ינו 052015
 

פברואר

במשא-ומתן שהתנהל בין מרשל וקיש באמריקה הוסכם כי מכאן ואילך ההסתדרות הציונית לא תנקוט צעד נוסף בלי להתייעץ עם שותפיה הלא-ציונים.

מרשל התבקש להתערב אצל הממשל האמריקני בעניין מסוף צינור הנפט מעיראק, שלגביו התלבטה ממשלת בריטניה, אם לבנותו במפרץ חיפה או בטריפולי שבסוריה. מרשל כתב לשר החוץ האמריקני, פרנק קלוג (Kellogg), כי ליהודים באמריקה, התומכים בפיתוחה של ארץ-ישראל, יש עניין מיוחד בהחלטה זו העשויה לקבוע במידה רבה את קצב התפתחותה של הארץ. הוא הדגיש במכתבו כי יהדות אמריקה בכללותה תומכת עכשיו בבניין ארץ האבות.

חוקת הסוכנות היהודית עוצבה סופית במשא-ומתן חשאי שהתנהל במשך ששה חודשים עד לכינוס הקונגרס הציוני הט"ז באוגוסט 1929. כבסיס שימשה הטיוטה שהכינה ההנהלה הציונית. דובר על מבנה מורכב משלושה גופים – מועצה, ועדה מתמדת (Standing Committee) האקסקוטיבה. הייצוג במוסדות אלה יהיה שווה בשווה. הנציגים הציוניים ייבחרו על פי הישטה המקובלת על ההסתדרות הציונית (על ידי הקונגרס הציוני); הנציגים הלא-ציונים ייבחרו על על ידי הקהילות היהודיות בארצות שיצטרפו לסוכנות היהודית, בשיטה דמוקרטית ככל האפשר. לכל ארץ ייקבע מספר צירים מתאים (על פי גודל הקהילה היהודית ושיקולים אחרים). המועצה תהיה הגוף העליון של הסוכנות; היא תתכנס בדרך כלל אחת לשנתיים, תקבל דו"ח על פעולות הסוכנות ותקבע את קווי המדיניות ואת התקציב. הוועדה המתמדת תמנה 30 חברים, היא תתכנס אחת לחצי שנה ותפקח על עבודתה השוטפת של האקסקוטיבה. ההנהלה תמנה 10 עד 18 חברים, מחציתם ימונו על ידי ההסתדרות הציונית ומחציתם על ידי המועצה. ההנהלה תהיה הגוף המבצע. יהיו לה שתי שלוחות – אחת בארץ-ישראל ואחת בלונדון. חברים במועצה או בוועדה המתמדת שלא יוכלו להשתתף במושבים שיתקיימו מעבר לים, יוכלו לייפות כוחו של אחד מחבריה להצביע במקומם. במקרים כאלה יוכל חבר מועצה להצביע במקום שני חברים נעדרים וחבר ועדה מתמדת במקום חבר נעדר אחד. חברי הנהלות קרן-היסוד והקרן הקיימת לישראל יהיו רשאים להשתתף בישיבות המועצה, אך ללא זכות הצבעה. נציג קבוע אחד מכל מוסד יהיה רשאי להשתתף בישיבות הוועדה המתמדת באותה הגבלה. קרן היסוד תהיה כפפה להנהלת הסוכנות במקום כפיפותה הקודמת להנהלה הציונית. מעמדה של הקרן הקיימת לישראל לא ישתנה. ממשלת בריטניה תתבקש להכיר בסוכנות היהודית המורחבת ולאשר כי במקרה של פירוק הסוכנות היהודית, אם בשל פרישת ההסתדרות הציונית ואם בנסיבות אחרות – ההסתדרות הציונית תחזור למעמדה כסוכנות היהודית על פי כתב המנדט.

קשיים מיוחדים התגלו סביב שאלת "מיופי-הכוח". לשאלה זו נודעה חשיבות רבה לעתיד שיתוף הפעולה בין הציונים והלא-ציונים. שיטת ההצבעה על ידי ייפוי-כוח היתה זרה לדמוקרטיה הציונית, אך היא היתה חיונית להבטחת תפקודם של הלא-ציונים. ברי היה מלכתחילה כי הם לא יוכלו להתחרות עם הציונים במספר הנוכחים בישיבות של מוסדות הסוכנות וברמת הפעילות שלהם. הציונים נאלצו אפוא להתחשב במגבלה טבעית זו של הלא-ציונים, כשם שמרשל נאלץ להתחשב בהסדרים הציוניים המסורתיים כמו אלה עם הנהלות קרן-היסוד והקרן הקיימת לישראל, שנראו בעיניו מוזרים ומעוותים.

ויכוח רציני ניטש סביב תפיסת מהותה ותפקודה של הנהלת הסוכנות. הלא-ציונים חשבו על מתכונת של מועצת מנהלים, שתורכב מפקידים בעלי כישורים מתאימים. על פי תפיסה זו המתאימה למציאות ולמסורת האמריקנית ההנהלה אמורה היתה לשמש גוף ביצועי גרידא, בעוד שסמכויות הניהול יהיו בידי הוועדה המתמדת; אך הציונים לא היו מוכנים לוותר על שיטת ההנהלה הקבינטית, כמו זו הנהוגה בהסתדרות הציונית. ההנהלה היא "הממשלה" ובה מתרכזת הסמכות העליונה. "השאלה העיקרית היא אם תהיה האקסקוטיבה גוף של פקידים או גוף של מיניסטרים", ניסח זאת הארי סאקר. הוועדה המתמדת, לדעת הציונים, צריכה לתפקד בדומה לוועד הפועל הציוני, ובכך גם תושג הקבלה מלאה בין מוסדות הסוכנות היהודית ומוסדות ההסתדרות הציונית. בסופו של דבר, נחתכו הדברים על פי תפיסת הציונים, אף שברמה העקרונית לא ויתרו מרשל וחבריו על תפיסתם.

ויכוח נוסף התנהל סביב הביטוי "בית לאומי יהודי" שחזר והופיע בהקדמה לחוקת הסוכנות. הלא-ציונים ביקשו להשמיט ביטוי זה, שיש לו קונוטציות שאינן עולות בקנה אחד עם תפיסת העולם  של הלא-ציונים בארצות המערב. אך הציונים הצביעו על כך שהמונח מופיע בהצהרת בלפור ובכתב המנדט, וגם הכנס הלא-ציוני באוקטובר 1928 אימץ החלטה המזכירה אותו. בסופו של דבר נסוגו מרשל וורבורג מתביעתם.

מאי-יולי

למרות כל הוויתורים המילוליים שעשו מנהיגי הלא-ציונים, כדי לא לעצור בעד התהליך, לאמתו של דבר הם המשיכו להחזיק בדעותיהם עד לרגע האחרון ומדי פעם היו מעלים את השגותיהם מחדש. הוועד הפועל הציוני התכנס ב-31 במאי, בברלין, בלא שהושגה הסכמה על כל סעיפי החוקה. גם הפעם הוטל איפול על דיוני הוועד הפועל, בניגוד להבטחה שניתנה למרשל אחרי המושב הקודם של הוועד הפועל הציוני. מרשל שב והתפרץ בזעם; אך זו היתה הדרך הציונית להתקדם אל היעד. הוועד הפועל הציוני הורה להנהלה לעמוד איתן על הנקודות השנויות עדיין במחלוקת עם הלא-ציונים והסמיך את ההנהלה לכנס את מועצת הסוכנות היהודית מיד לאחר מושב הקונגרס הציוני הט"ז, בהנחה שהקונגרס יאשר את דבר הקמת הסוכנות היהודית המורחבת.  אנשי האופוזיציה מחו נמרצות וטענו כי פרוצדורה זו פוגעת בפררוגטיבה של הקונגרס הציוני; אולם מחאות אלה נדחו ברוב מכריע.

במשא-ומתן שנמשך בין מרשל לבין מוריס רוטנברג, חבר הנהלת ציוני אמריקה, שייצג את ההנהלה הציונית, נמצאה כצפוי נוסחת הפשרה ביחס לסעיפים השנויים במחלוקת. בכך לא תם מסלול ההתשה של מרשל. הציונים המשיכו להתדיין ולהתמקח על קוצו של יו"ד וביקשו עוד ועוד תיקונים לנוסח שהוסכם בינו לבין רוטנברג ומעלים ערעורים על בחירתם של אישים לא-ציוניים שאינם לטעמם. זעמו של מרשל הרקיע שחקים כשהתגלגל לידיו מסמך חסוי שיצא מטעם המחלקה לארגון של ההנהלה הציונית בלונדון ובו הנחיות לארגונים הציוניים ברחבי העולם, שבהן נאמר כי בארצות שבהן אין ארגונים לא-ציוניים מוכרים, אין לטירוח בהקמתם של ארגונים כאלה, אלא יש לבחור את הנציגים הלא-ציוניים למועצה באמצעות הארגון הקהילתי הכללי של יהדות אותה ארץ. זה היה המצב ברוב ארצות מזרח אירופה, ובראשן פולין. מרשל ראה בזה חדירה ציונית אל התחום השמור ללא-ציונים; יתר על כן ניתן היה לזהות כאן תכסיס ציוני שנועד לסנן נציגים ציוניים במסווה של נציגים לא-ציוניים, שכן זאת תהיה התוצאה הבלתי נמנעת של בחירות מסגרת הקהילות היהודיות הארציות, שבהן משמשים ציונים ולא-ציוניים בערבוביה. מרשל איים בפירוק החבילה לאלתר וכך כתב לורבורג:

הם מבלים את זמנם בישיבות סגורות וכנסים בברלין, שעליהם איננו יודעים ולא כלום, ואחר כך הם סבורים שיוכלו להעמיד אותנו במצב שניאלץ לקבל את גזירותיהם או, כחלופה לא נעימה, נצטרך לעסוק בהתכתשות אין-סופית עם בעלי הזיות עקשניים ועם פוליטיקאים ערמומיים לאחר שנגיע לציריך. אינני אוהב את השיטות שלהם. בדרך כלל אני מסוגל לעבוד כמעט עם כל אחד; אך אני מתחיל להרגיש שאינני יכול לעבוד עם האנשים האלה. הם כל כך לא ישרים ואין בהם טיפת שכל ישר… אנחנו נהיה ללעג ולשניה בקרב כל האנטי-ציונים, ובצדק, אם נשלים עם התחבולות הפוליטיות הקטנוניות והבזויות האלה. עם כל הביקורת שהוטחה כלפי הבוסים הפוליטיים באמריקה, איני יכול לזכור משהו ממעשיהם שיגיע לשפל הצביעות שאליו התדרדרו הג'נטלמנים האלה. מוטב להכניס בקודקודם כי זממם לא יעלה בידם. מוטב לפרק את החבילה בעוד מועד מאשר להילכד במחיצה אחת עם סכלים כמו כמה מן האנשים האלה.

ההנהלה הציונית ניסתה לפזר את חשדותיו של מרשל. היא הצביעה על המקרה המיוחד של ארץ-ישראל. שם יקשה למצוא ציבור מצביעים שאינו קשור בציונות; האם תישלל זכותה של ארץ-ישראל לייצוג בסוכנות היהודית. מרשל התעקש. גם בארץ-ישראל הנציגות חייבת להיות לא-ציונית אפילו אם פירוש הדבר שרוב הנציגים יהיו אנשי "אגודת-ישראל". הוא כפה על הציונים ניסוח הקובע במפורש כי בארצות השונות ייבחרו הנציגים הלא-ציוניים אל באמצעות הקהילות כי אם באמצעות ארגונים לא-ציוניים או גופים יהודיים שאינם קשורים בהסתדרות הציונית.

אחת הנקודות האחרונות שנדונו בשלב אחרון זה של המשא ומתן היתה שאלת יישום העיקרון הדמוקרטי בבחירת הנציגים הלא-ציוניים. מרשל ביקש למנוע אי-הבנות בעתיד בייחוד לגבי אפשרות יישום העיקרון בארצות המערב. מרשל לא סבר כי פעולה ציבורית וולונטרית למען עניינים יהודיים צריכה לעמוד במבחן הדמוקרטי. היה הבדל תהומי בין בסיס הקיום של המנהיגות הציונית לבין בסיס הקיום של המנהיגות הלא-ציונית. המנהיגות הציונית נישאה על גבי תנועת-עם, מאורגנת וממושמעת וסמכותה נשענה על העיקרון הדמוקרטי. לא כן המנהיגות הלא-ציונית; כוחה וסמכותה נבעו מתוקף כישורה הטבעי לייצג עניינים יהודיים ולגייס משאבים למימון מפעלי סיוע למען יהודים במצוקה. הדימוי העצמי של מרשל וחבריו היה אריסטוקרטי, והצידוק העליון לסמכותם נבע לדעתם מאידיאל השירות, שהם היו מגשימיו עלי אדמות, ומן הצירוף הנעלה של נכונות נתינה עם יכולת נתינה. על בסיס זה תבע מרשל ייצוג מכובד יותר בסוכנות היהודית גם לציונים האמריקנים. מעמדם צריך להיקבע על פי תרומתה של הציונות האמריקנית למגבית ארץ-ישראל ולא על פי מספר שוקלי השקל באמריקה. בפועל אמנם זכתה הציונות האמריקנית ביחס מועדף; אך בעיקרון הציונות לא יכלה לאמץ מקדם פלוטוקרטי.

ברוב ארצות אירופה ובארץ-ישראל נערכו כנסים ארציים לבחירת הנציגים הלא-ציוניים למועצה.

בבריטניה היתה זו משימה קלה. ועד שליחי הקהילות הוסמך למנות את ששת הנציגים האנגלו-יהודים למועצת הסוכנות. גם בגרמניה היה ארגונה של היהדות הלא-ציוני סביר. לעומת זאת בארצות כמו פולין ורומניה, בשל הפיצול הקוטבי ששרר ביהדויות שם ובגלל התנאים המדיניים והאזרחיים המעוותים שבהם היתה היהדות המקומית שרויה, לא צמחה שם מנהיגות לא-ציונית מקובלת ורק על בסיס התלכדות מאולתרת של אישים ונציגי ארגונים וגופים שונים ניתן היה ליצור נציגות מוסכמת למועצת הסוכנות.

בארץ-ישראל החליט הוועד הלאומי לקרוא למושב מיוחד של אספת הנבחרים כדי לבחור בנציגי למועצת הסוכנות היהודית. לארץ-ישראל הוקצו ששה צירים, בשל מעמדו המיוחד של הישוב בארץ. בחירת הנציגים היתה מלווה בשערוריה כאשר הרביזיוניסטים, בהנהגתו של ז'בוטינסקי, ערערו על חוקיות ההליך כולו ופוצצו את מושב אספת הנבחרים. היה זה מעין קרב מאסף מצד הרביזיוניסטים במאמץ אחרון לעצור את המרוץ אל הסוכנות היהודית המורחבת. באספה עצמה פרצו חילופי מהלומות בין צירי הפועלים לבין הרביזיוניסטים וגילויי השנאה בין המחנות הדהימו את כל הנוכחים. בן גוריון ביטא את עמדתה הדו-ערכית של תנועת העבודה: "לבנו אינו שלם עם הסוכנות. רבים בינינו נלחמו בסוכנות ויש עוד כאלה בינינו המתנגדים לה. ובכל זאת אנו מקבלים את הסוכנות, מפני שאנו מאמינים שארץ-ישראל תיבנה על ידי שיתוף כל הכוחות היהודיים. הדמוקרטיה אינה אצלנו פראזה ריקה, אבל יש לנו עיקר קדוש מן הדמוקרטיה, והוא – בניין ארץ-ישראל על ידי יהודים".

גם המפלגה הרדיקלית, שקמה בשעתו רק כדי להילחם בתכנית הסוכנות היהודית המורחבת, נחלקה בשאלה עם להשתתף בסוכנות או לעמוד מן הצד. יצחק גרינבוים ונחום גולדמן החזיקו בדעה כי יש להמשיך את הפעולה הרדיקלית גם במסגרת הסוכנות היהודית ודעתם גברה.

הקונגרס הציוני הט"ז התכנס בציריך ב-28 ביולי ודיוניו נמשכו עד ה-11 באוגוסט. בהרצאתו המקיפה בקונגרס הזכיר וייצמן לקהל הצירים כי חוקת הסוכנות נועדה לספק בסיס ומסגרת לעבודה משותפת של הציונים והלא-ציונים. אין להתייחס אליה כאל מסמך ציוני. הושקעו בה עבודה עצומה והיא פרי ויכוחים ופשרות בין שני הצדדים. יש לקבל אותה "כדבר שלם, כמסקנה שאין לשנות בה אפילו חלק קטן מבלי להרוס את כל הבניין". ההנהלה הציגה בפני הקונגרס מכתב שנתקבל ממשרד המושבות ובו אישור להסדר הקובע כי במקרה של פירוק הסוכנות היהודית תחזור הממשלה הבריטית ותכיר בהסתדרות הציונית כסוכנות היהודית, על פי סעיף 4 של כתב המנדט.

הרדיקלים הודיעו על הפסקת מאבקם בסוכנות היהודית. רק הרביזיוניסטים נשארו באופוזיציה עיקשת לתכנית הסוכנות. "המזרחי" הצטרפו לרגע לאופוזיציה כאשר דרשו להוסיף לארבעת העקרונות שינחו את עבודת הסוכנות גם סעיף שיחייב את הסוכנות היהודית לדאוג לטיפוח הדת היהודית. תחילה נדחתה הדרישה בטענה כי המונח "תרבות עברית" כולל גם את הדת היהודית; אך מתוך רצון להשביע את רצונו של מרשל, שבמהלך המשא-ומתן על הקמת הסוכנות הדגיש לא אחת כי טיפוח חיי הדת בארץ-ישראל הוא בעל חשיבות עליונה בעיניו, חזרה בה ההנהלה מהתנגדותה. גרינבוים הסב את תשומת לבו של מרשל לכך שהכללת סעיף "דתי" בחוקת הסוכנות עלולה לפגוע כבומרנג ביהדות הרפורמית (שמרשל נמנה עליה כמובן), שכן התפיסה האורתודוכסית של הדת היא שתשלוט בארץ-ישראל. מרשל הציע מיד להוסיף פסוק המבטיח "חופש אמונה ומצפון לכל". אנשי "המזרחי" העדיפו על זה את הנוסח שהציע ארלוזורוב, בוויכוח שהתפתח סביב נושא הדת, ולפיו "יובטח ויישמר חופש האמונה האישי". ההבדל בין שני הנוסחים היה משמעותי: על פי הנוסח של מרשל יכלו הרפורמים לדרוש סיפוק צרכי הדת גם לקהילה רפורמית בארץ-ישראל, ואילו על פי הנוסח של ארלוזורוב הובטח חופש האמונה ברמת הפרט ולא מעבר לזה.

חוקת הסוכנות היהודית המורחבת התקבלה ברוב מכריע: 231 צירים הצביעו בעדה, 30 הצביעו נגדה, 4 נמנעו ו-46 נעדרו מן ההצבעה. ההנהלה נאבקה נגד הצעות החלטה שהיו מקוממות ללא ספק את הלא-ציונים, ולפיהן יוקם מנגנון שיבטיח משמעת סיעתית של החברים הציוניים במוסדות הסוכנות. התקבלה המלצת ההנהלה להחיל משמעת סיעתית "רק בשאלות חיוניות של ההסתדרות הציונית".

הלא-ציונים התעקשו על תקציב צנוע לשנתיים הראשונות, והקונגרס המאוכזב אישר תקציב שנתי של 750,000 ליש"ט. סכום זה, אמר וייצמן, מהווה כמעט כפליים ממה שהצליחה קרן-היסוד לגייס בשנים האחרונות.

אוגוסט

כנס היסוד של הסוכנות המורחבת שהתכנס ב-11 באוגוסט, מיד עם סיום הקונגרס הציוני, היה אירוע היסטורי מרשים. על הבימה, ביחד עם וייצמן, ישבו לואי מרשל, פליקס ורבורג, לורד מלצ'ט, הרברט סמואל, אוסמונד ד'אביגדור-גולדסמיד, אוסקר וסרמן, אלברט איינשטיין, ליאון בלום והסופר שלום אש. ההתרגשות וההתפעמות שאחזה בנוכחים בטקס הזכירה את ימי הקונגרס הציוני הראשון. היתה זו התכנסות של גדולי העם היהודי והפגנה רבת-רושם של אחדות העם היהודי סביב המפעל הציוני בארץ-ישראל. אוסישקין דיבר על פתיחת העידן השלישי בתולדות תנועת התחייה היהודית: העידן הראשון היה זה של "חיבת-ציון" ומחוללו היה פינסקר; העידן השני היה זה של הציונות שמחוללו היה הרצל, והעידן השלישי השם הראוי לו הוא פאן-יהדות ומחוללו הוא וייצמן.

האישים הלא-ציוניים הבולטים באו מארצות-הברית, בריטניה, גרמניה וצרפת. רק בבריטניה הצטרפו הארגונים היהודיים גדולים לסוכנות המורחבת. בארצות כמו צרפת וגרמניה נמנעו הארגונים הגדולים מלקשור עצמם לסוכנות המורחבת. אפילו בארצות-הברית ההצטרפות לסוכנות היתה על בסיס אישי בלבד.

הסוכנות היהודית המורחבת נולדה במזל ביש. ב-23 באוגוסט, עשרה ימים לאחר טקס הקמת הסוכנות היהודית, פרצו מאורעות הדמים בארץ-ישראל. ב-11 בספטמבר נפטר לואי מרשל בציריך, לאחר ניתוח. בדצמבר פרץ המשבר הכלכלי החמור בארצות-הברית. צירוף מקרים זה החליש במידה רבה את סיכויי הצלחתה של הסוכנות המורחבת.

השאלה המעשית המכשילה הראשונה במעלה היתה שאלת הרכבתה של הנהלת הסוכנות המורחבת. ברור היה מלכתחילה כי שום אישיות לא-ציונית מן המעלה הראשונה לא תהיה מוכנה ליטול עליה עול השתתפות בניהול השוטף של ענייני הסוכנות. ואילו בצד הציוני הבעיה היתה הפוכה: ההנהלה הציונית שנבחרה על ידי הקונגרס הציוני מנתה 12 חברים. רק מחצית מהם יכלו להצטרף להנהלת הסוכנות המשותפת לציונים וללא-ציונים. מה יהיה אפוא מעמדם של החברים שיישארו בהנהלה הציונית בלי לכהן גם בהנהלת הסוכנות?

הלא-ציונים החזיקו בדעתם כי הנהלת הסוכנות צריכה להיות הנהלה של פקידים או מומחים ממונים. נוסחה זו התאימה כמובן למגבלותיהם הטבעיות של המנהיגים הלא-ציוניים, שלא יכלו להתמסר לעבודת ניהול הסוכנות היהודית; אך היא לא היתה עשויה להתקבל על דעתם של הציונים. הלא-ציונים הגיעו למושב הייסוד של מועצת הסוכנות היהודית בלא שתהיה בידם רשימה של מועמדים להנהלה. עד לרגע האחרון לא הצליחה ועדת המינויים להרכיב רשימה של אישים לא-ציוניים בהנהלה. מחוסר ברירה הוסכם, על דעת מרשל ועמיתיו, כי ההנהלה הציונית שנבחרה על ידי הקונגרס הציוני תכהן בשלמותה כהנהלת הסוכנות היהודית, עד שהוועד המנהל של מועצת הסוכנות ייזום הרכבת הנהלה חדשה. הנהלת הסוכנות תפעל עד ל-30 בספטמבר 1930 בהרכב מורחב של 12 חברים, מהם 8 ציונים ו-4 לא-ציונים; ב-1 באוקטובר 1930 תעבור ההנהלה למתכונת קבועה של 8 חברים, מחציתם ציונים ומחציתם לא-ציונים. מטרת הסדר זה היתה לאפשר להנהלה הציונית לתפקד מיד כהנהלת הסוכנות, גם בהיעדר נציגים לא-ציוניים, ולאפשר ללא-ציונים לאייש במשך הזמן את המקומות השמורים להם.

למן הרגע הראשון נחשפה אפוא אמת פשוטה: למרות עקרון השוויון המונח ביסוד הסוכנות היהודית המורחבת, הלא-ציונים לא יוכלו להפגין נוכחות שווה לזו של הציונים. ספק אם יצליחו לאייש את המקומות השמורים להם, ועל כן הוסכם גם כי אם הוועד המנהל לא יצליח למנות נציגים לא-ציוניים להנהלה בתוך ששה חודשים למן ה-1 באוקטובר 1930, תהיה ההסתדרות הציונית רשאית לאייש את המקומות הריקים דרך קבע.

ורבורג הגיש תכנית להקמת ועדות שתהיינה ממונות על המחלקות הביצועיות של ההנהלה. הציונים לא היו עשויים לקבל כל הצעה שתגביל את סמכותה של ההנהלה. מרשל, קודם פטירתו, ניסה להרגיע את הציונים בהבטיחו כי לוועדות תהיה רק סמכות מייעצת והן נועדו לספק "תעסוקה" מתאימה לאישים לא-ציוניים רבים ככל האפשר.

גם סביב שאלת שנת התקציב החדשה פרץ ויכוח. ורבורג טען כי שנת התקציב צריכה להתחיל בינואר 1930, על פי הלוח הנוצרי ולא באוקטובר 1929 (שבו חל ראש השנה על פי הלוח העברי). אכזבת הציונים היתה גדולה, שכן מצוקת הגירעון בתקציב היתה גדולה בשל המשבר הכלכלי בארץ-ישראל.

וייצמן הציג בפני מועצת הסוכנות תכנית חומש: יישוב 1,000 משפחות חקלאיות מדי שנה במימון של 700,000 ליש"ט מדי שנה. על בסיס התיישבות זו ניתן יהיה לקלוט 20,000 עולים בשנה ובסך הכל 100,000 עולים בחמש שנים. התכנית דיברה על מימוש המלצות משלחת הסקר בדבר פיתוח המסחר והתעשייה בארץ בצד הפיתוח החקלאי. ממשלת המנדט תתבקש להשתתף בנטל הוצאות החינוך והבריאות של היישוב היהודי בארץ.

פרוץ מאורעות הדמים בארץ-ישראל שינה לחלוטין את תמונת העתיד, כפי שהצטיירה לרגע במעמד הקמת הסוכנות היהודית המורחבת. וייצמן חש ללונדון ונועד שם עם מלצ'ט ורדינג. אלה הספיקו להיוועד עם שר המושבות, לורד פספילד (Passfield).

בלונדון הוכרז על הקמת קרן חירום למען נפגעי המאורעות בארץ-ישראל. קרן זו אספה בתוך שבועיים-שלושה   מהצלחתה של קרן החירום למען נפגעי המאורעות בארץ, כ-350,000 ליש"ט. לעומת זאת, הכנסות קרן-היסוד ירדו באופן ניכר. וכיוון שהיקף התרומות שזרמו אל קרן החירום עלה בהרבה על הדרוש, ההנהלה הציונית הציעה מיד להפנות חלק מכספי קרן החירום למימון צרכיו הדוחקים של המפעל בארץ – בעלייה, בהתיישבות, ברכישת קרקעות. הממונים על הקרן, בעיקר הלא-ציונים, התנגדו בתוקף לרעיון זה, שיש בו לדעתם משום הפרת אמונם של התורמים.

. וייצמן נפגש אף הוא עם פספילד והציג בפניו את הדרישות הציוניות שגובשו במהירות בתגובה על המאורעות: א) לפתור אחת ולתמיד את בעיית הכותל; ב) להבטיח את כושר ההגנה של היישוב על ידי הימנעות מפירוק נשקה של ההגנה ועל ידי גיוס נוסף של יהודים למשטרת ארץ-ישראל; ג) לשלם פיצויים ליהודים שנפגעו בנפש וברכוש; ד) לפטר את מזכיר ממשלת הארי לוק (Luke) ואת מזכיר הציב העליון ארצ'ר קאסט (Cust), ששימש כממלא מקום מושל מחוז ירושלים במזמן המאורעות ולדעת ההנהלה הציונית שני אלה נשו באחריות לאירועים בארץ, בהיעדרו של הנציב העליון ג'והן צ'נסלור (Chancellor), ששהה בחופשה באנגליה; ה) לפרסם הודעה מטעם הממשלה שתחזור ותאשר בבהירות ובהחלטיות את מדיניות המנדט וההתחייבות הבריטית להקמת הבית הלאומי היהודי; ו) להגדיל בצורה משמעותית את מספר רישיונות העלייה הנמסרים לסוכנות היהודית, כהוכחה למדיניותה החיובית של ממשלת המנדט כלפי הבית הלאומי.

וייצמן סבור היה שניתן יהיה לנצל את המאורעות בארץ להעצמת המדיניות הפרו-ציונית בארץ-ישראל. הוא ביקש להיפגש עם ראש הממשלה, רמזיי מקדונלד (Ramsay Macdonald), אך זה התחמק והשאיר את הטיפול במשבר הארצישראלי בידי פספילד. בפניותיו אל הממשלה הציג וייצמן את עצמו כ"נשיא הסוכנות היהודית". הוא סבר לא בלי צדק כי לגוף החדש יהיה משקל עדיף על זה של ההסתדרות הציונית, שכן הוא מפגין את ליכודו של העם היהודי כולו סביב המפעל בארץ-ישראל. בלשון זו דיבר וייצמן עם פספילד בפגישתם הראשונה. הוא הזכיר לפספילד כי יש 15 מיליון יהודים בעולם והם רגישים לנעשה בארץ-ישראל.

ספטמבר

ב-3 בספטמבר יצאה הודעה מטעם הממשלה על הקמת ועדת חקירה, שתפקידה יהיה לבדוק את הסיבות הישירות למאורעות בארץ-ישראל, אך בלא להיכנס לשאלות של מדיניות "גבוהה". מנקודת הראות הציונית ועדה כזאת היתה מיותרת. ההנהגה הציונית קיוותה להבנות חדשות עם הממשלה במשא-ומתן ישיר ומהיר. משנפל הפור ביקשה ההנהלה הציונית לשוות לועדת החקירה אופי משפטי, כדי לחשוף את מחדלי הממשל הבריטי בארץ-ישראל. הארי סאקר מונה לרכז את ההופעה הציונית בפני הוועדה בארץ-ישראל ולצורך זה מונה גם לראש המחלקה המדינית לתקופה של שלושה חודשים. מלצ'ט נטל על עצמו לממן את חלק הארי בהוצאות המשפטיות הכרוכות בהופעה בפני ועדת החקירה.

23 בספטמבר. וייצמן נפגש שוב עם ראש הממשלה מקדונלד, לפני יציאתו של זה לארצות-הברית, בניסיון אחרון לשכנע את ממשלת בריטניה לאמץ מדיניות חדשה בארץ-ישראל, עוד בטרם תחל ועדת-החקירה בעבודתה. הוא העלה ארבע נקודות: 1) מדיניות הגירה ליברלית (20,000-15,000 עולים לשנה);  2) מדיניות כלכלית ופיסקאלית נוחה יותר – במיסוי, במכסים, בקרקעות – שתעניק עדיפות לבית הלאומי;  3) ביטחון (שיתוף יהודים במשטרה ובחיל-הספר הירדני);         4) ממשל ידידותי. וייצמן הציע גם לייזום ועידת "שולחן עגול" למשא-ומתן יהודי-ערבי, בחסות ממשלת בריטניה.

בפגישה מוקדמת עם פספילד נוכח וייצמן לדעת כי שר המושבות הפך צונן ואף קצר רוח. הוא הזכיר לוייצמן כי עניינה של ממשלת המנדט אינו מצטמצם רק בבית הלאומי היהודי. הוא חזר והבליט את מגבלותיה הכלכליות של הארץ כפי שנחשפו במשבר העלייה ההמונית של 1925 (העלייה הרביעית). ההישג היחיד שרשמה ההנהלה לזכותה היה נסיגתה של הממשלה מהתנגדותה להקמת ועדה בעלת אופי משפטי. בהנהלה גברה הביקורת על התנהלותו של וייצמן, שפעל כ"אביר חופשי", בלא לקיים התייעצות ודיונים מסודרים עם חברי ההנהלה. אנשי סודו המועדפים היו מלצ'ט ורדינג וכן ורבורג ווסרמן.

המנהיגים הלא-ציוניים חששו מתגובת-יתר של הציונים שתגרום חלילה לקלקול היחסים עם ממשלת בריטניה. ורבורג הפציר בוייצמן לרסן את התגובות הציוניות. הנחת יסוד חשובה אצל ורבורג והמנהיגים הלא-ציוניים האחרים היתה קיומו של ממשל בריטי אוהד לציונות. כל מפעל הסיוע הכלכלי לארץ-ישראל תלוי בקיומם של תנאים מדיניים נוחים בארץ-ישראל. ורבורג שיגר לארץ שליח מטעמו, עורך-דין בשם יונה גולדשטיין, כדי שיפקח מקרוב על פעולותיהם של הציונים בארץ. יזמה זו לא מצאה חן כמובן בעיני ההנהלה הציונית. דאגתם של הלא-ציונים באמריקה נסבה לא רק על השלכות האירועים בארץ על היחסים עם ממשלת המנדט, כי אם גם על היחסים עם הערבים. בסוגיה זו היתה עמדת הלא-ציונים קרובה לעמדתו של יהודה מגנס, שגרס כי הדרך הציונית היא כוחנית מדי, וכי המטרות הציוניות החורגות מן השאיפה להקמת מרכז רוחני בארץ-ישראל, אינן עשויות להתגשם נוכח ההתנגדות הערבית. ברוח הפייסנות של מגנס הציע ג'ימס מרשל, בנו של לואי מרשל, להקים קרן למען קורבנות ערבים חפים מפשע ותרם מיד 500 דולר. ורבורג נתפס אף הוא לרעיון והציע להקצות סכום מסוים מכספי קרן החירום, אולי 50,000 דולר, לסיוע לנפגעים ערביים חפים מפשע.

ורבורג זכה תחילה לאוזן קשבת אצל הציונים האמריקנים; אך סטיפן וייז סחף אחריו את חבריו והצליח להפוך את הקערה. הציונים, בניגוד גמור לסיכומים עם ורבורג, החליטו ליזום כנס יהודי-אמריקני גדול ולהזמין אליו את וייצמן. ורבורג מחה נמרצות במברק לוייצמן. כך לא יוכל שיתוף הפעולה להתקיים. בד בבד העביר לוייצמן סכום של 200,000 דולר – 150,000 כהלוואה על חשבון הכנסות קרן-היסוד בשנה הקרובה ו-50,000 כתרומה של רעייתו לצרכי החינוך בארץ – להקלת המצוקה הקשה בארץ. וייצמן הודיע על ביטול נסיעתו לאמריקה, למגינת לבם של המנהיגים הציוניים שם. הם מצדם סברו כי וייצמן נכנע בקלות גדולה מדי לגחמותיו של ורבורג. הם נוכחו לדעת כי ורבורג רואה בוועד המנהל של הסוכנות היהודית שהוא עומד בראשו את מוקד הסמכות בסוכנות היהודית. בהתאם לכך הרשה ורבורג לעצמו לנקוט סדרה של פעולות בלא להתייעץ עם הציונים: הוא נפגש עם שר החוץ האמריקני ודן עמו על המצב בארץ-ישראל, הוא נפגש עם ברנדייס ונועץ בו; הוא שיגר שליחים לארץ-ישראל; הוא החל מאייש ועדות משנה של הוועד המנהל של הסוכנות היהודית, כאילו היתה זו אחוזתו הפרטית. לשיא הגיעו הדברים כאשר ורבורג קבע על דעתו את הרכב המשלחת שתיפגש עם ראש ממשלת בריטניה בעת ביקורו המתוכנן של זה באמריקה.

ורבורג ראה בפגישה עם מקדונלד הזדמנות להציג את היסודות החדשים במדיניות הסוכנות היהודית, שהלא-ציונים הביאו עם הצטרפותם לסוכנות. בתזכיר שהכין לקראת פגישתו עם ראש ממשלת בריטניה כתב כי בהצהרות הציוניות אין צורך להדגיש כי המטרה היא להקים בית לאומי יהודי בארץ-ישראל: העניין הוא פיתוח ארץ-ישראל. ניסוח כזה יקהה את עוקץ הסכסוך היהודי-ערבי בארץ.

כמו כן הציע להקים קרן פיצויים גם לקורבנות חפים מפשע בצד הערבי, וכן הציע להקים קרן סיוע להקמת קואופרטיבים ערביים בארץ-ישראל.

אוקטובר

ויכוח חריף וקצר התלקח בין ורבורג לבין ההנהלה בלונדון, ערב פגישתו עם ראש ממשלת בריטניה. ורבורג התבקש בתוקף שלא לסטות מנוסח התביעות הציוניות כפי שהועלו על ידי וייצמן בשיחות שקיים עם ראש הממשלה ושר המושבות. מוטב לו גם שימשוך ידו מן ההצעות להקים קרן פיצויים לערבים. הוא לא יובן לא על ידי הערבים ואף לא על ידי הבריטים (במלים אחרות: הוא לא יובן על ידי הציבור היהודי). ורבורג נאלץ להתקפל. התזכיר שהגיש בסופו של דבר לראש הממשלה שיקף את רצונה של ההנהלה הציונית. ועם זאת יצא ורבורג שמח וטוב לב מתשומת הלב לה זכה מצדו של ראש הממשלה. הוא אירח את ראש הממשלה בביתו, ערב יום הכיפורים, וכתום האירוח הוסע במכוניתו של ראש הממשלה היישר אל בית-הכנסת בשדרה החמישית, כדי שיספיק להשתתף בתפילות היום הקדוש.

ורבורג פתח משרד קבוע של הוועד המנהל בניו-יורק ומינה את מזכירו יוסף היימן (Hyman) כמנהל המשרד. מנקודת ראותו של ורבורג זה היה אמור לשמש המרכז האקסקוטיבי של הסוכנות היהודית. הוא שלח לארץ-ישראל את ידידו ואיש אמונו מוריס הקסטר, כדי שישמש כנציג הלא-ציונים בהנהלה. בכך סבר יוכל להתגבר על בעיית הייצוג הלא-ציוני בהנהלת הסוכנות היהודית. הוא הצליח לגייס גם את ורנר סנאטור (Senator) לשמש כנציג שני של הלא-ציונים בהנהלה. עמימות גמורה שררה בשאלת היחסים בין הוועד המנהל לבין הנהלת הסוכנות, שרוב חבריה הם חברי ההנהלה הציונית. ורבורג ניסה לקבוע עובדות חדשות באמצעות הקמת 11 ועדות משנה שיפקחו על עבודת הנהלת הסוכנות מטעם הוועד המנהל שבראשותו. ניסיון מגושם זה נתקל בסירוב מוחלט מצד וייצמן וחבריו: הוועדות האלה יוכלו לתפקד רק בסמכות מייעצת בלבד.

נובמבר

1 בנובמבר. מגנס דיווח לורבורג על משא-ומתן שהניב תכנית להסדר עם הערבים המוסכמת גם על דעת הוועד הפועל הערבי. התכנית עוצבה על ידי ס"ט ג'והן פילבי, מזרחן והרפתקן, ששירת בשנים 1924-1921 בעבר-הירדן, היה מקורב לעבדאללה, ואחר כך עבר לסעודיה ושירת את אבן-סעוד. פילבי מסר את פרטי התכנית לנציב העליון, צ'נסלור, וכן לשר המושבות פספילד. עיקרי  התכנית היו:

"    א. [הצהרת] בלפור והמנדט יישארו.

ב.       הגירה חופשית מותנית בכושר [הקליטה] הכלכלי.

ג.        [מועצה] מחוקקת שתיבחר [על ידי] ערביי ארץ-ישראל [וה]יהודים, על פי מספרם באוכלוסיה.

ד.       הנציב העליון אחראי [ל]ביטחון הציבורי וכוחות הצבא הבריטי תחת שליטתו הישירה, כמו כן [זכות] וטו מוחלט על כל הליך אקסקוטיבי או חוקתי לא תואם להתחייבויות הבין-לאומיות או פוגע [ב]מיעוטים [וב]זרים או מזיק לשלום ו[ל]רווחה [של] הארץ.

ה.      הסוכנות היהודית תמשיך [להתקיים].

ו.         הסידורים דלעיל כפופים לתיקונים [של] חבר-הלאומים מדי חמש שנים ולא [יהיו] שינויים בסיסיים בחוק ללא הסכמה פה אחד [של] מועצת חבר-הלאומים. "

ורבורג העביר את הידיעה לוייצמן וזה הגיב עליה בחריפות רבה. יש לבלום את מגנס מיד. הוא לא היה רשאי לפעול על דעת עצמו. התכנית עצמה נראתה לוייצמן ולעמיתיו בהנהלה ומחוצה לה – מלצ'ט, רדינג, ג'ימס דה רוטשילד וגם אדמונד דה רוטשילד הישיש – מסוכנת בתכלית, קודם כל בשל הסעיף המדבר על הקמת מועצה מחוקקת שתשקף את יחסי הכוחות הדמוגרפיים בארץ ותהווה בלי ספק מכשול על דרכה של הציונות.

מבוכה נוספת נגרמה להנהלה הציונית כאשר התברר כי פנחס רוטנברג, ראש הוועד הלאומי, חבר אל מגנס בתמיכה בתכנית פילבי. מניעיו של רוטנברג היו שונים לגמרי מאלה של מגנס. הוא לא ירד לעומקה של תכנית פילבי ורק ראה בה מכשיר לניגוח ההנהגה הקיימת. אך בנוכחות הנציב צ'נסלור התפתח ויכוח מכוער בין רוטנברג ומגנס באשר למשמעות התכנית וכדי ביזיון וקצף.

בקרב הציונים הגרמנים, שבדרך כלל נמנו על תומכי וייצמן, קמה קבוצה אופוזיציונית שהאשימה את ההנהלה הציונית בנקיטת קו מוטעה כלפי הערבים ותבעו יזמת שלום כלפי הערבים. עמדתם היתה קרובה לזו של מגנס ושל קבוצת "ברית שלום". וייצמן נחרד: "אם הגרמנים מפירים משמעת – אנחנו יכולים לארוז", אמר. דעתו ההחלטית של וייצמן היתה ש"משא-ומתן עם הערבים יתפרש רק כחולשה מצדנו ולא ישרת שום תכלית".

הוועדה המדינית של הסוכנות היהודית התכנסה ב-11 בנובמבר ודנה בשאלת המועצה המחוקקת ובתכנית פילבי-מגנס. בנוסף לחברי ההנהלה הציונית נכחו גם מלצ'ט, ד'אביגדור גולדסמיד, ג'ימס דה רוטשילד, חבר הפרלמנט מייג'ור נתן (Nathan) ושורה של אישים ציוניים בולטים מאנגליה וגרמניה, שלא נמנו על ההנהלה. כן נוכח ההיסטוריון לואיס נמייר, שהחליף את שטיין בתפקיד המזכיר המדיני. הוועדה סמכה ידה על הקו של וייצמן: יש לגדוע את יזמת מגנס בעודה באבה; אין ליזום משא-ומתן עם הערבים בשעה זו וכל עוד נמשכת עבודת ועדת החקירה הבריטית; אין לעסוק בשאלת המועצה המחוקקת, שממנה לא תצמח שום טובה לעניין הציוני. סוקולוב ביטא את הקו הציוני הפרגמטי: הדיון בשאלה הערבית מיותר ואין להפוך אותה לנושא המרכזי של המדיניות הציונית. ביחסי הכוחות הקיימים בארץ-ישראל ועל בסיס המנדט לא יהיה אפשר להגיע להסכם עם הערבים. הגורם היחידי שעליו יש לתת את הדעת היא ממשלת בריטניה. הצירים הגרמנים – וסרמן, לנדאואר ורוזנבליט – היו היחידים שניסו לתת ביטוי לעמדה המחייבת יזמת שלום ציונית. הצטרף אליהם שלמה קפלנסקי, איש אחדות-העבודה, שנשא את ההרצאה המרכזית בשאלה הערבית. יזמה ציונית עדיפה על כפייה בריטית, שתבוא במוקדם או במאוחר, טען. דברים דומים השמיע חמש שנים קודם לכן, בוועידה הרביעית שלמפלגתו, שם הציע משטר מדיני שיתבסס על בית תחתון (פרלמנט) ובית עליון (סנט או מועצה פדרלית) ואשר יבטיח שיווי משקל מדיני בין שני העמים, ללא תלות ביחסי רוב ומיעוט.  מנהיגי אחדות העבודה – בן-גוריון, ברל כצנלסון ויצחק טבנקין – דחו אז את הצעותיו בתוקף. עכשיו נתקל בתגובה דומה מצד הנהלת הסוכנות וההנהלה הציונית. סוקולוב סיכם את העמדה הציונית כך: "איננו יכולים להסכים עכשיו לפרלמנט דמוקרטי בארץ-ישראל. – – – אי אפשר לגזור גזירה שווה מארצות אחרות – – – כיוון שאין עצלן יסוד דומה לזה של הבית הלאומי היהודי, שותו צריך להקים".

הוועדה המדינית שיגרה מברק לורבורג בחתימת כל האישים הציוניים והלא-ציוניים הבולטים ובו סיכומי דיוניה בסוגיה הערבית. הוועדה סומכת על ורבורג שהוא יורה למגנס להפסיק את המשא-ומתן סביב תכנית פילבי. מלצ'ט נטל על עצמו "לטפל" בורבורג. הוא הזכיר לורבורג כי ענייני מדיניות נקבעים בלונדון ולא בירושלים [וגם לא בניו-יורק]. ורבורג חייב לבטוח באישים כמו וייצמן, רדינג ורוטשילד. "אם ממשלת המנדט היתה אמריקנית, לא היינו נדרשים לנהל [את הסוכנות] מלונדון". ורבורג נפגע עמוקות: "התייחסו אלי כאל פולש לתחום לא לו. כנראה שתרומתי תוכל להיות מוגבלת בלבד". הוא לא השתכנע בצדקת עמדת לונדון; אך קיבל את דינה. וייצמן ומלצ'ט השתדלו לפייס את ורבורג: הם אינם שוללים משא-ומתן עם הערבים, אך העיתוי אינו מתאים. לערבים אין להציע ויתורים מראש. "הם סוחרי שטיחים מזה אלפי שנים". הם אינם אירופים ואי אפשר להתדיין עמם כדרך האירופים. רק בתיווך בריטי ניתן יהיה להידבר עם הערבים.

יזמת מגנס דעכה באותה מהירות שבה התלקחה. ורבורג היה מוכן להשלים עם עליונותה של לונדון, אך לא עם השתוללות הדמוקרטיה בשורות התנועה הציונית, שבה כל עסקן וכל מנהיג מקומי עושה ופועל ומגיב באופן חופשי. ורבורג סבל במיוחד מחופש הפעולה של המנהיגים הציוניים המקומיים. הוא דרש מוייצמן להבהיר לליפסקי וחבריו כי ורבורג הוא "הבוס" באמריקה. בכלל רצוי שוייצמן יעשה סדר בבית ויטיל משמעת על כל המערכת. הוא הציע לוייצמן ליטול לעצמו סמכויות דיקטטוריות ולהיות "מוסוליני" של הסוכנות היהודית. על כך השיב וייצמן בבדיחות דעת, כי בעם היהודי אפשר לכל היותר להיות "מוישליני". דיקטטורה ביהדות אינה אפשרית, והוא הוסיף והסביר לורבורג ברצינות כי הציונות שואבת את עיקר כוחה מהעובדה שהיא תנועה דמוקרטית, עממית, המשקפת בנאמנות את רצונותיהם ודעותיהם של חבריה ואיננה מגבילה את יצר העשייה וההתנדבות שלהם.

מחלוקת חדשה התלקחה בין ורבורג לבין הציונים באמריקה סביב הסכם למגבית משותפת לג'וינט ולסוכנות היהודית לשנת 1930. הג'וינט הציע מגבית תלת-שנתית, 6 מיליון דולר כל שנה, ואלה יחולקו בין מפעל הסיוע ליהודי מזרח-אירופה לבין המפעל בארץ-ישראל ביחס של 60 ל-40: הג'וינט יקבל 3.5 מיליון והסוכנות היהודית 2.5 מיליון. הציונים התנגדו ליחס המעמיד את המפעל הציוני אחרי מפעל השיקום של יהדות מזרח-אירופה. הם דרשו יחס של 50:50. ורבורג טען כי אנשי הג'וינט לא יסכימו למגבית משותפת בתנאים אלה. ליפסקי הציע פשרה: יחס של 55:45. הוא הזכיר לציונים בכעס כי בצירך הוסכם שחלקה של אמריקה במגבית הציונית יהיה 2.5 מיליון דולר. הציונים הסבירו כי יש צורך בהקצבה נוספת מיוחדת ל"מזרחי" בשיעור של 110,000 דולר ולקרן הקיימת בשיעור של 190,000 דולר, תמורת הסכמת שני הארגונים האלה להימנע מעריכת מגבית נפרדת באמריקה העלולה לקצץ בהכנסות המגבית המאוחדת. כל החשבונות האלה עוד הגבירו את זעמו של ורבורג. שני הצדדים פנו אל וייצמן שיפסוק ביניהם. וייצמן ביקש להתחמק, אך בברירה החדה בין ורבורג להנהלה הציונית באמריקה, לא ראה לעצמו מוצא אלא לתמוך בציונים. הדאיגה את וייצמן העובדה שורבורג היה מלא ביקורת גם על הנעשה בארץ-ישראל.

שליחו, יונה גולדשטיין, הזין אותו בדיווחים שליליים על ביצועי ההנהלה הארצישראלית. ורבורג לא נואש מן הסיכוי להשליט את תפיסת ה"מנהלים" הממונים על ידי הוועד המנהל, בשיטה שעל פיה מתנהלים הארגונים הכלכליים באמריקה. שיטה זו לא היתה עשויה להתקבל על דעת הציונים ווייצמן עמל קשה כדי להביא את ורבורג לכלל הכרה בכך. וייצמן חזר והזכיר לורבורג כי חוקת הסוכנות היהודית, כפי שגובשה במשא ומתן עם מרשל וורבורג מבוססת על התפיסה האירופית ולא על התפיסה האמריקנית. ורבורג התעקש בדעתו, כי על פי ההסכם בציריך תם למעשה תפקידה של התנועה הציונית בארץ-ישראל: "ההסתדרות הציונית הדמוקרטית העצמאית לניהול ארץ-ישראל איננה קיימת עוד. המדיניות היא בידי הסוכנות היהודית". התפקיד היחיד שנותר להסתדרות הציונית הוא לטפח את ההתעניינות היהודית במפעל הארצישראלי ולסייע באיסוף הכספים למען המפעל. הנציגים הציוניים בהנהלת הסוכנות אינם צריכים להיבחר במוסדות ההסתדרות הציונית כי אם במוסדות הסוכנות – המועצה והועד המנהל.

תקלה נוספת אירעה כאשר נודע לורבורג כי ליפסקי והנרייטה סאלד יצאו ללונדון, בתוקף תפקידם כחברי הנהלה, בלא להיוועץ בו ולקבל את אישורו. סאלד היתה אמורה להמשיך דרכה לארץ-ישראל ולקבל שם את האחריות על מחלקת החינוך. בשיחה שקיימה עם ורבורג ערב צאתה הופתעה לשמוע מפי ורבורג כי הוא רואה בה לא נבחרת ציבור וחברת הנהלה כי אם "פונקציונרית" הכפופה לו ישירות וחייבת לקבל הוראות ממנו. היא וליפסקי כפרו בסמכותו והבהירו לו כי הם נבחרי גוף עצמאי וריבוני ולורבורג אין כל שליטה עליהם. ורבורג הנזעם תבע מן ההנהלה בלונדון לפטר את השנים. וייצמן, על סף ייאוש, הגדיר את המצב כ"כאוטי ממש" ובורבורג ראה את האחראי לכך: הוא עושה כל שביכולתו להגדיל את התוהו ובוהו מיום ליום".

תרומתו האחרונה של ורבורג היתה ההצעה להקים בארץ-ישראל גוף מנהל מצומצם, של שנים-שלושה אישים, בראשות פנחס רוטנברג. ורבורג נתעה לחשוב כי רוטנברג מייצג עמדות קרובות לשלו עם בסוגיה הערבית ואם בסוגיית היחס לממשלת המנדט. בחוגי ההנהלה, בלונדון ובירושלים, לא היו מוכנים לשמוע על הצעה המבקשת לעשות מרוטנברג "דיקטטור של ארץ-ישראל". גם דרישתו של ורבורג למסור לידיו את האחריות לניהול כספי קרן החירום. מכל הצעותיו של ורבורג נדף ריח כבד של אי-אמון מוחלט בכושר העשייה והביצוע של חברי ההנהלה הציונית, בלונדון ובירושלים. ורבורג סבור היה לתומו כי יצליח לשלוט על המפעל הארצישראלי, באמצעות שליחיו – יונה גולדשטיין ומוריס הקסטר – שעליהם הטיל משימות בילוש ודיווח אחרי מחדליהם ומעלליהם של העסקנים הציוניים בארץ. בשבועות הראשונים לשהותו בארץ, היה הקסטר יוצא במיוחד למצרים כדי לשלוח משם את אשגריו החשאיים, שלא תשזוף אותם עין ציונית. אבל קמעא קמעא למד הקסטר להבין את המציאות הארצישראלית ולהעריך בעין טובה יותר את כישוריהם של עמיתיו הציוניים. ורבורג שחש בשינוי שחל בהקסטר התלונן כי הוא כבר מדבר אליו אנגלית במבטא עברי.

הניתוק בין ורבורג לבין המציאות בארץ-ישראל היה כה גדול, עד שזה סבר בטעות כי הישוב היהודי בארץ, לאחר המאורעות שחווה, הפך מתון ושוחר שלום עם הערבים ורק ההנהגה הקיצונית והקנאית היא שמעכבת בעד התקדמות בדרך ההבנה עם הערבים. האמת בשטח היתה הפוכה לגמרי; הלכי הרוח בישוב היו קיצוניים בהרבה מאלה של ההנהגה.

דצמבר

וייצמן היה אחוז ייאוש ואיים להתפטר. גם ורבורג השמיע רמזי התפטרות. קיש, מנהל הפעולה המדינית בארץ-ישראל, איים אף הוא בהתפטרות. האווירה היתה מורעלת וכל המבואות נראו סתומים. המוצא היחיד היה לכנס את הוועד המנהל ולהגיע שם לכלל הכרעה בין שתי התפיסות שתהום הפרידה ביניהן. אך גם על מועד כינוס הוועד המנהל לא הגיעו לכלל הסכמה וורבורג האשים את ההנהגה הציונית בחבלה מכוונת בלוח הזמנים שקבע הוא. הוא הודיע על ביטול הכינוס ושיגר ללונדון את מנהל המשרד האירופי של הג'וינט, ברנרד קאהן (Kahn), כדי שיעמיד אותו על המתרחש שם. הטרידה את ורבורג העובדה שכל המנהיגים הלא-ציוניים האירופים – אנגליה, גרמניה, צרפת – תמכו בעמדותיו של וייצמן.

בשיחות שקיים קאהן בלונדון, כשהוא נעזר בהקסטר השוהה שם, הגיע קאהן מהר לכלל מסקנה כי בעוד שלא ניתן לכפות על המערכת הציונית את תפיסת עולמו ואת תכניתו הארגונית של ורבורג, ניתן יהיה להרגיע את הדברים, אם יימצא פתרון למעמדו האישי של ורבורג שיבטיח את יכולתו להתערב בניהול הסוכנות ולהשפיע על קביעת המדיניות. הם שוכנעו בעצם כי הקו המדיני שנוקטת ההנהלה בראשותו של וייצמן הוא הקו הנכון בנסיבות הקיימות.

20 בדצמבר. ב"טיימס" הלונדוני התפרסם מכתב גלוי בחתימתם של בלפור, לויד ג'ורג' ויאן סמטס, הקורא למינוי ועדת חקירה נוספת, כתום עבודתה של ועדת שו. תפקיד הוועדה יהיה לבדוק אם התמלאו ההתחייבויות שממשלת בריטניה קיבלה עליה בהצהרת בלפור. יזמה זו של ידידי הציונות התעוררה בתגובה על הידיעות המדאיגות בדבר נטייתה של ועדת שו לערער על מדיניות המנדט הפוגעת בערבים. ראש הממשלה הגיב בפרלמנט בהודעה כי עניינים הנוגעים ל"מדיניות עיקרית" של המנדט הם מחוץ לסמכותה של ועדת שו.