צבאית חשאית שמטרתה "הגנה על הישוב והתכוננות למיליציה עממית". הארגון יהיה פתוח לכל "עברי ועבריה מבני 17 ומעלה". היא אחראית לסידור ההגנה הכללית בערים. מצטרפים חדשים ייחשבו טירונים משך ששה חודשים. בשמונה-עשר החודשים הבאים יהיה בגדר פעיל ויהיה חייב לצאת לכל פעולה שתוטל עליו. אחר כך יעבור ל"תקופת מילואים בלתי-מוגבלת".