ינו 052015
 

יוני-אוגוסט

הנציב העליון יצא בסוף יוני לג'נבה כדי להשתתף בישיבת ועדת המנדטים, שם מסר דו"ח אופטימי על ההתפתחויות בארץ. משם המשיך לחופשת מולדת באנגליה, ואת מקומו מילא המזכיר הכללי, לוק. ההנהגה הציונית והיישובית יצאה ברובה את הארץ כדי להשתתף בקונגרס הציוני הט"ז, שהתקיים בציריך בין ה-28 ליולי ל-10 באוגוסט 1929. גם בתוכה שררה אוירה אופטימית נוכח השיפור המשמעותי שחל במצבו הכלכלי של הישוב.

14 באוגוסט (ליל תשעה באב). שמועה פשטה בציבור היהודי כי השלטונות הבריטיים אוסרים זמנית את התפילה ליד הכותל. הוועדים להגנת הכותל והרביזיוניסטים ארגנו מיד אספות מחאה בשלוש הערים הגדולות. בירושלים, יום תשעה באב, צעדו משתתפי ההפגנה אל רחבת הכותל. הם הפרו שם את תנאי ההפגנה – נישא נאום, הונף דגל, הושרה "התקווה". המתיחות גאתה. למחרת התירו השלטונות למוסלמים לקיים הפגנה משלהם ברחבת הכותל. שם התפרע ההמון, קרע ושרף ספרי תפילה. בימים הבאים החריפה המתיחות בירושלים. צעיר יהודי נדקר ומת מפצעיו. לוויתו שנערכה ב-21 באוגוסט הפכה אף היא להפגנה שיצאה משליטה. המשטרה הפעילה כוח ו-28 איש נפצעו. לוק הזמין לביתו נציגים יהודים וערבים כדי לנסח קול-קורא משותף להרגעת הרוחות. הנציגים לא הצליחו להגיע לנוסח מוסכם ודחו את הדבר לכמה ימים; אך למחרת היום, יום ששי, 23 באוגוסט, פרצו המאורעות. המון ערבי שיצא מתפילת יום ששי במסגד אל-אקצא, פרץ לעבר העיר החדשה ופגע בכל יהודי שנקרה על דרכו. המהומות התפשטו חיש מהר על פני כל הארץ ונמשכו שבוע ימים. הותקפו פרוורי הערים ויישובים יהודיים קטנים.

בירושלים נכשלו ניסיונות ההמון לפרוץ למרכז העיר, ואז הותקפו שכונות הספר של העיר החדשה, מצפון, ממערב ומדרום לעיר – רוממה, גבעת-שאול, שכונת מונטיפיורי, בית-הכרם, יפה-נוף ובית וגן – הותקפו על ידי ערביי הכפרים ליפתא, דיר-יאסין ועין-כרם. ההתקפות העזות ביותר היו על שכונות הדרום – רמת-רחל, משק הפועלות, תלפיות ומקור-חיים. התקפות אלה נמשכו כמה ימים, בהפוגות קצרות. רמת-רחל ננטשה ונחרבה בידי הפורעים. גם חלק משכונת תלפיות נתפס ונחרב. בכפר-השילוח המנותק הגנו השכנים הערבים על היהודים התימנים תושבי הכפר, עד שבאה המשטרה וחילצה אותם. ביום החמישי למאורעות כבר הגיעו לארץ תגבורות הצבא שהוזעקו אליה – שלושה גדודי חיל-רגלים ופלוגת משוריינים. הצבא השתלט על ירושלים; אך המאורעות כבר התפשטו בכל רחבי הארץ.

בחברון, שבה מנה הישוב היהודי הישן כ-600 נפשות, תקף ההמון החברוני את הגטו היהודי ביום שבת בבוקר, והרג באכזריות 66 יהודים. הקצין הבריטי היחידי ששהה בעיר, קפאראטה, לא הצליח לעצור בעד ההמון, אף כי ביחד עם השוטר היהודי היחיד שפעל לצדו הרג כעשרה מקרב התוקפים. מספר ניכר של משפחות ערביות הגנו על שכניהם היהודים וכך ניצלו רוב התושבים היהודים ממוות בטוח. אחרי הצהריים הגיעה תגבורת שוטרים וחיילים בריטים לעיר ופינו למחרת היום את היהודים לירושלים.

ערביי קולוניה התנפלו בצהרי השבת על המושבה הקטנה מוצא וטבחו שם במשפחת מקלף. רוב התושבים פונו לירושלים בידי המשטרה שהגיעה למקום. סמוך לקולוניה נעזב גם הישוב הקטן עמק הארזים. שכנים ערבים העבירו את חמש המשפחות היהודיות ששכנו במקום לירושלים. זקני הכפר הערבי אבו-גוש הודיעו לשכניהם היהודים בקרית-ענבים, כי לא יניחו לאחרים לתקוף אותם. הישוב הקטן מגדל-עדר (במקום בו הוקם אחר כך כפר עציון) פונה אף הוא מעשרת תושביו, לאחר שהוסתרו בידי שכניהם הערבים מבית-אומר. הרטוב ובה 130תושבים הותקפה על ידי ערביי הסביבה. המושבה פונתה מתושביה משהגיעה למקום תגבורת של חיילים במכוניות משוריינות. בכפר-אוריה שכנו שש משפחות ואלה מצאו מקלט בביתו של השייך של כפר בית פאר. המושבה עצמה נשדדה ונשרפה בחלקה. בחולדה נהדפה התקפה המונית שנערכה עם ערב. בחצות הגיעה תגבורת חיילים שפינתה את התושבים והמגינים. המושבה נחרבה כליל. עטרות ונוה-יעקב, מצפון לירושלים, הותקפו אף הן; אך משמרות צבא שסיירו על כביש ירושלים-שכם ואבטחו את שדה התעופה ליד עטרות, הרתיעו את התוקפים. המושבה באר-טוביה, ששכנה בקצה הדרומי של רצף ההתיישבות היהודית ובה כ-120 נפשות באזור השפלה הותקפה על ידי המון רב שהוזעק מכפרי הסביבה הקרובים והרחוקים. רק עמידתם הנחושה של קומץ מצעירי המושבה מצוידים בחמישה רובים הצילה את חייהם של התושבים שהתרכזו באורווה של אחת המשפחות. הפורעים השתלטו על רוב מבני המושבה, בזזו ושרפו. רק למחרת הופיעו שלושה אווירונים שהניסו במקלעיהם את המון הפורעים. כוח משטרתי הגיע למקום ופינה את התושבים. ניסיונות התקפה מצד יפו לכיוון תל-אביב נגדעו מיד הן בשל פעילות המגינים היהודים והן בשל הפעולה הנמרצת של משטרת יפו, בפיקודו של הקצין ריגס. בחיפה ניסיונות המון ערבי לפרוץ להדר-הכרמל, הריכוז היהודי הגדול בחיפה, נכשלו והורתעו בקלות. אז החלו ההתקפות על השכונות היהודיות המפוזרות בעיר. כ-3,000 מתושבי העיר התחתית והשכונות פונו להדר-הכרמל. ההתקפות על הדר-הכרמל נמשכו בימים הבאים. ביום השלישי למהומות הגיעה לנמל חיפה אניית מלחמה ו-400 מלחיה התפרסו בעיר ועד מהרה שככו המהומות.

עשרות היהודים שהתגוררו בערים הערביות – שכם, טול-כרם, בית-שאן – פונו מבתיהם ועברו לשטח היהודי. עשרות היהודים שהתגוררו בעזה רוכזו בבית המשטרה ואחר כך הועברו ברכבת לתל אביב. בכך בא קץ לנוכחות היהודית בערים הערביות. תושבי הישובים היהודיים הקטנים באזור השרון – כמו נתניה וגן-חיים פונו מבתיהם ועברו למושבות הגדולות בחסות המשטרה. בעמק יזרעאל נערכו התקפות על בית-אלפא וחפצי-בה. בסיוע משטרת נצרת והתנהלותו ההחלטית של קצין המחזו אנדריוס נהדפו התקפות אלה. חברי משמר-העמק פינו את הנקודה ועברו לעפולה, בפקודת המשטרה. פינוי זה עורר ביקורת קשה בחוגי "ההגנה" וישובי הסביבה. אנשי יסוד-המעלה פינו את המושבה ועברו למשמר-הירדן. המושבה נבזזה. משמר-הירדן עצמה ניצלה בזכות תגבורת המשטרה הבריטית שהגיעה בעוד מועד. ערביי הכפר מירון הגנו על משפחות תלמידי חכמים יהודים שהתגוררו ליד קברו של ר' שמעון בר-יוחאי. כפר-חיטין הותקפה על ידי תושבי חטין הערבית, אך אלה הונסו על ידי כוח משטרה קטן בפיקוד הקצין תאופיק אפנדי. משדומה היה כי הצבא והמשטרה החזירו לעצמם את השליטה בכל חלקי הארץ והמאורעות נסתיימו הותקף הישוב היהודי הישן בצפת, ביום השביעי למאורעות. תוך רגעים אחדים נרצחו 18 יהודים ונפצעו כ-80. במקביל הותקף הישוב היהודי הקטן עין-זיתים ושלושה מתושביו נהרגו. באיחור הגיע כוח צבאי לעיר. החיילים אספו את כל התושבים היהודים – כ-3,000 נפש – וריכזו אותם בחצר בית-הממשלה. יהודים אלה נאלצו לשהות במקום עוד יומיים, בלא אספקת מזון. תגבורת צבא הגיעה לעיר וההתפרעות נפסקה. רק בטבריה נשמר השקט ומנהיגי התושבים הערבים בעיר הצליחו להשקיט את הרוחות ולמנוע התקפה על העדה היהודית.

קציר הדמים היה 133 חללים יהודים ו-339 פצועים ובצד הערבי 116 הרוגים ו-232 פצועים. כמעט כל הנפגעים בצד הערבי היו מידי המשטרה. כוחות הביטחון שעמדו לרשות הממשל היו מצומצמים ובחלקם בלתי אמינים, שכן השוטרים הערבים לא גילו נכונות לפעול נגד הפורעים באופן נחרץ. כוחות צבא הוזעקו ממצרים וממלטה לדיכוי המהומות.

המאורעות חשפו מצד אחד את חיוניות קיומה של "ההגנה", כגורם שחצץ בין טבח נוסח חברון וצפת, לבין יכולת עמידה רגעית, עד להופעת כוחות הביטחון הבריטיים; מצד שני, הם חשפו את העובדה כי ביטחונו של הישוב תלוי בסופו של דבר בנוכחות הצבאית הבריטית וכי אין בכוחה של "ההגנה" ושל נקודת הישוב המבודדת להחזיק מעמד מול הסביבה הערבית העויינת. כמעט כל הישובים היהודים הקטנים המבודדים שהותקפו, בכלל זה שכונות הספר של הערים היהודיות, פונו מתושביהם והוסגרו למעשי ביזה ושוד של הפורעים הערבים. המסקנה העיקרית בחשבון הנפש הציבורי היתה שיש לחזק את כוחה של "ההגנה" ולהרחיב את שורותיה. אין זו יכולה להישאר נחלתה של הסתדרות העובדים בלבד. כל חלקי הישוב צריכים ליטול בה חלק.

אנשי "השומר" לשעבר הגישו להסתדרות העובדים ולקולונל קיש הצעה להקמת ארגון שמירה ארצי, שתכליתו לחזק  ולייעל את השמירה במושבות ובכל נקודות ההתיישבות. הצעה זו לא עוררה התלהבות. היא נראתה מיושנת ולא התאימה כבר למציאות שבה ארגון כמו "ההגנה", הנשען על אלפי הפועלים בערים הגדולות, למרות כל חולשותיו, כבר הוכיח את עצמו כמסגרת המתאימה לשיקום כוח המגן היישובי ובהקף ארצי.

מיד לאחר המאורעות הקים הוועד הלאומי ועדת-ביטחון בראשותו של פנחס רוטנברג ובה חברים נציגי "ההגנה" והסתדרות העובדים ונציגי החוגים האזרחיים בערים הגדולות ובמושבות. הוועדה החליטה על הקמת מפקדה פריטטית, בה ישתתפו במספר שווה באי-כוח ההסתדרות והחוגים האזרחיים. נבחרה "ועדת חמישה", שעליה לשמש כ"מרכז ההגנה", עד שיורכב מרכז קבוע. למרכז זה לא נבחר יוסף הכט, מפקד "ההגנה" מתחילת שנות העשרים. הכט התנגד לכל שינוי בפיקוד "ההגנה" וכבר נכנס לעימות חריף עם הנהגת ההסתדרות במאמץ לשמור על מעמדו הדומיננטי והבלעדי בראשות "ההגנה". הוא נהנה מאמונם של מפקדי הערים. אלה התנגדו להדחתו וניסו לגייס למענו את תמיכת מפקדי "ההגנה" מכל רחבי הארץ. בסופו של דבר התברר כי הכט אינו מסוגל לעבודה משותפת עם "מרכז ההגנה". הוא נתבע לבירור בפני גוף מיוחד של ההסתדרות. כתוצאה מבירור זה הורחק הכט מעבודה ב"מרכז ההגנה" למשך שנה. הריב סביב יוסף הכט שיתק ועיכב במידה רבה את הפעולה לשיקומה של "ההגנה".

ספטמבר

הנציב צ'נסלור חזר לארץ ביום האחרון למהומות (29 באוגוסט). הוא פרסם גינוי חריף של ההתפרעויות ומעשי הזוועה שבוצעו כנגד הישובים היהודיים והבטיח "להטיל עונש חמור על כל אלה שיימצאו אשמים במעשי אלימות". הוא הודיע על הפסקת הטיפול בתביעת הערבים להקים מוסדות ייצוגיים בארץ. הודעתו התקיפה עוררה מחאות נמרצות בצד הערבי והנציב נדרש לאזן את הודעתו המטילה את כל האחריות על הערבים. ב-4 בספטמבר פרסם הנציב הודעה "מתקנת" ובה דיבר על פשעים שנעשו "הן על ידי ערבים והן על ידי יהודים". הממשלה תעמיד לדין את כל האשמים בלי הבדל דת וגזע.

הממשלה הקימה במהירות ועדת חקירה, בראשות סר ולטר שו (Shaw), ועמו שלושה חברי פרלמנט, חברי שלוש המפלגות בפרלמנט. הוועדה התבקשה לנהל פרוצדורה של ועדה משפטית – לשני הצדדים הנצים תינתן אפשרות לייצוג בידי משפטנים. "הוועדה למהומות של אוגוסט 1929 בארץ-ישראל" (Commission on the Disturbances of August 1929) הוקמה ב-13 בספטמבר.

בכתב ההסמכה שלה נאמר כי עליה "לחקור את הסיבות הישירות שהוליכו להתפרצות האחרונה ולהביא המלצות בנוגע לצעדים הדרושים למנוע את הישנותן". שר-המושבות התחייב כי החקירה תוגבל "למצב החירום המיידי ולא תתרחב לבחינת מדיניות גבוהה". הגבלה זו נעשתה לא במעט תחת לחצה של ההנהלה הציונית, שחששה מפני שינוי מדיניות הבית הלאומי שעליו התחייבה ממשלת המנדט. הערבים מחו על הגבלת תחום החקירה. הם ראו בהקמתה הזדמנות לבחינה מחודשת ולרביזיה במדיניות המנדט הפרו-ציונית.

הוועדה הגיעה לארץ ב-24 באוקטובר; גבתה עדויות; סיירה ברחבי הארץ ובעבר-הירדן; עיינה במסמכים שהוגשו לה. אותה שעה הכין גם הנציב צ'נסלור דין וחשבון מקיף על המצב בארץ-ישראל, אותו הגיש כתזכיר סודי לממשלה. צ'נסלור כבר הגיע למסקנה כי הצהרת בלפור היתה משגה עצום וכי המדיניות הפרו-ציונית של הממשלה לוקה באי-צדק חמור כלפי האוכלוסיה הערבית. הוא סקר בתזכירו את מסכת היחסים המשולשת – בריטים-יהודים-ערבים – וסיכם את השקפתו החדשה כי יש לבטל את המעמד המועדף הניתן ליהודים ולהעניק לתושבי הארץ מידה של ממשל עצמי. האלטרנטיבה היא לכפות את המנדט בכוח על הערבים. דרך זאת כמובן אינה מומלצת ועל כן יש לצמצם את אפשרויות העלייה וההתיישבות היהודית. כל הקרקעות הראויות לעיבוד בארץ כבר מנוצלות ואין מקום להרחבת האוכלוסיה, אלא אם כן מוכנים לנשל את הפלחים הערבים.

מסמך צ'נסלור עמד ללא ספק לרשות חברי ועדת החקירה וחותמו ניכר במסקנות הוועדה. התזכיר שהוגש לממשל באמצע ינואר הרשים מאד את חברי הקבינט ואת משרד המושבות וללא ספק השפיע על גיבוש המדיניות הבריטית החדשה כפי שמצאה ביטוי בספר הלבן של פספילד.