ינו 062015
 

שנת המשחקים האולימפיים שנערכו בברלין. אירוע זה מיתן במידה ניכרת את הפעילות האנטישמית של המשטר, כדי לשמור על חזות נורמלית ככל האפשר בגרמניה.

אוגוסט

בתזכיר חשאי שליווה את "התכנית הארבע-שנתית", שנועד להכין את הכלכלה הגרמנית לקראת מלחמה, דרש היטלר לחוקק "חוק שיטיל על כלל היהדות את האחריות לכל הנזקים שיסבו נציגים בודדים של הגורם הנפשע הזה לכלכלה הגרמנית ובכך לעם הגרמני". דרישה זו תורגמה על ידי הדרגים הביצועיים במשרדי האוצר, המשפטים והפנים ללשון של "יצירת מנגנון של ערבות הדדית של היהודים". על היהודים יוטל "מס יהודים" מיוחד. תכנית זו הוצאה אל הפועל בדצמבר 1938, בעקבות ההתנקשות של הרשל גרינשפן בפום ראט בפריס.

ספטמבר

29 בספטמבר. ביזמת מזכיר המדינה במשרד הפנים, וילהלם שטוקרט, נערך כנס של פקידים גבוהים ממשרד הכלכלה ומשרד סגן הפיהרר, כדי לדון בצעדים לעידוד הגירה מלאה של היהודים. ייתכן, קבע שטוקרט, כי בסופו של דבר "יהיה צורך לשקול ביצוע הגירה כפויה". בעוד שחוקי נירנברג עמדו בסימן מדיניות ההפרדה הגמורה בין היהודים והגרמנים; עתה סומנה המטרה הבאה – הוצאת היהודים מגרמניה.

פעולות האריזציה – הוצאת היהודים וכניסת גרמנים ארים במקומם, אם במוסדות האקדמיים והרפואיים, אם בהעברת הבעלות על עסקים ואם בהחלפת שמות יהודיים של רחובות בערים – נמשכה כל התקופה, אך בקצב אטי ותוך התלבטות בלתי פוסקת בסוגיות משפטיות וחוקיות, שהזכירה לפעמים פלפולי הלכה תוך חיפוש אחרי פרשנות נאותה לדוקטרינה הנאצית מחד גיסא ולהוראות החוק מאידך גיסא. בד בבד נשמעה התלונה כי פעולת החרם על היהודים אינה צוברת תאוצה, וכי מרובים המקרים של אי-התחשבות בחרם. הציבור מגלה אדישות גוברת כלפי מערכת ההסברה הנאצית בסוגיה זאת.