ינו 052015
 

ינואר-מרס

הושג הסכם בין הג'וינט למגבית הציונית המאוחדת. הציונים נסוגו מתביעתם ל-50:50 והסכימו ליחס של 2.5:3.5, אם כי סכום נוסף בסך של חצי מיליון דולר מכספי הג'וינט יועד בכל זאת לצרכי ארץ-ישראל, באמצעות החברה הכלכלית לארץ-ישראל מיסודה של קבוצת ברנדייס. המגבית יצאה לדרך רק במרס. אוסישקין הוסיף לקשיים, כאשר דרש לפתוח מגבית מיוחדת מטעם הקרן הקיימת לישראל, כדי לממן את תכניתו הגדולה לרכישת 200,000 דונמים בשרון. זו תהיה התשובה הציונית הנאותה למאורעות 1929. ורבורג, כצפוי, הטיל וטו על התכנית.

בתחילת מרס נפגש וייצמן עם לורד פספילד בניסיון לברר את תוכנו של דו"ח ועדת החקירה. פספידל התחמק, אך אמר לוייצמן כי הבעיה העיקרית שחושף הדו"ח היא בעיית האריסים הערבים באדמות שנרכשו על ידי הציונים. וייצמן השיב לפספילד כי פיתוחה של ארץ-ישראל אי-אפשר שיעוכב על ידי "מתנחלים" (squatters) ערביים שלא עשו מאומה למען האדמה ורק גירדו את פני השטח. בעוד שמנגד יש אלפי יהודים המוכנים להשקיע את כל מרצם והונם כדי להפוך חולות וביצות לכפרים פורחים. "לא רק זכותנו ההיסטורית כי אם הגאולה שאנו מביאים לאדמה היא הנותנת לנו זכות-יתר", אמר וייצמן.

וייצמן התבקש להכין תזכיר על עמדת הסוכנות היהודית ביחס לתכנית להקים מועצה מחוקקת בארץ-ישראל. וייצמן  בתזכירו שלל לחלוטין את רעיון המועצה המחוקקת. הסוכנות היהודית מוכנה לקדם בברכה פיתוח מוסדות ממשל עצמי בארץ-ישראל, אך היא לא תקבל כל יזמה שמשמעה חסימת הדרך לבית לאומי יהודי. משטר המנדט קם בראש וראשונה לצורך זה. תושבי ארץ-ישראל הערבים לא נשאלו לדעתם כאשר חרץ הפורום הבין-לאומי את משפטו בעד הקמת בית לאומי יהודי בארץ-ישראל. משטר המנדט מיועד לפתור את בעיית העם היהודי כולו, בעיה שמשקלה, היקפה ומשמעותה עולים בהרבה על כל מה שמצוי כיום בעין בארץ-ישראל. האוכלוסיה בארץ-ישראל איננה שלמה (כיוון שחסרה בה האוכלוסיה היהודית העתידה) ועל כן אין להעניק לאוכלוסיה הנוכחית מוסדות ייצוג. אם מבקשים להרחיב את הייצוג הדמוקרטי של האוכלוסיה המקומית, מוטב להקים שתי מועצות לאומיות נפרדות, ליהודים ולערבים, במקום מועצה מחוקקת אחת.

בשבוע האחרון של חודש מרס התקיימו בלונדון, בזה אחר זה, כינוס הוועד הפועל הציוני וכינוס הוועד המנהל. אוסישקין הציג את תכניתו במושב הוועד הפועל הציוני ודרש להעביר 20% מכספי "קרן החירום" לרכש קרקעות. רכש קרקעות והתיישבות חקלאית עמדו במרכז הדיונים, על רקע ההתרשמויות הקשות של האנשים שבאו במגע עם ועדת החקירה הבריטית, ושם עלתה השאלה אם יש מקום להתיישבות יהודית נוספת בארץ, בלי לחשוש לדחיקת רגליהם של הפלאחים הערביים. רופין ווייצמן דיברו על תכנית ליישובן של 50,000 משפחות חקלאיות. אם תוגשם תכנית כזאת, תובטח תשתית קיומו של הבית הלאומי בארץ-ישראל. הצלחת הציונות תלויה עכשיו במה שייעשה בתחום ההתיישבות ולא בתחום המדיני, קבע וייצמן.

ברודצקי הציג בפני הוועד הפועל תזכיר על "מטרות העם היהודי בארץ-ישראל"; אך הוא לא זכה לתמיכה של ממש מצד ההנהלה והוועד הפועל הסיר אותו מסדר היום. המערכת הציונית בכללה התקשתה לגבש הצעה בדבר מטרותיה הסופיות של הציונות. קושי זה קיבל ביטוי מודגש בהופעותיהם של הנציגים הציוניים בפני ועדת החקירה הבריטית. הקו הכללי היה שלא לדבר במונחים של "מדינה יהודית" או "רוב יהודי", אלא להתבצר בניסוח האומר "אנו רוצים במילוי המנדט, בחופש גמור של העלייה ובסיוע ממשלת המנדט לפיתוח הארץ. – – – אין אנו שואפים לשלטון על אחרים, אך גם לא נרצה שאחרים ישלטו בנו". קו זה היה תלוי כולו בהמשך משטר המנדט ולא הרחיק ראות מעבר לו. כאשר נלחץ סאקר, ששימש כדובר הראשי של ההנהלה הציונית בפני ועדת החקירה, אל הקיר ונשאל עד מתי יימשך בניין הבית הלאומי ויימשך משטר המנדט, השיב סאקר כי לדעתו בניין הבית הלאומי הוא תהליך בלתי נגמר והוא הדין במשטר המנדט.

בן-גוריון היה בין המעטים שהגיעו למסקנה כי יש לגבש תכנית ציונית שתיתן מענה לשאלת עתידה המדיני של ארץ-ישראל, כיוון שכל הסימנים מראים כי המנדט אינו עשוי להימשך לנצח. הוא העלה תכנית שכותרתה "הנחות לקביעת משטר ממלכתי בארץ-ישראל, בהתאם לתביעות המנדט, לשאיפות העם היהודי ולצרכי הערבים בארץ. היא נשענה על שני העקרונות שעליהם ביקשה המדיניות הציונית הרשמית להתבסס – עקרון חופש התפתחות לציונות ועקרון אי-ההשתלטות. אך בן גוריון הרחיק לכת והציג מתווה של משטר למדינה פדרלית, על בסיס קנטונלי-לאומי גמיש (הקנטונים יותוו מחדש במשך הזמן, בהתאם לשינויים הדמוגרפיים בארץ), בית תחתון שישקף את יחסי המספרים בארץ ובית עליון שיורכב שווה בשווה וינטרל כל חקיקה העלולה לפגוע במיעוט (יהא מי שיהא בזמן נתון), חופש העלייה היהודית יובטח בחוקה. בן גוריון נכשל בניסיונו לקבל את תמיכת מפלגתו בתכנית.

במושב הוועד המנהל התברר כי הלא-ציונים מצטרפים אל הציונים בתמיכה בהחלטות המדיניות שהתקבלו בוועד הפועל. במרכז הדיונים עמדה תכנית "התיישבות האלף", אותה הציג רופין כשלב ראשון בהגשמת חזונו של וייצמן על התיישבות 50,000 משפחות חקלאיות בארץ-ישראל. גם תכנית זו הצטיירה מיד כבלתי-מעשית נוכח הסכומים שנדרשו לביצועה והתוצאות הדלות שהניבה עד כה המגבית באמריקה. מנגד עמדה התכנית הישנה שהעלה המרכז החקלאי של הסתדרות העובדים בדבר התיישבות 1,000 משפחות פועלים, שהמתינו שנים ליישובם על הקרקע. תכנית זו הצטיירה כמעשית יותר, כיוון שדרשה סכום קטן פי שבעה מן התכנית שהעלה רופין.

הצעותיו של ורבורג לריאורגנזיציה של הנהלת הסוכנות היהודית נידונו אף הן במושב הוועד המנהל. הכל השתדלו להימנע מעימות חזיתי, כאשר ברור היה לכל כי הצעות ורבורג אינן ניתנות ליישום, שכן המערכת הציונית לא תוכל לסגל עצמה אליהן בשום פנים ואופן. לעומת זאת, ניתן היה לסגל את ורבורג אל השיטה הקיימת, כאשר הוסכם כי ליושב ראש הוועד המנהל תהיה סמכות התערבות בעבודת ההנהלה וביחד עם נשיא הסוכנות תישמר לו זכות מוגבלת של הטלת וטו על החלטות ההנהלה "במקרים מסוימים יוצאים מגדר הרגיל". גם בעיית מינויים של הקסטר וסנטור כחברי הנהלה מצאה את פתרונה על ידי החלטה שלא פסלה את אפשרות מינויים של פקידים מומחים, אם יימצאו כאלה. כבודו של ורבורג ניצל. יתר על כן, ליפסקי וסאלד הסכימו  לפרוש מחברותם בהנהלה, כדי לרצות את ורבורג, ובכך הופגנה עליונותו של ורבורג על פני ההנהגה הציונית באמריקה.

פרישת ליפסקי וסאלד נעשתה במסגרת ההסדר הקובע כי בהנהלה של 12 חברים יכהנו רק 8 ציונים ו-4 מקומות יישמרו ללא-ציונים. ארבעה חברי הנהלה ציוניים נאלצו לפרוש. סאקר ובארט פרשו אף הם. מיד עלתה השאלה מה יהיה מעמדם של חברי ההנהלה הציונית שלא ישמשו כחברי הנהלת הסוכנות, כאשר כל מחלקות הביצוע של ההנהלה הציונית סופחו עתה אל הסוכנות היהודית. מיד התקבלה החלטה כי על כל החברים להישאר בהנהלה הציונית, כדי לא להביא לפיחות במעמדה של ההנהלה הציונית ושל ההסתדרות הציונית.

חיש קל התברר כי גם איושם של ארבעה המקומות השמורים ללא-ציונים הוא בגדר משימה בלתי-אפשרית. ורבורג הציג את מועמדותם של יוליוס סימון ושל פנחס רוטנברג, שלצורך זה הוגדרו כל-ציוניים. אך כבר במושב הוועד המנהל התברר כי סימון אינו יכול להתפנות מעסקיו וכי פנחס רוטנברג, המכהן כיושב-ראש הוועד הלאומי בארץ-ישראל, אינו מוכן לקבל את המועמדות ואף הכריז על כך במושב הוועד המנהל כאשר ורבורג נקב בשמו.

31 במרס. פורסם דו"ח ועדת שו. חששות הציונים התאמתו. המסמך אמנם קבע שהערבים הם שתקפו את היהודים; אך ייחס את ההתפרצות הערבית לפחדיה של האוכלוסיה המקומית מפני התעצמות הישוב היהודי. הוועדה לא מצאה דופי בהתנהגות הממשל הבריטי. להאשמות היהודים כלפי ממשלת המנדט אין בסיס. המנדט מכיל התחייבות כפולה – גם כלפי היהודים וגם כלפי הערבים. הצד היהודי חרג מן העיקרון של עלייה על פי כושר הקליטה הכלכלי של הארץ ובכך תרם להתגברות התסיסה בקרב הערבים. ארץ-ישראל אינה יכולה להכיל אוכלוסיה חקלאית גדולה, בהתחשב בעובדה שהחקלאות הערבית היא אקסטנסיבית. ההתיישבות היהודית גורמת לנישול פלחים ערבים ויצירת מעמד של מחוסרי קרקע ממורמרים. הוועדה הצביעה על כך שגם הקמת הסוכנות היהודית המורחבת ואי-הבהירות השוררת ברחוב הארצישראלי ביחס למדיניות הממשלה תרמו למתיחות שהביאה להתפרצות, בצד האירועים שהתרחשו סביב הכותל.

הוועדה המליצה כי הממשלה תפרסם הודעה ברורה על מדיניותה בארץ-ישראל ותתחייב לקיים אותה בתוקף. מכיוון שמדיניות זו כוללת הודעה להקמת בית לאומי יהודי, יש לאזן אותה בהתאם להבטחה לשמירת זכויותיה של האוכלוסיה הלא-יהודית. יש על כן לבדוק מחדש את המנגנון המווסת את העלייה לארץ. יש לעצור את תהליך נישולם של הפלאחים הערביים, עד שתימצא דרך ליישום שיטות חקלאיות מודרניות בארץ-ישראל. יש למסור את עניין הכותל לבוררות של חבר-הלאומים. יש לחזור ולהבהיר את המגבלות החלות על מעמדה של הסוכנות היהודית בארץ-ישראל ויש לבחון ולהגדיר מחדש את כוונת סעיף 4 בכתב המנדט הנוגע לסוכנות היהודית. בסיום הדגישה הוועדה כי בסופו של דבר השלום בארץ-ישראל תלוי לא בממשלת המנדט כי אם במנהיגות שני העמים החיים בה: ללא סכם והבנה בין שני הצדדים, אין לתאר את הצלחת ההתיישבות היהודית, מצד אחד, או את התפתחות העם הערבי, מצד שני.

וייצמן קיבל את נוסח הדו"ח כבר ב-26 במרס. הוא נפגש מיד עם לויד ג'ורג וגייס את תמיכתו. ה ביקש מוייצמן תקציר מהיר על מצב הקרקעות ואפשרויות ההתיישבות בארץ-ישראל. תקציר כזה, שהתבסס על נתונים שהציג רופין במושב הוועד הפועל והוועד המנהל באותו שבוע, הוכן בו ביום והוגש ללויד ג'ורג'. במכתב שצירף וייצמן לתקציר כתב וייצמן כי "המגמה הכללית של הדו"ח היא

לקבוע כי אין מקום לאוכלוסיה נוספת בארץ-ישראל". וייצמן כפר בטענה זו: "נוכל ליישב בה עוד 50,000 משפחות בלא לגרום שמץ של עוול לתושבים הנוכחיים". עוד כפר וייצמן בטענת הוועדה כי הכל תלוי בהסכם יהודי-ערבי ובמיתון עמדותיהם של שני העמים; לא כי, הכל תלוי בממשל בארץ-ישראל. התפקיד אמנם קשה, אך אם יעמדו לרשות הממשל פקידים בעלי דמיון ובעלי מוטיבציה ניתן יהיה לבצע אותו בהצלחה.

ב-28 במרס נפגשו אישיה הבכירים של הסוכנות היהודית – וייצמן, לורד רדינג, לורד מלצ'ט ופליקס ורבורג – עם ראש הממשלה, רמזיי מקדונלד, ושר המושבות, לורד פספילד. היזמה לפגישה יצאה מראש הממשלה והיא נועדה להחליש את עוצמת הביקורת הצפויה מן הצד הציוני. בשיחה שנמשכה שעתיים הודה ראש הממשלה כי "הדו"ח הוא רע מאד" הוא יעציב את היהודים וישמח את הערבים. הוועדה חרגה מסמכויותיה; קביעות רבות בדו"ח אינן מבוססות; הדו"ח יעורר בלי ספק תגובות קשות והוא, ראש ממשלה, שואל את אורחיו אם יש בידם עצה: מה לעשות במצב שנוצר.

מקדונלד הצליח לנטוע בשומעיו הציוניים את הרושם כי הממשלה עצמה הופתעה מן הדו"ח וכי היא דבקה בהחלטתה להמשיך במדיניות המנדט. ללא ספק, תוכו לא היה כברו כבר בשלב זה. הוא הצליח לנווט את ההנהגה הציונית להסכמה למהלך שעל פיו יישלח לארץ-ישראל איש בעל מוניטין וניסיון מוכח, שיבדוק את ממצאי הדו"ח של ועדת שו והמלצותיו וימחק אותם.

מקדונלד ביקש לדעת מה תהיה התגובה הציונית עם פרסום הדו"ח. וייצמן השיב כי הוא יתקוף את הדו"ח, אך יקרא ליהודי העולם לשמור אמונים לברית עם ממשלת בריטניה. עם זאת הזהיר כי ההנהגה הציונית לא תוכל לעמוד במסקנות ועדת שו והיא תיאלץ להתפטר. הוא ביקש לדעת מה יהיה תוכן הודעתו של ראש הממשלה בפרלמנט, ומקדונלד ניאות לגלות כי יחזור ויאשר את הצהרת בלפור, את כתב המנדט ואת החלטת הממשלה לעשות כל אשר לאל ידה כדי להגשים את המנדט ככתבו וכרוחו. וייצמן, שהפגין בפגישה זו ביטחון ותקיפות, קרא לראש הממשלה: עליך לומר ברורות, כך שהדבר יובן גם בפינה השכוחה ביותר של הגטו, כי ארץ-ישראל היהודית עתידה לקום!". "למה אתה מתכוון?" שאל ראש הממשלה. "אם ניישב 50,000 משפחות בארץ-ישראל היא תיהפך יהודית, אם יאבו הערבים ואם ימאנו", חזר וייצמן על המנטרה שלו.

אפריל

2 באפריל. ב"טיימס" התפרסם מכתב מחאה בחתימת לורד ססיל (Robert Cecil) וצירי הפרלמנט ג'ון בכן (Buchan), מלקולם מקדונלד, בנו של ראש הממשלה, וארצ'יבלד סינקליר (Archibald Sinclair). כל אלה נמנו עם חוג "ידידי ארץ-ישראל, שבו השתתפו כמה מן האישים הבולטים בפוליטיקה הבריטית. במכתבם מחו החותמים על חריגתה של ועדת שו מן הסמכויות שהוענקו לה וקראו לממשלה להצהיר על דבקותה במנדט. ה"טיימס" פרסם למחרת נוסח מקוצר של מכתב וייצמן בו הוא מציג לממשלה שאלה ישירה: האם היא מתכוונת להמשיך במדיניות המנדט אם לאו. הטיימס סירב לפרסם גרסה מלאה של המכתב בה תקף וייצמן במלים חריפות את ועדת שו. ה"מאנצ'סטר גארדיאן", שעורכו הראשי היה צ'.פ. סקוט, ידידו הוותיק של וייצמן, פרסם את המכתב בגרסתו המלאה.

בנאומו בפרלמנט, ב-2 באפריל, הכריז מקדונלד כי הממשלה תמשיך למשול בארץ-ישראל בהתאם לסעיפי המנדט, כי זוהי התחייבות בינלאומית שאין לזוז ממנה, ועם זאת הוסיף כי "הממשלה עומדת ברצונה המוחלט להגשים במידה שווה את שני חלקי ההכרזה ולנהוג בצדק עם כל חלקי הישוב בארץ-ישראל". ההנהגה הציונית לא שבעה נחת מן ההודעה של ראש הממשלה, כיוון שהיה בה אישור לתזה מרכזית בדו"ח ועדת שו, בדבר ההתחייבות הכפולה המוטלת על משטר המנדט, הן כלפי היהודים והן כלפי הערבים; אבל הודעת ראש הממשלה נתמכה גם על ידי ראש האופוזיציה, בולדווין וגם על ידי לויד ג'ורג'.

היו אלה איתותים ראשונים לשינוי המתהווה במדיניות הבריטית כלפי שאלת ארץ-ישראל. גם מינויו של הופ-סימפסון (John Hope-Simpson) לא בישר טובות. תחילה דובר על בחירתו של יאן סמאטס, ידיד הציונות, לתפקיד זה; אך ההנהגה הציונית נשארה באפלה עד שנודע לה על מינויו של הופ סימפסון, שבעברו היה איש ממשל האזרחי בהודו וקנה לו מוניטין מכובדים בתפקידו כסגן ראש המשלחת ליישוב הפליטים היווניים שגורשו מתורכיה לאחר מלחמת העולם הראשונה. וייצמן נפגש עם פספילד ב-11 באפריל כדי לברר מה צופן בחובו מינויו של הופ-סימפסון. פספילד הרגיע את וייצמן באומרו כי ההנחיות להופ-סימפסון הן לבדוק "עד כמה ובאיזו דרך ניתן לקדם את העלייה ואת ההתיישבות היהודית" ולא להיפך.

ממשלת בריטניה הצליחה להרדים את ההנהגה הציונית, בעוד המדיניות הבריטית החדשה מתעצבת לאטה. בקרב הישוב היהודי בארץ-ישראל פרץ ויכוח סביב שאלת מתן חנינה לכ-20 פורעים ערביים שנידונו למוות. העיתונות הערבית יצאה בקריאה, שהופנתה גם לציבור היהודי, להצטרף לעצומה הדורשת חנינה לנידונים. ההנהלה הארצישראלית התקשתה לקבוע עמדה ובסופו של דבר התקבלה עמדתו הקשוחה של הוועד הלאומי. ורבורג ממקומו תבע מחווה מתאימה מטעמי מוסר יהודי ("זה כל כך בלתי יהודי להרוג") וגם מטעם מעשי – שלא להסתכן בנקמת דם המקובלת בתרבות המוסלמית.

אוסישקין, במסיבת עיתונאים מטעם הלשכה הראשית של הקרן הקיימת לישראל, תקף את תמרוני ההנהלה ואת קו ההסברה שלה. מנסים להוכיח כי יש מקום בארץ ליהודים ולערבים גם יחד; אבל טיעונים פרגמטיים כאלה לא יועילו; יש לעמוד על הבסיס העקרוני וצריך להעמיד את הדברים על חודם: גם אם יתברר כי שיבת עם ישראל לארצו פוגעת במאות אלפי פלאחים ערביים היושבים בה, אין בזה כדי לערער את הצדק המוחלט שבציונות, שכן לערבים יש שטחים כה גדולים, מארצות המגרב ועד המפרץ הפרסי, ואילו ליהודים אין זולתי פיסת אדמה זעירה זאת של מולדתם העתיקה: "עלינו היה להכריז תמיד, כי אנו דורשים את ארצנו חזרה לרשותנו. אם פנויה הארץ מתושבים – מה טוב! ואם ישנם כאן תושבים, הרי יש להעבירם לכל מקום אחר, איזה שיהיה, אבל עלינו לקבל את הארץ".

נאומו של אוסישקין היכה גלים. ההנהלה הציונית פרסמה הודעה המסתייגת לחלוטין מדבריו של אוסישקין, "המנוגדים ניגוד גמור לפוליטיקה ולעמדה של המוסדות העליונים של הסוכנות ושל ההסתדרות הציונית ועלולים להביא נזק חמור לעמדתנו הפוליטית עכשיו בארץ".

מאי

באמצע מאי הודיע הנציב על מכסת העלייה שושרה לתקופה אפריל-ספטמבר 1930 בשיעור של 3,300 רישיונות. על פי ההסדרים הקיימים הנהלת הסוכנות היתה מגישה מדי חצי שנה בקשה למכסות עלייה המבוססת על מצב שוק העבודה בארץ. והנה תוך יומיים יצאה הודעה חדשה המבטלת את האישור ומודיעה על הקפאת העלייה עד לסיום חקירתו של הופ-סימפסון. ברור היה שמקור ההוראה הוא לונדון ולא ארמון הנציב בירושלים. ידיעות מדאיגות דלפו גם מדיונים שקיימה אותה שעה משלחת ערביי ארץ-ישראל עם הממשלה הבריטית. תת-שר המושבות, ד"ר דרמונד שילס (Drummond Shiels), בשיחה עם ברודצקי, תקף בחריפות את הפרסומים השליליים בעיתונות הציונית והיהודית על שליחותו של הופ-סימפסון. זו עובדה מוגמרת ויש להפיק ממנה את המירב, סיכם שילס.

ההנהלה ניעורה מרבצה. היא הבינה כי טעתה מלכתחילה בהערכת המצב המתפתח. וייצמן הזעיק את חברי השדולה הפרו-ציונית בפרלמנט והכריז כי ייזום ניתוק יחסים עם ממשלת בריטניה. הוא יכנס קונגרס מיוחד ויגיש שם את התפטרותו. בו ביום שיגר מכתב לראש-הממשלה וביקש ראיון דחוף עמו. מכתבו הצטלב עם מכתב מפספילד שהזמין אותו לפגישה עמו ועם ראש הממשלה.

12 במאי. בפגישה בין ראש הממשלה ושר המושבות ועוזריהם לבין וייצמן, רדינג, מלצ'ט, ג'ימס דה רוטשילד ורוטנברג, דיווח מקדונלד על השיחות עם המשלחת הערבית. הערבים מציגים שלוש דרישות: 1) שינויים חוקתיים; 2) איסור על מכירת קרקעות; 3) הפסקת העלייה. הוא ביקש, בהיתממות האופיינית לו, את חוות-דעתם של המנהיגים הציוניים. מלצ'ט השיב מיד ובתוקף כי דרישות אלה כמובן כביטול המנדט. הנהלת הסוכנות לא תסכים לעשות ויתורים בנקודות אלה. וייצמן נשא נאום חריף ונרגש, האשים את פספילד בהפרת אמון בפרשת הופ-סימפסון, ובסיום דבריו נקט בשיטתו של מקדונלד, פנה אליו וביקש ממנו להדריך אותו בעצה: מה נותר לו, לוייצמן, לעשות בנסיבות הקיימות. האם עליו לומר לעמו כי נכזבה התקווה שתלו בממשלת המנדט או לכסות על האמת ולעלים את חומרת המצב? "דבר אחד לא יסלחו היהודים לעולם, והוא שישטו בהם". ראש הממשלה חייך והחיוך התפשט על פניהם של בני פמלייתו. וייצמן נתקף זעם ונזף בהם ממש: "לא אוכל להבין היאך אתם, כפטריוטים בריטים, אינכם מבינים את ההשלכות המוסריות הכרוכות בהבטחות חגיגיות שניתנו ליהודים, וצר לי לראות שאתם מתייחסים אליהם בקלות-ראש כזאת".

פנחס רוטנברג גיבש תכנית לפתרון המשבר ובה נקודות מעניינות. בין השאר הציע כי ליהודים ולערבים יוקמו מוסדות לאומיים נבחרים ודמוקרטיים נפרדים, שיעסקו כל אחד בענייניו, בפיקוחה ובהדרכתה של הממשלה; תוקם ועדה מייעצת משותפת לעניינים המשותפים ליהודים ולערבים: ישבו בה שני יהודים ושני ערבים, מזכיר הממשלה ישב בראשה ובמקרים של אי-הסכמה יכריע הנציב העליון. העלייה תיקבע על פי כושר הקליטה הכלכלי של הארץ והקובע יהיה הנציב העליון; קרקעות לא יימכרו ללא אישור הממשלה ולאחר שזו תוודא כי האריסים או הפלאחים שישבו על הקרקע יזכו בהסדר מתאים, אם בקרקע חלופית ואם בכסף; תוקם קרן מיוחדת, בניהול יהודי-ערבי, לסיוע בתשלום חובותיהם של פלאחים נזקקים; הממשל בארץ יורכב מפקידים שיצהירו על אהדתם למדיניות הבית הלאומי היהודי; הצהרה מחייבת חדשה של ראש הממשלה בזכות מדיניות הבית הלאומי היהודי, כמשקל-נגד לדו"ח ועדת שו.

ניכר היה שתכנית רוטנברג מכוונת לרצות את כל הצדדים. היא לא נידונה ברצינות בהנהלת הסוכנות אך אומצה לרגע כדי להדוף את סכנת דו"ח ועדת החקירה. גם הבריטים הסכימו לכאורה לעיין בתכנית (לימים הכחיש פספילד כי הסכמה כזאת ניתנה אי פעם). אך כל אלה היו תמרוני סרק. המהלך שבו פתחה הממשלה לא נעצר ולא הוסט מנתיבו. יומיים לאחר הפגישה עם ראש הממשלה יצאה ההודעה על השעיית רישיונות העלייה. וייצמן הנזעם ניתק את הקשר עם משרד המושבות, בעוד הקשר עם משרד ראש הממשלה נשמר באמצעות איש הקשר מלקולם מקדונלד, בנו של ראש הממשלה, שנמנה על ידידיה המוצהרים של הציונות.

הממשלה הודיעה על כישלון השיחות עם המשלחת הערבית, בשל הדרישות המופלגות שהעמידו הערבים, העומדות בסתירה להתחייבויות המנדטוריות. אבל "הממשלה נוטלת על עצמה להבטיח את האינטרסים של הקהילה הלא-יהודית בארץ-ישראל. הממשלה החליטה שלא להרשות שהמדיניות בארץ-ישראל תסכן את עתידן של אותן קהילות ומסיבה זו ולאור המלצות ועדת שו נשלח סר ג'ון הופ-סימפסון לארץ-ישראל לבדוק ולדווח על אודות בעיות הקרקע וההגירה. – – – אמצעים זמניים ננקטו כדי להבטיח שההגירה בתקופת הביניים לא תהיה כזו שתסכן את העתיד הכלכלי של הארץ".

הנהלת הסוכנות וההנהלה הציונית נקלעו למבוכה. המנהיגים הלא-ציונים ביקשו למתן את התגובות הציוניות. גם במחנה הציוני חששו מפני שבירת הלוחות. ההנהלה הארצישראלית הסתייגה מן הרעיון של וייצמן לכנס קונגרס מיוחד, שבו יגיש את התפטרותו. בארץ הוכרז על יום שבתון כללי ב-22 במאי, על פי החלטת הוועד הלאומי. גל של מחאות והפגנות שטף את העולם היהודי. בתוך הגל הזה נשמע גם קולה של האופוזיציה, בייחוד מן המחנה הרביזיוניסטי, שקראו לוייצמן ולהנהלה להתפטר לאלתר.

המאמץ המדיני הועתק לג'נבה, שם עמד להיפתח מושב מיוחד של הוועדה המתמדת לענייני המנדטים של חבר-הלאומים, כדי לדון בדו"ח ועדת שו. משלחת בריטית בראשות תת שר המושבות, שילס, יצאה לשם להציג את עמדת ממשלת בריטניה, מצוידת ב"ספר לבן" חדש ובו פירוט עיקרי מדיניותה של ממשלת המנדט לאור דו"ח ועדת שו. מן המסמך הזה ניתן היה ללמוד מיד כי הממשלה, בניגוד לרושם ההתחלתי שביקשה לנטוע בהנהלת הסוכנות, אימצה את מסקנות ועדת החקירה. שילס, בשיחה עם וייצמן בג'נבה, אישר כי אלה הם פני הדברים והפטיר: "אכן, זה טרגי. אני מבין אותך".

הנהלת הסוכנות הגישה לוועדת המנדטים שני תזכירים: האחד הכיל ביקורת נוקבת על דו"ח ועדת שו. היא חרגה מסמכויותיה והיא עשתה שימוש מעוות בעדויות שהובאו בפניה. בתזכיר השני הובא דו"ח על התפתחות הבית הלאומי היהודי והודגשו בו הסעיפים הדורשים השתתפות גדולה יותר מצד הממשלה. ואמנם חברי המשלחת הבריטית שמעו דברי ביקורת חריפים מפי רוב חברי וועדת המנדטים על השינוי במדיניות ממשלת המנדט. בלונדון הגיבו בזעם על תוצאות הבירורים בג'נבה. מקדונלד תקף את התעמולה הציונית שאיננה מנסה לגלות הבנה מינימלית לקשיים שעמם מתמודדת המדינאות הבריטית והיא מעוררת גילויי איבה כלפי המדיניות הבריטית ברחבי העולם היהודי ובחבר-הלאומים.

בג'נבה נחלה שיטת הדיפלומטיה האישית של וייצמן עוד אחד מניצחונותיה הגדולים. בסיועו של ויקטור יעקבסון, הנציג הציוני הקבוע בג'נבה, הוא הצליח להשיג את תמיכתם של רוב חברי ועדת המנדטים בעמדה הציונית. בדו"ח שפרסמה ועדת המנדטים לקראת מושב מועצת חבר-הלאומים, נמתחה ביקרות נוקבת על מחדלי ממשלת המנדט בזמן המאורעות ועל גישתה הסלחנית אל מנהיגי התנועה הלאומית הערבית בארץ-ישראל. הדו"ח קבע עוד כי ממשלת המנדט לא עשתה די לקידום בניינו של הבית הלאומי היהודי, כמתחייב מכתב המנדט.

יוני

התגובה הבריטית על ביקורת ועדת המנדטים היתה חריפה לא פחות. הממשלה הבריטית ערערה על סמכותה של ועדת המנדטים לבקר את ממשלת המנדט. הוועדה הושפעה מתעמולת הקיצונים שבקרב היהודים. היא לא העריכה כראוי את הקשיים הגלומים במנדט בשל ההתחייבות הכפולה הכלולה בו ובשל התנגדות הערבים. ובכללו של דבר, אין זה מתפקידה של ממשלת המנדט לבנות את הבית הלאומי היהודי, כי אם רק להכשיר את התנאים להתפתחותו.

התיזה הבריטית החדשה היתה שההתחייבות הכפולה הגלומה במנדט היא הרת-סתירה. על כך ניטש הוויכוח בינה לבין ועדת המנדטים, שהיתה הראשונה בשעתו להדגיש את עקרון ההתחייבות הכפולה של משטר המנדט. לדעת ועדת המנדטים שתי ההתחייבויות יכלו לעלות בקנה אחד ותפקידה של ממשלת המנדט הוא לקדם אותן במקביל. ממשלת המנדט כבר הגיעה למסקנה כי זו משימה בלתי אפשרית ושילס הוא שביטא הכרה זו בבהירות.

מהומה קלה התרחשה סביב הרכבת הנציגות היהודית שתופיע בפני ועדת החקירה לעניין הכותל מטעם חבר-הלאומים. סיירוס אדלר, נשיא בית המדרש לרבנים בניו-יורק, וממנהיגיה הבולטים של היהדות הרפורמית והוועד היהודי-אמריקני, נבחר תחילה לייצג את העם היהודי בפני ועדת חבר-הלאומים. בשל שיבושים בתיאום לוח הזמנים הוא התקשה להגיע לארץ במועד והציע שמאגנס יחליף אותו. בחירתו של מאגנס עוררה התנגדות עצומה ביישוב והמינוי בוטל. הרבנים הראשיים ומנהיגי "אגודת ישראל" הסכימו לשתף פעולה עם הנהלת הסוכנות ועם הוועד הלאומי בהופעה אחידה בפני ועדת הכותל של חבר-הלאומים.

מאגנס שיגר לוייצמן תזכיר חדש שכותרתו "הבנה ערבית-יהודית-בריטית" ועיקרו הסכמה ציונית להתאמת העלייה וההתיישבות היהודית להתפתחות המשק הערבי ולהקמת אספה מחוקקת דמוקרטית על בסיס חוקה שתכיר במעמדה המנדטורי של בריטניה ובבית הלאומי היהודי ותכיל ערבויות למיעוטים לאומיים בארץ-ישראל. וייצמן הגיב במתינות: ההצעה יכולה לשמש בסיס להסדר, להוציא נקודה אחת, והיא ההצעה להקים לאלתר אספה מחוקקת. ורבורג, שתמך בעמדותיו של מאגנס, היה משוכנע כי הציונים אינם מעוניינים בשלום עם הערבים או שאינם מוכנים לצאת קצת מכליהם לצורך זה. הוא גם לא היה שותף לתחושותיהם הרעות של הציונים נוכח שליחות הופ-סימפסון ולהכרה הגוברת אצלם כי חל שינוי לרעה במדיניות הבריטית. הוא רמז לוייצמן כי הוא שוקל פרישה מתפקידו בסוכנות היהודית, כיוון שאינו רואה כיצד הוא וחבריו מסוגלים להשפיע על המדיניות הציונית.

ההנהלה הציונית, יותר משלקתה בעיוורון או חולשת דעת לגבי כוונות הממשלה והתנהלותה מאז מאורעות 1929, היא היתה חסרת אונים, כיוון שלא יכלה להרשות לעצמה ניתוק יחסים עם ממשלת המנדט קודם שיצא המרצע מן השק. וייצמן כתב למלקולם מקדונלד, בנו של ראש הממשלה: אנחנו נחכה בסבלנות [לפרסום דו"ח הופ-סימפסון] – – – אני ובני עמי – – – עבדנו בארץ-ישראל לפני הצהרת בלפור ונמשיך לעבוד אפילו אם תילקח הצהרת בלפור מאתנו בשל דו"ח של מומחה שנבחר להחליט על גורלה".

23 ביוני. הוועדה המדינית של הסוכנות היהודית התכנסה בלונדון לשם דיון במצב. הלא-ציונים באנגליה היו מיוצגים בוועדה, ואילו הלא-ציונים מאמריקה ומאירופה נעדרו. הקסטר, שהגיע מארץ-ישראל, הוסמך לדבר בשם הלא-ציונים באמריקה. לארץ-ישראל היה ייצוג בולט בוועדה – בן גוריון, דוד רמז ומאיר דיזנגוף, שהביאו עמם רשמים מפגישותיהם עם הופ-סימפסון. וייצמן סיפר על דברים שהשמיע הופ-סימפסון בארץ-ישראל והובאו לידיעתו. הופ-סימפסון אמר: "יש לי בית בוולס, שבו עשרה חדרים, ואני תופס רק שני חדרים. האם אתה סבור", שאל הופ-סימפסון את איש שיחו, "שלאנשים אחרים יש זכות להיכנס לשמונת החדרים הריקים?" הופ-סימפסון, במגעיו עם אנשיה של ארץ-ישראל, עשה דוקא רושם חיובי על רובם. רופין ריכז את החומר ששימש מצע לבירורים עם הופ-סימפסון. הוא שמח לגלות כי הופ-סימפסון הוא אדם ענייני וקשוב, והיה מוכן להיפגש עם כל מי ומי ולעבור את כל מסלול ההדרכה המתיש שהכינו לו הציונים. עד מהרה התברר כי הופ-סימפסון, ככל שהתרשם עמוקות מרצינות המפעל הציוני כן הגיע למסקנה כי בארץ-ישראל יש צד מצליח, והם הציונים, הנעזרים גם בממשלת בריטניה, ויש צד עלוב ומדוכא, והם הערבים, שחזקתם על ארץ-ישראל חזקה מזו של היהודים, אך אלה דוחקים אותם ממנה קמעה-קמעה.

הופ-סימפסון הצביע על העובדה שהציונים מפרידים בין המשק היהודי ובין המשק הערבי וכל חישוביהם ומאמציהם מכוונים לפיתוח המשק היהודי. הציונים טוענים אמנם כי זה משפיע לטובה גם על היישוב הערבי; אך הציונים אינם מתעניינים ואינם מביאים בחשבון את מצב התעסוקה הכללי כי אם את המצב במגזר היהודי בלבד. הציונים בונים להם משק נפרד ואינם מוכים לתת לערבים חלק בעבודות המשק העברי. הוא העלה נקודה זו בפגישה שקיים עם מנהיגי מפא"י, המפלגה החדשה שקמה מאיחוד מפלגות הפועלים – "אחדות-העבודה" ו"הפועל הצעיר" והיתה הכוח הפוליטי המוביל בישוב היהודי. בפגישה זו הביע הופ-סימפסון את התפעלותו מכל מה שראה, אך לא היה מוכן להתרשם מן הדברים הנמלצים והרוטטים ששמע מפי משה שרתוק, תוך ניסיון ללמד את הגוי את משמעות המאמץ הציוני: "אנחנו נמצאים במצב של מחנה אשר כל הגשרים נשרפו מאחוריו, ואין לפניו אלא דרך אחת – הנה. בלי מליצות, אנו שייכים לדור אשר החיים אינם נחשבים בעיניו מחוץ למפעל הזה". הופ-סימפסון, מצדו, הגיב בצינה: "עלי לברר ולקבוע כמה אדמה יש כאן, כמה אפשר להשיג, מה אפשר לעשת בה, איזו התפתחות חקלאית וחרושתית תיתכן בארץ הזאת". "ניסינו לתת לו מושג על הכוחות הדוחפים יהודים לארץ-ישראל, אך הוא לא שם לב", התלונן בן-גוריון.

בהקסטר מצא הופ-סימפסון בן-שיח נוח יותר. הוא עמד עד מהרה על ניגודי ההשקפה בין הציונים והלא-ציונים בסוכנות היהודית. הוא שח להקסטר כי הנושא המטריד אותו יותר מכל היא מדיניותה הקרקעית של הקרן הקיימת לישראל הגורסת כי קרקע שנרכשה על ידי הקרן, נרכשה לעם היהודי ושוב איננה עוברת לסוחר ובודאי לא לידיים לא-יהודיות. על כן רגישותם של הערבים בכל נוגע למכירת אדמותיהם והעברתן לידיים יהודיות אינה חסרת בסיס.

הוועדה המדינית פרסמה גילוי-דעת שהיה הביטוי הרשמי התקיף הראשון מטעמם הסוכנות היהודית נגד צעדיה האחרונים של ממשלת בריטניה. נאמר בו כי "אמונו של העם היהודי באנגליה – – – זועזע ונחלש באופן ניכר ביותר". גילוי-הדעת דחה על הסף את האפשרות ש"דין וחשבון של מומחה יגזור את עתידו של הבית הלאומי". ועוד: "הבית הלאומי היהודי הוא המטרה העיקרית של המנדט הארצישראלי. הפוליטיקה היחידה שצריכה להתנהל על ידי ממשלת המנדט נקבעה כבר, והיא: לסייע תמיד לעלייה יהודית מקסימלית שתתאים לכושר הקליטה של ארץ-ישראל".

שני גורמים מבין המשתתפים בוועדה המדינית הסתייגו בהחלט מהקשחת הקו כלפי ממשלת המנדט: היו אלה נציגי הפועלים מארץ-ישראל ונציגי הלא-ציונים. הפועלים החזיקו מאז ומתמיד בקו הפרגמטי הגורס כי כל עוד לא כלו כל הקצים אין לשבור את הכלים עם ממשלת המנדט ואין לסכן את שיתוף הפעולה עמה. הם הגיעו למסקנה כי קשיחותו של וייצמן ורוח הלחימה שהוא מגלה נובעים מיחסו השלילי והמתנשא כלפי ממשלת הפועלים האנגלית. תנועת העבודה הארצישראלית הצליחה לפתח קשרים מיוחדים עם מנהיגי הלייבור, בעיקר תודות לפעילותם המוצלחת של דב הוז ושלמה קפלנסקי בלונדון. קשרים אלה נחשבו נחלתה הבלעדית של מפלגת פועלי ארץ-ישראל וערכם הרקיע שחקים מן הרגע שהלייבור עלה לשלטון בבריטניה, ביוני 1929.

בקרב מנהיגי תנועת העבודה בשלה ההכרה כי אולי הגיעה השעה להיכנס בעובי הקורה של ניהול ענייני הציונות. הניסיון הקשה, בשנים 1929-1927, עם משטר הקונסולידציה בארץ-ישראל, שגזר קיפאון על מפעלי תנועת העבודה, האיץ תהליך הבשלה זה אצל מנהיגי תנועת העבודה. עד לרגע זה ריכזה תנועת העבודה את כל מעייניה ואת כל כוחה במפעלה העצמי בארץ-ישראל; עתה נוכחו לדעת כי רק אם ימלאו את החלל שנוצר כתוצאה מאפיסת כוחה של הציונות הכללית, ורק אם יתפסו עמדות השפעה והכרעה בתנועה הציונית העולמית, יוכלו להבטיח את עמדותיהם בארץ-ישראל.

וייצמן היה מקור דאגה לכל הסובבים אותו וביתר שאת למנהיגי תנועת העבודה. בהלוך הרוח הפסימי והאגרסיבי שלו כלפי הלא-ציונים באמריקה וכלפי ממשלת בריטניה נראה היה כי הוא מקצץ בנטיעות ומסכן את הסיכוי להמשך שיתוף פעולה הן עם אנשי ההון באמריקה והן עם הממשלה הבריטית. אפילו התקפותיו של וייצמן על מגנס נראו לבן-גוריון מוגזמות ומסוכנות. אבל גם מנהיגי מפא"י בלונדון, בפגישותיהם עם פספילד, שר המושבות, שמעו דברים מדאיגים. בשיחה עם דב הוז, התפרץ פספילד וקרא: " בעצם הימים האלה עוד מדברים אנשים בקרב הציונים על מדינה יהודית. עלייתכם חופפת בקושי את הריבוי הטבעי הערבי ואתם מדברים על מדינה יהודית. היש לכם תקווה לרוב יהודי בארץ-ישראל? הארץ הזאת תישאר לנצח ארץ ערבית ודברי הלהג האלה רק מרגיזים ומפריעים". דברים דומים השמיע פספילד גם באוזני בן-גוריון בשיחה שקיימו במשרדו של שר המושבות בלונדון. פספילד השמיע גם ערעור על טיבה הסוציאליסטי של תנועת העבודה בארץ: זו תנועה בעלת אופי לאומי מובהק, מכיוון שאין היא מוכנה לשתף פועלים ערבים והיא עומדת על עקרון ההפרדה בין עבודה עברית לעבודה ערבית.

בוועדה המדינית סיכם וייצמן את חילוקי הדעות עם מגנס וורבורג וגם עם הבריטים בשאלה הערבית:

"מגנס והתומכים בו מכירים בריבונות הערבים על ארץ-ישראל; אנחנו איננו מכירים בה. – – – אינני מכיר בכך שהשליטה המדינית בארץ-ישראל שייכת להם באופן בלעדי. היא שייכת להם ולנו; וזה הדבר המבדיל בין ארץ-ישראל לבין כל ארץ אחרת בעולם, ועל כן אנו עמלים למענה ולא נוכל להרשות שיתייחסו אלינו בארץ-ישראל כאל מיעוט. מוכרח להיות שוויון בין מעמדנו לבין זה של הערבים. אם נצליח להשיג זאת או לא, זה עניין אחר; אך עלינו לעמוד על כך, שאם לא כן עמדתנו אבודה. הבריטים אינם מכירים בכך ומפרשים את המנדט שלא כהלכה. הערבים בוודאי אינם רוצים להכיר בכך. וצר לי לראות שהיהודים או כמה מן היהודים אכן מזדהים במידה מסוימת עם הבריטים ועם הערבים".

וייצמן כבר הגיע למסקנה כי ממשלת מקדונלד עלתה על דרך ללא מוצא והיא גוררת עמה גם את  ההסתדרות הציונית. רק זעזוע כבד ומיידי עשוי לעצור את הממשלה בעוד מועד. לצורך זה יש להפסיק את שיתוף הפעולה עמה, על כל התוצאות הכרוכות בכך: לא רק התפטרות ההנהגה, כי אם גם הפסקת העבודה הציונית בארץ.

בעיני רוב חברי ההנהלה היתה זו תפנית מדהימה בעמדותיו המסורתיות של וייצמן. נדף מהן ריח נורא של "אדמה חרוכה", והם התקשו לקבל את הצעותיו. וייצמן הסביר כי מה שהוא מציע הוא הימור מחושב, שכן אינו סבור שבריטניה יכולה לוותר על המנדט בארץ-ישראל והיא יכולה להחזיק בארץ-ישראל רק באמצעות הגורם היהודי ותודות לו. הצירים נכנעו למנהיגותו של וייצמן ואישרו את הצעתו לכנס קונגרס מיוחד או מוקדם לא יאוחר מדצמבר 1930, שם יגיש וייצמן את התפטרותו אם לא תשנה הממשלה את מדיניותה האנטי-ציונית.

29 ביוני. בוועידה השנתית של ציוני אמריקה בקליבלנד, שבה קבוצת ברנדייס להנהיג את התנועה הציונית באמריקה. התפתחות זו הסתייעה לא מעט בהבנה ובשיתוף הפעולה שנוצר בין ורבורג לברנדייס. ההתקרבות בין הלא-ציונים לבין קבוצת ברנדייס החלה ב-1929, כאשר בתיווכו של ברנרד פלקסנר, המקורב לברנדייס, מוזגה חברת הפיתוח הכלכלית (PDC  – Palestine Development Committee) מיסודה של קבוצת ברנדייס עם החברה הכלכלית לארץ-ישראל (PEC) מיסודה של קבוצת מרשל. פלקסנר עמד בראש החברה הכלכלית החדשה ועשה כמיטב יכולתו לגשר בין שתי הקבוצות ולהקל על אנשי ברנדייס לחזור לפעילות ממשית בשירותה של ארץ-ישראל. שאיפתו האובססיבית של ברנדייס להיפטר מ"ליפסקי ודומיו" השתלבה יפה עם שאיפתו של ורבורג לשבור את כוחה של ההנהגה הציונית באמריקה ולכפוף אותה לרצונו. השניים ראו בליפסקי ובאנשיו את התגלמות הגישה הצעקנית והדמגוגית בציונות. כניעתו של ליפסקי במושב הוועד הפועל הציוני האחרון בלונדון ערערה לחלוטין את מעמדו באמריקה. גם הוויתור על המנגנון העצמאי של המגבית הציונית באמריקה, שהיה הנכס העיקרי של ההסתדרות הציונית האמריקנית והנכונות להתמזג במגבית הג'וינט פגעה קשות במעמדה של ההנהגה הציונית שם. וכך בוועידת קליבלנד הושג הסכם פשרה שעל פיו הוקמה הנהלה חדשה בהרכב של שני שלישים מתומכי ברנדייס ושליש אחד מאנשי ההנהלה קודמת. רוברט סולד נבחר לשמש כיושב-ראש ההנהלה החדשה.

יולי

במפלגה הרדיקלית חל משבר על רקע השאלה אם לתמוך עכשיו בקו החדש של וייצמן. גרינבוים דרש להתייצב לצד וייצמן, בעוד שטריקר תובע להמשיך בקו האופוזיציוני החריף. הרדיקלים, שעקבו אחרי שיבת קבוצת ברנדייס להנהגת ציוני אמריקה ביקשו לבדוק אפשרות של יצירת חזית משותפת מול וייצמן; אך בסוגיית היחס לבריטניה לא היה מכנה משותף לשתי הקבוצות. סטיפן וייז, שהחליף מכתבים עם נחום גולדמן, הסביר את נקודת הראות שלו ושל חבריו:

"למרות כל מה שאמרתי במשך שנים בדבר כישלונה של בריטניה הגדולה, אני רואה בבירור שני דברים: ראשית בריטניה הגדולה לא תוותר עלינו; שנית, אנחנו איננו יכולים לוותר על בריטניה הגדולה. הקידושין בינינו אינם ניתנים להפקעה. גם אילו ניתן הדבר בידי, לא הייתי מחליף את בריטניה הגדולה במעצמה אחרת, ובכלל זה אמריקה; ואמריקה איננה באה בחשבון כלל, משום שאיננה חברה בחבר-הלאומים וכן בשל סיבה אחרת, תקפה לא פחות: צר לי לומר, אבל איננו יכולים לסמוך על אמריקה שתפעל אפילו כמו שפעלה בריטניה הגדולה. אמריקה, עם הפרוטסטנטיות הנלהבת שלה, חסרה לחלוטין אותו רוחב-דעת של מעצמה עולמית שיש לבריטניה הגדולה".

פספילד יזם שיחת פיוס עם וייצמן והצליח להרגיע אותו מעט. בשיחת בירור מקיפה שניהל פספילד עם ברודצקי ורוטנברג גינה זה את התקפות על הממשלה והדגיש כי הממשלה לא תשנה את מדיניותה למרות הסערה בעולם היהודי. "לא הבטחנו מדינה יהודית", חזר ואמר, ובית לאומי אינו אלא "ארגון וולונטרי של היהודים החיים בארץ-ישראל; אין לו משמעות מדינית".

קיש הגיע לישיבה מיוחדת של הנהלת הסוכנות בלונדון ונתן ביטוי תקיף להתנגדות ההנהלה הארצישראלית לכל היזמות וההצעות האנטי-בריטיות שהועלו לאחרונה. יש למצות את המהלך המדיני ואת המשא-ומתן עם הממשלה הבריטית ואין לסכן את התפתחות המפעל הציוני. בהעדרו של וייצמן התשוש שיצא להבראה ממושכת באירופה, ריכז קיש את המאמץ המחודש להגיע להסדרי פשרה עם הממשלה בכל הסוגיות השנויות במחלוקת. גם המנהיגים האחרים – ורבורג ורוטנברג, שחלקו על מדיניותו של וייצמן – כבר נואשו מן הבריטים, לאחר סדרה נוספת של בירורים עם פספילד ועם מקדונלד, שפקחה סוף-סוף את עיניהם. רוטנברג בדרכו האופיינית הודיע לוייצמן כי שליחותו תמה. כל מאמציו עלו בתוהו. המצב חמור. הוא מודה בכישלון. הוא מאחל לוייצמן הצלחה ופורש. הוא לא ימשיך בפעולה מדינית בעתיד הקרוב והוא חוזר לארץ-ישראל.

ביסוד יזמתו החדשה של קיש עמדה ההצעה להגביל מרצון את העלייה ואת רכישת הקרקעות ובלבד שהממשלה מצדה תימנע מיזמה מדינית שתהפוך את קערת המנדט על פיה. בשיחה מכרעת עם שילס, תת שר המושבות שב ברודצקי וביטא את אמונתה המוצקה של הציונות בדבר האינטרס המשותף לציונות ולבריטניה: "בריטניה הגדולה צריכה את ארץ-ישראל והיהודים צריכים את ארץ-ישראל, ובריטניה הגדולה צריכה את היהודים בארץ-ישראל. זהו הבסיס לשיתוף הפעולה בין בריטניה הגדולה לבין היהדות, כפי שנקבע בהצהרת בלפור ובמנדט". אבל השדר הבריטי הנגדי היה שלציונים אין בעצם ברירה אלא להשלים עם המדיניות הבריטית בארץ-ישראל כמות שהיא ועליהם להכיר תודה על הרב או על המעט שהם יכולים להפיק ממנה. שילס הסכים עם זאת להביא את ההצעות החדשות של הסוכנות היהודית בפני הממשלה; אך לאמתו של דבר יזמת קיש רק סייעה לבריטים למתוח את סבלנותם של הציונים לפרק זמן נוסף, עד לפרסום דו"ח הופ-סימפסון. לא היה לממשלת בריטניה עניין כלשהו בהצעות ציוניות חלופיות. כל מעייניה של הממשלה היו נתונים ליצירת תשתית ראייתית למדיניות חדשה בארץ-ישראל.

אוגוסט

18 באוגוסט. ורבורג יזם כנס מיוחד בבאדן-באדן עם אנשיו – סיירוס אדלר, ברנרד פלקסנר, ברנרד קאהן ובהשתתפות מאק ורוטנברג הציונים המקובלים עליו – לקראת שני הכנסים העתידים להיערך בברלין, כנס הוועד הפועל הציוני וכנס הוועד המנהל של הסוכנות היהודית. מצב הכספים הטריד את ורבורג מאד. יהיה עליו להתייצב בפני הוועד המנהל בידיים ריקות למחצה ולהודות כי המגבית המשותפת לג'וינט ולקרן-היסוד לא מילאה עד כה את התקוות שתלו בה.

ידידי ורבורג בג'וינט שיגרו מכתב ללונדון ובו פרשו את מגילת מעשיו הטובים של ורבורג למען ארץ-ישראל: הוא הקים את המגבית היהודית המאוחדת באמריקה; הוא יזם את הקמת חברת ההשקעות בשיתוף החברה כלכלית של אנשי ברנדייס; הוא החזיר את קבוצת ברנדייס לפעילות בארץ-ישראל; בכנס היסוד של הסוכנות התחייבו ורבורג ומלצ'ט לרכוש מניות של החברה הכלכלית בסך 500,000 דולר כל אחד, והנה ורבורג קיים את התחייבותו ואילו מלצ'ט הסתלק ממנה; בחודשי הסתיו של 1929, כאשר עלתה זעקת ההנהלה בשל מצוקת התקציב ואי-היכולת לשלם את משכורות המורים בארץ-ישראל, ניאות ורבורג לתת מקדמה בסך 150,000 דולר מכספו על חשבון המגבית של 1930 והגב' ורבורג תרמה לצורך זה 50,000 דולר; בפברואר 1930 שכנע ורבורג את פאול ברואלד, עמיתו בהנהלת הג'וינט להצטרף אליו במתן הלוואה בסך 150,000 דולר למגבית היהודית המאוחדת כדי שזו תוכל להעביר את הכסף מיד, נוכח העיכוב בפעילות המגבית; בחודש מרס הפעיל ורבורג את השפעתו על חבר הנאמנים האמריקני של קרן החירום שיסכימו להפקיד מיליון דולר מכספי הקרן ב"בנק הגרמני" (Deutsche Bank), כדי להשיג מלווה של 500,000 דולר לקרן-היסוד, והוא ואוסקר וסרמן (מנהל הבנק) ערבו אישית למלווה זה. ורבורג גם הפעיל השפעתו על המגבית המאוחדת שתעביר מקדמות לארץ-ישראל על חשבון המגבית בסכומים שלמעלה מ-500,000 דולר, חלק מזה מכספו האישי של ורבורג; בנוסף לכל, מאז 1924/25 תרם ורבורג לאוניברסיטה העברית סכומים העולים על 500,000 דולר. מכתב זה הסתיים באזהרה כי ידידי ורבורג לא ירשו להטיל על ורבורג אחריות למצב הקשה בו נתונה המגבית באמריקה.

22 באוגוסט. ורבורג נפגש עם פספילד. בשיחה זו שמע מפספילד כי הממשלה מתנגדת להקמת מוסדות מחוקקים נפרדים ליהודים ולערבים או ליצירת ריכוזים טריטוריאליים נפרדים שיחלקו את הארץ בין יהודים וערבים.

24 באוגוסט. מושב הוועד הפועל הציוני נפתח בברלין. ההנהלה חששה מהסתערות כללית של האופוזיציה העלולה לתבוע ביטול הסוכנות היהודית לנוכח הכישלונות המדיניים והכלכליים; אבל חשש זה הוסר תודות לעמדה המוצקה של סיעת הפועלים הארצישראלית שקבעה כי "אין להעלות על הדעת ביטול הסוכנות היהודית" יש להרחיב ולחזק אותה.

ארתור האנטקה מסר דו"ח על הכנסות קרן-היסוד וטען כי ההתקשרות עם הג'וינט היתה מקח טעות. ורנר סנטור, שקיבל על עצמו תפקיד הגזבר של הסוכנות היהודית, הרצה על התקציב והסביר לשומעיו כי מתוך תקציב מתוכנן של 750,000 ליש"ט יהיה כיסוי רק לכ-400,000 ליש"ט. המגבית באמריקה הכניסה רק 600,000 דולר, שהם רבע מן ההכנסות המיוחלות. לא כוסו החובות הישנים, לא נמצא מימון אפילו לקונסולידציה של המשקים החקלאיים הקיימים. תכניות ההתיישבות החדשה הוקפאו. גם בשנה הבאה אין לצפות להכנסות גבוהות מ-400,000 ליש"ט.

רופין, שעד כה ליווה בנאמנות את וייצמן ותמך בקו המדיני שלו הגורס כי אין השעה כשרה לחתור למשא ומתן עם הערבים, חרג מגדרו ונתן ביטוי להשקפתו האישית ודיבר בזכות מדינה דו-לאומית, שיהיה בה מענה לסכסוך עם הערבים. רופין נמנה על קבוצת "ברית שלום"; הוא היה מייסדה, אך שמר תמיד על עמדה מאוזנת ביחס לערבים ובהשוואה לחברים אחרים בקבוצה לא היה מוכן לוותר על מטרותיה של הציונות או ליתר דיוק על חופש ההתפתחות היהודית בארץ-ישראל. והנה הצטרף וייצמן לדיון והטיל פצצה שהפכה את מושב הוועד הפועל למרקחה. בניגוד לקו הנוקשה והתוקפני שבו נקט בחודשים האחרונים, הכריז וייצמן כי "המדינה העברית לא היתה מטרה כשהיא לעצמה, אלא רק אמצעי למטרה. – – – תוכן הציונות הוא ליצור בארץ-ישראל שורה של יסודות חומריים, שעליהם תוקם חברה אוטונומית פרודוקטיבית. – – – הנוער הלך אחרינו לא בכוח הסיסמה של מדינה עברית, אלא מפני שראה בארץ-ישראל אפשרויות גדולות של עבודה. – – – ארץ-ישראל היתה יכולה להיעשות למדינה עברית אילו היתה הארץ ריקה מתושבים; אך הארץ אינה ריקה. – – – עלינו לומר כי יש להם זכות על ארץ-ישראל ויש לנו זכות עליה. לשני העמים זכויות שוות. עלינו לעבוד יחד וכשנהיה רוב לא נשליט את רצוננו עליהם כשאין אנו רוצים שיעשו זאת בנו. זה מובנו של המנדט. – – – העניין הוא לא במטרות בלתי-ריאליות; חשובה היא רק התוכנית המעשית לעשר השנים הבאות".

הוועד הפועל סער ורגש. "במה נלך אל העם היהודי", זעק גרינבוים, "אם המנהיג הרס את מדינת היהודים". הרב מאיר ברלין הכריז כי "הכפירה במדינת היהודים היא כפירה בעיקר". בן-גוריון כדובר הראשי של סיעת הפועלים התלונן כי הפצצה שהטיל וייצמן הסיטה את הדיון מן העיקר: "כל דאגות בניין הארץ הוסרו מעל הלב. פחד הערבים ירד. – – – מי יתננו מדינה – זוהי השאלה הבוערת", סיים בסרקזם. בויכוח הלוהט שהתפתח בוועד הפועל הציוני, הכריז וייצמן כי תהום פעורה בינו לבין רוב חברי הוועד הפועל ביחס לדרך המדינית שיש ללכת בה ועל כן הוא לא יוסיף לנהל את המדיניות ומוטב שתיבחר כבר עכשיו הנהלה חלופית. בלחץ הכבד שהופעל עליו הבהיר וייצמן כי הוא לא התכוון לקבוע מסמרות לגבי העתיד. העיקר הוא להתרכז בטווח הקרוב ולהגשים את היעדים הקרובים. בכך יישר קו עם עמדת סיעת הפועלים, שסירבה לתת יד לכל ניסיון להציג מטרות רחוקות.

29 באוגוסט. נפתח מושב הוועד המנהל, שנמשך עד ה-3 בספטמבר. כאן לא עסקו באידיאולוגיה כי אם במציאות החומרית העגומה. האמריקנים – לא-ציונים וציונים – לא היו מוכנים להתחייב לתקציב גדול יותר מזה של השנה הנוכחית. נציגי הפועלים נאלצו לבלוע את הגלולה המרה, שמשמעה היה קיצוץ גס בהתיישבות העובדת. אף על פי כן, לא הביאו את הדברים לכלל פיצוץ. השאלה הקשה יותר היתה קשורה בהרכב ההנהלה. ורבורג הצליח סוף-סוף לשכנע את ברנרד קאהן ואת ברנרד פלקסנר להיכנס להנהלה. זה חייב יציאת שני חברים ציוניים נוספים מן ההנהלה. עלתה מיד שאלת שני נציגי הפועלים בהנהלה – שפרינצק בירושלים וקפלנסקי בלונדון. סיעת הפועלים היתה נדבך חשוב בקואליציה סביב וייצמן, וחשיבותו של נדבך זה עלתה משנה לשנה, משעלה כוחם של הפועלים בארץ והוגשם האיחוד בין שתי מפלגות הפועלים העיקריות. עם זאת, וייצמן לא היה מוכן לוותר על קיש בארץ-ישראל ועל ברודצקי בלונדון; משמע הדבר היה שעל רוזנבליט ועל סוקולוב ללכת. רוזנבליט השלים עם רוע הגזרה; לא כן סוקולוב; עלבונו היה כבד מנשוא. מנהיג קשיש זה, שהיה שני אך לוייצמן ושותף קבוע בתהילה ובשלטון מאז הצהרת בלפור, מצא עצמו, לתדהמתו, מחוץ להנהלה. הוא פרש בזעם מן הכנס. החלה התרוצצות בחיפוש אחר נוסחה שתציל את כבודו של סוקולוב. משלחת מיוחדת יצאה לפייס אותו ולשכנע אותו לקבל תפקיד כבוד שהוצע לו. במעמד מלודרמטי מביך, שבו נטלו חלק פעיל גם בני משפחתו, עמד סוקולוב ומנה אחד לאחד את מפעלותיו, זכויותיו, תרומותיו ושירותיו לתנועה הציונית, את מעמדו הדיפלומטי המוכר בעולם, את קשריו עם הממשלות; לא, הוא לא ישתף פעולה עם המזימה לדחוק אותו החוצה והשליך אותו ככלי אין חפץ בו.

בסופו של דבר, לאחר התייעצויות והתרוצצויות נמצאה הנוסחה הגואלת. כל חברי ההנהלה החדשה חתמו על מכתב לסוקולוב המפציר בו להשתתף בישיבות ההנהלה וליטול חלק פעיל בעבודה; יתר על כן, על מנת שלא יחול פיחות במעמדו, הוא הוזמן להמשיך ולנהל את ישיבות ההנהלה, דבר שעשה עד כה תודות למעמדו הבכיר בהנהלה הציונית. ועדיין לא נפתרה שאלת ייצוג הפועלים, כאשר גם "המזרחי" תבע את חלקו בהנהלה. גם סיעה זו שימשה נדבך חיוני בקואליציות הציוניות מאז 1921 ומעולם לא היה ספק כי יש לשמור על ייצוגה בהנהלה. והנה במצב שנוצר לא היה אלא מקום אחד לאחת משתי המפלגות. הפועלים לא לחצו כלל על שיתופם בהנהלה והיו מוכנים להסתפק בכך ששפרינצק וקפלנסקי ימשיכו להחזיק בתיקים הביצועיים שלהם במעמד של "מנהלים".

היה זה תמרון מחוכם שביקש לנצל את תכנית הריאורגניזציה שהעלה ורבורג בשעתו, בדבר אקסקוטיבה של "מנהלים". האירוניה היתה שעכשיו התנגדו הלא-ציונים להצעה, שלכאורה תאמה את השקפתם, אך הם הבינו יפה כי בעיני הפועלים והציונים זו רק עשויה לשמש דרך להרחבת ההנהלה. נציגי הפועלים הודיעו כי הם לא יצטרפו לאופוזיציה, גם אם לא ישמשו בהנהלה; אך הם ימדדו את ההנהלה על פי מעשיה בארץ-ישראל. וייצמן וחבריו לא היו מוכנים ליטול סיכון מיותר. גובשה אפוא נוסחה מאותו סוג שהציונים קנו להם בו מומחיות גדולה: קפלנסקי ושפרינצק ימשיכו בתפקידיהם על פי בקשת ההנהלה, עד למושב הקרוב של מועצת הסוכנות. מעמדם המדויק של נציגי הפועלים  בהנהלה לא יוגדר – אם "מנהלים" ואם חברים מן המניין.

הלא-ציונים היו בעמדת חולשה בעיקר בשל אי-יכולתם לעמוד בציפיות הכלכליות. הם התלוננו על כך שהציונים מגיעים למושב הוועד המנהל מצוידים בהחלטות שקיבלו כבר במושב הוועד הפועל הציוני ואותן הם כופים על הלא-ציונים בנצלם את נוכחותם המרובה ואת המשמעת הסיעתית המקובלת אצלם. ורבורג מחה על כך בפני וייצמן, אך זה השיב בתוקף כי אך טבעי ומוצדק הוא שההסתדרות הציונית תבוא אל הסוכנות היהודית ובאמתחתה הצעות מוכנות והיא גם רשאית לחייב את חבריה במקרה של חילוקי דעות בעניינים חיוניים; גם הלא-ציונים יודעים להתכנס ולקבל החלטות מוקדמות בעניינים החשובים להם. ורבורג והלא-ציונים ספגו את דבריו של וייצמן והיה בכך כדי להעיד לא רק על הפיחות הכללי במעמדם אלא גם על רצונם להמשיך ולקיים את הסוכנות היהודית, חרף חילוקי הדעות והאכזבות. השקפתם הבסיסית, כי הסוכנות היהודית היא ישות אורגנית המחייבת את חבריה קודם כל בנאמנות כלפיה תוך ביטול כל הזיקות האחרות, נחלה מפלה גמורה.

 

ספטמבר

ב-5 בספטמבר נפגשו ברודצקי ונימייר עם פספילד כדי למנוע הפתעות מצד דו"ח הופ-סימפסון. השיחה עם פספילד היתה מאכזבת ביותר. פספילד נקט לשון קשוחה ובלתי ידידותית. הממשלה איננה חייבת להתייעץ עם הסוכנות היהודית לגבי מדיניותה בארץ-ישראל. הממשלה היא הסמכות הקובעת את המדיניות ותפקידה של הסוכנות היהודית הוא לשתף פעולה עם הממשלה בביצוע המדיניות. ב-8 בספטמבר נודע להנהלה כי הדו"ח כבר הוגש לממשלה  וזו כבר אישרה את ממצאיו והמלצותיו. חברי הנהלה דחקו בוייצמן לעשות מאמץ אחרון כדי להשפיע על עיצוב מדיניות הממשלה בעקבות דו"ח הופ-סימפסון. וייצמן כתב לפספילד כמי שכפאו השד.

הלורד רדינג נפגש עם פספילד ב-25 בספטמבר וגם רשמיו מפגישה זו היו קשים. פספילד עם זאת הביע נכונות לשוב ולהיפגש עם וייצמן.

אוקטובר

וייצמן נפגש עם פספילד ב-1 באוקטובר (ערב יום הכיפורים). "הדו"ח יהיה במובנים מסוימים בגדר אכזבה ליהודים", בישר פספילד. אמנם אין הוא מחייב הפסקת העבודה הציונית, אך לפי דו"ח הופ-סימפסון מתברר כי בתנאי העיבוד הקיימים בארץ, אין כבר עתודות קרקע להתיישבות יהודית בארץ-ישראל. לקרן הקיימת לישראל יש כרגע רזרבה של 130,000 דונם וזו צריכה להספיק לצרכי ההתיישבות היהודית בשנים הקרובות. יש קודם כל להתרכז בהטבת מצבם של הפלאחים הערביים, ואחר כך תימצא אולי אדמה להתיישבות 20,000 משפחות יהודיות נוספות. העלייה היהודית תווסת על פי נתונים אלה. הופ-סימפסון גם אינו סבור שיש סיכויים להתפתחות תעשייתית של ממש בארץ-ישראל. תקום לאלתר מועצה מחוקקת שבה ייוצגו שני העמים בהתאם למספריהם. הנציב העליון ישמור בידו זכות וטו על החקיקה וגם סמכות חקיקה מיוחדת במקרה של סרבנות מצד המועצה.

תגובתו של וייצמן היתה פושרת, כאילו איבד את רוח הלחימה שהפגין בחודשים האחרונים. אולי קיווה לשינוי של הרגע האחרון. אך ב-17 באוקטובר הגיעו אליו העתקי מסמכי הממשלה – דו"ח הופ-סימפסון ו"הספר הלבן" הכולל את הודעת הממשלה על המדיניות החדשה. זו היתה רעידת אדמה. לונדון הודיע למקורביו ולידידיו בלונדון, בניו-יורק ובירושלים כי החליט להתפטר. ורבורג, בעצה אחת עם ברנדייס, ניסה להניא את וייצמן מהחלטתו, אך לשוא. ידידי וייצמן באנגליה ובאירופה גילו יתר הבנה לצעדו המרעיש של וייצמן.

20 באוקטובר. ויצמן שיגר לפספילד, יום לפני פרסום הספר הלבן, מכתב בו קבע כי המדיניות החדשה של הממשלה, אף שהיא מתיימרת להמשיך את מדיניות הספר הלבן מ-1922, מהווה סטייה גמורה ממנה; היא חורגת אף מהמלצות דו"ח הופ-סימפסון. הממשלה הזדרזה לקבוע עמדה השוללת את תקוות העם היהודי ובנסיבות אלה הוא אינו יכול להמשיך בתפקידו כנשיא ההסתדרות הציונית והסוכנות היהודית. הוא החליט להתפטר ולכנס את מוסדות התנועה הציונית והסוכנות היהודית כדי שיקבלו החלטות מתאימות.

וייצמן הודיע בפומבי על התפטרותו במסיבת עיתונאים גדולה שנערכה בו בערב במשרד ההסתדרות הציונית בלונדון. התפטרותו של וייצמן התפרסמה בעיתוני יום המחרת, בצד הודעת הממשלה על המדיניות החדשה. לורד מלצ'ט ופליקס ורבורג החרו החזיקו אחרי וייצמן והודיעו מיד גם הם על התפטרותם מתפקידיהם בראשות הסוכנות היהודית. ורבורג כינה את הודעת פספילד "בגידה אכזרית ובלתי-הוגנת. – – – הנני נאלץ לומר בצער כי רומיתי ובתום לבי הטעיתי גם את חברי בסוכנות היהודית. אני דרשתי תמיד להאמין בכוונותיה של הממשלה הבריטית". ב"טיימס" התפרסם מכתב ששיגר מלצ'ט לוייצמן ובו כתב: "כל שורה בהצהרת הממשלה נושמת רוח של שנאה וביקורת. – – – אפשר רק להתפלא לחוצפת הממשלה. – – -קשה להאמין כי הממשלה יכולה היתה בקלות ראש כזאת לערער את התמיכה הנאמנה של יהודי האימפריה הבריטית והעולם כולו. – – – זו כפיות טובה שאין כדוגמתה, מעשה בגידה של הממשלה כלפי עם מאמין ויגע, שחשב בתום לבו כי מצא מקום מבטחים תחת חסות הדגל הבריטי והבטחתם של מדינאים בריטים".

הממשלה הופתעה ונדהמה מעוצמת התגובה הציונית והיהודית על הספר הלבן. לביקורת החריפה כלפי הממשלה הצטרפו השמרנים והמדינאים הבכירים שהיו מעורבים בהצהרת בלפור – לויד ג'ורג', צ'רצ'יל וגנרל סמאטס. בחילופי מברקים עם סמאטס טען מקדונלד, כי הספר הלבן אינו מהווה הפרת הצהרת בלפור, וכי הוא משמש מסגרת נאותה להמשך פיתוחו של הבית הלאומי. עד מהרה התברר כי הממשלה נקלעה לסערה אמיתית וכי היא מחפשת דרך להיחלץ ממנה.

במחנה הציוני התפטרותו של וייצמן טרפה את קלפיה של האופוזיציה. קולה של האופוציזיה שביקשה להצביע על כישלון מדיניותו של וייצמן, נבלע במקהלת התמיכה בנשיא המתפטר. התפטרותו של וייצמן עוררה מיד שאלה קונסטיטוציונית – אם התפטרות הנשיא גוררת התפטרות ההנהלה כולה. וארבורג סבר כן לפי תומו, אך בלונדון סברו אחרת: יש לפרש את התפטרות הנשיא כהפגנת מחאה כלפי ממשלת בריטניה, אך אין משמעה התפטרות ההנהלה. הכל נשארים על מכונם וממשיכים בעבודה.

הנהלת הסוכנות שותקה מעט, אך ישיבות ההנהלה הציונית נמשכו כסדרן. ממילא ההפרדה בין הנהלת הסוכנות להנהלה הציונית לא היתה ברורה כלל ומעולם לא התקיים דיון ומסקני על השאלה מה צריכה להיות מערכת היחסים בין ההנהלה הציונית והנהלת הסוכנות היהודית. הציונים והלא-ציונים התחמקו מהכרעה בשאלה מה דינה של ההנהלה הציונית וההסתדרות הציונית מרגע שקמה הסוכנות היהודית. כל צד החזיק בהשקפתו. הציונים ראו בסוכנות היהודית מסגרת לקירובם ושיתופם של הלא-ציונים במפעל הציוני הארצישראלי, אך בשום פנים לא תחליף להסתדרות הציונית. הלא-ציונים (באמריקה) סברו כי תפקידה של המעשי והמדיני של ההסתדרות הציונית תם עם הקמתה של הסוכנות היהודית. ההסתדרות הציונית תוכל, לכל היותר, לפעול כתנועה חינוכית העושה נפשות לרעיון בניין ארץ-ישראל היהודית.

בלונדון בוצעה הפרדה בין ישיבות הנהלת הסוכנות לישיבות ההנהלה הציונית. חברי ההנהלה הציונית השתתפו בישיבות שני הגופים. בארץ-ישראל, בירושלים, פעלה הנהלה אחת, תוך מיזוג שתי הישויות. בהנהלה משותפת זו מעמדם של הציונים היה כמובן דומיננטי ולו רק בשל יחסי המספרים בין הנציגים הציוניים לבין הנציגים הלא-ציוניים (2 נציגים). ההנהלה הציונית פרסמה ב-21 באוקטובר כרוז שהופץ בין כל הפדרציות הציוניות: עבודתנו בארץ-ישראל הולכת ונמשכת למרות המצב הפוליטי. הוחלט לכנס בדחיפות את הוועד הפועל הציוני ולקבוע מועד מוקדם לכינוס הקונגרס.

31 באוקטובר. ראש הממשלה שיגר מכתב לוייצמן והציע פגישה בארבע עיניים, שבה ילבנו את אי-ההבנות בין הציונים והממשלה. בקרב ההנהלה הציונית נחלקו הדעות באשר לתגובה על פניית ראש-הממשלה. בסופו של דבר הוחלט לקבל את הזמנת ראש הממשלה, אך יש להבהיר מראש כי המשא ומתן לא יתנהל על בסיס הספר הלבן. מלקולם מקדונלד, בנו של ראש הממשלה, שימש כמתווך הראשי בין שני הצדדים. התנגדות עזה לעצם קיום המשא-ומתן יצאה מאמריקה ורק נוכחותו של ג'וליאן מאק בלונדון הביאה למיתון עמדתה של ההנהגה הציונית באמריקה.

 

 

נובמבר

מושב הוועד הפועל הציוני נפתח ב-4 בנובמבר. באותו יום התפרסם בטיימס הלונדוני מכתבם של לורד היילשם וסר ג'ון סימון, שני משפטנים רמי דרג, שבו קבעו כי הספר הלבן סותר סעיפים מרכזיים בכתב המנדט והציעו להביא את העניין להכרעה בפני בית-הדין הבינלאומי בהאג. בוועדה המדינית של הסוכנות היהודית שהתכנסה ב-6 בנובמבר הסביר וייצמן לחבריו כי ניהול משא-ומתן עם הממשלה היא הדרך הנכונה ליציאה מן המשבר. עם זאת הבהיר לשומעיו כי הממשלה לא תוכל לחזור בה מן הספר הלבן. אין לכך תקדים במסורת השלטון הבריטית. רק עסקנים שכור מחצבתם הוא מזרח-אירופה ואינם מכירים את המסורת הפוליטית האנגלית יכולים להעלות על דעתם כי הבריטים יבטלו את הספר הלבן אם רק יפגינו הציונים התעקשות בלתי מתפשרת. אפשר יהיה לעקוף את הספר הלבן באמצעות מסמך אחר; זו הדרך הבריטית. פנייה לוועדת המנדטים גלומה בה סכנה: הבריטים עלולים לבקש להחזיר את המנדט לחבר-הלאומים. "מה נעשה אז?" שאל וייצמן.

האופוזיציה הרדיקלית שללה את האפשרות שבריטניה תוותר על המנדט ועל כן יש להתמיד בקו עיקש נגדה. נציגי תנועת העבודה תמכו בקו של וייצמן. עמדתה של תנועת העבודה נבעה מן הגישה הבסיסית היציבה שלה האומרת שיש לעשות הכל כדי לאפשר את המשך מלאכת הבנייה בארץ-ישראל. נציגי הפועלים אף הביעו התנגדות מוחלטת לכינוס מוקדם של הקונגרס, העשוי לשבש את מסע מגבית קרן-היסוד, שבו תולים הפועלים בארץ-ישראל תקוות גדולות לשיפור המצב הכלכלי בארץ. תמיכתו התקיפה של מאק במדיניותו של וייצמן, הכריעה את הכף ווייצמן קיבל אישור להמשיך במשא-ומתן עם ממשלת בריטניה.

ב-6 בנובמבר התקיימה הפגישה בין וייצמן למקדונלד. בישובה זו הוחלט על הקמת ועדת קבינט, בראשותו של שר החוץ ארתור הנדרסון. הוועדה תזמין את נציגי הסוכנות היהודית ותדון עמם בהצעות לגבי הקו שיש לנקוט בו לאור התגובות על הספר הלבן. ראש הממשלה הודה כי נעשו שגיאות בספר הלבן ואמר: "את השגיאות יש לתקן ואת אי-ההבנות יש לסלק וכל הצהרה חדשה שתצא [מטעם הממשלה] תהיה בהסכם אתכם".

באמריקה התחפרו האנשים החזקים של הציונות האמריקנית, ברנדייס ופרנקפורטר, בהתנגדותם לפתיחה מיידית של משא-ומתן עם ממשלת בריטניה. אך וייצמן, שזכה בתמיכתם המחודשת של וארבורג והמנהיגים הלא-ציונים באמריקה ובתמיכת המנהיגים הלא-ציונים באנגליה ומגובה באישור הוועד הפועל הציוני, יכול היה להתעלם מהתנגדות המנהיגות הציונית באמריקה, שהפגינה אי יכולת להגמיש עמדות מול מצב משתנה.

פתיחת המשא-ומתן התעכבה בשל הניסיון בצד הבריטי לערפל את משמעות השיחות. וייצמן והנדרסון הגיעו בסופו של דבר לכלל הסכמה על נוסח הודעת הממשלה על פתיחת השיחות עם הציונים: "היות שנתעוררו ספקות בדבר התאמת כמה פסקאות בספר הלבן מן ה-21 באוקטובר אל סעיפים מסוימים בכתב המנדט, והיות שסעיפים אחרים מעוררים אי-הבנה, ממשלת הוד מלכותו הזמינה נציגים של הסוכנות היהודית לדון בעניינים אלה. מכיוון שהצדדים למנדט מעוניינים ביותר בהבטחת פירושו הנכון וניהולו הישר, יש לקוות כי יושג הסכם בכל נקודות המחלוקת, לכשתפורסם הודעה נוספת על נושאים אלה".

17 בנובמבר. החלו השיחות בין נציגות הסוכנות היהודית לבין ועדת הקבינט הבריטית. חברי הוועדה הבריטית היו הנדרסון, פספילד, שר המלחמה שו, שר הצי אלכסנדר. כן צורפו לוועדה קרייגי אצ'יסון התובע הכללי של סקוטלנד ומלקולם מקדונלד, חבר הפרלמנט ובנו של ראש הממשלה שצורף לוועדה כעוזרו האישי של הנדרסון על פי בקשתו הנמרצת של וייצמן. מקדונלד הצעיר נהנה מאמונם המלא של הציונים ונחשב בעיניהם איש קשר מצויין אל ראש הממשלה.

נציגי הסוכנות היהודית בוועידה היו וייצמן, ברודצקי, סאקר וד'אביגדור-גולדסמיד הלא-ציוני. נלוו אליהם לואיס נימייר בתוקף תפקידו כמזכיר הכללי של הסוכנות היהודית וכן חיים ארלוזורוב. הרכבת הנציגות הציונית היתה כרוכה, כצפוי, בקשיים ובערעורים רבים, בין הציונים לבין עצמם ובין הציונים לבין הלא-ציונים. כולם דרשו השתתפות בוועידה ולחצו להרכבת משלחת רחבה; אך הבריטים עמדו על הרכב מצומצם. וייצמן הצליח בסופו של דבר להרכיב משלחת מאישים הקרובים לו ברוחם ובדעותיהם.

בארץ-ישראל הצליח פנחס רוטנברג להנהיג את הוועד הפועל לעמדה אופוזיציונית השוללת פתיחת משא-ומתן עם הממשלה. התוצאה היתה שהן לאמריקה והן לארץ-ישראל לא היה ייצוג מתאים בוועידה; אך התנגדויות אלה לא מנעו ולא עיכבו את פתיחת השיחות.

לנארד שטיין, ששימש כמזכיר ההנהלה הציונית לפני נימייר, הכין תזכיר בו רוכזו הטענות הציוניות העיקריות כלפי הספר הלבן וצוינו התיקונים הנדרשים כדי לשנות את אופיו האנטי-ציוני. הטענה העיקרית היתה שהספר הלבן הופך את הקערה על פיה: במקום להבטיח את התפתחות הבית הלאומי, בלי שייפגע מעמדה של האוכלוסייה הערבית, כמתחייב מהצהרת בלפור ומכתב המנדט, מפרשים את המנדט כאילו הוא מכוון למנוע התפתחות כלשהי של הבית הלאומי היהדי אם יש בה כדי לפגוע בחלק זה או אחר של האוכלוסייה הערבית. התזכיר דרש תיקונים מפורשים בכל הסעיפים שיש בהם סטייה מכתב המנדט ומרוחו – בעיקר בשאלת הרכש הקרקעי, ובשאלת העלייה. בנושא המועצה המחוקקת טען התזכיר, כי ללא הסכם מוקדם בין שני העמים בארץ-ישראל, הסכם שאליו ניתן להגיע באמצעות וועידת "שולחן עגול", אין לגשת להקמת מועצה כזאת. הסוכנות היהודית לא תשתתף בגוף כזה ללא הסכם מוקדם.

התגובה הבריטית לתזכיר התעכבה, ובינתיים עסקו הציונים במרץ רב בגיבוש ההצעות הציוניות בשאלת העלייה, הקרקעות, היחסים עם ממשלת המנדט, תוכניות הפיתוח ומלווה הפיתוח לארץ-ישראל ותוכנית המועצה המחוקקת. הצעתו של קפלנסקי לתבוע את האחריות המלאה על העלייה לא התקבלה, לאו דווקא מתוך חשש כי היא לא תתקבל על דעתם של הבריטים, אלא מתוך חשש כי עניין העלייה יינזק ולא יצא נשכר מן השינוי המהפכני הזה.

29 בנובמבר. הגיעה התשובה הבריטית לעצומות הציוניות. היא היתה מאכזבת, כיוון שלא הכילה יותר מחזרה טקסית על ההתחייבויות הבריטיות הכלולות בכתב המנדט ובספר הלבן משנת 1922. הציונים ביקשו להרחיב את המסגרת ולכלול במסמך ההבנה עם הבריטים התייחסות לתכניות הפיתוח של הבית הלאומי היהודי בארץ-ישראל. הציונים דרשו גם שינוי בהרכב "הפרסונל" האדמיניסטרטיבי בארץ-ישראל. וייצמן דרש חופש פעולה מלא במגעיו עם הבריטים, וזה לא ניתן לו. חברי ההנהלה זעמו על התנודות החפוזות שחלו בעמדותיו של וייצמן ועל נטייתו לפעול על דעת עצמו. וייצמן גילה חוסר סבלנות מוחלט כלפי נטייתם של חברי ההנהלה לצופף שורות ולהתחפר בעמדות קשוחות שבאו להבטיח את "זכויות העם היהודי".

דצמבר

הישיבות המשותפות עם ועדת הקבינט נמשכו במהלך החודש. חברי ההנהלה ויתרו בסופו של דבר על הדרישה לכלול באיגרת הממשלה את נושא תכנית הפיתוח לארץ-ישראל. זו תידון בשלב מאוחר יותר במסגרת ועדה משותפת חדשה. עם פרוס השנה החדשה השתררה אוירה קשה בחוגי ההנהלה בלונדון. המשא-ומתן עם הבריטים נתקע. המצב הכלכלי בארץ-ישראל החמיר והלך. משכורות המורים והפקידים עוכבו מאז חודש אוקטובר. במושבות גברה האבטלה. המגבית באמריקה הניבה עד כה יבול דל והסיכויים לשיפור היו קלושים נוכח השפל הכלכלי שם. הבריטים מצדם נתמלאו קוצר רוח נוכח התמשכות המשא-ומתן בשל נטייתם של הציונים לעמוד על קוצו של יו"ד.

בשבוע האחרון של דצמבר התכנסה בברלין ועדת הכספים של הסוכנות היהודית. על פי חישוביה המגבית באמריקה לא תכניס יותר מ-200,000 ליש"ט. הכנסות קרן-היסוד באירופה, שלא נפגעה דכמו אמריקה יגיעו לשיעור דומה. הנהלת הסוכנות תצטרך לקצץ כדי 67,000 ליש"ט בהוצאותיה. יש להנהיג מדיניות חירום כלכלית כדי למנוע הגדת החוב של הסוכנות היהודית.

27 בדצמבר. נפטר הלורד רדינג (אלפרד מונד), שליווה את וייצמן לכל אורך שנות העשרים, במשא-ומתן על הקמת הסוכנות היהודית, והיה האישיות הבכירה בקרב הלא-ציונים האנגלים. הוא היה תומך נאמן ויציב של המפעל הציוני וסיפק לוייצמן משען איתן. במשך הזמן הפך ציוני גמור ובשנים 1930-1928 שימש כראש הפדרציה של ציוני אנגליה. בחודשים האחרונים לחייו חלה אף הקצנה בדעותיו הפרו-ציוניות והוא הסתייג ממדיניותו ומנהיגותו של וייצמן.