ינו 052015
 

הרכבת משלחת הסקר הפכה "מעשה מרכבה" לכל דבר. קשיים התגלו באיוש ראשות המשלחת. בסופו של דבר הוסכם כי לי פרנקל יהיה הנציג האמריקני הבכיר במשלחת, בצדו של מונד האנגלי. מרשל העמיד קשיים לגבי מינוי הנציגים האירופיים. הוא פסל את מועמדותם של ליאון בלום (הסוציאליסט) הצרפתי ושל אוסקר וסרמן הגרמני. התגלו קשיים רציניים בתיאום לוח הזמנים של יציאת חברי המשלחת ושל צוותי המומחים. בסופו של דבר יצאו האישים השונים במועדים שונים לארץ-ישראל. כאשר יצא ראש המשלחת האמריקני לארץ, עדיין לא גובשו ההנחיות (terms of reference) למשלחת. ההליך היה עשוי אלתורים וטלאים, בניגוד גמור ליומרה של מארגניה הלא-ציוניים של המשלחת להכניס סדר ושיטה בעבודת ארץ-ישראל.

גם סביב ניסוח ההנחיות למשלחת התגלעו קשיים. הציונים התעקשו לכלול סעיף המבטל כל זיקה בין תוצאות עבודתה של משלחת הסקר לבין הקמתה של הסוכנות היהודית המורחבת. הלא-ציונים ביקשו להדגיש כי זו תהיה חקירת אמת, מדעית. "אין זו שאלה של ציונות או לא-ציונות. זו שאלה של חשיפת האמת", קבע מרשל. בסופו של דבר הוסכם על פרסום שני נוסחים של ההנחיות – זה המשקף את דעת הציונים וזה המשקף את דעת הלא-ציונים… מרשל הסכים לשנות את שם המשלחת, על פי בקשת הציונים, מ"משלחת בלתי-תלויה לארץ-ישראל" ל"משלחת סקר משותפת לארץ-ישראל" (Joint Palestine Survey Commission).

אי-הבנות וחשדות נערמו גם סביב בחירת המומחים למשלחת, כיוון שבפועל רוב המומחים נבחרו על פי המלצות הציונים. חשדו של מרשל התעורר. הוא התעקש על בחירת צוות הכספים וכפה על הציונים רואי-חשבון לבדיקת ניהול הכספים בארץ-ישראל, על פי בחירתו. צוותי המומחים יצאו לארץ במועדים שונים, בין מאי לאוגוסט 1927. וייצמן סיכם את ההליך המורכב במלים אלה: "אמריקה אמנם תבנה את ארץ-ישראל, אך הכרחי קודם כל שיהיה לה האמון הדרוש [כלפי המפעל הציוני בארץ]".

המשבר הכלכלי בארץ הגיע לשיאו בתחילת שנת 1927. האבטלה לבשה ממדים מבהילים. קיש שיגר ללונדון ולווייצמן בניו-יורק קריאות שבר ודרישות תכופות לכספים כדי למנוע התמוטטות. הציפיות להכנסות מהירות מן המגבית באמריקה לא התממשו וגם המאמצים לגייס תקציב חירום או מלווה פנימי על יסוד הכנסות עתידיות לא הוכתרו בהצלחה. דוד בן גוריון, מזכיר הסתדרות העובדים איים להפסיק לאלתר את שיתוף הפעולה עם ההסתדרות הציונית ועם ההנהלה.

באפריל פרסמה ההנהלה גילוי-דעת על המצב ובו תיאור גלוי ואמיץ על המשבר החמור וקריאה למגבית חירום שתגייס 140,000 ליש"ט לסילוק חובותיה הלוחצים של ההסתדרות הציונית ולמימון עבודות יזומות לפועלים המובטלים בארץ. כאשר שהה וייצמן בארצות-הברית דיברו שם על גיוס של 2,000,000 דולר והבטיחו להזרים מדי חודש 150,000 דולר לארץ-ישראל. אך בפועל היה הפער בין התחזית לבין התוצאות עצום. וייצמן שיגר לאמריקה מברקים דרמטיים: "קשה להאמין שאנו עומדים להתמוטט, אבל איני רואה מוצא כרגע. הריני מוכן ומזומן לשקוע יחד עם הספינה".

וייצמן ניסה להשיג מלווה בסך 400,000 ליש"ט מבנק מידלנד הלונדוני, אך נדחה בסופו של דבר בשל הערבויות הקלושות שעמדו לרשות ההסתדרות הציונית. מעט הכספים שטפטפו בכל זאת מן המגבית באמריקה ונדבות חירום של אישים כברון רוטשילד ופליקס ורבורג, מנעו התמוטטות מיידית.

ההסתדרות הציונית לא שלטה כלל בתהליכים החברתיים והכלכליים שעיצבו את המציאות הארצישראלית בתקופת העלייה הרביעית. חלקה של ההסתדרות הציונית בפעילות הכלכלית לא היה מכריע. במגזר העירוני, התעשייתי והמסחרי השתתפותה היתה מזערית. גם במגזר החקלאי, שבו הושקעו עיקר מאמצי הפיתוח שלה לא עלה חלקה על רבע מכלל הפעילות.

הסכם וייצמן-מרשל ומכתב הפיוסין שהפקיד וייצמן בידי מרשל ערער לא מעט את מעמדה של הסתדרות ציוני אמריקה. במחאה, עמנואל ניומן הודיע על התפטרותו מניהול המגבית הציונית המאוחדת. בוועידה השנתית של ציוני אמריקה, שהתכנסה באטלנטיק-סיטי, בסוף יוני, התעוררה האופוזיציה לליפסקי, עושה דברו הנאמן של וייצמן, אליה נגררו גם נאמני ברנדייס, שחזרו בינתיים לפעילות ציונית – מאק, וייז, די האז ואחרים. דובר על שובו של ברנדייס להנהגת התנועה וליפסקי עצמו תמך במהלך זה בהתלהבות; אך ברנדייס פסל כל מחשבה על שיתוף פעולה עם ליפסקי ותבע את סילוקו המוחלט. תנאי זה לא היה עשוי להתקבל על דעת צירי הוועידה והניסיון להדיח את ליפסקי נכשל. עם זאת, בתגובה ללחצים הכבדים מצד ההנהלה להגביר את מאמצי גיוס הכספים באמריקה, ניסחה הוועידה תביעה נגדית הדורשת מן ההנהלה לייעל את העבודה בארץ-ישראל ולהצטמצם בתקציב מציאותי, מותאם להכנסות המגבית באמריקה.

הקונגרס הציוני הט"ו התכנס בבזל, בסוף אוגוסט. היה זה קונגרס ענייני ואפרורי. הוא התנהל בסימן השלמה עם המצב והכרה בתוקפו של ההיגיון הכלכלי הדורש מעבר למדיניות של ריסון, ייצוב וייעול, שמשמעה הקפאת הפיתוח עד לחידוש ההזרמה של הון יהודי לארץ-ישראל. עיקר הביקורת על ההנהלה נסבה על המחדל המתמשך ברתימת ממשלת המנדט לפעולות הפיתוח בארץ-ישראל, כמתחייב מכתב המנדט. וייצמן הואשם גם בכך שבהשתדלותו היתירה לפייס את הלא-ציונים באמריקה הוא פגע קשה במעמדה וביוקרתה של ההסתדרות הציונית באמריקה.

וייצמן הביא לקונגרס תכנית להקמת הנהלה ארצישראלית חדשה, מצומצמת, מורכבת מאנשי מינהל מובהקים, בלתי תלויים בגופים המפלגתיים. הנהלה זו תצטרך לטפל במשבר בארץ-ישראל ולהוציא אל הפועל מדיניות של קונסולידציה (ייצוב). הצגת התכנית עוררה כמובן סערה בקונגרס; אך מפלגות הפועלים, שייצגו את הציבור שנפגע ביותר מן המשבר הכלכלי בארץ, הניחו לוייצמן להעביר את תכניתו. בהנהלה החדשה נכללו, מלבד וייצמן וסוקולוב, אידר, ליפסקי ופליקס רוזנבליט (ההנהלה בלונדון), סאקר, קיש והנרייטה סאלד (ההנהלה הארצישראלית). אושר תקציב מרוסן, מותאם להכנסות הריאליות הצפויות ממגבית קרן-היסוד, ונתקבל העיקרון שאין לכונן יישובים חדשים קודם שיושלם ייצובם של היישובים הקיימים. רק אימת החורבן הכללי שהיה צפוי למפעליה של תנועת העבודה והצורך הדוחק לפתור את בעיית האבטלה המחמירה הביאו את מפלגות הפועלים להשלים עם "המהלך החדש" שהיה מנוגד כל כך לשאיפותיהם ולחלומותיהם.

הקו החדש שכפה וייצמן על הקונגרס עוצב ברוחם של אנשי ברנדייס. על פני השטח נראתה התמונה כך: הקונגרס היה שבוי בידי וייצמן; וייצמן היה שבוי בידי האמריקנים; האמריקנים היו שבויים בידי קבוצת ברנדייס ונשות "הדסה".

סטיפן וייז ניסה להעביר הצעת החלטה הדורשת הקמת ועד חקירה לבדיקת מדיניותה של ממשלת המנדט, בייחוד בעניין המכסים המפריעים להתפתחות התעשייה בארץ. וייצמן הטיל וטו על ההצעה וסטיפן וייז יצא מן הקונגרס בטריקת דלת במחאה על התערבותו של וייצמן. התנהגותו הפזיזה והקפריזית של וייז העידה על אי-בשלותם של הצירים האמריקנים, בייחוד אלה מקבוצת ברנדייס. הם התקשו לעמוד בלחץ המתמיד שהפעיל עליהם מנהיגם הנערץ, ברנדייס, שהתנגד מלכתחילה לחזרתם לפעילות בהסתדרות הציונית ולנכונותם לעבוד עם וייצמן ועם ליפסקי.

אוקטובר

הציפיות לפעולה חלקה ויעילה באמריקה, לאחר הקונגרס, נתבדו. קילוח ההכנסות מן המגבית נחלש והלך ובאוקטובר נפסק לחלוטין. וייצמן ביקש לזרז את תהליך הקמת הסוכנות המורחבת – אולי ממנה תבוא הישועה. מרשל דחה את הצעתו של וייצמן להקדים את הכנס הלא-ציוני האמור לאשר את הקמת הסוכנות היהודית המורחבת. אי-אפשר לקצר את התהליך, הסביר מרשל, רק לאחר שתושלם עבודתה של משלחת הסקר אפשר יהיה לכנס את הלא-ציונים ולהשלים את התהליך. מרשל חשד בוייצמן ובעסקנים הציוניים שהם בתכסיסיהם מנסים לקשור אותו ואת חבריו אל עגלתם תוך עקיפת התהליך שעליו הוסכם. הוא גם לא ידע לקרוא נכונה את הטקסטים הציוניים (נוסחי החלטות הקונגרסים והוועידות הארציות שלהם) ולראות בעדם עד כמה מתאמצים הציוניים בדרכם המפותלת להתגבר על עכבותיהם ועקרונותיהם בדרך לשיתוף הפעולה עם הלא-ציוניים. מרשל החשדן והדעתן הגיע לכלל הכרה כי הציונים אינם מעוניינים בדו"ח של אמת על ארץ-ישראל, מכיוון שזה עלול לחשוף את מחדליהם בעשר השנים האחרונות. בשל אי-האמון והכעס שרחש מרשל כלפי הציונים פרץ משבר נוסף כאשר בשל סיבה של מה בכך השתלח מרשל בגסות רבה בלינרד שטיין, שניהל את המשא-ומתן באמריקה מטעמו של וייצמן.

בהסתדרות הציונית הגיעו לכלל מסקנה כי לפי שעה אמריקה לא תוכל לסייע לארץ-ישראל והחלו מדברים על השגת מילוות ממקורות חיצוניים, לא-יהודיים הממשלה הבריטית או חבר-הלאומים.

דצמבר

וייצמן פתח במשא-ומתן עם ממשלת המנדט על מלווה בינלאומי בערבותה של ממשלת בריטניה.

הממשלה הנפיקה איגרות-חוב בסך 4,475,000 ליש"ט. המלווה העניק תנופה מחודשת לעבודות הפיתוח בארץ-ישראל. מחצית מסכום המילווה כבר שועבדה לכיסוי חובות הממשלה שהצטברו מאז הנהגת המשטר האזרחי בארץ. וייצמן נשא ונתן עם השרים הפרו-ציונים בממשלת בריטניה – בלפור, צ'רצ'יל (שר האוצר) וליאופולד אמרי (שר המושבות) על תכנית המלווה. היו במחנה הציוני שראו בתכנית המלווה מעין חלופה לתכנית הסוכנות היהודית. ואילו מרשל וורבורג התבוננו באדישות אל פרפוריהם של המנהיגים הציוניים בחיפושים נואשים אחרי סיוע כספי. הם גם לא היו מוכנים להצטרף אל מונד במאמץ הצלה להקלת האבטלה בארץ. ורבורג טען כי בעיית האבטלה בארץ משולה ל"חבית ללא תחתית".