ינו 052015
 

מאי

הריב בין הלא-ציונים לציונים סביב תכנית קרים הגיע לשיאו בחודשים אפריל-מאי. בהתכתבות פנימית האשים מרשל את הציונים בזדון לב וקנאות ובנכונות להקריב על מזבח הרעיון הציוני מיליוני אחים יהודיים הנקים בייסורים ברוסיה. וייצמן חזר ללונדון וכתב למרשל מכתב לבבי בו ביקש לפתוח דף חדש. הוא פירט את הישגי המפעל הציוני בארץ הראוי לתמיכה מצד הלא-ציונים אף יותר מן ממפעל קרים. מרשל לא התרכך. בתשובה לוייצמן פירט את השתלשלות הדברים בין הלא-ציונים באמריקה לבין הציונים, מאז נרתם הוועד היהודי האמריקני להקמת הטכניון בחיפה ותחנת הניסויים החקלאיים של אהרונסון בעתלית, דרך התמיכה בהצהרת בלפור ושיתוף הפעולה עם הציונים בוועידת השלום בפריס וכלה בפרשת קרים. האמון בין הלא-ציונים לציונים אבד ולא בנקל יושב. הלא-ציונים משוכנעים עכשיו כי כל מה שהציונים רוצים מהם הוא כסף ולא שיתוף של אמת. הוא, מרשל, שוב לא ינקוף אצבע למען הסוכנות, עד שלא יחול שינוי גדול בהשקפה השוררת אצל הציונים.

וייצמן יזם מתקפה דיפלומטית על ממשלת המנדט ועל משרד המושבות שמטרתה להביא את הממשלה ליתר מעורבות בפיתוח הבית הלאומי. הוא דיבר על הצורך בהעברת אדמות מדינה לידי היהודים, הגדלת השקעות הממשלה בעבודות פיתוח ותשתית, שיספקו תעסוקה לפועלים היהודים המובטלים, שינוי מדיניות המסים והמכסים במגמה לעודד את הייצור החקלאי והתעשייתי בארץ, לעודד התיישבות יהודית בעבר-הירדן, הגדלת השתתפות הממשלה בהוצאות הבריאות והחינוך של הישוב היהודי בארץ. עד כה נמנעה ההנהגה הציונית מללחוץ על ממשלת המנדט להגדיל את השקעותיה בארץ-ישראל, כדי למנוע חיזוק מקביל של המשק הערבי ולמנוע התערבות בריטית בכיווני ההתפתחות של המשק היהודי ומתוך ביטחון ביבוא ההון היהודי שיבנה את ארץ-ישראל היהודית. ביטחון זה התערער נוכח התוצאות המוגבלות של גיוס ההון היהודי והעומס הגדול שהטילו הוצאות החינוך והבריאות על התקציב הציוני.

הנציב העליון הצרפתי בסוריה, דה ז'ובנל (Henri de Jouvenel), פנה אל ההנהלה הציונית והציע במפתיע ליזום התיישבות יהודית בצפון סוריה.

וייצמן עוסק בקדחתנות בחיפוש אחר מקורות הון נוכח המצב הקשה בארץ-ישראל והקיפאון שהשתרר ביחסים עם מרשל וחבריו באמריקה.

יולי

במושב הוועד הפועל הציוני שהתכנס בלונדון ב-22 ביולי נדונה התכנית הגרנדיוזית שהגה דוד רמז בדבר התיישבות 100,000 משפחות במשך עשר השנים הבאות, שמימונה נאמד ב-300,000,000 ליש"ט. היה זה גילוי אופייני של בריחה מן המציאות העכורה אל מחוזות החזון הרחוקים ביותר. הוועד הפועל ביחד עם ההנהלה הציונית הוציאו קול קורא "לכל היהודים" להמציא להסתדרות הציונית תקציב של 2,000,000 ליש"ט לשנת העבודה הבאה, כדי להיחלץ מן המיצר. גם קריאה זו נשמעה חלולה ולא עוררה אמון אף בלב יוזמיה. וייצמן לא חיכה לתוצאות וניגש ליזמה אחרת – גיוס מיידי של 100,000 ליש"ט, תוך פנייה לחוג מצומצם של יהודים עתירי הון הקשורים בתנועה הציונית. הרעיון היה לכנס ועידה כלכלית, בראשותו של הרברט סמואל, שבה ישתתפו הדמויות הלא-ציוניות הבולטות במערב-אירופה, וזו תדון במצב בארץ-ישראל. כך ביקש וייצמן לעקוף את המחסום שנוצר באמריקה.

אוקטובר

הוועידה הכלכלית, בהשתתפות אנשי כספים ציונים ולא-ציונים, נפתחה ב-10 באוקטובר ונמשכה שלושה ימים. המשתתפים הלא-ציוניים היו הרברט סמואל, ארנסט קאהן מפרנקפורט, מ' פולאק מחיפה, ג'ימס דה רוטשילד, סנטור דלה טורה ממילנו, ד"ר ויסר מהאג, ואוסקר וסרמן מברלין. הוועידה פסלה את תכנית המילווה שהגו הציונים. אל לה להסתדרות הציונית להסתבך בהלוואות גדולות, כאשר אין ברשותה נכסים מספיקים כערבויות. לעומת זאת המליצה הוועידה להתחיל בהקמת בנק לחקלאות ובנק לתעשייה.

באמריקה הסלים העימות בין הציונים ללא-ציונים בעקבות הוועידה השנתית שקיימו הציונים ביוני ושם תקפו הדוברים את ראשי הג'וינט בחריפות רבה. וייצמן ביקש ממרשל לעכב את הכינוס הקרוב של הג'וינט מחשש שישמש שוב זירת עימות קשה בין הציונים ללא-ציונים. מרשל לא נענה, אך פעל להשגת שביתת-אש בין שני המחנות והוועידה, שהתקיימה ב-9 באוקטובר, אמנם התנהלה על מי מנוחות. זו היתה נקודת ציון בפתיחת שלב חדש של התפייסות. מרשל הבהיר כי תנאי להתפייסות הוא שהציונים ישלימו עם תכנית קרים ויתחייבו ל"התנהגות טובה" בעתיד. וייצמן ניסה לגרור את מרשל לפרויקטים של פיתוח בארץ-ישראל ובעבר-הירדן; אך מרשל לא התפתה וחזר והבהיר כי ללא התנצלות פומבית מצד הסתדרות ציוני אמריקה וללא נסיגה מעקרון עליונותה של ארץ-ישראל, לא יהיה מקום לחידוש שיתוף הפעולה בין שני המחנות.

כניעה מופגנת מצד ההסתדרות הציונית לא באה בחשבון. המוצא נמצא בדמות הצעה, שעלתה לראשונה בוועידת הג'וינט, לשגר לארץ-ישראל משלחת סקר של מומחים, שתגיש דו"ח מפורט על תוצאות המפעל הציוני עד כה, ועל בסיס זה תגבש תכנית עבודה לעשר השנים הבאות. מנקודת הראות הלא-ציונית התפרשה הצעה זו כמייצגת גישה עניינית, לא אידיאולוגית, למפעל הארצישראלי, בלא להפלות בינו לבין המפעלים היהודיים האחרים הקרובים ללבם של יהודי אמריקה.

דצמבר

בישיבת פיוס שהתקיימה ב-22 בדצמבר בהשתתפות וייצמן, מרשל, ורבורג, אירווינג והרברט להמן, גיאורג הלפרן, הוסכם על תכנית משלחת הסקר כשלב הבא במימוש תכנית הסוכנות היהודית המורחבת. וייצמן ומרשל יכינו במשותף את ההנחיות למשלחת. בהנהלה הציונית בלונדון פירשו את הקמת משלחת הסקר כאמצעי לעיצוב תכנית קונסטרוקטיבית לארץ-ישראל ולא כאיזו ועדת חקירה לבדיקת עבודתם של הציונים. בצד הלא-ציוני נטו להבליט את הממד הביקורתי של משלחת הסקר. מרשל היה מוכן לחתום על הסכם שקבע במפורש כי הסוכנות תקום מיד לאחר שמשלחת הסקר תגיש את ממצאיה והמלצותיה, בלי להתנות זאת בתוכן הממצאים. אבל בתמורה נדרש וייצמן למסור לידי מרשל מכתב פיוס, שבו הובע צער על אי-ההבנה שנפלה בין הציונים והלא-ציונים סביב פרשת קרים ועל הנזק שנגרם בעקבות זאת לשני המפעלים היקרים לכל אחד משני הצדדים – הסיוע לארץ-ישראל והסיוע ליהודי מזרח-אירופה. וייצמן אולץ לכלול במכתב נוסח המכיר בחופש הפעולה של הלא-ציונים: "לכל יהודי הזכות לשפוט בעצמו מה נחוץ לטובת העם היהודי; עלינו לעשות כל מאמץ לשתף פעולה בדרכי שלום עם אחינו הלא-ציונים, שאינם מודים בעליונות ארץ-ישראל על פני אחינו החיים בארצות אחרות, בין אם הסיוע שהם מגישים הוא סיעודי באופיו, בין אם הוא קונסטרוקטיבי, ובין אם מדובר בהתיישבות על הקרקע לאלה החפצים בכך". המכתב מסתיים בפנייה אל אלפי האנשים והנשים שהיו מעורבים בפעולות הג'וינט בבקשה שישכחו את אי-הנעימות שנגרמה להם ויקבלו את היד הציונית המושטת לשלום.

טיוטת מכתבו של וייצמן הוכנה בהתייעצות עם מרשל ובראון. מנקודת הראות הציונית היה זה מכתב של כניעה; אף על פי כן התגובה עליו במחנה הציוני היתה מתונה עד להפתיע. גם היא העידה על המצוקה הקשה בה היה המפעל הציוני נתון ועל הרצון העז אצל כולם להזיז את העגלה ששקעה בבוץ.

וייצמן פתח מיד בהכנות נמרצות להרכבת ועד הסקר. משרד המושבות הבריטי ערם קשיים פורמליים, בייחוד בסוגיית שיתופם של מומחים אמריקנים במשלחת. על פי התפיסה שגובשה בלונדון ובניו-יורק משלחת הסקר תהיה מורכבת מ"נשיאות" (praesidium) של 6-4 נציגים מארצות-הברית, מבריטניה ומיבשת אירופה (צרפת וגרמניה) ומקבוצת מומחים. ה"נשיאות" היא שתהווה את משלחת הסקר והיא תחבר את המסקנות וההמלצות, על יסוד דו"חות המומחים.