ינו 052015
 

ינואר

הלוך הרוחות במחנה הציוני היה שפוף. וייצמן חזר והודיע על כוונתו להסתלק מן המנהיגות כתום השלב הראשון במשא-ומתן עם הבריטים. הוא לא ינהל את המגעים על תכנית הפיתוח לארץ-ישראל. המנהיגות הציונית באמריקה הגיעה למסקנה עצובה מבחינתה, כי אחרי ככלות הכל אין בשעה זו תחליף לוייצמן. סטיפן וייז שעבר התקף לב קשה קרא בנהמת לבו: "אם נכון הדבר שאין לנו מי שיירש את וייצמן, אז אין אנו עם בכלל וכל הדיבורים על בית לאומי יהודי הם בדיחה. איננו מתאימים לשלטון עצמי בשום מקום; אם 16 מיליון יהודים אינם מסוגלים למצוא יורש לוייצמן, מה יקרה אם ימות(והוא עלול למות)? מה יקרה אם איננו מתאים למנהיגות (והוא איננו מתאים)? לעולם לא יהיה מחליף לוייצמן, עד שלא נחליט שאפשר למצוא כזה".

על רקע המצב הכלכלי הנואש בא שפרינצק להנהלה הציונית בהצעה מקורית: לפנות להמוני בית ישראל בבקשת תרומה של לירה שטרלינג אחת. לפחות מיליון יהודים ייענו לקריאה ובכך תיפתר בעייתה הכלכלית של הסוכנות היהודית. אנשי תנועת העבודה תמכו בהצעה, וגם וייצמן צירף את תמיכתנו. הלא-ציונים התנגדו לה בתוקף ובתגובה יצא בן גוריון בהתקפה עזה על הסוכנות היהודית המורחבת. נזקה מרובה מתועלתה. היא נשלטת בידי וארבורג וקומץ אנשיו ואלה מעכבים כל התקדמות. הלא-ציונים תבעו קיצוצים וצמצומים נוספים בפעולות הסוכנות היהודית.

הציונים לא היו מוכנים לשמוע על כך, אך גם לא היו מסוגלים להמציא תרופה למכה. הוחלט סופית לא להקדים את מושב הקונגרס הציוני ולקיים אותו ביוני 1931. אנשי "המזרחי" ניצלו את ההזדמנות ובתגובה על דחיית כינוס הקונגרס הודיעו על פרישתם מן ההנהלה. הרושם הכללי היה שהם מבקשים להסיר מעליהם אחריות לכישלונות הצפויים בשדה הכלכלה ובשדה המדיניות

הציונית.

ארכת נשימה ניתנה להנהלת הסוכנות תודות לתרומה של 30,000 ליש"ט שניאות הברון רוטשילד להעניק לוייצמן, לאחר פנייה נרגשת של וייצמן אליו. הברון הסביר לוייצמן כי אינו יכול לתת יותר, כיוון שעל כל פרנק שהוא נותן לעניינים יהודיים עליו לתת פי שניים ל"גויים".

הישיבה האחרונה והמסכמת של ועדת הקבינט עם המשלחת הציונית התקיימה ב-30 בינואר. וייצמן הציג את ההסתייגויות העיקריות מן הנוסח המוצע על ידי הבריטים לאיגרת הממשלתית האמורה לסכם את ההבנות בין שני הצדדים. רוב ההסתייגויות היו טרחניות ורק ההסתייגות הדורשת להקפיא את יזמת המועצה המחוקקת ולהתנות אותה בהשגת הסכם יהודי-ערבי היתה בעלת משמעות גורלית עבור הציונים.

פברואר

2 בפברואר. פספילד ביקש להיפגש עם וייצמן כדי להחליף דעות על התכנית להקמת רשות פיתוח לארץ-ישראל. בשיחה זו התרשם וייצמן כי פספילד רואה ברשות הפיתוח בעיקר גוף לשיקום ערבים מנושלים.

4 בפברואר. הממשלה אישרה את המסמך שגובש בישיבות עם הציונים. הוחלט שראש הממשלה יהיה חתום עליו והוא יוכר כ"איגרת מקדונלד". בממשלה גברה הביקורת על האיגרת המהווה ויתור לציונים. בפרלמנט הודיע מקדונלד כי האיגרת לא תיהנה ממעמד שווה לזה של הספר הלבן. הממשלה גם לא הראתה נכונות לדון בהמשך המשא-ומתן עם הציונים על תכנית הפיתוח לארץ-ישראל. הודעתו המדהימה של ראש הממשלה הקפיצה את הציונים. גם ועדת הקבינט מחתה על פירוש זה שניתן לאיגרת ואיים להרוס בפליטת פה אחת את כל עמלה של הוועדה. ראש הממשלה נסוג במהירות והבהיר כי האיגרת מהווה פירוש מוסמך יחיד לספר הלבן וייקבע לה מעמד רשמי מתאים. היא תפורסם ברשומות דיוני הפרלמנט ("האנסארד" – Hansard). נאמר לציונים כי כי בשלב הבא, שבו ידונו בתכנית הפיתוח לארץ-ישראל, לא תקום ועדת קבינט בדרג מיניסטריאלי, כי אם צוות של פקידים בכירים ממשרד החוץ, משרד המושבות ומשרד האוצר, ואליו יצורפו התובע הכללי אצ'יסון ומלקולם מקדונלד.

ההנהלה הפיצה בין חברי הוועד הפועל הציוני, ההסתדרויות הארציות והמפלגות מכתב ובו הסבירה את משמעות איגרת מקדונלד:

הספר הלבן אף על פי שלא בוטל רשמית, שוב אינו עומד לבדו, אלא בצירוף איגרת ראש הממשלה, שהיא הפירוש המוסמך שלו ומשנה את תוכנו לגמרי. האיגרת חוזרת בה מן ההאשמות הבלתי-צודקות כלפי עבודתנו בארץ-ישראל וכלפי פעולות הסתדרות העובדים. האיגרת מחזירה את הסטטוס קוו אנטה לגבי הפיקוח על העלייה. האיגרת מסבירה כי במסגרת מדיניות הפיתוח הקרקעית העתידה של הממשלה, יזכו רק אותם ערבים שנושלו מאדמותיהם כתוצאה מפעולות ההתיישבות היהודית בטיפול שווה לזה הניתן ליהודים, ואילו הערבים היושבים באזורי ההר הצפופים יקבלו סיוע לא על ידי העברתם לאזורי העמקים (להוציא מקרים חריגים), אלא על ידי שיפור שיטות העיבוד במקומותיהם. האיגרת קובעת כי נתוניו המספריים של הופ-סימפסון ביחס להיקף הקרקעות הראויים לעיבוד בארץ-ישראל לא ייחשבו כסופיים והם טעונים בדיקה חוזרת. האיגרת מבטיחה בדיקה מחודשת של שאלת קרקעות המדינה הפנויים כמה ניתן להעביר לחזקה יהודית. ההגבלות על מכירת קרקעות הנזכרות בספר הלבן צומצמו למעשה לכאלה הדרושות על פי מדיניות הפיתוח הממשלתית, אך לא תהיה התערבות ולא יופר עקרון הסחר החופשי בקרקעות.

רווח של ממש הושג בקשר לעבודה העברית. זו הפעם הראשונה אושרה באיגרת זכותם של היהודים ליטול חלק בעבודות הציבוריות בהתאם לתרומה היהודית למסים הארציים והמוניציפליים. הוכרה מחדש חוקיות עקרון העבודה העברית, שהספר הלבן הוקיעו כמנוגד לכתב המנדט.

 

הפרשנות הציונית חרגה בכמה נקודות מן המשמעות הנשקפת בטקסט של האיגרת; אבל לא יה ספק כי הבריטים מוכנים לחזור לסטטוס קוו אנטה ולפירושים המסורתיים של כתב המנדט. בד בבד האיגרת הצביעה על המגמה החדשה ביחס ליישוב הערבי, שיש לשמור על זכויותיו, מבחינה כלכלית ומדינית, יש לפתח את המשק הערבי ויש להגשים מוסדות ממשל עצמי בארץ.

וייצמן פרסם הודעה המקדמת בברכה את האיגרת ורואה בה תיקון לעיוותי הספר הלבן ובסיס להמשך שיתוף הפעולה עם ממשלת המנדט. הודעה זו קוממה שוב את האופוזיציה, בעיקר באמריקה, ואל הביקורת הצטרף אוסישקין, שעשה באמריקה במסע מגבית לקרן הקיימת לישראל, שהכריז על איגרת מקדונלד כי "היא גרועה מן הספר הלבן". בהנהלה הציונית לא הצליחו לגבש תגובה מוסכמת רשמית לאיגרת. ההנהלה סבלה מפיצול ומשיתוק המנהיגות, שכן וייצמן עדיין לא חזר מהתפטרותו. וייצמן יצא לארץ-ישראל וההנהלה, בהעדרו, גיבשה שורה של החלטות שנועדו לכבול את ידיו של וייצמן ולמנוע בעדו מלנהל משא-ומתן עם מנהיגים ערבים מתונים בארץ, כפי שהתכוון לעשות. "אנשינו ממשיכים לבעוט, כמנהגם", התלונו וייצמן, "ישיבות ארוכות, רשימה ארוכה של תביעות, וכו' וכו'. הם עודם מוכנים להתעלם מן הערבים". וייצמן סבר כי תכנית פיתוח לארץ-ישראל מעניקה הזדמנות מיוחדת לשיתוף פעולה יהודי-ערבי מעשי. ומכל מקום מהלך כזה בוודאי ישא חן בעיני הבריטים.

בהודו נפטר מנהיג המוסלמים, מוחמד עלי. ביזמה משותפת של המופתי ושל שאוכת עלי, אחיו של הנפטר, הועברה גופת המנהיג לקבורה במסגר אל-אקצא בירושלים. יזמה זו עוררה התרגשות וחששות כבדים בקרב היישוב היהודי. לא היה ספק באשר לכוונותיו של המופתי; אך שאוכת עלי נפגש עם וייצמן בלונדון וביקש להרגיע את המנהיג הציוני באשר לכוונות המוסלמים. הוא אף הציע לתווך בין שני הצדדים בארץ-ישראל. וייצמן הציע שמשלחת ציונית תשתתף בטקס קבורתו של מוחמד עלי; אך הצעה זו טורפדה על ידי מנהיגי הישוב בארץ. שם הסתפקו בשיגור מברק תנחומים לשוכת עלי וזה לא הסתיר את זעמו נוכח תגובת הישוב היהודי וההתקפות הארסיות בעיתונות העברית על עצם היזמה לקבור את המנהיג המוסלמי בחצר אל-אקצא. רוטנברג מילא תפקיד מרכזי בהתססת הרוחות בישוב ונהנה מתמיכת מפלגות הפועלים. ברל כצנלסון ניצח על מערכת ההסתה שהתנהלה מעל דפי עיתון "דבר".

שאלת האריסים הערביים הפכה שאלת מפתח בסכסוך הארצישראלי. ממצאי ועדות החקירה (שו והופ-סימפסון) ניפחו את ממדיה; אך גם על פי הנתונים הבריטיים עדיין היו ממדי הבעיה זעירים למדי, קודם כל משום שההתיישבות היהודית יתה מצומצמת למדי בשלב זה והיא התפשטה בעיקר באזורים דלילים יחסית. אלא שהבריטים התייחסו אל הפוטנציאל הקרקע של ארץ-ישראל והציגו את בעיית האריסים הערביים במונחים עתידיים: כיצד ניתן להמשיך בפיתוח הבית הלאומי היהודי בלי לפגוע באיכרים הערביים?

הסכסוך סביב אדמות ואדי חוארת (עמק חפר) הדגים היטב את הסבך המשפטי והמדיני שאליו נקלעה המערכת הציונית בסוגיית האריסים. אדמות ואדי חוארת השתרעו על שטח של כ-31,000 דונם. הם נרכשו על ידי יהושע חנקין ונרשמו כחוק על שם הקרן הקיימת לישראל במאי 1929. על אדמות העמק ישבו כ-200 משפחות בידואיות, שמנו קרוב ל-1,000 נפש. אם עיבדו את הקרקע בתנאי אריסות , בחלק הפוני ובחלק הדרומי של העמק. רובם סירבו לעזוב את השטח והגישו תביעת בעלות על שטח של כ-6,000 דונם. זה הוכרז כ"שטח מריבה" והדיון המשפטי עליו היה אמור להימשך שנים. הקרן הקיימת הציעה להחכיר לאריסים שטח של 7,000-5,000 דונם למשך שנתיים ימים, בתנאי שיעזבו את שטח המריבה. הממשל הבריטי לחץ על הנהלת הסוכנות להקצות לאריסים חלק מאדמות העמק להתיישבות קבע ובזה לסיים את הסכסוך. הקרן הקיימת דחתה הצעה זו על הסף. בעטיה של טעות משפטית הוצא צו פינוי של משרד ההוצאה לפועל בשכם וכל האריסים פונו בידי המשטרה מכל שטחי העמק. אנשי הקרן הקיימת התנו את הסכמתם לחזרת האריסים למקומותיהם בוויתור מצדם על כל תביעותיהם המשפטיות. בממשל הבריטי, אך גם בחוגי ההנהלה הציונית זעמו על מדיניותה הקשוחה של הקרן הקיימת, שיצרה רושם עגום המחזק את ההאשמה בדבר נישול האריסים הערביים. כל מאמציו של קיש לשכנע את אנשי הקרן הקיימת ואברהם גרנובסקי בראשם להתחשב בהשלכות המדיניות הרגישות הכרוכות בפרשה העלו חרס. לא היה בכוחה של ההנהלה לכפות רצונה על הקרן. לאמתו של דבר ההנהלה לא הצליחה לגבש קו מדיני בשאלה הערבית בכללה ובשאלת המדיניות הקרקעית בפרט. קיש יזם הפצת שאלון בסוגיה זו בקרב אישים וגורמים שונים העוסקים בהתיישבות. עצם ההיזקקות לשאלון כזה העידה יפה על חולשת הדעת בחוג הנהגה. תוצאות השאלון היו קלושות כצפוי ולא ניתן היה להפיק מהן איזה קו חדש ברור.

מרס

קיש ניסה להכשיר את הקרקע לפגישה בין וייצמן והאמיר עבדאללה; אך גישושיו לא העלו דבר. נראה היה שגם בצד הערבי אין מייחסים חשיבות להסכם או הבנה עם הציונים. וייצמן, שהגיע לארץ, נפגש עם הנציב צ'נסלור, ממנו שמע כי הסיכוי לשיפור היחסים בין היהודים והערבים תלוי אך ורק בהתנהגות היהודים. וייצמן הגיע למסקנה כי הממשל הבריטי בארץ אינו מעוניין בהסכם יהודי-ערבי. כל המהלכים האלה היו שטחיים וחפוזים וחשפו ביתר שאת את קלישות ההנהגה בשעה זו.

מנהיגי "אגודת-ישראל" פנו להנהלת הסוכנות והציעו להתיר להם לפתוח במשא-ומתן עם מנהיגי התנועה הלאומית הערבית בארץ. במשך השנים האחרונות התהדק שיתוף הפעולה בין אנשי "אגודת-ישראל" לבין מוסדות היישוב וההנהלה הציונית, על רקע הבחירות לעיריית ירושלים ב-1927, סכסוך הכותל 1928 ומאורעות 1929. היחסים בין הציבור החרדי לבין הישוב הציוני החילוני היו טעונים מאד. ברגע של זעם קרא משה בלוי, מנהיג "האגודה" בירושלים, שהוליך את חבריו לשיתוף פעולה עם הציונים: "אם היינו אנשי אמת היינו צריכים לנתק פעם אחת את עולנו מעל צוארנו והיינו בוחרים בפירוש, שהערבים יהיו השליטים על ארץ-ישראל מאשר האנשים הרשעים הללו. – – – אין אנו רוצים בזכויות פוליטיות; אנו רוצים שבנינו לא יימסרו לשמד ולכפירה". רק האיום הנשקף מן הסכסוך עם הערבים דחף את מנהיגי הציבור החרדי לשיתוף פעולה עם הציונים. הטבח שנעשה בישוב הישן במאורעות תרפ"ט הגבירו רצון זה. וייצמן, שלא תלה תקוות באפיק מפתיע זה, נתן את הסכמתו ליזמה של "אגודת-ישראל".

 

אפריל

מתיחות חדשה התגלעה בין ההנהלה הציונית לבין הממשלה. פספילד פעל להחזיר למשרד המושבות את האחריות המלאה על ניהול המדיניות בארץ-ישראל, בעיקר בסוגיית הקרקעות ותכנית הפיתוח. הציונים ביקשו לעכב כל רפורמה במדיניות הקרקעית, קודם שיתנהלו בירורים יסודיים בין הסוכנות היהודית לבין ועדת המומחים של הממשלה. בארץ איימה פרשה חדשה לקלקל את השורה. הקרן הקיימת רכשה את אדמות שטה, בין עמק יזרעאל לבית שאן, ודרשה לפנות משם 60 משפחות של חרתים ערביים. הנציב העליון, צ'נסלור, דרש לזרז חקיקה שתמנע פינוי אריסים או חרתים ערביים ללא תשלום פיצוי נאות. כל זה חייב להאיץ את המשא-ומתן בין הממשלה לבין הנהלת הסוכנות היהודית.

השיחות עם הממשלה החלו ב-22 באפריל; אך עד מהרה התברר כי הנהלת הסוכנות סובלת מפיצול פנימי בין ההנהלה הציונית לבין הנהלת הסוכנות. בהנהלה הציונית היה רוב לאלה שדרשו אי-ויתורים לממשלה ואילו בהנהלת הסוכנות היה רוב לתומכים בקו הפרגמטי שדרש וייצמן. היתה זו הפעם הראשונה שבו התברר כי המדיניות הציונית או ליתר דיוק הארצישראלית מתנהלת בשני ראשים. הבריטים מצדם דרשו להקים רשות פיתוח קודם שידונו בתכניות הפיתוח. ואילו הציונים חששו כי הקמת גוף כזה, קודם שיגיעו לכלל הבנה עם הבריטים לגבי מטרות תכנית הפיתוח והעקרונות שינחו אותה, יעמידו בסופו של דבר את הציונים בפני עובדות לא רצויות.

על פי ההצעה שהגישו הציונים, מלווה הפיתוח לארץ-ישראל, בסך 2.5 מיליון ליש"ט יתחלק כך שהיהודים יקבלו מיליון להקמת בנק אשראי לחקלאות ולהתיישבות, הערבים יקבלו מיליון לשם שיקום המנושלים ומתו אשראי לפלחים, וחצי מיליון יוקדשו להכשרת קרקע וסקר קרקעות בארץ-ישראל ובעבר-הירדן, "כדי לפתוח אפיקים חדשים להתיישבות יהודים וערבים, על בסיס שווה". אך בישיבה השנייה עם הוועדה הבין-משרדית של הממשלה שמעו הציונים כי תכליתו העיקרית של המלווה הממשלתי היא לשקם את האריסים המנושלים. שר האוצר, סנודן, אמר לוייצמן כי הוא אינו מתכוון לאשר מלווה של מיליון ליש"ט לפיתוח החקלאות היהודית בארץ-ישראל: "היהודים יכולים לדאוג לעצמם", אמר. וייצמן הצהיר את הבריטים כי הציונים לא ישתפו פעולה עם תכנית שאינה מותירה להם חלק ראוי להתכבד בו. כמוצא מן המבוי הסתום הציע כי הממשלה תיגש מיד לשיקום האריסים העקורים, בלי להמתין לעיצוב תכנית הפיתוח; בינתיים תשוב הממשלה ותבדוק את הנתונים בארץ-ישראל, ועל בסיס בדיקה זו תעוצב תכנית הפיתוח.

בהנהגה הציונית התייחסו אל תכנית המלווה הבריטית כאל פתח הצלה אפשרי מן המצב הכלכלי הנואש שבו היתה המערכת הציונית והסוכנות היהודית נתונות. דין ודברים קשה פרץ בין ורבורג לבין וייצמן על רקע הדרישה של ורבורג, מצד אחד, להחזיר לו את דמי ההלוואה שהעניק לסוכנות היהודית באוגוסט 1930 בסך 100,000 ליש"ט והדרישה הציונית, צד שני, שימלא את הבטחתו לדאוג לחיסול חובות הסוכנות היהודית באמצעות קרן מיוחדת שתישען על כמה אילי הון באמריקה ואולי גם באירופה. ורבורג, שעצביו התערערו הן בשל המשבר הכלכלי באמריקה והן בשל התסכול המצטבר נוכח פרשת הספר הלבן ונוכח תפקוד הסוכנות היהודית והיחסים המעורערים עם המערכת הציונית, בעיקר זו באמריקה שתחת מנהיגותה של קבוצת ברנדייס. שם החליטו להפריד בין מגבית קרן-היסוד לבין המגבית המאוחדת עם הג'וינט. ורבורג האשים את וייצמן באחריות למשבר ולכישלון במשיכת בעלי הון חדשים למעגל התומכים במפעל ארץ-ישראל. וייצמן הוא האחראי לקלקול היחסים עם פספילד ואנשיו ובכך המיט על הסוכנות היהודית את הספר הלבן. ורבורג ביקש לצאת בטריקת דלת; אך בהשפעתו של אדלר מיתן את ביקורתו החריפה. הוא הודיע לווייצמן על פרישתו מפעילות בסוכנות היהודית. הוא צירף למכתבו שורה של המלצות לשינויים הנראים לו חיוניים כדי להבטיח את הצלחתה של הסוכנות.

מאי

גם קיש בירושלים הודיע לוייצמן על התפטרותו. הוא חש עייפות רבה וחדוות היצירה בתפקידו הרם אבדה לו. הקש ששבר את גבו היה האופן המחפיר שבו לדעתו הפקירה ההנהלה הציונית את עובדיה ופקידיה (בכלל זה המורים), שמאז תחילת השנה לא קיבלו את משכורותיהם.

הממשלה הבריטית נענתה לכאורה להצעתו האחרונה של וייצמן והודיעו כי נציב רשות פיתוח שימונה לאלתר הוא שיטול עליו תפקיד ועדת חקירה לבדיקת הנתונים הקרקעיים בארץ-ישראל. וייצמן חזר בו מהצעתו והציע לממשלה להגיע מיד לכלל הסכמה על מספר האריסים המנושלים; הממשלה תיגש מיד לשיקומם ותפריש לצורך זה את הסכום הנדרש. השאר יחולק שווה בשווה בין היהודים והערבים. הבריטים לא סברו שיש לגשת מיד להקצאת הכספים; יש להתרכז במינוי נציב רשות הפיתוח. ההנהלה הציונית, כנגד דעתו של וייצמן, עמדה על כך שהבריטים יתחייבו מראש לחלק את כספי המלווה שווה בשווה בין היהודים והערבים.

בסוף החודש פרסם פספילד תקנה חדשה המעניק לנציב העליון סמכות להחליט בכל מקרה מהו הפיצוי המגיע לאריסים מפונים – אם כספי ואם קרקעי – ולעכב כל רכישה קרקעית בהתאם. בחוגי ההנהלה טענו כי בכך הופר אותו סעיף באיגרת מקדונלד שקבע כי החקיקה הקרקעית תיקבע בהתייעצות עם הסוכנות היהודית וכחלק מן המשא-ומתן הכולל על תכנית הפיתוח. אולם בממשל הבריטי מעולם לא סברו כי התחייבות לקיים התייעצות משמעה התחייבות לקבל את דעת בעל-דברם. בנקודה זו שררה תמיד אי-הבנה או אי-הסכמה בין הציונים והבריטים.

אווירה כללית של עייפות ומיאוס השתררה בכל המערכות. הכל חשו כי זו שעה של דמדומי המנהיגות. הכל נשארו בעמדות המתנה לקראת הקונגרס הציוני הקרוב, כאילו בו יימצא המזור למצוקותיה הבלתי-פתורות של הציונות ושל הסוכנות היהודית.

קרן-היסוד פרסמה נתונים על הכנסותיה בחודשים אוקטובר 1930 עד אפריל 1931. הסיכום היה עגום: רק סכום של 128,939 ליש"ט נאספו מכל ארצות העולם, בעוד שהתחזית המינימליסטית דיברה על סכום של 300,000 ליש"ט. בדו"ח פנימי שפרסמה ההנהלה בחודש מאי נאמר בגילוי לב: "ההנהלה אינה יודעת לאן לפנות והיא עושה כל מאמץ לקיים את המפעל בארץ-ישראל עד לכינוסים שיתקיימו בחודש יולי (של הקונגרס הציוני ושל מועצת הסוכנות), שם הבעיה הראשונה שתעלה על הפרק תהיה המצב הכספי". ההנהלה דיווחה על הקימוצים והקיצוצים שעשתה כדי לחסוך בהוצאות: 55 פקידים פוטרו במחצית השנה האחרונה בארץ-ישראל; בלונדון פוטרו 10 פקידים. המשכורות קוצצו בשיעורים שבין 5% ל-70%, על פי דרגות השכר. בלונדון קוצצו המשכורות בשיעורים צנועים יותר – בין 5% ל-15%. הבדלים אלה בין לונדון וירושלים נומקו בכך שבלונדון רמת החיים גבוהה יותר.

גם מימוש הקונסולידציה בארץ-ישראל פיגרה הרבה אחרי התכנית. בשנת תר"צ הושקעו בביסוס המשקים 70,000 ליש"ט ואילו בשנת תרצ"א הושקעו עד כה רק 25,600  ליש"ט. וייצמן התרשם עמוקות ממה שראה בארץ בביקורו האחרון במשקי העמק, שלמרות המצב הכלכלי החמור, הראו התקדמות בזכות עבודתם המסורה של החלוצים. הוא אמר עם שובו ללונדון: "אפילו אם יתבטל המנדט וגם ההסתדרות הציונית תתבטל, גם אז יימשך בניין ארץ-ישראל." התקדמות זו התאפשרה בכל זאת בזכות כספי קרן-החירום. למעל מ-120,000 ליש"ט מכספי הקרן הוצאו ישירות לצרכי פיתוח וקונסולידציה. סכום זה הכפיל למעשה את תקציב ההתיישבות של הסוכנות היהודית בשנים  1931-1930.

לעומת זאת לא חלה התקדמות במימוש "תכנית התיישבות האלף" שהיתה אמורה לבשר תנופת התיישבות חדשה. הבדלי המנטליות והאופי בין אנשי הסוכנות היהודית לבין אברהם הרצפלד, שהיה הכוח המניע מאחורי התכנית, עיכבו לא מעט את ביצוע התכנית.

גם בתחום העלייה היו הדברים יגעים ואפילו מביכים. הממשלה העמידה לרשות הסוכנות מכסה חדשה של 1,480 רישיונות; אך נוכח האבטלה הקשה ביקשה ההנהלה לעכב את מימוש הרישיונות. ויכוח נוקב פרץ בין הסתדרות העובדים לבין ההנהלה. הפועלים חששו מפני התקדים המסוכן ודרשו לאפשר לקיבוצי הפועלים שהתבססו מעט לקלוט מספר ידוע של חבריהם שנשארו בהכשרות בחוץ-לארץ. ההנהלה קיבלה הצעה זו, שהיה בה כדי להקל במקצת מן הנטל. ועדיין לא ניתן היה לקלוט מאות עולים במצב שבו נאמד מספר המובטלים בכ-2,700 איש. בין ההצעות שעלו בדיונים הכאובים היתה ההצעה להעלות 70 תימנים, שצרכיהם מועטים ודרישותיהם צנועות והם יוכלו להתקיים גם במצב של חוסר עבודה ודחקות, שכן "המצב בארץ-ישראל הוא כגן-עדן בהשוואה למצב בתימן".

ההנהלה הגישה לממשלה דרישת מכסה של 1,415 רישיונות לקראת מחצית השנה המסתיימת בספטמבר, אך הממשלה אישרה רק 500 רישיונות, ויתר על כן, בידעה כי הסוכנות עדיין לא ניצלה את כל הרישיונות מן המכסה הקודמת, החליטה הממשלה לחלק את הרישיונות בעצמה, ל"קרובים" ול"תיירים" בלבד, מבין אלה שפנו ישירות אל הממשלה בבקשה לרישיון עלייה. זה היה אחד האמצעים שנקטה הממשלה כדי לבצע ליגאליזציה של ה"תיירים", העולים הבלתי-חוקיים, שמספרם הגיע לפי הערכת הממשלה ל-20,000 נפש בקירוב.

יוני

מספר המובטלים עלה והגיע עד 3,000. הסיכוי היחיד להתמודד עם המצוקה היה גלום בעבודות הציבוריות שהציעה הממשלה, אם בעבודות פיתוח (סלילת כבישים) ואם במפעלים ממשלתיים, כמו נמל חיפה או המחצבות בעתלית. אך השכר בעבודות הממשלה היה נמוך ביותר והותאם לרמת החיים של הפועל הערבי. מסיבה זו נמנעו פועלים יהודים מלהצטרף למעגל העבודות הממשלתיות. מספר הפועלים היהודים בעבודות הממשלה הוערך ב-150 לעומת 2,000 ]ועלים ערבים. ההנהלה לחצה על הממשלה להתאים את תנאי העבודה לנתונים של הפועל היהודי. פספילד אמנם הורה לנציב לקבוע קריטריונים מיוחדים להעסקת פועלים יהודים; אך מצב התעסוקה היהודית בעבודות הממשלה לא השתפר במידה ניכרת.

באמצע יוני התפרסמו תוצאות הבחירות לקונגרס הציוני הי"ז. התוצאות שיקפו את הלכי הרוחות ואת התמורות שהתחולל בציבוריות הציונית מאז פרצו מאורעות תרפ"ט. התופעה הבולטת ביותר היתה התפוררות של הגוש האמורפי הקרוי "ציונים כלליים" מול הגופים המפלגתיים, שהיוו כבר שני שלישים מחברי ההסתדרות הציונית. המחנה הציוני הכללי התפלג בתקופה זו לשתי חטיבות ברורות. מצד אחד, תומכי וייצמן, שריכוזיהם העיקריים היו בגרמניה ובאנגליה; מן הצד השני עמדו מתנגדי וייצמן, שריכוזם העיקרי היה בסיעת "עת לבנות" הפולנית. ערב הבחירות לקונגרס פרסם ד"ר יצחק שווארצבארט, מנהיגה של ציונות גליציה, קריאה ליצירת גוש ציוני מרכזי, בין השמאל הסוציאליסטי לבין הימין הרביזיוניסטי והדתי. בקריאה דומה יצא כבר בקונגרס הט"ז, אך עד כה לא נשאו מאמציו פרי. עתה, על רקע חילוקי הדעות האידיאולוגיים העזים ב"ציונות הכללית", ניתנה דחיפה נוספת לתהליך ההתארגנות המפלגתית של הציונים הכלליים.

הכל עסקו בשאלה אם יש רוב לקואליציה התומכת בוייצמן. תוצאות הבחירות הראו עלייה דרמטית למפלגה הרביזיוניסטית, ששילשה את מספריה. גידול מרשים זה בא לה מקרב מתנגדי וייצמן במפלגות האחרות – ציונים כלליים המזרחי והרדיקלים. מפלגות אלה סבלו מירידה ניכרת בכוחן. הציונים הכלליי איבדו כשליש מכוחם, הרדיקלים כרבע והמזרחי כשמינית. מפלגת הפועלים – מפא"י – עלתה למעמד בכורה ומנתה 29% מכלל צירי הקונגרס.