ינו 062015
 

בבחירות 1932, שהעלו את פרנקלין דילאנו רוזבלט לשלטון, שיעור התמיכה היהודית בו המריא ל- 82%. באדמיניסטרציה של רוזבלט שימשו יהודים בתפקידי מפתח, כמו היועץ הכלכלי ברנרד ברוך, שנחשב כאיש בעל השפעה הגדולה ביותר בוושינגטון, שר האוצר הנרי מורגנטאו הבן, השופט העליון לואי ברנדייס והמשפטן פליקס פרנקפורטר, בן חסותו של ברנדייס. פרנקפורטר, שלימים החליף את ברנדייס בבית המשפט העליון, תפס עמדה מרכזית בעיצוב מדיניות הניו-דיל של רוזבלט. על פי הערכה שימשו קרוב ל-4,000 יהודים בכל דרגי הממשל האמריקני בתקופת כהונתו של רוזבלט. הרברט להמן, היהודי הראשון שנבחר לכהן כמושל מדינת ניו-יורק, היה מתומכיו ויועציו הנאמנים ביותר של רוזבלט. קשריו ההודקים עם רוזבלט החלו עוד בשנים בהן כיהן רוזבלט כמושל מדינת ניו-יורק ולהמן שימש כסגנו. ההערכה שרחשו היהודים לרוזבלט הרקיעה שחקים ובבחירות 1936 גדל שיעור התומכים בו מקרב הבוחרים היהודים ל-86%. בבחירות לנשיאות בשנת 1940 עלה שיעור התמיכה ברוזבלט ל-90%.

חוד החנית בתמיכה ברוזבלט נמצא באיגודים המקצועיים, ובייחוד באיגודי הפועלים בתעשיית הבגדים, בניו-יורק ובשיקגו, שרוב חבריהם היו יהודים. מנהיגי האיגודים האלה, דויד דובינסקי (Dubinsky) וסידני הילמן (Hillman) יזמו לקראת בחירות 1936 את הקמת "מפלגת העבודה האמריקנית" (American Labor Party), שמשכה אליה רבבות תומכים מקרב החוגים היהודים הסוציאליסטיים, והכריזה על תמיכתה ברוזבלט לכהונה שנייה. לקראת בחירות 1944, כאשר התברר כי הקומוניסטים הצליחו להשתלט על רוב עמדות המפתח במפלגת העבודה האמריקנית, פרשו דובינסקי וחבריו מן המפלגה ויזמו הקמת מסגרת חלופית בשם המפלגה הליברלית, שגייסה למען כהונתו הרביעית של רוזבלט מאות אלפי תומכים.

דובינסקי והילמן היו בין הראשונים להבין את משמעות הניו-דיל שהנהיג רוזבלט ואת הסיכויים והאופקים שמדיניות זו פותחת בפני האיגודים המקצועיים שספגו מכה קשה במשבר הכלכלי שהיכה באמריקה. דובינסקי ניהל מאבק ועיקש בחוגים הקומוניסטיים והרדיקליים שביקשו להנהיג קו חסר פשרות במדיניות האיגודים המקצועיים כלפי הממשל והמעסיקים. בזכות המדיניות הפרגמטית של דובינסקי והילמן הצליחו האיגודים שלהם לשקם במהירות את האבדות והנזקים שספגו בשנות המשבר הראשונות. מדיניות שיתוף הפעולה שהנהיגו עם המעסיקים שנקלעו לקשיים, בכלל זה נכונות לקיצוצים בשכר ואף הלוואות מקרנות האיגודים שניתנו לעסקים במצוקה, הוכיחה את עצמה כאשר החלה תקופת ההתאוששות. איגודי תעשיית הבגד הצליחו להשיג תנאי שכר והטבות סוציאליות משופרים, ליצור מערכת רווחה, חינוך, בריאות ופנסיה לעובדים, שהיוו מודל לחיקוי במערכת העבודה האמריקנית.

בתקופת כהונותיו של רוזבלט ושנות הניו-דיל הושלם תהליך זיווגה של יהדות אמריקה עם המפלגה הדמוקרטית, שזוהתה יותר ויותר כנושאת הדגל של ערכיה הליברליים והאוניברסליים של אמריקה. משמעות התהליך הזה היתה שיהודי אמריקה מתנתקים מתרבות ה"מהגרים" שאיפיינה אותם ואת דפוסי התנהגותם הפוליטית, משתלבים יפה במסכת האמריקנית והופכים גורם כוח בעל השפעה בתוכה.

עליית הנאצים לשלטון והצעדים שננקטו שם כנגד היהודים הביכו את הארגונים היהודיים באמריקה, שעקבו בדאגה גוברת אחרי ההתפתחויות בגרמניה. בפברואר 1933 יזמה "בני-ברית" את הקמת "ועדת הכנס המאוחד", שתפקידה לעקוב אחרי המתרחש בגרמניה הנאצית. ויכוח פרץ בין סטפן וייז, נשיא הקונגרס היהודי האמריקני, שתבע לצאת בשורת הפגנות כנגד פעולות המשטר הנאצי נגד היהודים, לבין החברים האחרים ב"ועדת הכנס המאוחדת", שגרסו איפוק. גם מנהיגי הוועד היהודי האמריקני התנגדו לפעילותו "הצעקנית" של וייז. וללחץ על וייז הצטרף משרד החוץ האמריקני, שטען כי הפעילות האנטי-יהודית בגרמניה נפסקה. ההפגנה ההמונית נערכה ב-23 במרס 1933, במדיסון סקוויר גארדן בניו-יורק, בהשתתפות עשרות אלפי איש שצבאו גם מחוץ לאולם. הקונגרס היהודי האמריקני הכריז על חרם על סחורות גרמניה ועל הקמת "הליגה האנטי-נאצית העל-מפלגתית" (Non-Sectarian anti-Nazi League), שאליה הצטרפו

כמה מן האישים הבולטים בציבוריות היהודית והאמריקנית .