ינו 052015
 

ינואר

הושלמו שני הדו"חות העיקריים של משלחת הסקר – זה של הצוות החקלאי בראשות מיד, וזה של הצוות בראשות קמפבל הסוקר את מפעל ההתיישבות בכללותו. שמועות מדאיגות על תוכנם של הדו"חות האלה החלו מתגלגלות במסדרונות הציוניים, בייחוד ביחס לדו"ח של קמפבל. וייצמן ביקש למנוע פרסום דו"חות המומחים, יהא תוכנם מה שיהא; ואילו מרשל היה נחוש בדעתו לתת להם פרסום מלא. אנשי המשלחת היו אמורים לעבד את ממצאי המומחים והמלצותיהם. נראה היה שיש הבדל בין גישתם האוהדת של חברי המשלחת האירופיים, מונד ווסרמן, לבין פרנקל האמריקני. ועם זאת מרשל הסכים לקיים את ועידת הסיכום של המשלחת בלונדון, מעוזם של הציונים והאירופים.

יוני

"ועידת הפסגה" של הלא-ציונים מאמריקה ואירופה, בהשתתפות מונד, פרנקל, וסרמן, ורבורג, מרשל ווייצמן התקיימה ב-9 ביוני בבית אחוזת מלצ'ט (מונד). מונד ווסרמן תיאמו עמדות וסיכמו ביניהם כי יתנגדו לכל ניסיון אמריקני לעורר שאלות "תיאורטיות" או לעסוק בביקורת העבר. למשלחת הסקר יש רק תפקיד אחד: לקדם את הקמת הסוכנות היהודית המורחבת. אך בוועידה עם האמריקנים התברר כי השד האמריקני אינו נורא כל כך. האמריקנים אמנם התעקשו על פרסום הדו"חות, אך הסכימו להשמיט קטעים מביכים העלולים לעורר מהומה מיותרת ואי-הבנות בקרב הציבור הציוני. מרשל הכריז כי הוא מסכים עם ההשקפה האירופית, שעל פיה לא באה משלחת הסקר לשם ביקורת, כי אם להפיק תכנית פעולה קונסטרוקטיבית למען ארץ-ישראל. עם זאת יש להבין כי מדובר בשני ציבורים שונים המבקשים להתאחד בפעולה אחת. "האנשים שאני צריך לדבר אליהם הם ברובם אנשי עסקים מעשיים, שירצו לדעת לא רק את הממצאים אלא גם את הדו"חות שעליהם מבוססים הממצאים האלה". האמריקנים גם הסכימו כי יש לדרוש מן הממשלה שתיטול עליה את נטל מימון שירותי הבריאות והחינוך גם של המגזר היהודי, וכך ניתן יהיה לשחרר סכומים ניכרים מן התקציב הציוני לפיתוח ההתיישבות היהודית בארץ. ויכוח התפתח סביב שאלת התקציב שיאושר כבסיס לתכניות הייצוב והפיתוח בחמש השנים הבאות. ורבורג, שידע כי עיקר הנטל יונח על כתפי האמריקנים, הציע תקציב של 4,000,000 דולר, שהם כ-800,000 ליש"ט. וייצמן מחה וטען כי ההסתדרות הציונית לבדה מצליחה לגייס תקציב של 700,000 ליש"ט בשנה; על כן אין לדבר על תקציב שהוא פחות ממיליון ליש"ט לפחות.

בשלוש הסוגיות העיקריות שהעסיקו את הוועידה בלונדון התקרבו האמריקנים אל עמדות הציונים: הם הסכימו לדחות את פרסום דו"חות המומחים; הם הסכימו לתקציב שנתי של מיליון ליש"ט; הם הסכימו להכליל בדו"ח המסכם פרק מיוחד שידון בחובות ממשלת המנדט כלפי הבית הלאומי היהודי.

דו"ח משלחת הסקר התפרסם מיד בתום הוועידה בלונדון, בשבוע האחרון של חודש יוני. אף שניכר היה כי המומחים הזרים חורגים ממידותיהם ועושים כל מאמץ להבין את המפעל הציוני ולהתחשב במרכיביו המיוחדים, הם שללו את צורת ההתיישבות של הקבוצות, שנראתה להם קומוניסטית לגמרי, הם שללו את שיטת הבעלות על הקרקע של הקרן הקיימת לישראל, שכמוה כהלאמת הרכוש הקרקעי, הם שללו את עקרון העבודה העצמית, הפוסל עבודה שכירה במשקים החקלאיים שברשות ההסתדרות הציונית, והם פסלו את מעורבותה והשפעתה הריכוזית של הסתדרות העובדים.

העיתונות היהודית והציונית עטה על הדו"ח בחמת זעם. "תעודה עלובה ומעליבה", כינה אותו ברל כצנלסון ב"דבר". "התקפה חדשה על נשמת הציונות", הגדיר אותו גרינבוים ב"היינט" הוורשאי. הטענה העיקרית בגנות הדו"ח היתה שהוא מתעלם מאופיו הלאומי החלוצי המיוחד של המפעל הציוני, הואו עושה עוול למפעלה של תנועת העבודה. גם התקציב המובטח הוא מאכזב ואין הוא מצדיק התקשרות עם הלא-ציונים.

יולי

במושב הוועד הפועל שהתקיים במחצית השנייה של יולי הסתערו בחמת זעם על דו"ח משלחת הסקר. חבר ההנהלה, הארי סאקר, הזהיר כי "האקסקוטיבה עומדת ותיפול ביחד עם הסוכנות". אך ההתקפות העזות על דו"ח המומחים ומשלחת הסקר היו צפויות. במחנה הציוני, ובתנועת העבודה ביתר שאת, לא היו בשלים לקלוט ביקורת עניינית, בעלת אופי מדעי ונייטרלי. המפעל הציוני אין למדוד אותו בסרגל של כלכלנים ורואי חשבון.

הרדיקלים והרביזיוניסטים קיוו כי לאור ההתנגדות המרה של מפלגות הפועלים לדו"ח משלחת הסקר, ניתן יהיה לגבש חזית אופוזיציונית איתנה אשר תוריד את ההנהלה. תקווה זו נכזבה. מפלגות הפועלים לא היו מוכנות להרחיק לכת עד להדחת ההנהלה או להכשלת תכנית הסוכנות המורחבת. ב"דבר" הזהיר משה בילינסון את שליחי השמאל לוועד הפועל הציוני, "שלא ישברו כלים בחמתם". בהצבעה הסופית נשארו הרדיקלים והרביזיוניסטים במיעוט מבוטל.

בוועד הפועל הציוני דרשו את ראשו של הארי סאקר, האיש החזק בהנהלה הארצישראלית, שהנהיג ביד ברזל וללא פשרות את משטר הקונסולידציה עליו החליט הקונגרס הט"ו. בישרנותו ותקיפותו הצליח סאקר לקומם עליו לא רק את הפועלים, אלא גם את החוגים האזרחיים ואת כל העסקנים במוסדות הכלכליים בארץ – קרן-היסוד, הקרן הקיימת לישראל, בנק אפ"ק אוצר התיישבות היהודים, המזרח"י, וגם את הסתדרות ציוני אמריקה ואף את ההנהלה בלונדון. סאקר הפגוע הודיע על התפטרותו; אך וייצמן לא יכול לתת יד להדחת סאקר, המזוהה עם מדיניותו של וייצמן, והודיע על התפטרות ההנהלה כולה. משנתברר כי אין חלופה להנהלה הקיימת נרגעו הרוחות. משבר סאקר יושב.

מרשל רתח מזעם על הביקורת הקשה שהוטחה בדו"ח משלחת הסקר בוועד הפועל הציוני ועל השינויים הקלים שהכניס הוועד בנוסח ההסכם עם הלא-ציונים. "הם אינם מסוגלים לשחק בצורה הוגנת. הם אינם מתייחסים להסכמים כאל דבר-מה מחייב", התבטא מרשל. ועוד אמר: "שום דבר היוצא מן ההסתדרות הציונית אינו יכול להיות ברור ונקי. הם רגילים לשוט במים עכורים ומחשבותיהם עכורות". עם זאת הודיע לוייצמן, כי חרף כל הקשיים ימשיך במאמציו לכנס את הלא-ציונים. אך כיצד לגשר בין החלטות ועידת הלא-ציונים בלונדון לבין החלטות הוועדה פועל הציוני בברלין? בסופו של דבר הגיעו להסדר: בכנס הלא-ציוני, שנועד לאוקטובר, מרשל יזכיר את החלטות הוועד הפועל בברלין ויצהיר כי אין פער גדול בינן לבין המלצות משלחת הסקר. אחר כך תקום ועדה משותפת לציונים וללא-ציונים, תדון בחילוקי הדעות ותיישב אותם.

אוקטובר

הכנס הלא-ציוני נערך במלון בילטמור בניו-יורק, ב-20 באוקטובר. זה היה אירוע מרשים ומוצלח מכל הבחינות. השתתפו בו כ-400 צירים ושררה בו אווירה נלהבת. כל הנואמים נשבעו אמונים למפעל ארץ-ישראל והדגישו את ערכה ההיסטורי של הוועידה, המבשרת את אחדות עם ישראל סביב ארץ-ישראל. וייצמן ניסח את נאום הנעילה שלו בקפידה ובחכמה:

"ההבדלים בינינו אינם אלא הבדלי מונחים. יותר מדי שמנו את לבנו לשאלות הטרמינולוגיה. אם לאומיות פירושה הגמוניה פוליטית של יהודי ארץ-ישראל, שלילת העמדות שלחמו עליהם יהודי הגלות, כי אז אינני לאומי, וכל בעל דעה בציונות תמים-דעים עמי. אנו אין כוונתנו להפריע במישרין או בעקיפין לחייהם של היהודים היושבים בחוץ-לארץ. אך אם פירושה של הלאומיות היהודית היא יצירת יסוד בארץ-ישראל שעליו יעמוד בניין התרבות היהודי, הרי אנו לאומיים, ומובטחני כי גם אתם מצטרפים אלינו.- – – לא נכוף על שום איש הר כגיגית, ועליכם מוטלת החובה שלא להפחית כמלוא הנימה את התלהבותנו הקנאית".

הוועידה אישרה פה אחד את דו"ח משלחת הסקר, "בתור בסיס לעבודתם של הלא-ציונים באמריקה בפעולתם המשותפת עם ההסתדרות הציונית". להצעת ההחלטה צורף סייג שנועד לגשר בינה לבין החלטות הוועד הפועל הציוני, לאמור: "הוועידה מכירה כי מדי פעם עשויים להיווצר תנאים שיצריכו שינויים בהוראותיו של הדו"ח הזה. הסוכנות היהודית, לכשתקום, תנקוט רק אותם צעדים שיסייעו על הצד היותר טוב להתפתחותה הכלכלית, הרוחנית והתרבותית של ארץ-ישראל". הוועידה הטילה על מרשל למנות ועד של שבעה חברים שירכז את ההכנות הארגוניות להקמת מוסדות הסוכנות היהודית המורחבת. הוועד יפעל ליישוב חילוקי הדעות עם ההסתדרות הציונית ביחס לדו"ח משלחת הסקר ולהגיע לתכנית מוסכמת על הקמת הסוכנות.

הכל יצאו נרגשים מן הוועידה. ההרמוניה שלטה ביד רמה. מרשל פעל במהירות ומינה מיד את חברי הוועד. כולם נמנו על המנהיגות של הוועד היהודי האמריקני ושל הג'וינט.

נובמבר

בישיבה שהתקיימה ב-3 בנובמבר בהשתתפות הוועד המארגן של הלא-ציונים והמנהיגות הציונית באמריקה, כמייצגת ההסתדרות הציונית העולמית, הגיעו חיש מהר לכלל הבנה בנקודות השנויות במחלוקת. גם החלטה שנויה במחלוקת של הקונגרס הי"ד מ-1925 שלפיה יוגבל זמן ההסכם עם הלא-ציונים לתקופה של שלוש שנים, באה על פתרונה כי כל כוונתם של הציונים היתה להבטיח כי אם תיכשל הסוכנות היהודית המורחבת ותפורק השותפות עם הלא-ציונים, ההסתדרות הציונית לא תאבד את מעמדה כסוכנות היהודית המוכרת בכתב המנדט. הוסכם אפוא כי במקום הגבלת הזמן ("פרוביזוריום") סעיף מיוחד בהסכם יקבע במפורש כי אם תפורק השותפות, יחזרו כל סמכויותיה של הסוכנות לידי ההסתדרות הציונית, בהתאם לסעיף 4 בכתב המנדט. כמו כן הוסכם, כי הקרן הקיימת תוכר כמכשיר העיקרי לרכישת קרקעות בארץ-ישראל; עקרון הבעלות הלאומית יישמר, אך הסוכנות היהודית תפקח על חוזי החכירה בין הקרן הקיימת לבין החוכרים ממניה. תותר גם רכישה ומכירה פרטית של אדמות, בתנאי שלא תהיה מיועדת למטרות ספקולטיביות ולא תפגע בתכניות הקרן הקיימת לישראל או הסוכנות היהודית. בשאלת הקבוצות הוסכם כי אין לכפות צורת התיישבות זו או אחרת בארץ-ישראל, אך הסוכנות היהודית תהיה רשאית להחליט מהי מידת הכדאיות הכלכלית של תוכניות התיישבות שיממונו על ידה. אושרו גם העקרונות הבאים: עידוד העלייה היהודית לארץ-ישראל; הבטחת העבודה העברית בכל מפעליה של הסוכנות היהודית; וטיפוח הלשון העברית והתרבות היהודית בארץ-ישראל. עקרונות אלה נועדו להרגיע את אלה מקרב הציונים החוששים כי עם כניסת הלא-ציונים אל הסוכנות יחול פיחות בערכים היסודיים של המפעל הציוני בארץ. ניכר היה שהלא-ציונים, בהנהגת מרשל, עושים כמיטב יכולתם ליישר את הקו עם הציונים.

 

 

דצמבר

ההנהלה יזמה מושב מיוחד של הוועד הפועל הציוני, בברלין, כדי לאשר את הסיכומים עם הלא-ציונים. טענות האופוזיציה הסתתמו. רק טענה ישנה חזקה אחת עדיין הדהדה בכוח: השותפות עם הלא-ציונים תהפוך את הציונות מתנועה לאומית של העם היהודי לסוכנות לבניין ארץ-ישראל. גרינבוים היה הדובר הראשי של התפיסה הרואה בציונות תנועה הנושאת באחריות לעם היהודי כולו ולא רק למפעל בארץ-ישראל. וייצמן הכריז כי הוא מחזיק בתפיסה הפוכה: "מכיר אני בחשיבות מלחמתו [של גרינבוים] בעד זכויותינו הלאומיות, אולם אני כשלעצמי צריך לראות לפני רק מטרה אחת [בניין ארץ-ישראל] ולעצום את עיני על הנמצא מסביב לה". זו היתה תמצית התפיסה הפלשתינוצנטריות, שוייצמן והפועלים בארץ-ישראל היו נושאי דגלה העיקריים.

סטיפן וייז הגיע מאמריקה במיוחד לישיבת הוועד הפועל, כדי להשמיע אקורד רועם אחרון במנגינת ההתנגדות להקמת הסוכנות היהודית המורחבת. הוא הגדיר את ההסכם עם הלא-ציונים כמכירת הציונות. מוטב לבחור בציונות בלי וייצמן מאשר בוייצמן בלי ציונות, הכריז וייז, והציע לערוך משאל עם בקרב העם היהודי כדי להכריע בשאלה. ברוב של 39 נגד 5 אישר הועד הפועל את צעדי ההנהלה ומילא את ידה לנקוט בכל הצעדים הדרושים כדי לכונן את מועצת הסוכנות היהודית ולקרוא לישיבה ראשונה של המועצה מיד לאחר כינוס הקונגרס הציוני הט"ז.

הוועד הפועל קיים דיון נרחב בקווי המבנה והחוקה של הסוכנות המורחבת. דיון זה התקיים בדלתיים סגורות כדי למנוע אי-הבנות ותגובות נמהרות מצד מרשל וחבריו. ניסיון העבר לימד כי מרשל אינו יודע לקרוא בין השיטין של ההחלטות הציוניות והוא רגיש מאד לכל פליטת פה ציונית. ואמנם דעתו של מרשל היתה נוחה מאד מן ההחלטות הגלויות שהתפרסמו מטעם הוועד הפועל הציוני. אך תוך זמן קצר נודע כי הוועד הפועל דן בטיוטת חוקה של הסוכנות היהודית ואישר אותה, ומרשל שוב התפרץ בזעם ומחה נמרצות על שיטות הפעולה של הציונים. אך מרשל כבר חצה את הרוביקון ולא הביא את הדברים עד משבר חדש.