ינו 062015
 

בתחילת שנת 1936 היו בארץ-ישראל כ-375,000 יהודים (29.8% מכלל תושבי הארץ).

ינואר

19 בינואר. הנציב העליון הודיע לראש המחלקה המדינית של הסוכנות, משה שרתוק, על כוונת הממשלה להנהיג הגבלות על מכירת קרקע חקלאית ליהודים. הודעה רשמית על כך יצאה ממשרד המושבות ב-29 בינואר.

פברואר

4 בפברואר. הערבים הכריזו שביתה כללית לאות תמיכה בדרישות "הגוש הלאומי" בסוריה.

7 בפברואר. הוועד הלאומי פרסם מחאה על התכנית להגביל מכירת קרקעות בארץ-ישראל.

9 בפברואר. מועצת הסתדרות העובדים החליטה על תרומה של שכר יום עבודה אחד בחודש ל"קרן חוסר העבודה". מספר המובטלים בערים הגיע ל-3,000 ובמושבות ל-1,200.

מרס

12 במרס. הוועד הלאומי הגיע להסכם עם הסתדרות העובדים על שילוב בתי-הספר של זרם העובדים ברשת החינוך של כנסת ישראל, בדומה לזרם הדתי ולזרם הכללי.

15 במרס. ישיבה מיוחדת של הוועד הלאומי הוקדשה לדיון באיסור השחיטה בפולין ודחיקת רגליהם של היהודים מן החיים הכלכליים. הוחלט להגיש מחאה לממשלת פולין.

30 במרס. נפתח רשמית שרות השידור הארצישראלי. התכניות ישודרו בשלוש השפות הרשמיות. הערבים התנגדו לשם "פלשתינה – ארץ-ישראל". הממשל הציע לקבוע את השם "פלשתינה – א"י". היהודים התנגדו ולבסוף החליטה הממשלה לקרוא לשידור העברי "קול ירושלים".

אפריל

15 באפריל. ערבים מזויינים עצרו מכוניות ליד טול-כרם. שלושה יהודים שהיו בין הנוסעים נורו; שניים נהרגו ואחד נפצע.

16 באפריל. אנשי ארגון ב' רצחו שני ערבים בסביבת פתח-תקוה, כפעולת תגמול על רצח שני יהודים שנסעו בכביש טול-כרם—שכם.

17 באפריל. בתל אביב נערכה הלוויה של אחד ההרוגים היהודים וזו הפכה להפגנה סוערת שבה נפגעו עוברי אורח ערביים.

19 באפריל. ביפו פשטו שמועות על רצח ערבים בתל אביב. פועלים ערבים ביפו התנפלו על יהודים שנקלעו לידיהם. תשעה יהודים נרצחו וכ-60 נפצעו. בהתפרעויות שנמשכו למחרת היום נהרגו עוד שבעה יהודים. ששה ערבים נהרגו באש המשטרה. אירועי יום זה נחשבו כהתחלת  "המאורעות" בארץ.

20 באפריל. מיפו יצאה הקריאה לשביתה כללית של הציבור הערבי. ירושלים ושכם הצטרפו מיד. בשכם הוקמה "ועדה לאומית". עד 23 באפריל הוקמו ועדות כאלה ברוב הערים הערביות והכפרים הגדולים. המארגנים הראשונים היו פעילים לשעבר במפלגת האיסתיקלאל, שחדלה להתקיים.

בגבול תל אביב יפו הוצתו חנויות ובתים של יהודים. נהרגו חמישה יהודים.

21 באפריל. המשטרה פיזרה המון ערבי שעלה על שכונת התקווה.

23 באפריל. ועידה עולמית ראשונה של רופאים יהודים התקיימה בארץ, בהשתתפות כ-2,000 צירים, אורחים וסטודנטים לרפואה. הוחלט לייסד הסתדרות עולמית של רופאים יהודים ולפעול להקמת פקולטה לרפואה באוניברסיטה העברית. הוועידה דרשה להסיר את ההגבלות על עליית רופאים יהודים שהנהיגה הממשלה לאחרונה.

25 באפריל. הוקם "הוועד הערבי העליון", שבו חברו ראשי כל המפלגות והפלגים הערביים, מוסלמים ונוצרים. כנשיא הוועד התמנה המופתי, חאג' אמין על חוסייני. כמזכיר הוועד התמנה עאוני עבד אל האדי. היתה זו התלכדות נדירה של כל הגורמים הפוליטיים בזירה הציבורית הערבית המסוכסכת. הוועד הכריז על המשך השביתה, עד שהממשלה תמלא אחר דרישות הערבים: הפסקת העלייה, איסור מכירת קרקעות ליהודים והקמת ממשלה לאומית. הוועד הודיע כי אם עד ה-15 במאי לא תתמלאנה דרישות הערבים, יוכרז על מרי אזרחי וייפתח מאבק מזוין נגד הממשלה ונגד היהודים.

30 באפריל. יריד המזרח נפתח בתל אביב. השתתפו 16 מדינות מאירופה ומאסיה. בגלל השביתה בנמל יפו חל עיכוב בפתיחת הביתנים של המדינות האורחות. ביריד הוצגו למעלה מ-700 מפעלי תעשייה בארץ לעומת 350 ביריד של 1934. לראשונה הוצגה תעשיית המתכת במפרץ חיפה. היריד נמשך חמישה שבועות.

הוחל בהקמת מפעל האשלג בסדום. במפעל הועסקו כ-120 פועלים, רובם חברי הקיבוץ-המאוחד.

באפריל התקיימו ביזמתו ובהשתתפותו של ד"ר יהודה לייב מאגנס שלוש שיחות בין בן גוריון ובין ג'ורג' אנטוניוס, היסטוריון, בן העדה היוונית אורתודוכסית ומקורב למופתי. בשיחות אלה חזר בן גוריון על תכניתו לשילוב ארץ-ישראל יהודית בפדרציה ערבית. שיחות אלה הבהירו את נקודות המחלוקת המעשיות בין היהודים לערבים סביב נושא העלייה ושאלת גבולות ארץ-ישראל.

מאי-יולי

הוועד הערבי העליון יזם, כבר בשלב זה, פנייה אל המלכים הערבים בארצות השכנות להתערב במשבר ולהפעיל השפעתם על ממשלת בריטניה. ניסיונות תיווך מוקדמים של המלכים הערבים נתקלו בתגובה תקיפה של ממשלת בריטניה. בתחילת יוני יזם שר-החוץ העיראקי, נורי סעיד, שיחה עם וייצמן בלונדון ופרש בפניו מחדש את תכנית הפדרציה הערבית הגדולה, בהנהגת השושלת ההאשמית בעיראק, ובה ייכלל הבית הלאומי היהודי. תנאי להפעלת התכנית – הסכמה יהודית להפסקת העלייה למשך שנה. יזמה זו כמו יזמות נוספות של אבן-סעוד ושל עבדאללה לא נשאו פרי.

בארץ-ישראל נמשכה השביתה שמטרתה היתה לשתק את כלכלת הארץ. השביתה התקימה במלואה רק בערים – במסחר, במלאכה ובתחבורה. בכפרים לא יכלו הפלחים להשבית את העבודה בשדותיהם. גם פקידי המדינה הערבים לא העזו לשבות והסתפקו בהכרזת הזדהות עם השביתה ומטרותיה. בחיפה לא הצליחו הערבים להשבית את הנמל. בתגובה להשבתת הנמל ביפו התירה הממשלה ליהודים לבנות מזח בחוף ימה הצפוני של תל אביב ולפרוק שם מטענים. ככל שהתברר כי השביתה אינה משיגה את יעדה – המשק לא שותק; מרבית התעשייה בארץ היתה מרוכזת בידיים יהודיות; המשק החקלאי היהודי הגדיל את כושר הייצור שלו פי שלושה והיה בו כדי לספק במידה רבה את צרכי הישוב היהודי; מנגנוני השלטון ממשיכים בפעולתם וממשלת המנדט איננה נכנעת לדרישות השובתים, אינה מפסיקה את העלייה ואף משחררת רישיונות עלייה חדשים – החלה הסלמה בדרכי המאבק הערבי והסתמנה נטייה לפגוע בצורה אלימה בישוב היהודי ובמוסדות השלטון הבריטי. כחודש לאחר התחלת השביתה הכללית עבר המאבק הערבי מפסי מרי לפסים של מרד גלוי בשלטון הבריטי. כאשר התברר כי בערים המעורבות הגדולות – יפו, ירושלים, חיפה – או גם בערים ערביות באזור החוף והשפלה, כמו רמלה ולוד, יש בכוחם של המשטרה והצבא הבריטי לדכא כל גילויי אלימות מצד הלאומנים הערבים, הועתק מרכז הכובד של המרד הערבי אל האזורים ההרריים של יהודה ושומרון, בעיקר בסביבות העיר שכם. שם הופיע האלמנט החדש, שעליו בישר כבר השייך אל-קאסם, גיבורם הלאומי של הפלסטינים, בדמות "כנופיות", חבורות מזוינות עצמאיות, שהתבססו בקרב האוכלוסיה הכפרית בהרים והגיחו משם מדי פעם לפעולות פיגוע בדרכי התחבורה, בנקודות משטרה ובמטרות אחרות המזוהות עם הממשל הבריטי.

18 במאי. ממשלת בריטניה הודיעה על החלטתה למנות "ועדה מלכותית" שתחקור את הגורמים להתפרצות בארץ-ישראל ואת קובלנותיהם של הערבים ושל היהודים.

בשלב זה לא נערכו התקפות של ממש על ישובים יהודיים, להוציא התקפה רצינית אחת על קיבוץ תל-יוסף, ביולי 1936, שבה הצליחו התוקפים הערבים לחדור למשק ורק תגובה מהירה של חברי המשק מנעה אסון. מטרתם העיקרית של המורדים היתה לסלק את הבריטים מן התחום הכפרי הערבי, לחסום את דרכי התחבורה העיקריות בארץ ולמנוע בכך חופש תנועה של הממשל הבריטי. בשלב זה היה מספר האבדות בישוב היהודי קטן יחסית והגיע ל-80 חללים, כתוצאה מצליפות באזורי הספר, התקפות בדרכים, הטלת פצצות בריכוזי אוכלוסיה. בתוך זמן קצר נוצר חיץ בין ריכוזי הישוב היהודי והישוב הערבי, הן בערים המעורבות והן בפריפריה הכפרית.

עד מהרה התגלו מגבלות ההגנה היהודית בעיקר בשטחי ההתיישבות היהודית החקלאית, בשרון ובעמק יזרעאל; שם פגעו הערבים בשדות ובפרדסים ושליטתם שם ובשטחים הפתוחים, בעיקר בלילות, היתה מוחלטת, בעוד ההתגוננות היהודית הצטמצמה בין גדרות הישובים היהודים, תוך הפקרת השדות מחוץ לגדרות לשליטת הערבים. בדיונים פנימיים שנערכו במרכז ההגנה ובהתוועדויות של אנשי התיישבות בשבועות הראשונים למאורעות הועלו טענות קשות על הטקטיקה הדפנסיבית הכרוכה בהפקרת השדות. עד מהרה התגבשה הסיסמה: "לצאת מן הגדר". ניסיונות שונים של יציאת מגינים אל מחוץ לגדרות הביטחון נעשו במקומות אחדים; אך הניסוי השיטתי נעשה בירושלים, בפיקודו ובהשראתו של יצחק שדה (לנדוברג), איש גדוד העבודה, שפרש מפעילות בהגנה על רקע הפולמוס הקשה בין שמאל וימין בגדוד והפולמוס עם אנשי "השומר". הוא ארגן כוח קטן של לוחמים שיצא עמו לפטרולים ליליים ("הנודדת"). בשכונת בית-וגן וחולל מהפכה של ממש בשיטות ההגנה המסורתיות, כאשר יצא עם קומץ לוחמיו ותפס מבעוד זמן את התוואי (הר הרצל בימינו) שאליו היו צלפים ערבים עולים מדי לילה ויורים משם אל בתי השכונה. כאשר הגיעו הערבים לשם, נכונה להם הפתעה קשה. יתר על כן, לאחר שהונסו הערבים משם פקד שדה על אנשיו לירות לעבר החלונות המוארים של עין-כרם. פיקוד ההגנה עמד עד מהרה על משמעות שיטת הלחימה שהנהיג שדה והטיל עליו להגדיל את מעגל הלוחמים ב"נודדת" של ירושלים, שיטלו עליהם את ההגנה על כל הנקודות הבודדות במרחב ירושלים.

15 ביולי. הוועד הלאומי הכריז על מפעל "עזרה וביצרון" – מגבית לשיקומם של פליטי "המאורעות". על פי אומדן הגיע מספר הפליטים בעיקר מיפו, בית-שאן וחברון לכ-10,000 נפש.

אוגוסט

הוועד הערבי העליון יזם את הבאתו לארץ של פאוזי אל קאוקג'י, כדי שיטול פיקוד על "המרד הפלשתינאי" ויאחד את כל הכוחות העצמאיים, שלא הכירו במרות הוועד העליון. קאוקג'י שימש כקצין בצבא עיראק ונטל חלק במרד של התנועה הלאומית הסורית. הוא הגיע לארץ בסוף אוגוסט עם כ-200 מתנדבים – עיראקים, סורים ודרוזים – וקבע את בסיסו בסביבות ג'נין. ראשי הכנופיות באזור הכירו במנהיגותו וסרו לפקודתו. קאוקג'י רשם לעצמו הצלחה מרשימה במארב שהטמין לשיירה בריטית בדרך חיפה שעברה מטול-כרם לג'נין, ורוחם של הלוחמים הערבים ברחבי הארץ נסקה לגבהים.

נורי סעיד, שר-החוץ העיראקי, הגיע לארץ, בברכת הנציב העליון, כדי לתווך בין ההנהגה הפלשתינאית לבין הממשלה. גם ניסיון זה נכשל. בהנהלת הסוכנות עקבו בדאגה אחרי תמרוניו של נורי סעיד והמגעים שמנהל הנציב העליון עם שליטי המדינות הערביות השכנות.

30 באוגוסט. הוועד הערבי העליון הודיע על הסכמתו לתיווך של מלכי ערב בינו לבין הממשלה הבריטית. ההנהלה הציונית, באיגרת לממשלת המנדט, הביע התנגדות להתערבות ממשלות ערב בענייני ארץ-ישראל.

ספטמבר

ממשלת בריטניה התלבטה והתנדנדה בין שתי מגמות הפוכות ביחס למרד הערבי. האחת שאפה לקיים הידברות עם הפלשתינאים על בסיס השעיית העלייה והפסקה מקבילה של מעשי האלימות; המגמה השנייה גרסה שיש קודם כל לדכא בכוח את המרד הערבי ורק אחר כך לנקוט צעדי פיוס כלפי הערבים. בצבא הבריטי גברה ההתמרמרות על ההססנות שגילה הממשל האזרחי והנציב בראשו בטיפול בגילויי המרד הראשונים, מה גם שהניסיון להידבר עם המנהיגות הערבית בחודשים הראשונים להתקוממות לא נשא פרי. בלחץ הצבא הוחלט לרכז בארץ-ישראל כוח צבאי בגודל דיביזיה למיגור המרד ולהכריז על מצב צבאי בארץ. בסוף ספטמבר נחל קאוקג'י מפלה קשה בקרב שאליו גררו אותו הבריטים מצפון לשכם. הוועד הערבי העליון שיווע להפסקת אש בתיווכם של "מלכי ערב" – אבן-סעוד מלך ערב הסעודית, עבדאללה אמיר עבר-הירדן, גאזי מלך עיראק. בינתיים הצליח הצבא הבריטי לכתר ולהשמיד גם את הכוח הערבי העיקרי בהרי חברון.

30 בספטמבר. הנציב העליון הכריז על משטר צבאי בארץ-ישראל והקמת בתי-דין צבאיים.

אוקטובר

10 באוקטובר. שליטי עיראק, עבר-הירדן, סעודיה ותימן, בתיאום עם הוועד הערבי העליון ועם הנציב העליון, פרסמו קריאה לערביי ארץ-ישראל להפסיק את השביתה ואת המהומות בארץ ולסמוך על כוונותיה הטובות של הממשלה ועל סיועם של מלכי ערב בהמשך.

12 באוקטובר. הוועד הערבי העליון הכריז על הפסקת השביתה. הפעילות הצבאית הסתיימה. לקאוקג'י ניתן לצאת את הארץ. בחוגי הממשל הבריטי והצבא הובעה אכזבה על שלא ניתן לצבא לסיים את המלאכה. האחריות לכך הוטלה על הנציב העליון ווקופ. הנציב ווקופ נהג בזהירות רבה מן הרגע הראשון לפרוץ המאורעות, מתוך תקווה שניתן יהיה לאתר את המהומות ולהרגיע את הרוחות. הוא גם לא ראה מקום לדכא בכוח את השביתה הערבית, כפי שדרשה ההנהגה הציונית.

במאורעות שבין ה-19 באפריל ל-12 באוקטובר נהרגו 80 יהודים, 36 חיילים ושוטרים, 95 ערבים. מספר ההרוגים הערביים בהתנגשויות עם הצבא והמשטרה נאמד בכ-1,000 איש.

שביתת-הנשק הצילה את הפלשתינאים מתבוסה גמורה כבר בשלב זה. אך לאמתו של דבר גם הממשלה הבריטית לא היתה מעונינת בהכרעה של כוח. כבר בחודש הראשון להתפרצות המרד החליטה הממשלה לשגר לארץ ועדת חקירה כדי "לחקור את סיבות אי-השקט בארץ ואת תלונותיהם של היהודים והערבים". הממשלה העניקה לועדת החקירה סמכויות נרחבות מתוקף היותה "ועדת חקירה מלכותית", והוועדה התבקשה להמליץ על פתרון מדיני לבעיית ארץ-ישראל, אם כי בהתאם לתנאי המנדט. גם האישים הקובעים בהנהלה, בן גוריון בראשם, סברו שניתן יהיה לאתר את ההתפרצות ויש להבין את הקו שנקט בו הנציב. משנתברר כי האירועים יצאו מכלל שליטה ואין בכוחה של הממשלה להשתלט על המרד המתפשט, עברה ההנהלה הציונית להפעלת לחץ על הממשלה בדרישה להחריף את צעדיה כנגד גילויי המרד הערבי.

בעיני וייצמן ובן גוריון הזירה העיקרית של הציונות היא זירת היחסים עם בריטניה ולא זירת המרד הערבי. כוח ההכרעה הוא בידי בריטניה ולא בידי היהודים או הערבים. על כן חשוב להפגין לעיני הבריטים את אי-הסימטריה בין התנהגות היהודים לבין התנהגות הערבים בארץ-ישראל. על כן מצווה הישוב היהודי לנהוג הבלגה נוכח אלימות הערבים ולא להיגרר למערבולת שבו יטושטש ההבדל בין תוקפן למתגונן. קו ההבלגה שביקשו המוסדות העליונים לאכוף לא התקבל בהבנה בקרב הדור הצעיר של לוחמי ההגנה; אך בעיקרו של דבר הוא התאים לשיטות הפעולה המסורתיות של ההגנה וליכולותיה הקרביות. מפקד ההגנה בתל-אביב, אלימלך זליקוביץ (אבנר)  הסביר את חוסר הפעלתנות שגילה ארגון ההגנה בשלב הראשון של המאורעות, נוכח ההטרדות הבלתי פוסקות מיפו ומן הכפרים הערבים שגבלו בשכונות הספר, למרות העובדה שריכוז הכוח בתל אביב עלה לאין ערוך על כוחה של יפו: "מתוך חינוך של שנים הורגלנו לקו של הגנה המחייב לשבת ולחכות שהאויב יבוא אלינו ולהשיב מלחמה שערה. ובהיותנו נאמנים לקו זה, נוצר מצב של הבלגה ספונטנית, כי האויב לא ההין להתנפל עלינו באופן גלוי, ורק אחרי כן הפך הדבר לשיטה, לפי קו שנקבע על ידי המוסדות".

שמו של זליקוביץ קשור בתכנית שגובשה במטה ההגנה בתקופת שביתת-הנשק – "תכנית אבנר" – והוא היה אדריכלה הראשי. תכנית זו באה לענות על האפשרות של הקמת מדינה יהודית על פי תכנית חלוקה שריחפה כבר בחלל. התכנית לא דנה בבעיית ההשתלטות על השטח שנועד למדינה יהודית; היא הניחה מראש שהמדינה קמה בגבולות ידועים והבעיה היא כיצד להגן על המדינה כלפי איום מחוץ ומפנים. התכנית הציעה להקים מערך הגנה בהקף שלא היה כמותו, בנוי על צבא טריטוריאלי של 43,000 חיילים, מאורגן במתכונת גדודית וצמוד לגזרות הגנה סטטיות. מבחינת סדרי הגודל היתה זו תכנית נועזת ובעלת השראה. מבחינת התפיסה הטקטית והאסטרטגית כבר איחרה את זמנה. הבעיה האמיתית שעליה היתה ההגנה צריכה לענות בעידן החדש היתה כיצד ליצור כוח צבאי נייד שיעמוד לרשות פיקוד מרכזי ואותו אפשר יהיה להפעיל בכל גזרה שהיא בקרב-תנועה ולצורך הכרעה והשתלטות על שטח.

הפירות שקצרה מדיניות ההבלגה של הישוב היו בנכונות הממשל הבריטי להגביר את כושרו של הישוב להגן על עצמו. כך אושרה הקמת כוח הנוטרים, לא ככוח ארצי כי אם ככוח מקומי, כאשר לכל ישוב או רשות מקומית המעוניין בכך אושרה מכסה של "שוטרים מיוחדים" להגנה מקומית, שכונו "גפירים". עד סיום השביתה הערבית הגיע מספר הגפירים לכ-3,000 איש. אלה צוידו במדים ובנשק מיושן; אך היתה זו תוספת רצינית לכוח המגן הישובי. מחצית שכרם שולמה על ידי הישובים ומחצית על ידי הממשלה. הם היוו בסיס להקמת חיל-הנוטרים שבשמו הרשמי הוכר כ"חיל עזר למשטרה" (Auxiliary Police Force). היתה זו יחידה נפרדת מן המשטרה, שהפיקוד עליה הורכב מקצינים בריטיים. הסוכנות היהודית הקימה מדור מיוחד לטיפול בענייני הנוטרים ועליו הופקד יהושע גורדון. מרבית הנוטרים היו חברי הגנה, ולימים, עם התחדשות המרד הערבי, התפתח מוסד הנוטרות ותפח לממדים רציניים. הוא סיפק מסגרת ליגלית לאימוניהם ואף לחלק מפעולותיהם של אלפי חברי הגנה.

הבריטים היו מודעים למשמעות טיפוח כוח הנוטרים, שכמוהו כטיפוח תשתית הכוח הצבאי של הישוב היהודי בארץ. הם ביקשו להפיק מתוק מעז ולחצו על ההנהגה הפוליטית של הישוב לפרק את ההגנה תמורת גידול נוסף בכוח הנוטרות. המנהיגות הפוליטית נטתה לקבל את ההצעה הבריטית, ובדיון שהתקיים  באוקטובר בהנהלת הסוכנות אמר בן גוריון, כי "בהגנה בלתי-לגלית בלבד אין כיום תועלת מרובה ויש צורך פוליטי חיוני בלגליזציה של ההגנה". אם יהיו הבריטים מוכנים להגדיל את כוח הנוטרים במידה משמעותית ולצייד אותה "לא רק ברובים, כי אם גם במכונות-יריה, מכונות רדיו וכד'", יש לקבל את ההצעה הבריטית. ואולם המנהיגים האמיתיים של ההגנה, אליהו גולומב ושאול אביגור, פסלו לחלוטין הצעה זו: הישוב אינו יכול להשמיט מידו את מכשיר הכוח הגלום בהגנה ואת השליטה על הגנתו העצמית. איש אינו יכול לפרק את ההגנה המגלמת את הזכות הטבעית והמוחלטת של הישוב להגן על עצמו.

נובמבר

1 בנובמבר. הנציב העליון מינה את ישראל רוקח לראש עיריית תל אביב. לאחר פטירתו של מאיר דיזינגוף בסוף ספטמבר, נחלקו הסיעות במועצת העיריה בשאלת מועמדות ראש העירייה החדש. סיעת הפועלים והתאחדות הציונים הכלליים תמכו במועמדותו של משה שלוש. חברי הגוש האזרחי בעיריה התנגדו. התערבותו של הנציב, שפעיל מתוקף סמכות שהעניק לו החוק, עוררה ביקורת עזה מצד הפועלים. ישראל רוקח הודיע כי הוא מקבל את המינוי למרות הקריאות שהופנו אליו לוותר על המינוי.

5 בנובמבר. שר המושבות החדש, אורמסבי גור, שהחליף בחודש מאי את ג'ון תומס, הודיע כי מכסת העלייה למחצית השנה הקרובה תהיה 1,800 רישיונות לעומת 4,500 הרישיונות שניתנו במכסה הקודמת. הקטנת המכסה נועדה להתחשב בדרישות הערבים, אך לא היתה עשויה לספק אותם כיוון שהם ציפו להשעייה מוחלטת של העלייה. בתגובה הודיע הוועד הערבי העליון כי יחרים את הוועדה המלכותית; אך מאוחר יותר חזר בו, בלחץ מלכי ערב.

12 בנובמבר. הוועדה המלכותית החלה בעבודתה בארץ-ישראל. בראש הוועדה עמד הלורד פיל (William Robert Peel), ששימש בעבר שר לענייני הודו ויושב-ראש מועצת עיריית לונדון. החברים האחרים בוועדה היו סר הוראס רמבולד (Horace Rumbold), מבכירי הדיפלומטים הבריטים, שכיהן כשגריר בריטניה בברלין בשנים 1933-1928 והיה הראשון שהזהיר את ממשלתו מפני הסכנה הטמונה בעליית הנאצים לשלטון; סר לורי האמונד (Laurie Hamond), ששימש מושל בהודו; סר הרולד מוריס (Harold Morris), משפטן ומומחה לבעיות סוציאליות ושימש כיושב-ראש בית-הדין לעבודה; פרופ' רג'ינלד קופלנד (Reginald Copland), פרופסור להיסטוריה באוקספורד ושימש גם בתפקידי ייעוץ לענייני בורמה והודו;  סר מוריס קרטר (Morris Carter), ששימש כשופט בית-המשפט העליון במזרח-אפריקה ויושב-ראש בוועדות לענייני קרקעות ברודזיה ובקניה.

בפני הוועדה הופיעו תחילה ראשי הממשל הבריטי בארץ; אחריהם העידו ראשי הסוכנות היהודית ונציגי גופים אחרים בישוב. לבסוף הופיעו גם ראשי הוועד הערבי העליון. לאחר צאתה מן הארץ שמעה הוועדה בלונדון את ז'בוטינסקי, שכניסתו לארץ נאסרה על ידי ממשלת המנדט, את ציר הפרלמנט הפרו-ציוני, יאשיה וג'ווד (Wedgewood Josiah), את ראש-הממשלה לשעבר דיוויד לויד ג'ורג ואת שר-המושבות לשעבר, וינסטון צ'רצ'יל, שניהם תומכים מוצהרים של הציונות.

העמדה הציונית הבסיסית כלפי הקמת הוועדה היתה שלילית. הניסיון המר עם ועדת שו ב-1930 לא הניח מקום לתקוות. ברי היה ששעת הכרעה מתקרבת ומנקודת ראותה של הציונות זו הכרעה מוקדמת מדי, שכן אילו ניתן היה להמשיך במשטר המנדט המאפשר עלייה המונית כמו זו שהיתה ב-1935 הרי זה המצב העדיף מנקודת ראותה של הציונות. עם זאת בן גוריון ניסה לשכנע את חבריו בהנהלה כי יש לבוא אל הוועדה גם עם הצעות פוזיטיביות לגבי ההסדר עם הערבים בטווח הארוך: "מדינה יהודית בקשר עם פדרציה ערבית, תחת חסות האימפריה הבריטית". אבל האזנים הציוניות לא היו כרויות להצעות מעין אלה לפי שעה. על כן בהופעתו בפני הוועדה, בתחילת ינואר 1937, השקיע בן גוריון מאמץ יוצא דופן כדי לשכנע את חברי הוועדה כי הציונות אינה מעונינת בהקמת מדינה יהודית משלושה טעמים: א. אינה רוצה לשלוט בערבים הרבים שיהיו בתחומה; ב. אינה רוצה ליטול אחריות על המקומות הקדושים; ג. אינה רוצה ליצור יחידה מדינית ריבונית נפרדת קטנה, והיא מעדיפה להיספח למסגרת גדולה יותר – חבר העמים הבריטי. מתגובותיהם של חברי הוועדה נראה שהם לא התייחסו ברצינות רבה אל נימוקיו של בן גוריון. לנימוקים אלה הוסיף בן גוריון את הטיעון המעניין הבא, שבו ביקש להראות מדוע הציונים מעדיפים בית לאומי על מדינה יהודית:

"בית לאומי לעם היהודי הרי זה יותר ממדינה יהודית, והנני להסביר לכם מהו היתרון. אילו אמרנו מדינה יהודית, ואלמלא היו קיימים שלושת הטעמים הנ"ל – כלומר: לו הארץ היתה ריקה מתושבים, לולא רצינו להצטרף ליחידה מדינית גדולה יותר, אלמלא היו מקומות קדושים בארץ, – כי עתה היה פירושה של מדינה יהודית כזו פחות מבית לאומי. מדוע? מדינה יהודית, דוגמת כל מדינה אחרת, משמע ריבונותו של העם של אותה מדינה; בידם להחליט, ללא מתן אילו נימוקים שהם, מי ייכנס ומי לא ייכנס לגבולותיה של המדינה. ומאחר שבריטניה הגדולה והמעצמות האירופיות האחרות הכירו בזכותו של העם היהודי לשוב לארצו ולבנות מחדש את ביתו הלאומי, הרי הוכרה בזאת זכותו של כל עם ישראל, של כל היהודים שבעולם, ולא רק של היהודים היושבים בארץ-ישראל, או אלה שבדרך מקרה יימצאו בארץ בשעה שתיכון מדינה יהודית. אלה לא יוכלו למנוע את כניסתם של יהודים אחרים, כל עוד לא יהיה מקום בשבילם בארץ. נמצא, כי בנידון זה בית לאומי יהודי הוא מושג רחב יותר מאשר סתם מדינה."

כל חברי הוועדה היו שותפים לדעה כי הפתרון לבעיית ארץ-ישראל אינו מצוי במשטר המנדט ויש לחפש אותו במסגרת אחרת. קופלנד היה הראשון מחברי הוועדה שהגיע להכרה כי בארץ פועלות שתי מערכות לאומיות נפרדות, שאינן מסוגלות לקיום-יחד במסגרת אחת. קופלנד היה גם הרוח החיה מאחורי הדיונים שקיימה הוועדה בתכניות לחלוקת הארץ בין מדינה יהודית למדינה ערבית. הוא בירר את הרעיון בשיחות עם וייצמן ועם כמה אישים ערביים, ביניהם אחמד אל-חאלדי, ששימש כסגן מנהל מחלקת החינוך הממשלתית ומנהל הקולג' הערבי בירושלים ובשנת 1933 כבר העלה תכנית נועזת בדבר הקמת קנטון יהודי, שיקיף את מישור החוף, מעתלית עד תל-אביב, את עמק יזרעאל ואת הגליל המזרחי.

דצמבר

10 בדצמבר. קיבוץ תל-עמל (ניר דוד) עלה על הקרקע בעמק בית-שאן, בלב סביבה ערבית עוינת. זה היה הראשון לישובי "חומה ומגדל".

26 בדצמבר. באולם התערוכה בתל אביב התקיים הקונצרט הראשון של התזמורת הארצישראלית, שייסד הכנר ברוניסלב הוברמן. על הקונצרט ניצח המנצח הנודע ארתורו טוסקניני.

30 בדצמבר. הוקמה "ברית התנועה הקיבוצית", שבה חברו הקיבוץ-המאוחד, השומר-הצעיר וחבר-הקבוצות.

בסוף דצמבר 1937 מנה הישוב היהודי כ-404,000 נפש (30.8% מכלל תושבי הארץ).