ינו 062015
 

ינואר

30 בינואר. נשיא גרמניה פון הינדנבורג מינה את אדולף היטלר לקנצלר. מרגע זה החלה המתקפה המכוונת לסילוק היהודים מן החיים הגרמנים. "תכנית 25 הסעיפים" של המפלגה הנאציונל-סוציאליסטית, שחוברה בשנת 1920, נכנסה לפעולה. סעיף 4 בתכנית אמר: "אזרח המדינה יכול להיות רק מי שהוא בן-העם (Volksgenosse). בן-העם יכול להיות רק מי שדם גרמני זורם בעורקיו, בלא קשר לאמונתו. לפיכך, יהודי אינו יכול להיות בן-העם". דיכוי הונהג כנגד מתנגדי המשטר באמצעות יחידות ס"א וס"ס שפעלו כ"משטרת עזר" של השלטון. חנויות ובתי-עסק יהודיים הותקפו ומשמרות נאציים הועמדו בפתחיהן.

"האגודה המרכזית של האזרחים הגרמנים בני האמונה היהודית" (Zentralverein deutscher Staasbürger jüdischen Glaubens), הארגון היהודי הגדול בגרמניה, פרסמה הודעה לציבור היהודי: "היום יותר מתמיד עלינו לפעול על פי הצו: המתינו בשלווה". תגובה זו איפיינה את הלך הרוח בציבור היהודי. היא שיקפה מבוכה טוטלית ואובדן עצות נוכח המתרחש וליוותה את הציבור היהודי משך תקופה ארוכה.

פברואר-מרס

אחרי שרפת הרייכסטאג ב-27 בפברואר, נפתח המסע הנחרץ כנגד המפלגה הקומוניסטית. הוקמו מחנות ריכוז שאליהם נשלחו אלפי חברי מפלגה ואוהדיה. היטלר קיבל בצו נשיאותי סמכויות חירום ולאחר שהנאצים לא זכו ברוב מוחלט בבבחירות שנערכו ב-5 במרס, פתח היטלר בשורה של צעדים נמרצים, שהשלימו את המהפכה הנאצית, כאשר הרייכסטאג הפקיע מעצמו את סמכויות החקיקה והעניק להיטלר בחוק ההסמכה סמכויות חקיקה וביצוע מלאות ב-23 במרס.

26 במרס. מנהיג ההסתדרות הציונית בגרמניה, קורט בלומנפלד, ונשיא "האגודה המרכזית", יוליוס ברודניץ, שיגרו מברק לוועד היהודי האמריקני בארצות-הברית בו הם "דורשים חד-משמעית מאמצים נמרצים לשים קץ להפגנות עוינות נגד גרמניה".

גם מארץ-ישראל נשלח מברק ללשכת הקנצלר הגרמני, מטעם הוועד הלאומי, ובו הבטחה "ששום גוף מוסמך בפלשתינה לא הכריז ואף לא התכוון להכריז חרם מסחרי על גרמניה".

בארץ-ישראל ביקר בתחילת השנה הברון הנאצי ליאופולד אדלר פון מילדנשטיין (שכעבור שנים התמנה לראש המחלקה היהודית בשירות הביטחון של הס"ס), סופר מסעות ידוע, עם אשתו, מלווה בעסקן ציוני, קורט טוכלר ואשתו. הוא ביקר בנקודות ישוב בארץ ופרסם סדרה של מאמרים חיוביים בתוכנם תחת הכותרת "נאצי מבקר בפלשתינה". לציון האירוע הופק מדליון מיוחד, שבצדו האחד הוטבע צלב קרס ומצדו האחר מגן דוד.

אפריל

1 באפריל. הוכרז חרם על חנויות יהודיות ועל מרפאות ומשרדי עורכי-דין של יהודים. בפתחי החנויות הוצבו לובשי מדים נושאי שלטים המזהירים בפני קנייה אצל היהודים. יעילות החרם לא היתה ברורה והוא נתקל באדישות יחסית מצד הציבור.

4 באפריל. רוברט וולטש, עורך עיתון הציוני "יודישה רונדשאו", פרסם בעיתונו את מאמרו המפורסם "שאוהו בגאון, את הטלאי הצהוב" (Tragt ihn mit Stolz, den gelben Fleck). במאמר זה טען וולטש כי הנאציזם מעניק ליהודים הזדמנות היסטורית לשוב ולחזק את זהותם הלאומית היהודית. היהודים ישובו ויזכו לכבוד שאבד להם בזמן ההתבוללות ויזכו בתחיה לאומית משלהם, כדוגמת הגרמנים. היטלר מראה ליהודים את הנתיב אל השבת זהותם. המאמר עורר הדים עצומים וחיזק את המורל בקרב הציבור היהודי בגרמניה, ציונים ולא ציונים.

7 באפריל. פורסם החוק לשיקום שירות המדינה המקצועי, המוציא לגמלאות את כל עובדי המדינה ה"לא-אריים". הוראה זו חלה על כ-5,000 יהודים עובדי מדינה (מתוך כ-2,000,000 עובדי מדינה). בהתערבותו של הנשיא הינדנבורג ניתן פטור ללוחמים ששירתו במלחמה, לבני משפחות שכולות ולעובדי מדינה ותיקים. הרשויות במדינות השונות ורשויות מוניציפליות ואיגודים מקצועיים ברחבי הרייך יזמו תקנות משלהן להדרת היהודים. בכללותו נועד החוק לעצב מחדש את הדרג הפקידותי של המדינה ולטהר אותו מיסודות לא מהימנים מבחינה פוליטית, בעיקר קומוניסטים, ומיהודים. בסעיף 3, שנקרא "הסעיף הארי" נאמר: "עובדי מדינה שאינם ממוצא ארי יפרשו". בנספח לחוק שיצא ב-11 באפריל, הובאה הגדרה של "לא-ארי" כך: "מי שמוצאו לא ארי, במיוחד הורים או סבים יהודים. די שהורה אחד או סב אחד לא ארי."

21 באפריל. אושר החוק האוסר על שחיטה כשרה בתחומי הרייך.

25 באפריל. אושר החוק המגביל את מספר התלמידים והסטודנטים במוסדות החינוך וההשכלה לשיעור היהודים באוכלוסיה.

שירותי הרווחה ליהודים קוצצו והם הוצאו ממעגל הזכאים להטבות מיוחדות, כמו הלוואות לזוגות צעירים וקצבאות ילדים.

רוב פעולות החרם והפיטורים שהופעלו כלפי היהודים ופגעו באלפי עורכי-דין יהודים, רופאים וסטודנטים יהודים היו פרי יזמות מקומיות – עיריות, מועצות מקומיות, איגודים מקצועיים – שהקדימו את החקיקה הממלכתית והשיגו אותה בהרבה. תהליך החקיקה הנאצית האנטי-יהודית התנהל במתכונת של הענות ללחצי הציבור או של הצורך הדוחק להשליט סדר במצב של מהומה ומבולקה, שאותו חולל המשטר עצמו, תוך הסרת הרסן מעל הגורמים האנטישמיים במדינה ואף תוך הסתה חסרת רסן מצד גורמי השלטון כנגד היהודים. במערכת ההסברה הנאצית אפשר היה להיתקל גם בטיעון מן הסוג הבא: "כל אשה לא מנוונת חייבת להירתע ותירתע בתוך תוכה מלהיות מטופלת בידי גינקולוג יהודי;  דבר זה אין לו ולא כלום עם שנאה גזעית, אלא הוא קשור לצו הרפואי האומר שיחסי הבנה הדדית צריכים לשכון בין רופאים וחולים הקשורים בקשר רוחני."

באוניברסיטאות החל תהליך של פיטורי מלומדים יהודים. במשך שנת 1933 פוטרו ממשרותיהם האקדמיות כ-1,200 יהודים, ביניהם בעלי פרס נובל. אלברט איינשטיין שהה מחוץ לתחומי גרמניה כאשר עלו הנאצים לשלטון והוא ביטל את שיבתו לגרמניה. תגובת הציבור האקדמי הגרמני היתה מאכזבת ביותר. הוא הפגין אדישות עד נכונות נלהבת לשתף פעולה עם "המהפכה הלאומית". בין אנשי הרוח בלטו בהתקרנפותם הפילוסוף מרטין היידגר והתיאורטיקן המדיני קרל שמיט. הללו הביעו הזדהות גמורה עם המשטר החדש ואף הצטרפו למפלגה הנאצית. גם הסופר הדגול תומס מאן השהה את תגובתו השלילית על הסדר החדש ונתן ביטוי ליחסו הדו-ערכי כלפי היהודים.

מאי

5 במאי. שר החינוך רוסט, בנאום שנשא בפני הסטודנטים של אוניברסיטת ברלין, אמר: "לגבי היהודי המדע אינו תפקיד, חובה, תחום של ארגון יצירתי, אלא עסק ודרך להרוס את תרבותו של העם המארח. הקתדראות החשובות ביותר של האוניברסיטאות הגרמניות כביכול התמלאו אפוא יהודים . משרות התפנו כדי לאפשר להם להמשיך בפעולותיהם הטפיליות, ופעולות אלה זכו אז לגמול בפרסי נובל."

הסטודנטים בדרך כלל היו ציבור אנטישמי אקטיבי ביותר. אחוז ניכר מהם היו חברים באיגוד הסטודנטים הנציונל-סוציאליסטי. ארגון זה ארגן הפרעות למרצים יהודים ושרפות ספרים פומביות בערים הגדולות.

הכנסיות הנוצריות – הקתולית והפרוטסטנטית – נקלעו למבוכה של ממש כאשר התברר כי המשטר מפעיל עליהן לחץ לדחוק לקרן-זווית את הכמרים ממוצא יהודי. מנקודת הראות הנוצרית לקריטריון הגזעי לא היה מקום בקביעת שייכותו של אדם שעבר טבילה והצטרף לכנסייה. שתי הכנסיות השתדלו ליישר את הקו ולצמצם את נקודות החיכוך עם המשטר החדש.

גם המנהיגות היהודית התקשתה להתמודד עם המצב החדש. מכל מקום היא התאמצה לזרוע אופטימיות באשר לעתיד. עד כמה יכולים הנאצים להרחיק לכת? "הם יכולים לדון אותנו לרעב, אך לא למיתה ברעב", התבטא ההיסטוריון בעל המוניטין יצחק משה אלבוגן. באופן דומה הגיב המנהיג הנערץ, הרב ליאו בק, יושב ראש "האגודה הכללית של רבני גרמניה". אפילו בקרב המנהיגות הציונית בגרמניה שררה מידה של שאננות ביחס לעתיד ואנשי "החלוץ" המשיכו לדבוק בעמדה הגורסת כי עלייה לארץ-ישראל צריכה להימדד על פי צרכי הארץ ולא על פי האיום הנאצי.

יוני

22 ביוני. מנהיגי ההסתדרות הציונית בגרמניה שיגרו תזכיר לקנצלר היטלר ובו ביטויי הזדהות עם העקרונות הפולקיסטיים של משטרו של היטלר, התואמים כאילו לעקרונות שבהם דוגלת הציונות: "הציונות מאמינה שתחיית חייו הלאומיים של עם, שמתרחשת היום בגרמניה מתוך הדגשת אופיה הנוצרי והלאומי, צריכה להתרחש גם בעם היהודי. גם לעם היהודי – המוצא הלאומי, הדת, הגורל המשותף והרגשת הייחוד צריכים להיות בעלי חשיבות מכרעת לקיומו. דבר זה מצריך את חיסול האינדיבידואליזם האנוכי של העידן הליברלי ואת החלפתו בהרגשת קהילה ואחריות משותפת." עוד טוען התזכיר כי צריך שליהודים יהיה מקום במבנה הכולל, על יסוד עקרון הגזע שקבע הנציונל-סוציאליזם, כדי שגם הם, בתחום שיוקצה להם, יוכלו לתרום תרומה פורייה לחיי המולדת.

ביזמתו של סגן מנהל האופרה העירונית של ברלין, קורט זינגר, נוסדה "אגודת תרבות יהודית" (Kulturbund deutscher Juden) שנועדה לפתח פעילות תרבותית יהודית אוטונומית, מיועדת לקהל יהודי בלבד. הצעה זו יצרה מסגרת חלופית לאלפי סופרים, אמנים ומוסיקאים, שסולקו ממשרותיהם ותפקידיהם בשדה התרבות הגרמנית הכללית. יזמה זו היתה רצויה בעיני המשטר כיוון שעלתה בקנה אחד עם מגמתו של המשטר לבדל את היהודים מחיי התרבות של גרמניה. פעילות הקולטורבונד – הצגות תיאטרון, הצגות אופרה וקונצרטים – זכתה להצלחה רבה בקרב הציבור היהודי. משנה לשנה התרחבה רשימת היצירות שהצגתן נפסלה על ידי הצנזורה הנאצית, אם של יוצרים גרמנים מובהקים ואם יצירות קלסיות מן הרפרטואר העולמי, שהכילו לדעת המשטר סממנים חתרניים.

אוגוסט

27 באוגוסט. הסכם ה"העברה" נחתם בין משרד הכלכלה הגרמני לבין נציגים ציוניים מגרמניה ומארץ-ישראל. הסכם זה אפשר למהגרים יהודים להעביר חלק מנכסיהם באמצעות יצוא סחורות מגרמניה לארץ-ישראל ובאופן זה להציל חלק מרכושם. תודות להסכם זה, בין השנים 1933 ל-1939 הועברו לארץ כ-100 מיליון רייכסמרקים והוקלה עלייתם של כ-60,000 יהודים. הקלה זו עמדה בניגוד למדיניות הקשוחה שהנהיגו הנאצים כלפי מהגרים יהודים לארצות יעד אחרות בכל הקשור למכירת רכושם. על המהגרים הוטל מס הגירה גבוה והרייכסבנק קבע שער קניית מטבע זר שערורייתי, שקיצץ עוד יותר בפדיון שיכלו היהודים להפיק מרכושם. קשיים אלה עמדו לכאורה בסתירה למגמה הנאצית להיפטר מן היהודים; אך הנאצים החליטו גם שהיהודים לא "ינצלו את מצרים".

הנאצים מצדם קיוו להפיק תועלת נוספת מהסכם ההעברה – לשבור את חומת החרם הכלכלי שעליו הכריזו יהודי העולם. ההסתדרות הציונית והנהגת הישוב נמנעו מכל צורה של מחאה או חרם כנגד המדיניות הנאצית, כדי לא לחבל בהסדרי ההעברה והיחסים עם המשטר החדש.

ההגירה היהודית מגרמניה היתה כרוכה בעכבות של היהודים עצמם ובקשיים כלכליים שהערים המשטר על יציאתם. ב-1933 יצאו את גרמניה כ-37,000 יהודים; ב-1934 – כ-23,000; ב-1935 – כ-21,000; ב-1936 – כ-25,000; ב-1937 – כ-23,000.

 

ספטמבר

יצא חוק המשקים החקלאיים, שאסר על יהודים להיות בעלי משקים חקלאיים ולעסוק בחקלאות.

אוקטובר

4 באוקטובר. מנהיגי היהדות האורתודוכסית שלחו להיטלר "תזכיר על השאלה היהודית" ובו הם מבקשים להסב תשומת לבו לעוול הכרוך בזיהוי היהדות עם המטריאליזם המרקסיסטי ובהאשמת קהילה שלמה בשגיאות של כמה מחבריה. אין גם לקשור את הגזע היהודי העתיק עם היהודים המודרנים התלושים, שדובריהם הם סופרים ועיתונאים רציונליסטים רדיקלים. היהדות האורתודוקסים דוחים את תעמולת הזוועה נגד גרמניה. נציגי האורתודוקסים מזכירים להיטלר את הקורבנות שהקריבו היהודים במלחמה. הם משוכנעים שהממשלה החדשה אינה מתכוונת לחסל את יהדות גרמניה. הם מבקשים לתת ליהודים מרחב מחיה בתוך מרחב המחיה של העם הגרמני.