ינו 052015
 

שנת 1925 היתה שנת שיא בעלייה. 33,801 עולים הגיעו לארץ, על פי מכסות שאושרו עוד על ידי הרברט סמואל. מבחינה יחסית (מספרי העולים מול מספרי היישוב היהודי) היתה זו העלייה הגדולה ביותר משך כל תקופת המנדט ואף לאחר קום המדינה. התוצאה הבלתי-נמנעת של עלייה המונית בהקף כזה ובהעדר תשתית חברתית וכלכלית מספיקה לקליטתה היתה משבר כלכלי חמור, שפרץ במלוא עוזו בשנת 1926 ואיים למוטט את רוב המוסדות הכלכליים בארץ, בעיקר אלה של הסתדרות העובדים, הביא לצמצום דרסטי של העליה – 13,081 ב-1926, 2,713 ב-1927, 2,178 ב-1928 – להקפאת הרכש הקרקעי ופעולות ההתיישבות, לאבטלה קשה, שהגיעה לשיאה ב-1927, עם למעלה מ-8,000 מובטלים, שהיו כשליש מכוח העבודה הכללי בישוב היהודי הקטן.

ההסתדרות הציונית נמנעה תחילה מלפנות לממשלה בבקשת עזרה, מחשש שזו תגביל את מכסות העלייה; אך משהתברר כי המגבית באמריקה אינה עונה לציפיות והקופה הציונית ריקה, נאלצה ההנהלה לפנות לממשלה. הנציב פלומר נענה מיד בחיוב. הוא הורה להקדים ביצוען של עבודות ציבוריות שתוכננו לשנים הבאות ולמסור אותן לפועלים יהודים בלי מכרז. הממשלה קיצצה במכסות העלייה והתירה כניסתם של עולים שההסתדרות הציונית יכלה להוכיח כי לא יתווספו למחוסרי העבודה. וייצמן נתפס לחרדה ותיאר כך את פני הדברים: "המצב בארץ-ישראל הגיע לדרגה כזאת – – – שההנהלה הציונית בארץ-ישראל ועל כן כל התנועה הציונית תמצא את עצמה בבית-דין לפשיטות רגל. – – – פירוש הדבר יהיה התמוטטות מוחלטת של כל אשר השגנו בשמונה השנים שחלפו. – – – אינני מעורר פחדים מטבעי, אך מחובתי לומר כי הספינה טובעת".

פלומר עצמו הגיע למסקנה מרחיקה לכת ביחס למצב הדברים בארץ-ישראל ולסיכויי הגשמתו של הבית הלאומי. הוא הודיע למשרד המושבות כי לדעתו המשבר בארץ אינו זמני ומבטא מצב קבוע. בארץ מצויה כבר אוכלוסיה יהודית עודפת, שהארץ אינה יכולה לכלכל אותה. הוא ממליץ אפוא "לעודד בכל אמצעי אפשרי הגירתה של האוכלוסייה היהודית העודפת מארץ-ישראל". הממשלה הבריטית דחתה את המלצתו של הנציב העליון, שמשמעה הסתלקות מן ההתחייבות הבריטית הכלולה בכתב המנדט לעודד הגירה והתיישבות יהודית בארץ-ישראל.

בפברואר התפרסמה פקודה בדבר "ריאורגניזציה של גדודי ההגנה בפלשתינה (א"י), שעל פיה פורקה הז'נדרמריה הארצישראלית והבריטית ששימשה בארץ בתקופת סמואל, חוזקה משטרת הארץ על ידי תגבורת מגויסים אירלנדים, והוקם "חיל-הספר לארץ-ישראל ולעבר-הירדן", שעד מהרה התברר כי הוא יהיה גדוד ערבי בעיקרו. כל מחאות ההנהלה הציונית והוועד הלאומי לא הועילו. כדי להתחמק מטענות היהודים, שונה שם הגדוד ל"חיל-הספר של עבר-הירדן", ובכך הונח היסוד לפיתוחו של הכוח הצבאי העומד לרשותו של האמיר עבדאללה.

ב-5 במרס נחתם הסכם בין ממשלת המנדט לבין חברת החשמל בראשות פנחס רוטנברג, שלפיו ניתן לחברת החשמל זיכיון לשבעים שנה לניצול מי הירדן והירמוך ויובליהם לשם הפקת חשמל ואספקתו בארץ-ישראל ובעבר-הירדן. בכך הושלם משא-ומתן ממושך, רצוף מכשולים, שניהל רוטנברג עם הממשלה הבריטית. היה זה במידה רבה מבצע אישי של רוטנברג, שגם אם זכה לתמיכת ההנהגה הציונית, היה ונשאר בגדר יזמה פרטית והוא סיפק לרוטנברג בסיס כוח לא מבוטל במערכת הציונית והיישובית. הזיכיון של רוטנברג לא חל על ירושלים וסביבתה, שחברה בריטית (חברת החשמל הירושלמית) סיפקה לה את החשמל על יסוד זיכיון עוד מימי העותמנים, שניתן בשעתו ליזם יווני בשם מברומטיס (Mavromatis). זה ערער על מתן הזיכיון לאספקת חשמל בארץ לרוטנברג ועניינו נידון בבית-הדין הבינלאומי בהאג במשך שנים, עד שנדחה; ואולם בית-הדין השאיר בידו את הזיכיון על ירושלים. חברת החשמל של רוטנברג החלה לפעול בארץ כבר ב-1923, על יסוד זיכיון זמני שרוטנברג קיבל בשנת 1921.