ינו 062015
 

בבחירות לאספת הנבחרים השלישית היו למפא"י 31 נציגים (בתוכם 4 מרשימת העובדים בקרב העדה הספרדית הקשורה במפא"י), לרביזיוניסטים 16 (מתוכם 5 מרשימת תומכי ז'בוטינסקי מבני העדות המזרחיות), להתאחדות הספרדים – 6, למזרחי והפועל המזרחי – 5, להתאחדות נשים עבריות – 3, לרשימת העדה התימנית – 3, פועלי-ציון שמאל – 1, רשימת הפועלים ע"ש בורוכוב – 1, השומר-הצעיר – 1. בסך הכל נערכו ארבע מערכות בחירות לאספת הנבחרים – באפריל 1920 (הצביעו 20,160 שהיוו 70% מבעלי זכות הבחירה), בדצמבר 1925 (הצביעו 36,767 שהיוו 57% מבעלי זכות הבחירה), בינואר 1931 (הצביעו 40,436, שהיוו 56% מבעלי זכות הבחירה), ובאוגוסט 1944 (הצביעו 202,488, שהיוו 67% מבעלי זכות הבחירה). בבחירות לאספת הנבחרים של 1931 נקבע הסדר מיוחד – הסדר קוריות – שיבטיח לספרדים ולתימנים ייצוג קבוע מראש בוועד הלאומי, בלי קשר לתוצאות הבחירות. ההסדר בוטל בבחירות של 1944.

אפריל

5 באפריל. שלושה יהודים נהרגו וחמישה נפצעו בהתקפה ערבית בדרך מנשר ליגור. הנהגת הוועד הלאומי נפגשה עם הנציב העליון לדון במצב הביטחון בארץ.

מאי

קבוצת מפקדים בכירים בסניף ההגנה בירושלים פרשו מן הארגון והקימו ארגון עצמאי בשם "ארגון ב'". בראש הקבוצה עמד אברהם תהומי, שלאחר מאורעות 1929 מונה כמפקד הסניף המקומי. תהומי ביקר בחריפות את מחדלי ההגנה שנחשפו במאורעות וסבר כי יש לשנות מן היסוד את שיטות הפעולה ואת מדיניות ההגנה; זו צריכה לסגל לעצמה טקטיקה תוקפנית ביחס לערבים, לאמץ דפוסי ארגון צבאיים, לשפר את האימונים, את הציוד ואת רמת הפיקוד. בהשקפותיו התקרב תהומי אל החוגים הרביזיוניסטיים בישוב. הוא נהנה מאהדת רוב המפקדים בסניף. מולו התייצבה קבוצת מפקדים בראשות יוסף רוכל, שהאשימה את תהומי במזימה להסגיר את הסניף לידי הרביזיוניסטים. כאשר יצא תהומי לחופשה בארצות-הברית, ניצל מרכז ההגנה את העדרו והדיח אותו מן הפיקוד. תהומי התקומם ואליו הצטרפו רוב מפקדי המחלקות והפלוגות בעיר. התפתח מאבק על מחסני הנשק; אך בסופו של דבר החליטו תהומי ואנשיו לפרוש מן הארגון ולוותר על הנשק. תוך זמן קצר חל פילוג קטן גם בסניף ההגנה בחיפה. אליהו בן גרא (וינר) וקומץ תומכים חברו לאברהם תהומי ודחפו להינתקות מוחלטת מארגון-האם ולקרוא לילוד החדש "הארגון הצבאי הלאומי". למסגרת חדשה זו נהרו חברי תנועת הנוער של בית"ר, שתרו כל הזמן אחרי מסגרת ארגונית צבאית עצמאית, אך נמנעו עד כה מליזום מהלך כזה בשל התנגדותו התקיפה של זאב ז'בוטינסקי.

אותה שעה התנהל משא-ומתן בין הסתדרות העובדים לבין נציגי החוגים האזרחיים על הקמת מסגרת פריטטית בפיקוד ההגנה, שבה יהיה לחוגים האזרחיים ייצוג שווה לזה של הסתדרות העובדים, אף כי בקרב חברי ההגנה בארץ היה להסתדרות רוב ברור. הסכם זה חסם אולי התפתחות אפשרית של חיבור בין ארגון ב' לבין החוגים האזרחיים בישוב.

במרכז ההגנה החדש כיהנו שלושה נציגי ההסתדרות (אליהו גולומב, דב הוז ומאיר רוטברג) ושלושה נציגי "האזרחים" (דב גפן, יששכר סיטקוב וסעדיה שושני).

25 במאי. בבחירות שנערכו בארץ לקונגרס הציוני הי"ז השתתפו 85% מתוך 36,000 שוקלי שקל בעלי זכות בחירה. רשימת מפא"י והשומר-הצעיר קיבלה 24 צירים, הרביזיוניסטים – 7, המזרחי – 2, הפועל המזרחי – 2, התימנים – 1.

29 במאי. בתל אביב התקיימה ועידת פועלי הרכבת, הדואר והטלגרף, בהשתתפות יהודים וערבים המאוגדים יחד. הוועידה החליטה כי במוסדות האיגוד תהיה נציגות פריטטית של יהודים וערבים, כשכל מגזר בוחר את נציגיו.

יוני

8 ביוני. פורסם דו"ח ועדת הכותל מטעם חבר-הלאומים. על בסיס הדו"ח פורסם דבר המלך במועצתו על הכותל. נאמר בו כי הבעלות על הכותל והרחבה הסמוכה לו היא בידי המוסלמים. ליהודים שמורה זכות גישה חופשית לתפילה, בכל עת, אך אין רשות לתקוע בשופר במקום ואין רשות למוסלמים לערוך את טקס ה"זיכר" ברחבת הכותל. נאסר על הבאת ספסלים וכיסאות לרחבה, אך מותר להביא ספרי תורה במועדי ישראל.

יולי

31 ביולי. בוועידה ערבית לאומית שנערכה בשכם עלתה הדרישה להפסיק את חימושן של המושבות היהודיות בנשק ממשלתי (ארגזי נשק חתומים שחולקו למושבות בעקבות מאורעות 1921).

אוגוסט

לארץ הגיע לואיס פרנץ' (French), מנהל רשות הפיתוח, שמונה לתפקידו ב-20 ביולי, בהתאם לשיחות שהתנהלו בין ההנהלה הציונית וממשלת בריטניה לאחר עיצוב איגרת מקדונלד. הן הערבים והן הציונים סירבו לשתף פעולה עם פרנץ'. הערבים דרשו כתנאי מוקדם את ביטול איגרת מקדונלד. הציונים התנגדו להנחיות משרד המושבות לפרנץ', שמהן ניתן היה להסיק כי תכלית שליחותו היא לדאוג בראש וראשונה לפלחים הערבים ולא לפיתוח ההתיישבות היהודית.

ממשלת המנדט פרסמה גילוי-דעת האומר כי הנוהג של מסירת ארגזי נשק חתומים למושבות היהודיות קיים מזה עשר שנים. הממשלה אינה מקבלת את הדרישה הערבית לחלק ארגזים כאלה גם  לכפרים הערבים. הממשל תפעל בתוקף להפסקת ההסתה בעיתונות הערבית בעניין זה. עורכי העיתונים הערבים הכריזו על שביתה בת שבוע, במחאה על לחצי הממשלה בסוגיית הנשק.

הוועד-הפועל הערבי החליט על שביתה כללית ב-23 באוגוסט, במחאה על מדיניות הממשלה בסוגיית חימוש הישוב היהודי. השביתה עברה בשקט בכל חלקי הארץ. רק בשכם היתה הפגגנה אלימה והמשטרה ירתה במפגינים ופצעה כמה מהם.

נובמבר

רמזי מקדונלד הרכיב ממשלה חדשה. סיר פיליפ קנליף ליסטר (Cunliffe-Lister  ) מונה כשר-המושבות. הגנרל סר ארתור ווקופ (Wauchope) מונה כנציב העליון החדש בארץ-ישראל. הוא היה בעל ניסיון צבאי עשיר ולפני בואו לארץ היה מפקד הכוחות הבריטיים בצפון-אירלנד. הוא הגיע לירושלים ב-20 בנובמבר וניגש מיד לשקם את היחסים עם ההנהגה הציונית המקומית, שהתקלקלו מאד בתקופת נציבותו של צ'נסלור. בד בבד קשר קשרים הדוקים עם המנהיגות הערבית המקומית, ובראשה המופתי של ירושלים, חאג' אמין אלחוסייני. הוא הרבה לבקר בערים ובכפרים ולמד להכיר מקרוב את המציאות הארצישראלית. חזונו של ווקופ היה למזג בין שתי האוכלוסיות וליצור בארץ ישות אזרחית ארצישראלית אחת.

קשר מיוחד נקשר בין ווקופ לבין חיים ארלוזורוב, מנהל המחלקה המדינית בירושלים. בעקבות הדחת וייצמן מן הנשיאות, קמה הנהלה חדשה, שבה בתוך ששת חברי הנהלה נמנו שני נציגים של תנועת העבודה, ברל לוקר (בלונדון) וארלוזורוב (בירושלים). ארלוזורוב הכניס תנופה חדשה לתפקיד ראש המחלקה המדינית וריכז בידיו למעשה את ניהול מדיניות החוץ וקשרי החוץ של התנועה הציונית. תמורה זו התאפשרה על רקע העתקת מרכז הכובד של הפעילות המעשית מלונדון לירושלים, גידול כוחו ומשקלו של הישוב היהודי בארץ, והעובדה שגם סמכות הנציב העליון והשפעתו על ניהול המדיניות הבריטית בארץ-ישראל גברו לאין שיעור.

ב-18 בנובמבר נערך מפקד אוכלוסין בארץ. נפקדו 1,035,154 נפש – מתוכם 759,952 מוסלמים, 90,607 נוצרים, 175,006 יהודים, 9,589 אחרים.

דצמבר

המופתי יזם כנס פאן-מוסלמי בירושלים, שבמרכזו עמדה שאלת הכותל המערבי. הנציב אישר את כינוס הוועידה, למרות מאמצי ההנהגה הציונית להביא לביטולו השתתפו נציגי מדינות כסוריה, עבר-הירדן, לבנון ונציגים מצפון-אפריקה. מן הכנס יצאה קריאה לעולם המוסלמי לגאול את אדמת ארץ-ישראל מידי היהודים. הכנס הכריז על הקמת אוניברסיטה מוסלמית בירושלים.