ינו 052015
 

1 באפריל. בירושלים נערך טקס הפתיחה של האוניברסיטה העברית, בהשתתפות אלפי אורחים ובמעמד הלורד בלפור, הגנרל אלנבי, הנציב העליון סמואל, וייצמן, סוקולוב ואישים אחרים, מדינאים, מדענים ואנשי רוח.

בביקור בארץ, אמר שר-המושבות, ליאופולד אמרי, למשלחת של הוועד הלאומי: "עליכם לזכור תמיד, כי על הבית הלאומי היהודי בארץ-ישראל לחיות עם הבית הלאומי הערבי באותה ארץ".

1 ביולי. הרברט סמואל סיים את שרותו כנציב העליון בארץ-ישראל, בתום חמש שנים לכהונתו. בדו"ח המקיף שהגיש לשר-המושבות סקר את תקופת נציבותו ואת הישגי ממשלו. את השקפתו על תפקיד המנדט ביחס לציונות סיכם כך: ממשלת המנדט אמורה להבטיח את הסדר והביטחון בארץ ולא להעמיד מכשולים לא נחוצים לפני התנועה הציונית בעבודתה בארץ-ישראל. אלה הם תנאי מסגרת, ואילו בכל מה שקשור ביציקת תוכן למסגרת זו, ההסתדרות הציונית צריכה לסמוך על משאביה העצמיים והכל יהיה תלוי בנכונות ההקרבה וההתלהבות של הציונים עצמם.

אוגוסט

בסוף החודש הגיע לארץ הפילדמרשל לורד הרברט פלומר (Plumer) והחל בתפקידו כנציב העליון. כבר בתחילת כהונתו השתדל פלומר להבהיר כי ממשלו לא יעסוק בסוגיות המדיניות השנויות במחלוקת בין יהודים וערבים. הוא יתרכז בפיתוח כלכלי של הארץ ובדאגה לרווחתם ולביטחונם של תושבי הארץ וינהג ביד תקיפה במפירי הסדר ופוגעים בביטחון הציבורי.

"ההגנה" קיימה באוגוסט, על הר הכרמל, קורס צבאי, שבו השתתפו כ-20 מפקדים, רובם משלוש הערים הגדולות. הקורס נמשך כ-10 שבועות וסיפק חוויה מכוננת למשתתפים בו, לא רק בשל רמת האימונים בו, אלא משום שזו היתה הפעם הראשונה, לאחר ניסיון קלוש בשנת 1921, ש"ההגנה" קיימה קורס בהקף ארצי. בדרך כלל קיומה ופעילותה של "ההגנה" לא חרגו ממסגרת לוקלית ועצמאית של שלוש הערים הגדולות ועשרות הישובים החקלאיים – רובם ככולם נקודות ההתיישבות העובדת – שהקשר והמגע בינם לבין המרכז היה רופף מאד. אם היתה איזו ממשות ל"הגנה" כארגון ארצי הרי זו התגלמה בארגוני ההגנה בשלוש הערים הגדולות. בתל אביב, בה נמנו על "ההגנה" באמצע שנות העשרים כ-350 חברים, בירושלים ובחיפה כ-250 חברים בכל אחת. קיומם של תאי הגנה בישובים החקלאיים הקטנים היה טבעי וקדם להופעת "ההגנה"; מה שאין כן בערים הגדולות; שם קמו ארגוני ההגנה המקומיים כסניפים של ארגון "ההגנה" הארצי וכך גם הוכרו. אמנם סניף תל אביב שמר על מידה גדושה של עצמאות ואי-תלות במרכז "ההגנה", תודות למעורבות ראשי העיר בפעילות הביטחונית ויכולתם לממן אותה.

במושבות הגדולות והוותיקות – פתח-תקווה, ראשון-לציון, חדרה, זכרון-יעקב, נס-ציונה – לא היתה ל"הגנה" דריסת רגל ממשית. ענייני ההגנה היו מסורים לוועדי המושבות. אלה שיתפו פעולה עם סדרי הביטחון של הממשלה, שסיפקה ארגזי נשק חתומים למושבות, להפעלה בשעת חירום.

המשמעת הפנימית בקרב חברי "ההגנה" היתה טבעית וחזקה ועוררה השתאות בקרב צופים מן החוץ. ועם זאת שליטת "מרכז ההגנה" או גם "מרכזי ההגנה" המקומיים על הנעשה בשטח היתה מוגבלת ומותנית בנסיבות. מקרי רצח של יהודים בידי ערבים, שהתרחשו מדי פעם, בעיקר בפאתי הערים המעורבות, עוררו תגובות נקם בלתי-נשלטות, על אף המגמה של הפיקוד לרסן את התגובות בשטח. ב-1922, כאשר בתגובה על רצח יהודי, נרצח נער ערבי בסביבות תל אביב, התפרסם מכתבו הגלוי של אחד-העם, שהסתיים במלים אלה: "מה אנו ומה חיינו העתידים בארץ הזאת, שנקריב בשבילם כל אותם הקורבנות בלי קץ אשר בלעדיהם לא תיבנה ארץ? האמנם רק בשביל להוסיף באחת מפינות המזרח עם קטן של 'ליבנטינים' חדשים אשר יתחרו עם הליבנטינים שכבר ישנם, בכל אותן המידות המושחתות של שאיפה לדם, נקמה, תחרות וכו', שהיו תוכן חייהם של אלו? אם זה הוא המשיח – ייתי ולא אחמיניה!"