ינו 062015
 

יולי. בשיחה שקיים קפיטן דאדונה, ראש משרד התעמולה האיטלקי במצרים, עם נחום וילנסקי, נציג הסוכנות היהודית בקהיר, אמר דאדונה כי האיטלקים מעוניינים לפתח התיישבות יהודית באתיופיה. האיטלקים מודעים לכך שזו אמנם אינה המטרה הסופית של הציונים, אך היא תהדק את הברית בינם לבין איטליה, שתביא בסופו של דבר להקמת מדינה יהודית בארץ-ישראל.

המגעים והגישושים שנועדו לקרב את המנהיגות הציונית והיהודית להבנת מדיניותה הבינלאומית של איטליה, לא יכלו להניב תוצאות של ממש. המנהיגות הציונית לא יכלה בשום פנים להשתעשע ברעיון של הינתקות מבריטניה, ואילו החרפת המצב הבינלאומי סביב תוקפנותה של איטליה והחיבוק ההדוק לו זכתה איטליה מצד בעלת-בריתה האידיאולוגית הטבעית, גרמניה, היתה להם כמובן השפעה חזקה הרבה יותר על עיצוב המדיניות האיטלקית כלפי היהודים וכלפי הציונות.

ביטוי ברור לכך ניתן עם פרוץ המרד הערבי בארץ-ישראל. התמיכה האיטלקית בהתקוממות הערבית היתה טבעית, על רקע היריבות האיטלקית-בריטית; אך לכך נודעו השלכות מיידיות וברורות על היחס ליהודים ולציונים. המגמה החדשה ביחס ליהודים קיבלה ביטוי בעיתונות הפאשיסטית. שם נכתב בין השאר כי "מדיניותה של רומא נמצאת ביריבות ובניגוד אינטרסים עם המדיניות האנגלו-סכסית והשמית".

חומרת ההתקפות האנטי-יהודיות בעיתונות הפאשיסטית גברה עם פרוץ מלחמת האזרחים בספרד ויצירת ציר רומא-ברלין (יולי-אוגוסט-ספטמבר 1936). סיסמת הקרב החדשה היתה "הסכנה היהודית-בולשביסטית". בספטמבר, עם גיבוש הברית עם גרמניה, נפתח המסע האנטי-יהודי החדש בעיתונות הפאשיסטית. הוא נפתח בהכרזה, כי לא די בכך שהיהודים באיטליה יצהירו אמונים לפאשיזם; הם צריכים להוכיח במעשים, "שהם קודם פאשיסטים ואחר כך יהודים".