ינו 052015
 

באמצע השנה הבשיל משא-ומתן חשאי שהתנהל בין נציגי הממשלה לנציגי ה"קולו" היהודי, בהנהגת ד"ר רייך. תכלית המשא-ומתן היתה להסדיר את היחסים בין היהודים לבין הפולנים וקביעת יחס הוגן ושוויוני יותר מצד הממשל כלפי היהודים. ההסדר שזכה לכינוי "אוגודה" (התפשרות) התפרש על התחום הכלכלי, התחום הפוליטי, תחום התרבות והחינוך, ותחום הדת. בתחום הכלכלי הוסכם על תיקונים בחוק מנוחת יום א', שיאפשר ליהודים שומרי שבת לעבוד בימי א'; מניעת חרם כלכלי מצד ארגונים אנטישמיים ושוויון במינוי חברים ללשכות מסחר, תעשייה ומלאכה; שוויון בהטלת מסים; מניעת פגיעות בחקלאים יהודים תוך מימוש הרפורמה האגררית. בתחודם הפוליטי הוסכם על הסדר מלא של זכויות האזרח; פתיחת השירות הצבאי והפסקת ההגבלות על מינוי יהודים לקצונה; ליגליזציה של פעולות ההסתדרות הציונית לשם הקלה על ההגירה לארץ-ישראל. בתחום החינוך – הרחבת תכנית הלימודים ביהדות בבתי-הספר הממלכתיים; הכרה במוסדות חינוך יסודיים, תיכוניים וסמינרים שלשון ההוראה בהם עברית ויידיש; הכרה בלימוד בחדרים כחלק מחינוך חובה; שיגור חוזר למוסדות ההשכלה הגבוהה השולל הגבלת כניסת תלמידים מטעמי דת או לאומיות. בתחום הדת – שחרור תלמידים מחובת הכתיבה בשבת ובחגים; אפשרות השתתפות בתפילות לתלמידי בתי-הספר ולחיילים יהודים; דאגה לאוכל כשר לחיילים יהודים; הקפדה על מילוי פקודות בקרב הדרג המבצע לגבי שחרור חיילים יהודים בימי החגים; השוואת ההקלות המקובלות לגבי אנשי דת נוצריים גם לבוגרי הסמינרים הממשלתיים למורי-דת יהודיים. ההסדר כלל ככל הנראה גם סעיפים חשאיים שלא נכללו במסמך שנחתם בין הממשלה לבין המנהיגות היהודית, ביניהם כנראה גם התחייבות לעשות מאמץ "להניע את הארגונים היהודיים הבינלאומיים וכן את העיתונות היהודית בחוץ-לארץ לטיפול אוהד בענייני פולין במישור הבינלאומי".

ההסכם נשא אופי מעשי לחלוטין ובעיקרו נסב על הקלת מעמדו האזרחי של הפרט היהודי, בלי להיכנס בעובי הקורה של חילוקי הדעות העקרוניים לגבי הזכויות הקיבוציות של המיעוט היהודי. מסיבה זו קמו עליו עוררים מקרב המחנה של גרינבוים שראו בו הסכם כניעה. גרינבוים עצמו תקף את המשא-ומתן המתנהל עם הממשלה ועורר עליו כעס רב. מכל מקום ההסכם התקבל במליאת ה"קולו" ברוב קולות מכריע. גם בצד פולני עורר ההסכם ביקורת חריפה מצד הגורמים האנטישמיים השונים, שפסלו מראש כל ניסיון להסדיר את מערכת היחסים בין הפולנים ליהודים, שיהיה בו כדי להקל על הנוכחות היהודית בפולין.

בזמן המשא-ומתן יזמה הממשלה ביקור אישיות יהודית מן המערב – לוסיין וולף, שעמד בשעתו בראש הועדה המשותפת לענייני חוץ. מטרת הביקור לא היתה ברורה, אך נראה שהממשלה ביקשה לקדם את המשא-ומתן בעזרתה של אישיות יהודית "נייטרלית". היתה בכך עדות לשאיפתה הכנה של הממשלה להגיע להסכם ולהבנה עם המנהיגות היהודית בפולין ועוד יותר מזה לשפר את תדמיתה של פולין בארצות המערב. אנשי ה"קולו" התייחסו לביקורו של וולף בחשדנות-מה, והוא עשה כל מאמץ להפיג את חשדותיהם. וולף התרשם כמובן באופן חיובי מכוונותיה של ממשלת פולין ותלה תקוות רבות בהסכם שגובש בין שני הצדדים. בסופו של דבר, שליחותו של וולף לא העלתה ולא הורידה מאום בפרשת "אוגודה".

4 ביולי. בישיבה משותפת עם ראש ממשלת פולין, גראבסקי, הציג ד"ר רייך את ההסכם, והכריז כי ה"קולו" עמד תמיד על בסיס הממלכתיות הפולנית ויציבות גבולותיה וברוח זו ימשיך להתנהל. ראש הממשלה השיב כי הוא רואה בהסכם צעד ראשון בפתח תקופה חדשה של רצון טוב משני הצדדים וכי הממשלה תוציא בהקדם שורת תקנות המכוונות לסיפוק צרכיה החיוניים של האוכלוסיה היהודית בתחום התרבותי, הכלכלי והפוליטי. המרכיב החשוב בדבריו של גראבסקי היה שיש לסלק את האנטישמיות מן החיים הפוליטיים והכלכליים של פולין, אף שזה תלוי במידה רבה בנכונות היהודית להשתתף בייצוב פולין הגדולה.

התגובות בציבור היהודי ובציבור הפולני היו מעורבות. היו שראו בהסכם רק מהלך טקטי שנועד להכשיר את הקרקע למסעו של שר-החוץ הפולני, סקז'ינסקי, לארצות-הברית. בחוגי המתבוללים היהודים הסתייגו מן ההסכם, שראו בו מסמך שיש בו נסיגה מדרך ההשתלבות וההתמזגות היהודית בתרבות הפולנית, שכן הוא כולל הכרה בתרבות היהודית הנבדלת. לרגע נוצרה חזית אופוזיציונית משותפת למתבוללים ולמחנה גרינבוים הציוני. מעמדו של גרינבוים בהנהגת התנועה הציונית בפולין נחלש בעקבות כישלון מאבקו בהקמת הסוכנות היהודית המורחבת ועליית הסיעה היריבה "עת לבנות" שתמכה בוייצמן ובתכנית הסוכנות המורחבת. גרינבוים המאוכזב הודיע על התפטרותו מן ה"קולו". חלק מביקורתו הפנה גרינבוים לעובדה שההסכם עם הממשלה נעשה על חשבון הברית עם המיעוטים האחרים, בעיקר הסלאבים, ויש בזה משום הפרת אמונים. הטענה הנגדית של תומכי ההסכם היתה שהאינטרסים של היהודים שונים מאלה של האוקראינים. לאלה יש תביעות טריטוריאליות כלפי הפולנים והם מייצגים מגמה של ערעור על השלמות הטריטוריאלית והריבונית של הממלכה הפולנית; ואילו היהודים חייבים לבסס את מדיניותם על נאמנות לממלכה ותמיכה בשלמותה.

במפלגת האנדקים התנהל מאבק בין תומכי ההסכם בהנהגת גראבסקי לבין מתנגדיו. כפשרה התקבלה במועצה העליונה של המפלגה החלטה האומרת כי המועצה מקבלת לתשומת לבה את עניין ההסכם, אך מציינת כי זה הסכם שנעשה על דעת הממשלה בלבד. המפלגה הפיצה חוזר חשאי שהופץ בסניפיה ובו הכחשת הדעה כאילו חל שינוי בעמדותיה האידיאולוגיות של המפלגה כלפי היהודים. החוזר כלל פרשנות הממזערת את משמעות סעיפי ההסכם.

יישומו של ההסכם התמהמה, ותוך זמן קצר התברר כי הממשלה עצמה אינה מוכנה ליטול סיכונים ולהנהיג מדיניות חדשה על פי קווי ההסכם, מתוך חשש לתגובות ציבוריות חריפות. סימני המשבר הכלכלי החדש שאיים על הממשלה הכביד עוד יותר על הסיכוי להצלחת המהלך כולו. בסופו של דבר, הוכח שוב, כי בהעדר תשתית מתאימה בדעת הקהל ובהלכי הרוח הרווחים בציבור, אין ולא יכול להיות ערך רב להסכמים מן הסוג הזה. האנטישמיות היתה נטועה עמוק בתודעת הפולנים. היתה מידה רבה של אמת בטענתו החוזרת של גרינבוים, כי האנטישמיות היא יסוד מוסד של החברה הפולנית. מכאן נבעה הפסימיות העמוקה שלו. כי לא היתה עצה ותחבולה כנגד גורם קבוע זה בפוליטיקה הפולנית.

סוקולוב הגיע לוארשה ביוני, והתקבל באהדה רבה על ידי ראש הממשלה ושריו. ב-1 ביולי פרסם שר-החוץ סקז'ינסקי מכתב גלוי לסוקולוב כראש ההנהלה הציונית העולמית. במכתב זה נאמר: "ממשלת פולין עוקבת בהתעניינות ערה אחר התפתחות ההסתדרות הציונית, השואפת לתחיית הייחוד הלאומי והתרבות היהודית על קרקע עריסתה ההיסטורית, מתוך הבנה שפיתוח המאמצים ברוח ההומניטריזם לא יפגע במאומה בזכויות ובאינטרסים של הלאומים האחרים היושבים בארץ, ולא במקומות הקדושים לקתולים ולעמים הנוצרים האחרים, תעניק הממשלה הפולנית את תמיכתה המוסרית לשאיפות אלו הראויות להערכה, שבהן היא רואה מגמה לקדמה בתחום הציביליזציה והשלום, וכל אלה במסגרת החוקים של חבר-הלאומים ובהתאם לרוח החוזים הבינלאומיים". הכרזה זו התקבלה בקורת-רוח בקרב הציונים; אף כי לא היה קשה להבחין כי התמיכה בציונות עולה בקנה אחד עם השאיפה הפולנית להקטין את מספרי היהודים בפולין ועל כך עמדו משקיפים לא-ציוניים ביהדות הפולנית.

על המחלוקות במחנה הציוני העידה פרשת תביעה משפטית שהגיש ד"ר טהון, שותפו ויד ימינו של ד"ר רייך, כנגד 14 חברי הוועד הציוני המקומי בוארשה, שקיבלו החלטה התוקפת בחריפות את רייך וטהון ומאשימה אותם ב"פגיעה בכבודם של היהודים". התביעה התבררה בפני בית-דין של ההסתדרות הציונית וזה פסק לטובת טהון.

בעולם היהודי והציוני עקבו בעניין רב אחרי התפתחות פרשת ה"אוגודה". בדרך כלל הובעה תמיכה בהסכם למרות הספקות שליוו אותו. הובעה תקווה כי הוא ישמש בכל זאת נקודת מוצא לשינוי ביחסים בין פולנים ויהודים בפולין.

באזורי הספר, על אוכלוסייתם הסלאבית, ובגליציה המזרחית גברה המתיחות בין האוקראינים והבילורוסים לבין היהודים, על רקע המשא-ומתן סביב האוגודה. האוקראינים האשימו את היהודים בכוונה לשמש כסוכני פולוניזציה ובפגיעה בבעלי-בריתם מן המיעוטים האחרים. ההתחייבות היהודית המפורשת בהסכם לכבד את שלמותה הטריטוריאלית של פולין נתפרשה כפגיעה ישירה באינטרסים של המיעוטים הסלאביים.

באוקטובר התכנס קונגרס המיעוטים הלאומיים באירופה, שהיזמה לו יצאה מן המיעוט הגרמני בארצות הבלטיות. האוקראינים והבילורוסים התקשו ליטול חלק בקונגרס, כיוון שהתנגדו לעקרון הלויאליות כלפי המדינות הנוגעות בדבר. על בסיס עקרון זה יכלו הן הפולנים והן היהודים להשתתף בקונגרס.

בנובמבר קרסה ממשלת גראבסקי. במקומו בא שר-החוץ, סקז'ינסקי, שנחשב ליברלי ותומך עקבי ב"אוגודה" ובשיפור היחסים עם המיעוט היהודי בפולין. אך הממשלה החדשה גילתה חוסר-אונים מוחלט נוכח המשבר הכלכלי החריף על רקע מלחמת המכסים עם גרמניה, ירידת ערך הזלוטי, גאות האבטלה וירידת רמת החיים כדי 50%.