ינו 052015
 

מרס

הכנס הלא-ציוני השני נערך ב-1 במרס, במלון אסטור בניו-יורק, בהרכב דומה לזה שהיה בכנס הראשון. אנשי ברנדייס – מאק, וייז, סילבר – הצטרפו לכנס. זה היה צעד ראשון לחזרת הקבוצה לפעילות במסגרת ציונית, לאחר שהפעילות הנפרדת מאז פרישת הקבוצה ב-1921, לא נחלה הצלחה. הדיון בכנס היה קצר ותכליתי. הנוכחים קיבלו פה אחד את הצעות ההחלטה שהציג מרשל בפניהם. דובר על הקמת שני גופים בסוכנות – מועצה והנהלה שיורכבו על בסיס

שוויון מספרי בין הציונים והלא-ציונים. החברים הלא-ציונים במועצה יבחרו בנפרד את נציגיהם להנהלה וההסתדרות הציונית תבחר את נציגיה. ללא-ציונים בהנהלה ובמועצה תישמר זכות הצבעה באמצעות ממלא-מקום או ייפוי כוח (by proxy). קרן-היסוד תהיה המכשיר הפיננסי של הסוכנות היהודית. לא נאמר דבר על נשיאות הסוכנות היהודית; אך מרשל ווייצמן כבר סיכמו ביניהם כי נשיא ההסתדרות הציונית ישמש גם כנשיא הסוכנות.

מאי

בפגישה בפריס בין וייצמן לדויד בראון – גייס הכספים של הג'וינט, שחזר ממסע לברית-המועצות, שם בחן את תכנית קרים ונתמלא התלהבות – הצליח בראון לחלץ מוייצמן הסכמה על כך שאין ניגוד בין תכנית קרים לתכנית בניין ארץ-ישראל ויהדות אמריקה יכולה לגייס אמצעים מספיקים לשני המפעלים. אבל הפרסומים על תכניות הג'וינט בקרים עוררה גל של מאמרים ותגובות ביקורת בעיתונות הציונית. בראון קבל בפני וייצמן על אי ההתאמה בין ההבנה שהושגה ביניהם לבין התגובה העוינת של הציבור הציוני באמריקה. וייצמן ביקש לרסן את הרוחות, אך לשווא.

מרשל, מצדו, גילה רגישות גוברת והולכת נוכח ההתנהגות הציונית. וייצמן היה על סף שבירה, גם בשל משבר בחיי המשפחה, והוא הודיע למקורביו על כוונתו להתפטר. הכל התגייסו להשאיר את וייצמן על מכונו. הוחלט להקים צוות אקסקוטיבי מצומצם שיעבוד לצדו של וייצמן וישחרר אותו מן העומס הכרוך בניהול ענייני התנועה ובכלל זה המשא-ומתן על הקמת הסוכנות המורחבת.

יולי

במושב הוועד הפועל הציוני התברר כי האופוזיציה לתכנית הסוכנות מיתנה את התנגדותה ואף גזרה על עצמה איפוק בהתקפות על תכנית קרים של הלא-ציונים. ההנהלה הסכימה להכליל בחוקת הסוכנות סייג שיקבע כי ההסכם בין הציונים ללא-ציונים תוקפו הוא לשלוש שנים בלבד, ואחרי תקופה זו ייבחן שיתוף הפעולה מחדש.

אוגוסט

הקונגרס הציוני הי"ד התכנס בווינה, באמצע אוגוסט. הוא העניק להנהלה סמכות להמשיך ולסיים את המשא-ומתן עם הלא ציונים, ללא צורך באישור נוסף של הקונגרס הציוני הבא. וייצמן התעקש בנקודה זו כדי למנוע גרירה נוספת של המשא-ומתן. ועם זאת עניין קרים עמד במרכז התקפותיה של האופוזיציה, שטענה כי הלא-ציונים מפגינים את חוסר ההערכה שלהם למפעל ארץ-ישראל והם הגורמים לעיכוב תכנית הסוכנות המורחבת בהיצמדותם לתכנית קרים.

בהצבעת האמון להנהלה למעלה ממחצית צירי הקונגרס נמנעו או הסתלקו מן ההצבעה, בכלל זה צירי מפלגות הפועלים וצירי "המזרחי". ברור היה שוייצמן שוב אינו נהנה מאמונם של רוב צירי הקונגרס ואולי רק הקיטוב העמוק בין מפלגות השמאל לבין מפלגות הימין ("המזרחי" והרביזיוניסטים) הם שמונעים יצירת קואליציה אנטי-וייצמנית.

וייצמן וסוקולוב הודיעו, על דעת כל חברי ההנהלה, למעט נציג "המזרחי", כי לאור הצבעת האמון הקלושה של הקונגרס לא יוכלו להשתתף בהנהלה החדשה שיבחר הקונגרס. וייצמן נטש את הקונגרס ביום האחרון והשאיר רשימה אולטימטיבית של החברים הרצויים לו בהנהלה. בסופו של דבר הוסכם להשאיר את בחירת ההנהלה בידי וייצמן וסוקולוב בכפיפות לאישור הוועד הפועל הציוני. היה זה הליך חריג, ששוב לא חזרו עליו: הקונגרס הסכים לוותר באופן חד-פעמי על סמכותו המובהקת – בחירת ההנהלה ביחד עם הנשיא.

ספטמבר

הג'וינט התכנס בפילדלפיה, לוועידתו השנתית, כשעל סדר היום תכנית קרים ומגבית גדולה חדשה בסך 15,000,000 דולר, ששליש מהכנסותיה יוקדשו לצרכי ההתיישבות ברוסיה. הוועידה הפכה לזירת עימות בין הציונים ללא-ציונים. זו היתה ועידה פתוחה והציונים הפגינו נוכחות גבוהה. מרשל המנוסה הביא נוסח החלטה, שבה דובר על מגבית גדולה למען מפעלי התיישבות יהודית, חקלאית ותעשייתית, בלי להזכיר במפורש את תכנית קרים; לעומת זאת אוזכרה מחויבות הג'וינט לסייע למפעל הפיתוח בארץ-ישראל.

אנשי הג'וינט השיגו את מבוקשם. נראה היה שהציונים משלימים עם תכנית קרים. אך משיצא מסע המגבית של הג'וינט לדרך, התברר כי הציונים באמריקה אינם יכולים לספוג בשוויון נפש את סיסמאות המגבית למען מפעל ההתיישבות ברוסיה. היחס אל תכנית קרים שיקף עמדות עקרוניות בסיסיות מנוגדות אצל שני הצדדים: הלא-ציונים לא יכלו לוותר על תכנית קרים שבה התגלם האתוס הלא-ציוני של יהדות אמריקה במיטבו; ואילו הציונים לא יכלו לוותר על עליונות מפעל ארץ-ישראל. שני הצדדים נעו בנתיב התנגשות בלתי-נמנעת, למרות רצונם של המנהיגים משני הצדדים למנוע התפוצצות.

 

 

אוקטובר

הנהלת ציוני אמריקה הכריזה על פתיחת מגבית מאוחדת של כל הקרנות הציוניות – קרן-היסוד, הקרן הקימת לישראל, האוניברסיטה העברית ו"הדסה" – בסכום כולל של 5,000,000 דולר. זו אמורה להיות התשובה הציונית למגבית הג'וינט, לאחר שמנהיגי הג'וינט הכחישו כי הסכם פילדלפיה מחייב אותם להפריש חלק ניכר מכספי מגביתם למפעל בארץ-ישראל. יזמה חדשה חדשה הגבירה את המתח בין שני המחנות.

כנס הרבנים הרפורמיים בסינסינטי, ב-23 באוקטובר הודיע על תמיכתו במגבית הג'וינט והתעלם מהחלטות פילדלפיה.

הקונגרס היהודי האמריקני, בהנהגת סטיפן וייז, התכנס ב-26 באוקטובר והאשים את הלא-ציונים בהפרת הסכם פילדלפיה. הג'וינט נתבע לפרסם את תקציביו למען ידע הציבור.

הוועד הפועל הציוני התכנס בה בעת בברלין וקיבל החלטה זהירה התומכת בפעילות הג'וינט בסיוע ליהודי רוסיה ובעידוד התיישבות יהודית חקלאית שם; אך גינה אותם חוגים אנטי-ציוניים המנסים להציג את מפעל ההתיישבות ברוסיה כתחליף להתיישבות בארץ-ישראל.

באמריקה רגנו על מה שנראה כהבעת תמיכה בתכנית קרים מצד הוועד הפועל הציוני. הציבור היהודי והציוני באמריקה רחש שמועות והשערות על מזימה בולשביקית ערוכה מראש, שתכליתה להכשיל את המפעל הציוני ולהרחיק מעליו את לב היהודים ברוסיה ובעולם ובמקביל למשוך הון יהודי לרוסיה. הילכו השמצות על שיחוד עסקני הג'וינט על ידי הממשלה הסובייטית. פרשנים מתוחכמים יותר ייחסו את המזימה הרוסית לשאיפה לחבל בברית בין הציונות לבין בריטניה ולתקוע יתד במזרח התיכון.

נובמבר

בסוף נובמבר פרסם הג'וינט את תקציב הג'וינט ובו סעיף המבטיח הלוואה בסך 1,500,000 דולר לחברה הכלכלית לארץ-ישראל, מיסודה של קבוצת ברנדייס. המנהיגים הציוניים ביקשו ממרשל וורבורג להגדיל את חלקה של ארץ-ישראל בתקציב הג'וינט ולא נענו; לעומת זאת הסכימו מנהיגי הג'וינט להקטין את סכום הסיוע לקרים מ-6,250,000 ל-4,500,000 דולר, כדי לצמצם את הפער בין ההתחייבות לתכנית קרים לבין תכניות סיוע אחרות, בכלל זה ארץ-ישראל.  מרשל השתתף בוועידה הציונית בבולטימור שהכריזה על פתיחת המגבית הציונית המאוחדת. היה זה אות לפיוס בין שני המחנות; אך מרשל יצא מן הוועידה סר וזעף, בשל דברי הביקורת הרבים שהושמעו בה כנגד מנהיגי הלא-ציונים והג'וינט.

המתיחות בין שני הצדדים גברה משהעלו הציונים תביעה לאיחוד שתי המגביות – הציונית וזו של הג'וינט. ברור היה שהציונים אינם בטוחים בתוצאות המגבית שלהם וביכולתם להתחרות בכוח המשיכה של מגבית הג'וינט למען יהודי רוסיה. מנהיגי הג'וינט דחו את הדרישה הציונית: אלה מגביות נפרדות המכוונות אל ציבורים שונים ומיועדות לצרכים שונים וגם שיטות הפעולה ודפוסי הארגון שלהן שונים לגמרי. הציונים העלו אז דרישה לעכב את מגבית הג'וינט בערים הגדולות, עד שתמריא מגבית קרן-היסוד ותצבור תנופה מספקת. מנהיגי הג'וינט טענו כי לא ניתן כבר לעצור את ההכנות וההשקעות במגבית ודחו את דרישת הציונים.

מרגע זה התפתחה מלחמה גלויה בשדה. העסקנים הציוניים עשו כל שלאל ידם כדי להכשיל את מגבית הג'וינט. וייצמן נקרא ליישר את ההדורים; אך הוא היה מותש לחלוטין ויצא לארץ-ישראל. מרשל וורבורג הודיעו לוייצמן כי הם החליטו להתרכז עתה במגבית הג'וינט ולפי שעה הם מעכבים את המשך הפעולה סביב הסוכנות היהודית. כאשר שיגר וייצמן מארץ-ישראל קריאת מצוקה ובקשה לשלוח סיוע לארץ-ישראל להקל על המצב הכלכלי החמור שהשתרר שם, השיבו לו כי עליו לפנות אל המגבית הציונית המתנהלת באמריקה; הם עצמם אינם יכולים לעבור לסדר היום על הפגיעות הציוניות במגבית הג'וינט.