ינו 062015
 

אחרי גל ההלם של שנת 1933 נפתחה תקופה של הפוגה יחסית ביזמות המדיניות של המשטר כלפי היהודים; אך ברמה המקומית נמשכה הפעילות להדרת היהודים מכל תחומי הפעילות הכלכלית ומחיי התרבות הגרמנית ללא הפוגה, תוך הסתה מתמדת של כלי התקשורת הנאציים. ארגונים ואיגודים מקצועיים בכל תחומי החיים הנהיגו את "סעיף האריות"; בריכות שחייה ומרחצאות ציבוריים אסרו על כניסת יהודים; מלונות, בתי הארחה ובתי שעשועים תלו שלטים המודיעים כי יהודים אינם רצויים בהם; רבו מקרים של הצתת בתי-כנסת וחילול קברים, בייחוד באזורים הכפריים; חלונות בתים פרטיים באזורים אלה נופצו ורבו מקרי התקיפה הפיסית כלפי היהודים.

במרס 1935 הוצאו היהודים מתחולת חוק שירות חובה הצבאי.

ב-1 במאי 1935 העיתון האנטישמי, "דר שטירמר", יצא בכותרת "נחשפה קנוניית הרצח היהודית נגד האנושות הלא-יהודית", בצירוף איור התופש חצי עמוד ובו מוצגים שני יהודים נתעבים למראה אוחזים בכד שאליו ניגר דמם של ילדים נוצרים שנטבחו בידי היהודים לצרכי פולחן. גיליון זה עורר סערה והתרגשות רבה. "הנציגות הארצית של יהודי גרמניה" שיגרה מברקי מחאה אל בישוף הרייך ואל הרייכסקנצלר שלא זכו למענה.

 

יחסי יהודים-גרמנים הפכו לשטח הפקר, שבו השתוללה האנטישמיות באין מפריע. ריבוי ההתקפות המקומיות על היהודים יצר רושם של אובדן שליטה מצד המשטר על הרחוב, ועלתה הדרישה מצד מנגנוני הביטחון הנאציים להנהיג "חוק ומשמעת בשאלה היהודית".

על רקע זה הציג היטלר בפני הרייכסטאג שהתכנס בנירנברג, ב-15 בספטמבר 1935, את יזמת החקיקה החדשה בנושא היהודי (חוקי נירנברג). בנאום בפני הרייסטאג, לאחר סקירת המצב הבינלאומי המתדרדר, טען כי היהודים הם סיבת התגברות המתח בין העמים. בגרמניה עצמה מעוררת התנהגותם המתגרה של היהודים תלונות רבות מצד הציבור. "הדרך היחידה למניעת פעולות התגוננות נמרצות ובלתי מרוסנות מצד האוכלוסייה הנרגזת היא להסדיר את הבעיה באמצעות חקיקה. ממשלת הרייך הגרמני מודרכת בכך על ידי המחשבה שמא על ידי פתרון מכריע חד-פעמי ניתן ליצור בסיס שעליו יוכל העם הגרמני למצוא יחס נסבל כלפי היהודים. אם תקווה זו לא תתגשם וההסתה היהודית בתוך גרמניה [ובזירה] הבינלאומית תימשך, ייבחן המצב מחדש ויימסר לשם פתרונו הסופי למפלגה הנאציונל-סוציאליסטית."

חוקי נירנברג הורכבו משלושה חוקים: החוק הראשון, "חוק דגל הרייך" קבע את צבעי הרייך ואת הדגל החדש ואסר על היהודים להציג את צבעי הרייך; מותר להם להציג "צבעים יהודיים". החוק השני היה "חוק אזרחות הרייך", שקבע הבחנה בסיסית בין "אזרחי הרייך" הזכאים לזכויות אזרחיות מלאות ובין "נתינים", שמהם יישללו הזכויות האלה לאלתר; רק בעלי דם גרמני או דם קרוב לו יכולים להיות אזרחים, וכפועל יוצא נשללות הזכויות האזרחיות והפוליטיות מן היהודים. כמו כן אושר החוק להגנת הדם הגרמני והכבוד הגרמני האוסר על נישואים ויחסים מחוץ לנישואים בין יהודים ובין אזרחים בעלי דם גרמני או דם קרוב לו. נישואים שנערכו בניגוד לחוק החדש ואפילו נישואים שנערכו מחוץ לגרמניה בטלים. יהודים אינם רשאים להעסיק במשק ביתם אזרחיות גרמניות מתחת לגיל 45. נאסר על היהודים להניף את דגל גרמניה, אבל מותר להם להניף את דגליהם שלהם.

לאחר אישור החוקים היטלר הסביר כי החקיקה הנאציונל-סוציאליסטית פותחת את האפשרות היחידה להגיע לידי יחסים נסבלים עם היהודים החיים בגרמניה. על פי חוקים אלה "ייפתחו בפני יהודי גרמניה אפשרויות של חיים לאומיים עצמיים בכל התחומים, כפי שאין למצוא בשום ארץ אחרת". בד בבד יצאה הפקודה להימנע מכל פעולה עצמאית נגד היהודים.

חוקי נירנברג נועדו אם כן להשלים את התהליך שהחל מיום עלייתם של הנאצים לשלטון – לבודד ולהדיר את היהודים ממרקם החיים הגרמניים, בכל גילוייהם. גבלס הדגים עניין זה בהרצאה בפני אנשי הסברה נאציים מיד לאחר אישור החוקים: "אין לתת להם להיכנס לשום אתר רחצה ציבורי, אבל עלינו לומר: יש לנו בים הבלטי, נגיד, מאה אתרים, ולאחד מהם ילכו היהודים; שם יהיו להם מלצרים משלהם ומנהלי עסקים משלהם, ושם הם יוכלו לקרוא את העיתונים היהודיים שלהם, ועל כל אלה איננו רוצים לדעת מאומה. לא את האתר היפה ביותר ניתן להם, אלא אולי את הגרוע באתרים שיש לנו (קולות צחוק בקהל) – ובאתרים האחרים נהיה בינינו לבין עצמנו. זה נראה לי צודק. איננו יכולים לדחוף את היהודים החוצה. הם נמצאים כאן. אין לנו שום אי להעביר אותם אליו. עלינו לקחת זאת בחשבון." בספר על חוקי נירנברג, שיצא לאור ב-1936, נכתב כי "חוקי נירנברג אינם צעדים המיועדים להוליד שנאה גזעית ולהנציח אותה אלא להיות ראשיתה של הקלה ביחסים בין העם היהודי לעם הגרמני." הציונות הבינה את הדבר, הוסיפו שני מחברי הספר, והעם היהודי, כעם ששקד כל כך על שמירת טוהר הדם שלו כל תולדותיו, צריך לקבל בברכה חוקים המיועדים לשמור על טוהר דם.

ב-1 באוקטובר נאסר להציג ולמכור עיתונים יהודיים לקהל הרחב.

ב-14 בנובמבר פורסמו התקנות הראשונות במסגרת חוקי נירנברג. נקבעו תקנות מדויקות לגבי "מיהו יהודי": יהודי גמור (Volljude) הוא מי ששלושה או ארבעה מסביו היו בני הדת היהודית, גם אם הוא והוריו היו נוצריים. מי ששניים מסביו היו יהודים הוגדר כ"בן תערובת מדרגה ראשונה" או "חצי יהודי". מי שרק אחד מסביו היה יהודי הוגדר כ"בן תערובת מדרגה שנייה" או "רבע יהודי". "יהודים גמורים" ו"חצי יהודים"  אינם אזרחי הרייך ואילו "בני תערובת מדרגה שנייה" (רבע יהודים) הם אזרחים זמניים של הרייך. על פי "החוק להגנת הדם" "חצי יהודים" הורשו להינשא רק בינם לבין עצמם. "רבע יהודים" הורשו להינשא רק ל"בעלי דם גרמני", אף לא בינם לבין עצמם.

הרשויות הנאציות הגזימו מאד במספרי המישלינגים (היהודים המעורבים); על פי נתונים מדויקים יותר חל חוק טהרת הדם על כ-200,000 מישלינגים (יהודים למחצה ולרביע). מספר "היהודים המלאים" היה בסביבות 450,000.

חוקי נירנברג הפקיעו את כל התקנות הקודמות שהעניקו לעובדי מדינה יהודים פטור מפיטורין בזכות שרותם במלחמה; עכשיו איבדו את זכויותיהם לחלוטין אם נמנו על קטיגוריית "יהודי מלא" או "חצי יהודי".

התגובות בציבור היהודי על חוקי נירנברג היו דומות במהותן לתגובות בציבור הגרמני. קו ההסברה הנאצי התקבל על דעת המנהיגות היהודית: החוקים לפחות מגדירים ומסדירים את היחסים בין היהודים לגרמנים ומבהירים את מצב הדברים, גם אם לא בהתאם לשאיפתם של היהודים להשתלב בחברה ובתרבות היהודית: והנה היהדות מוכרת עתה כמיעוט לאומי הזכאי לפיתוח חייו התרבותיים בחסות המדינה.

עיתון היהדות האורתודוכסית הגרמני "דר איזראליט" (Der Israelit) הביע תמיכה ברעיון ההפרדה והאוטונומיה התרבותית הגלום בחוקי נירנברג ואף קידם בברכה את האיסור על נישואי תערובת. במערכת הציונית הגרמנית לא ראו פסול ברעיון של קיום חיים יהודיים אוטונומיים בגרמניה. בחוגי "החלוץ" ביקשו לשאת ולתת עם ממשלת גרמניה על הגירה הדרגתית של יהודי גרמניה לארץ-ישראל.

מקס ורבורג, אחיו של פליקס ורבורג, ממנהיגי הלא-ציונים בגרמניה (החברים בסוכנות היהודית), העלה בכנס בנקאים יהודים בלונדון, הצעה לשאת ולתת עם הנאצים על הסכם להגירת יהודים לארצות אחרות בנוסף על ארץ-ישראל, על פי מודל הסכם ה"העברה". הצעה זו עוררה כעס רב בקרב ההנהגה הציונית. אף על פי כן, פתח ורבורג במשא-ומתן עם משרד הכלכלה הגרמני. בסופו של דבר ירדה התכנית מעל הפרק.

הטיפול ביהודים התרכז אט-אט בידי ה-ס"ס. שרות הביטחון של ה-ס"ס, הס"ד, הקים ב-1935 מחלקה מיוחדת לענייני היהודים, מחלקה 112/II, שלימים הפכה למחלקה B4/IV של המשרד הראשי לביטחון הרייך. בספטמבר 1935 הצטוו כל תחנות המשטרה להכין כרטסת מפורטת של היהודים בתחומן.

קורט טוכולסקי, הסטיריקן היהודי הגדול בתקופת ויימאר, שיצא לגלות לשבדיה, כתב לארנולד צוויג, אחיו של סטיפן צוויג, ב-15 בדצמבר, ששה ימים לפני התאבדותו: "מכל עשרה יהודים אחד יצא, תשעה נשארו; אבל אחרי מרס 1933 אחד היה צריך להישאר ותשעה היו צריכים לצאת, היו צריכים. – – – הכל נמשך כאילו כלום לא קרה. הלאה והלאה לעד – הם כותבים ספרים, נואמים אותם נאומים, מחווים אותן מחוות. – – – הדברים כפי שהם עכשיו אינם יכולים לפעול עוד. תם המשחק."