ינו 052015
 

31 במרס. פורסם דו"ח ועדת שו. הוועדה אישרה כי מחוללי המאורעות היו הערבים. היא ניקתה את המופתי ואת הוועד-הפועל הערבי מאשמת ארגון המהומות, אף כי המנהיגים הערבים לא עשו די למניעת ההתפרצות. הוועדה טיהרה את הממשל הבריטי מן ההאשמות שהוטחו נגדו בדבר מחדלים חמורים בזמן המאורעות ולפניהם. עוד סברה הוועדה כי ההתפרצות לא היתה מכוונת נגד השלטון הבריטי כי אם נגד היהודים בלבד. בהמלצותיה קבעה הוועדה כי יש להגדיל את כוחות הצבא בארץ ולארגן מחדש את המשטרה ושירות המודיעין שלה. יש לפתור בדחיפות את סוגיית המחלוקת סביב הכותל. לצורך זה יש להקים ועדה מיוחדת שתחקור ותברר את כל הטענות על תביעות וזכויות בכותל. כדי למנוע הישנות מאורעות כאלה, יש לרדת לשורש הבעיה ויש להתייחס אל הקובלנות המדיניות והכלכליות של הערבים. יש על כן לבחון את שאלת העלייה, ההתיישבות, הקרקעות וההתפתחות החוקתית בארץ-ישראל. לדעת הוועדה נוצרה אי וודאות ביחס למדיניותה של הממשלה. יש אפוא חשיבות עליונה לפרסום הצהרה ברורה בדבר מדיניותה של הממשלה בצירוף התראה כי בכוונת הממשלה להגשים מדיניות זו בכל האמצעים העומדים לרשותה. הוועדה התייחסה לסעיף 4 בכתב המנדט הקובע את מעמדן המיוחד של ההסתדרות הציונית והסוכנות היהודית והמליצה להוסיף הבהרה שסעיף זה אינו מעניק לגופים אלה חלק בשלטון בארץ-ישראל. בעניין העלייה המליצה הוועדה כי הממשלה תטיל פיקוח קפדני יותר על ממדיה וכי בסוגיה זו יש להביא בחשבון גם אינטרסים לא-יהודיים. בעניין הקרקעות המליצה הוועדה לערוך חקירה מדעית שתבדוק את האפשרויות להנהיג שיטות עיבוד חקלאי יעילות יותר ולפי שעה יש לנקוט בצעדים שיגנו על האיכרים הערבים. הוועדה הביעה דעתה כי העדר שלטון עצמי לאוכלוסיה המקומית מגביר את קשייו של השלטון.

הממשלה הורתה לנציב העליון ליזום תחיקת ביניים שתדאג להגנת האריסים המנושלים. כמו כן החליטה לשגר לארץ-ישראל חוקר – את סר ג'ון הופ-סימפסון – לבדיקת סוגיית העלייה וההתיישבות והשפעותיה על האוכלוסייה המקומית.

מאי

מועצת חבר-הלאומים מינתה, בעקבות פנייתה של ממשלת המנדט, ועדה ליישוב שאלת הזכויות והתביעות של היהודים והמוסלמים ביחס לכותל המערבי. הוועדה הגיעה לארץ ביוני ושהתה בארץ כחודש ימים. ההנהלה הציונית התחמקה מטיפול ישיר בסוגיה והנציגות היהודית שהופיעה בפני הוועדה הורכבה מנציגי הרבנות הראשית, הוועד הלאומי ו"אגודת ישראל". הרכב זה הדגיש את האופי הדתי שביקשה ההנהלה הציונית לשוות לפרשה, תוך דיכוי הממד הלאומי הגלום בה. הוועדה מסרה את מסקנותיה והמלצותיה לממשלת בריטניה בדצמבר 1930, אך הממשלה עיכבה את פרסום הדו"ח עד יוני 1931. הוועדה קבעה כי הכותל המערבי והרחבה שלפניו שייכים לווקף. ליהודים שמורה זכות התפילה בכותל, בתנאי שיקפידו על מילוי התקנות הזמניות שהתקין הנציב העליון באוקטובר 1929 ולפיהן מותר ליהודים להעמיד ארון קודש ושולחן רק בתפילות ראש-השנה ויום הכיפורים וכן בתפילות מיוחדות שיקבעו הרבנים הראשיים. נאסר על היהודים להביא כסאות, שטיחים ומחיצות, וכן נאסרה תקיעה בשופר. על המוסלמים נאסר להפריע לתפילות היהודים בכל צורה שהיא. נאסר על שני הצדדים לקיים במקום אספות עם או הפגנות בעלות אופי מדיני. בישוב התקבלו החלטות ועדת הכותל בהשלמה. במחנה הערבי הובעה אכזבה והתנגדות; אך גם שם נמנעה ההנהגה מלעורר מחדש מסע הסתה סביב הכותל.

14 במאי. ממשלת המנדט הודיעה כי על פי הוראת שר-המושבות העלייה לארץ תופסק, עד לסיום חקירתו של הופ-סימפסון. צעד פתאומי זה גרר גל של מחאות ותגובות נרגשות בציבור היהודי, בארץ ובעולם. הופ-סימפסון הגיע לארץ ב-20 במאי ושהה בה עד ה-27 ביולי. ההנהלה הציונית הקימה מנגד ועדה מיוחדת בראשות ארתור רופין, שעליה הוטל להכין את חומר הנתונים על הפוטנציאל הקרקעי בארץ-ישראל ועל הפיתוח החקלאי היהודי בארץ. הופ-סימפסון זכה לשיתוף פעולה מלא מצד המערכת הציונית והוא, במגעיו עם הנציגים הציוניים בארץ, גילה פתיחות וסקרנות רבה; אך כל זה לא היה בו כדי לשנות את מסקנותיו החד-משמעיות שעלו בקנה אחד עם ממצאי ועדת שו. בסיכום שהכין לגבי המצב הקרקעי בארץ כתב הופ-סימפסון:

"שטח הקרקע הראויה לעיבוד בארץ-ישראל הוא 6,544,000 דונמים – פחות בהרבה ממה שהוערך עד כה. התברר גם כי השטח הדרוש לקיום משפחת פלאח ברמת מחיה מכובדת בחלקות הבלתי-מושקות הוא 130 דונם. ואילו כל הקרקע הראויה לעיבוד שעדיין אינה בידי היהודים, אם יחלקוה בין החקלאים הערבים, לא ניתן יהיה לספק חלקה ממוצעת העולה על 90 דונם. – – – נראה גם כי 29.4 אחוזים מתוך 86,980 משפחות ערביות בכפרים הם מחוסרי קרקע. לא ידוע כמה מאות משפחות עסקו לפני כן בעיבוד אדמה ומאז איבדוה."

מכאן מסקנתו של הופ-סימפסון כי אין להמשיך ברכש קרקע יהודי, והמשך התיישבות יהודית תלוי בפיתוח החקלאות הערבית. אם יוגשם פיתוח כזה ניתן יהיה ליישב על הקרקע עוד 20,000 משפחות מתיישבים חדשים.

הנתונים והניתוחים שהציג הופ-סימפסון לא היו מבוססים כל צרכם ונתקלו בערעור רציני מצד רופין וחבריו: הדו"ח נגוע בלי ספק באותה התרשמות כללית שהיתה מנת חלקו של כל משקיף מן הצד, בדבר מאבק בין כוחות לא שווים, של היהודי המצויד היטב מצד אחד והנעזר במדיניות של אפליה מצד הממשלה לבין הפלאח הערבי הדל הנאבק על פרנסתו הזעומה אותה הוא מוציא מן האדמה שברשותו. הופ-סימפסון יצא בביקורת חריפה על מוסדות הרכש היהודיים – הקרן הקיימת לישראל וקרן-היסוד – שמדיניות הרכש שלהן היא לאומנית במובהק. כל אדמה שנרכשה על ידם יוצאת מן השוק ואינה ניתנת עוד למכירה. יתר על כן, עקרון העבודה העברית המונהג בה הופך אותה לחסומה גם בפני שוק העבודה הערבי. בשל התניות אלה אין זה רצוי להעביר אדמות לרשות הקרן הקיימת לישראל, גם ללא קשר לשאלת צמצום הקרקעות שברשות הערבים. בדו"ח שלו כלל הופ-סימפסון הערות ביקורתיות על מחירה הגבוה של ההתיישבות היהודית. זו מתבצעת בכספי תרומות של יהודים בעיקר באמריקה. כן ביקר בחריפות את ההסתדרות הכללית השואפת להנהיג בארץ-ישראל סדר חברתי חדש, שספק אם הוא מקובל על דעתה של יהדות אמריקה.

על עקרון כושר הקליטה הכלכלי של הארץ טען הופ-סימפסון כי יש להחיל עקרון זה על הארץ כולה ו"אם יש פועלים ערבים מובטלים, אין זה צודק שפועלים יהודים מארצות חוץ יובאו למלא מקומות עבודה פנויים". את מכסות העלייה לארץ יש אפוא לקבוע גם על פי נתוני התעסוקה במגזר הערבי. הופ-סימפסון שלל את האפשרות של פיתוח תעשייתי בארץ-ישראל. הארץ היא ארץ חקלאית במהותה. אין בה "חומרי גלם, כוח וטכניקה תעשייתית" וצריך היה למנוע כניסתה של טכנולוגיה כזאת, שכן מודרניזציה ופיתוח טכנולוגי פוגעים בענפי תעסוקה מסורתיים של הערבים – גמלים, חמרים, עגלונים, סתתים, חוצבים ועוד. מכל טענותיו של הופ-סימפסון זו היתה אולי המופרכת ביותר, שחשפה במידה רבה את ההשקפה שרווחה בקרב הפקידות הבריטית, כי את ארץ-ישראל יש להשאיר במצבה האוריינטלי. הופ-סימפסון כלל בדו"ח שלו המלצה להכין תכנית לפיתוח חקלאי של הארץ; תכנית זו צריכה לתת מקום להתיישבות של יהודים וערבים על השטח שיפותח; אך בהתבטאויות שלו בחוגים פנימיים של הממשל הביע את דעתו המפורשת כי פיתוח חקלאי צריך להיות מכוון להעלאת מעמדה של החקלאות הערבית. ועדת מומחים שישבה בלונדון על המלצותיו של הופ-סימפסון והמלצותיה לא פורסמו ברבים כדי למנוע זעקה יהודית, הציעה כי הכספים המיועדים לביצוע תכנית הפיתוח יוקדשו ליישובם של ערבים שנושלו מאדמתם ולא להתיישבות יהודית. ועדה זו אזרה אומץ והציעה לממשלה לשקול אם לא הגיעה השעה להצהיר כי מעשה ההתיישבות היהודית להקמת בית לאומי יהודי כבר הושלם.

אוקטובר

"הספר הלבן של פספילד", שבא בעקבות דו"ח ועדת שו ועל דו"ח הופ-סימפסון, התפרסם ב-20 באוקטובר. הספר אימץ את ממצאיו והמלצותיו של הופ-סימפסון ביחס לקרקע, לעלייה, להתנהלות הקרנות הציוניות. נושא מרכזי שני היה הצורך לקדם את ההתפתחות החוקתית בארץ: הממשלה תיגש ללא דיחוי להקמת מועצה מחוקקת, כמובטח כבר בספר הלבן של צ'רצ'יל. התגובה במחנה הערבי היתה חיובית. הם ראו בו "סימן אפשרי לכך שהבריטים חוזרים למידה של צדק". הוועד-פועל הערבי החליט שלא לקיים את השביתה המסורתית ביום הצהרת בלפור. התגובה במחנה הציוני ובעולם היהודי היתה סוערת ואפופת חרון. וייצמן הודיע על התפטרותו וכמוהו גם שני המנהיגים הבכירים של הלא-ציונים בסוכנות היהודית – לורד מלצ'ט ופליקס וארבורג.

מול גל המחאות ותגובתו החריפה של וייצמן, החליטה הממשלה להקים ועדת קבינט, בראשות שר- החוץ, ארתור הנדרסון, כדי לשאת ולתת עם נציגות הסוכנות היהודית על סילוק אי-ההבנות שהתעוררו בנוגע למדיניות הממשלה בארץ-ישראל. שיחות אלה, שהחלו באמצע נובמבר והסתיימו ב-13 בפברואר, הניבו את המסמך הידוע כ"איגרת מקדונלד", שעיקר למעשה את תוכנו של הספר הלבן והעניק לברית הציונית-בריטית ארכה של שמונה שנים נוספות, עד לפרסום הספר הלבן של 1939.