ינו 052015
 

בחודשים מרס-אפריל התנהל ויכוח ציבורי אם יש להמשיך ולקיים את "אמנת המיעוטים" של חבר-הלאומים. ויכוח זה זה לווה על ידי פרסומים אנטישמיים, שנכתבו ברוח "הפרוטוקולים של זקני ציון" וייחסו ליהודים מזימת השתלטות גלובלית, בשיתוף פעולה עם המעצמות האנגלו-סכסיות. עם זאת, במהלך השנה ניכרה גם מגמה נגדית אנטי-אנטישמית, שבה נטלו חלק חוגי האינטליגנציה בשמאל ובימין. הטון הרווח היה שמצד אחד ראוי לעודד מגמת הגירה של הפרולטריון היהודי, אך מצד שני לעודד ולהקל על תהליכי ההשתלבות של האינטליגנציה היהודית ואין לחסום את דרך השתלבותה בתרבות הפולנית באמצעות "נומרוס קלאוזוס".

סטניסלאב גראבסקי, שעמד בראש ממשלת פולין בשנים 1924-1923 וניהל מדיניות ברוח התנועה האנדקית האנטישמית, המכוונת לדחוק את היהודים מן החיים הכלכליים של פולין, הגיע למסקנה כי המאבק בין הפולנים והיהודים חייב להתמתן. הפתרון במישור הכלכלי הוא בהרחבת המשק הפולני, כך שיימצא בו מקום גם לפעילות היהודית. מצד שני יהודים צריכים להבין כי אין כל סיכוי לכפות על החברה והמדינה הפולנית תפיסה של מדינת-לאומים. גראבסקי שלל לחלוטין את תפיסתו של גרינבוים לגבי שאלת המיעוטים בפולין. על בסיס תפיסה זו לא ניתן יהיה להגשים דו-קיום פולני-יהודי ואם זו תהיה התפיסה השוררת בקרב היהודים לא יהיה מנוס מלדחוק אותם החוצה ולאלץ אותם להגר.

מדיניותו הכלכלית של גראבסקי לא היתה מכוונת בראש וראשונה לדחיקת היהודים. הכלכלה הפולנית איימה לקרוס תחת לחץ האינפלציה הדוהרת. כדי לבלום את האימפלציה נקט גראבסקי בצעדים קיצוניים, שהבולט שבהם היה מיסוי כבד על המסחר. כל פגיעה במסחר משמעה היה פגיעה קשה ביהודים. התוצאה המיידית היתה יציאה בהולה של אלפי יהודים, בני המעמד הבינוני, שעשו דרכם לארץ-ישראל, כיוון ששערי אמריקה נסגרו. קרוב ל-18,000 יהודים עלו לארץ מפולין ב-1924, במסגרת מה שנודע בשם "העלייה הרביעית", שכונתה גם "עליית גראבסקי".

בתנועה הציונית בפולין התפתח ויכוח פנימי סוער בין סיעת "עת לבנות", בהנהגת יהושע גוטליב וליאון לויטה, לבין סיעת "על המשמר", בהנהגת גרינבוים, שאליו חברו גם סיעות השמאל הציוני. גרינבוים ותומכיו טענו שהעלייה הרביעית מקלקלת את אופייה החלוצי של ארץ-ישראל ומחלישה את התנועה הציונית בפולין, שכן היהודים הנדחקים לארץ אינם נזקקים להסתדרות הציונית ומתארגנים במסגרות משלהם, לשם רכישת קרקעות בארץ. הוויכוח הלוהט בסוגיה זו היה עז ורצוף בביטויים קיצוניים אף יותר מן הוויכוח שהתנהל אותה שעה בארץ; שכן שם שמרו מפלגות השמאל על נימה של פרגמטיות ויחסם לעלייה הרביעית, ה"קפיטליסטית" היה ונשאר דו-משמעי.

בלהט הוויכוח עשה גרינבוים הבחנה חדה ומעניינת, שעוררה אי-נחת אפילו בהנהלה הציונית בלונדון, בין ציונות לבין "ארצישראליות". ציונות משמעה מהפכה עמוקה בחיים היהודיים, ברמה האידיאולוגית והמעשית; ואילו ארצישראליות אינה אלא הגירה לארץ-ישראל, בלא לשנות את דפוסי החיים בגולה ואת ערכיה. קיימת על כן סתירה בין הציונות לארצישראליות. גרינבוים ייצג כאן עמדה המעניקה עדיפות לציונות של הצלת היהדות בנוסח אחד-העם על הצלת היהודים בנוסח הרצל. בפורומים הציוניים הכלליים, בקונגרסים הציוניים, בעימותים עם וייצמן ועם אנשי תנועת העבודה, במשך שנות העשרים ושנות השלושים, תקף גרינבוים את "הפלשתינוצנטריות", התפיסה הרואה חזות הכל ב"בניין הארץ", על חשבון הדאגה למצבם של המוני היהודים הנמקים בגולה. לאמתו של דבר, גרינבוים האמין במהפכה הציונית, כמהפכה לאומית תרבותית כוללת, והאמין פחות בארץ-ישראל כפתרון לבעיית היהודים: "ארץ-ישראל יכולה לחכות".

הוויכוח הפנימי והתמוטטות העלייה הרביעית החלישו מאד את התנועה הציונית בפולין. ההנהגה הציונית היתה שותפה למבוכת ההנהגה היהודית בכללה נוכח מדיניות הממשלה ותהפוכות השלטון בשנים 1926-1924. הציבור היהודי הגיע למסקנה כי אין בכוחה של ההסתדרות הציונית להחיש פתרון למצוקתו.

בערים הגדולות – וארשה, לודז', לבוב, קרקא – ניכרה מגמה של פולוניזציה בקרב הבורגנות היהודית. זו התבטאה בהתפשטות גוברת של השפה הפולנית בקרב היהודים וגידול במספרי התלמידים היהודים בבתי-הספר הפולנים הממלכתיים. גדל מספר העיתונים היהודיים ואף הציוניים בשפה הפולנית. דוברים ציוניים הביעו דאגה עמוקה נוכח מגמות אלה, שבישרו על תהליך טמיעה חדש בקרב האינטליגנציה והדור הצעיר היהודי. בעיתונות היהודית התפרסמו מאמרים הקוראים לחיזוק מגמת ההתקרבות בין היהודים לפולנים, ובעיקר טיפוח השיח האינטלקטואלי והתרבותי בין האליטות של שני העמים וחיזוק ההזדהות האזרחית הפולנית בקרב הציבור היהודי.

"השומר הצעיר", שהיתה תנועת הנוער העצמאית הראשונה בתולדות הציונות, קמה בגליציה בזמן המלחמה ונשאה אופי של ארגון "צופים" ומטרתו העיקרית להחזיר את הנוער היהודי אל הטבע, בהשפעת תנועת הנוער הגרמנית Wandervogel. אליהם התחברו אגודות של "צעירי-ציון" שעסקו בצד התיאורטי של היהדות והציונות. "השומר הצעיר" שאף ליצור צעיר יהודי חדש, בריא בגופו ובנפשו ולהקים קהילה יהודית חדשה, שתספק לצעיר היהודי מסגרת חלופית למשפחתו ולקהילה היהודית המסורתית הגוועת. רעיונות ואידיאלים שונים, שנעו בין הדרישה לשחרור הפרט היהודי לבין הדרישה לשחרור העם היהודי ולהגשמת חברה אידיאלית בארץ-ישראל, ברוח הערכים האוניברסליים, תוך משיכה גוברת אל הערכים הסוציאליסטיים, התרוצצו בתוך התנועה בשנותיה הראשונות. במידה מסוימת סיפקה תנועת נוער כמו "השומר הצעיר" מוצא של בריחה ושל גאולה מן המצב היהודי חסר התוחלת בפולין החדשה.

בשנת 1926 הגיע מספר החברים ב"השומר הצעיר" בפולין לכ-12,000 ובגליציה לכ-3,500 צעירים.  בשנת 1924 הקימה "השומר הצעיר" את חוות ההכשרה הראשונה בפולין. יזמה זו נחשבה נקודת ציון במעבר מתנועה בעלת אופי אינדיבידואליסטי ורומנטי לתנועה של חלוציות והגשמה בארץ-ישראל. עם זאת התעקשה התנועה לשמור על ייחודה והתנגדה לכל התחברות עם אחת מן המפלגות הציוניות, גם אלה של תנועת העבודה. בתוך התנועה התחולל מאבק רעיוני בין הרוב הנוטה לארצישראליות לבין אלה המושכים שמאלה לכיוון הסוציאליזם הרדיקלי הבינלאומי. כישלון העלייה הרביעית רק הקצין את עמדות שני הצדדים. אבל גם הפלג הארצישראלי אימץ לעצמו את התורה המרקסיסטית, מתוך שאיפה אינסטינקטיבית ליצירת עוגן אידיאולוגי חזק, שיחליף את לבטי התקופה הרעיונית המבולבלת שאפיינה את "השומר הצעיר" בראשית דרכו. כדי לגשר בין המרקסיזם לבין דרישות הציונות החלוצית הציע מאיר ואלד (יערי) את "תורת השלבים", לפיה רק לאחר הקמת הבסיס הטריטוריאלי האיתן לעם היהודי בארץ-ישראל, ניתן יהיה בשלב השני להצטרף למאבק העולמי של הכוחות המהפכניים הבינלאומיים. התפתחות זו התרחשה בשנת 1927, עם ייסודו של "הקיבוץ הארצי" בארץ-ישראל.

בשנים 1925-1924 הופיעה תנועת הנוער הציונית "גורדוניה", על שם א.ד. גורדון. ב-1926 מנתה התנועה כ-3,000 חברים. אף שהתנועה שמרה על עצמאותה, היא קיימה קשר הדוק עם מפלגת "התאחדות" המזוהה עם "הפועל הצעיר" בארץ-ישראל. חברי התנועה היו אמורים להצטרף ל"הפועל הצעיר" ולקיבוציה בארץ-ישראל. "גורדוניה" אימצה לעצמה תפיסה שהיתה בבחינת תמונת תשליל של "השומר הצעיר". פנחס לוביאניקר (לבון), המנהיג האידיאולוגי של "גורדוניה", האשים את "השומר הצעיר" באליטיזם ובהתעלמות מן ההמונים היהודיים. "גורדוניה", לעומת זאת, אינה עוסקת לא בסוציאליזם ולא ברומנטיקה, כי אם בחלוציות פשוטה.

דצמבר

הסתיים משפט הדיבה שנמשך שנים, בו תבע גרינבוים את עורכי העיתון "גאזטה וארשבסקה" על פרסום כתבה שהשמיצה אותו כמי שבעת שהותו בלונדון ב-1920 פעל נגד האינטרסים של המדינה הפולנית. פסק-הדין קבע כי עורכי העיתון פעלו בתום-לב כיוון שהיה להם בסיס לחשוב כי הידיעה אודות גרינבוים היא מבוססת. בציבור היהודי התקבל הפסק כניצחון של גרינבוים.