ינו 062015
 

ינואר

6 בינואר. במועצת ברית הציונים הכלליים הושמעה ביקורת חריפה על הקו המדיני שנקטה הנהלת הסוכנות בהופעתה בפני הועדה המלכותית. אוסישקין סיפר לחברי המועצה כי חברי ההנהלה סירבו לקבל את הצעתו להופיע בפני הוועדה עם "אני מאשים" כלפי ממשלת המנדט ועל כן סירב להופיע בפני הוועדה.

חברי הוועדה עזבו את הארץ באמצע ינואר. הם הגיעו לתמימות דעים כי לא ניתן להמשיך את המנדט; אך התלבטו בשאלת הפתרון המדיני החלופי. קופלנד הצליח לשכנע את חבריו כי הפתרון הסביר היחיד הוא בחלוקה והקמת שתי מדינות, יהודית וערבית. אחד השיקולים שהכריעו את הכף היה קשור בהערכת הפער התרבותי והארגוני בין שתי החברות בארץ וההכרה כי הפרדה כמעט מלאה כבר קיימת בפועל בין שני העמים. הדו"ח שכתבו חברי הוועדה (קופלנד) הכיל תיאור הוגן ורצוף התפעלות מהישגי היהודים בארץ. ניתן היה להבין ממנו כי במסגרת של מדינה אחת לא יוכל הרוב הערבי להתמודד עם יכולותיו של המיעוט היהודי. את מצב הדברים בארץ-ישראל סיכם הדו"ח במלים אלה: "סכסוך שאינו ניתן לדיכוי פרץ בין שני קיבוצים לאומיים, שאין דבר משותף ביניהם, בגבולותיה הצרים של ארץ קטנה – – –  הציבור הערבי רובו ככולו הוא אסייאני באופיו, ואילו הציבור היהודי רובו ככולו אירופי. השניים שונים גם בדתם ובלשונם וגם בחייהם התרבותיים והחברתיים. אורח מחשבתם ודרכי התנהגותם אינם מתיישבים אלה עם אלה וגם שאיפותיהם הלאומיות מנוגדות. אלה האחרונות מהוות את המכשול הגדול ביותר."

המסקנה ההחלטית של הדו"ח היא שיש לסיים את המנדט. במקום המנדט יש להקים שתי מדינות ריבוניות, ערבית ויהודית. המדינה הערבית תצורף לעבר-הירדן. כל מדינה תכרות חוזה הגנה עם בריטניה. ירושלים ובית-לחם וסביבותיהן יהיו מובלעת תחת משטר המנדט ועם ערבויות לגישה חופשית למקומות הקדושים. יינתן למובלעת מסדרון ליפו. ניתן יהיה לבצע חילופי אוכלוסין וחילופי שטחים בין שתי המדינות.

בקביעת גבולות המדינה היהודית התחשבה הוועדה כמובן ברצף ההתיישבות היהודית הקיים; אך היא הביא בחשבון שיקול נוסף: הצורך להשאיר למדינה היהודית מרחב מספיק לקיומה של מדינה ולהתפתחותה בעתיד. על כן לא נרתעה הוועדה מלצרף לתחומי המדינה היהודית את הגליל כולו. הוועדה שקלה אפילו את האפשרות לצרף את הנגב לתחומי המדינה היהודית, אך אפשרות זו נפסלה על ידי משרד החוץ הבריטי.

הוועדה המליצה על שינוי מדיניות העלייה. לא כושר הקליטה הכלכלי יהיה הגורם המכריע בקביעת מכסות העלייה כי אם השיקול המדיני הכולל. בידי הנציב העליון יש להפקיד סמכות לקבוע את מכסות העלייה. המלצה זו נכנסה לתוקף בנובמבר 1937 והיא ביטלה את יכולת המיקוח של הנהלת הסוכנות עם ממשלת המנדט בנושא העלייה.

פברואר

7 בפברואר. במועצת ההסתדרות נאם בן גוריון והסביר את ההבדל בין עקרון "המדינה הדו-לאומית", שבו דוגל "השומר-הצעיר" לבין עקרון ה"פאריטי", שבו דוגלת ההנהגה הציונית. בן גוריון קבע את הנוסחה: "ארץ-ישראל לעם היהודי ולערבים היושבים בה". המועצה הביעה סולידריות עם ספרד הרפובליקנית והביעה מחאה על משפטי מוסקבה.

מרס

2 במרס. במפקד כללי של העובדים העברים בארץ נמצא כי מספר העובדים הוא כ-104,000, מהם 29,000 בתעשייה ומלאכה, 25,000 בחקלאות, 11,000 בבניין, 6,500 בהובלה, 32,000 בפקידות. במפקד השתתפו חברי ההסתדרות, הפועל המזרחי, פועלי אגודת-ישראל, התאחדות התימנים.

בחודש מרס חודשו ההתקפות על היהודים. 2 רועים יהודים נרצחו בכפר החורש, שלושה יהודים נרצחו ביבנאל. בירושלים הוטלו פצצות לבתי-קפה ערביים כפעולת תגמול מטעם ההגנה. הוועד הערבי העליון פרסם כרוז הקורא לאוכלוסייה הערבית לשמור על השקט. לנציב העליון הוענקו סמכויות חירום. הנציב התיר לנוטרים בגליל לסייר עם נשק ולרדוף אחרי מחבלים ערבים.

אפריל

8 באפריל. פתח-תקוה הוכרזה כעירייה.

27 באפריל. אברהם תהומי ואנשיו ב"ארגון ב' – ארגון צבאי לאומי" חזרו לחיק ההגנה. הם היוו מחצית מכוחו של הארגון שמנה כ-3,000 איש. מתנגדי האיחוד עם ההגנה, רובם ככולם חברי בית"ר, המשיכו את קיומו של הארגון הנפרד – אצ"ל. שיבתם של תהומי ואנשיו באה לאחר משא-ומתן מייגע, שהתנהל בין פיקוד ההגנה לבין תהומי, על פי דרישתם של החוגים האזרחיים. חילוקי דעות חריפים עם אנשי בית"ר בארגון ב' דחפו את תהומי החוצה. הוא גם חשש מהשתלטות מלאה של ז'בוטינסקי על הארגון. מול המרד הערבי התברר כי האמצעים העומדים לרשות הארגון הם דלים מדי ועל כן הגיע תהומי למסקנה כי אין עוד הצדקה לקיום ארגון ב'. האיחוד עם ההגנה נעשה לכאורה על בסיס של שוויון בין הצדדים; אך במציאות היה כוחם של תהומי ואנשיו בטל בששים והם נבלעו בארגון ההגנה. תהומי התפטר ופרש מפעילות. מנקודת ראותה של ההגנה היתה לאיחוד חשיבות מרובה משום שהוא הבטיח את המשך שיתוף הפעולה של ההגנה עם החוגים האזרחיים מול המשך הפרישה של ז'בוטינסקי ואנשיו.

מאי

9 במאי. נחתם הסכם בין ההסתדרות הכללית לבין הסתדרות העובדים הלאומית (הע"ל) על הקמת לשכה משותפת לחלוקת העבודה בבניין ובעבודות ציבוריות בתל אביב – 89% להסתדרות ו-11% להע"ל. תוקף ההסכם לשנה.

יולי

7 ביולי. פורסם דו"ח הוועדה המלכותית.

בו ביום נערכו בחירות לקונגרס הציוני ה-כ'. השתתפו 117,480 מצביעים (83% מכלל השוקלים). רשימת פועלי ארץ-ישראל קיבלה 79,926 קולות (85 צירים), הפועל-המזרחי – 14,476 (15 צירים), ברית הציונים הכלליים – 7,210 (9 צירים), המזרחי – 4,763 (5 צירים), קדמה-מתקדמים – 4,550 (5 צירים), התאחדות הציונים הכלליים – 3,572 (4 צירים), התאחדות התימנים – 1,579 (2 צירים), מפלגת המדינה – 954 (ציר אחד).

23 ביולי. הוועד הערבי העליון דחה את המלצות ועדת פיל ותבע עצמאות מיידית מלאה לארץ-ישראל בשלמותה. יינתנו ערובות לשמירת המקומות הקדושים, יובטחו זכויות המיעוט היהודי ויכובדו אינטרסים בריטיים, הודיע הוועד.

אוגוסט

30 באוגוסט. במסגדים בירושלים הודבקו כרוזים בשמו של קאוקג'י הקוראים לחידוש המרד בארץ-ישראל.

ספטמבר

8 בספטמבר. בבלודן שבסוריה כונסה ועידה בהשתתפות נציגים מארצות ערב ומארץ-ישראל. בהחלטותיה קבעה הוועידה כי ארץ-ישראל היא חלק בלתי נפרד ממולדת הערבים והם לא יסכימו לוותר אפילו על חלק ממנה. הוועידה דרשה לבטל את הצהרת בלפור ואת המנדט ואיימה כי אם הממשלה לא תשנה את מדיניותה יעבירו הערבים את תמיכתם לאויבי בריטניה. עם סיום הוועידה נועדו הלאומנים הסורים והארצישראלים והחליטו שיש לחדש את המאבק המזוין.

26 בספטמבר. נורה ונהרג בנצרת המושל בפועל של מחוז הגליל, בריגדיר לואיס אנדרוז (Lewis Yelland Andrews). זה היה האות להתחדשות המרד הערבי.

30 בספטמבר. נחנך הכביש החדש בין תל-אביב לחיפה העובר בשרון, באזורי התיישבות יהודית ומקצר את הדרך לחיפה ב-60 ק"מ.

אוקטובר

1 באוקטובר. בפקודת הממשלה פוזרו הוועד הערבי העליון וכל הוועדים הערביים הלאומיים. המופתי הירושלמי פוטר ממשרתו. המעוצה המוסלמית העליונה פוזרה אף היא. מאות עסקנים ערביים נאסרו. חמישה מנהיגים הוגלו לאיי סיישל באוקיינוס ההודי. המופתי וג'מאל חוסייני הצליחו להתחמק ממאסר ולצאת את הארץ.

14 באוקטובר. חודשו ההתקפות הערביות, על מתקני ממשלה ודרכי התחבורה  בקנה מידה מלא.

בחודשים אוקטובר 1937 עד יוני 1938 התרכזו פעולות המרד באזור ירושלים, ואילו באזור החוף, מרכז הישוב היהודי, שרר שקט יחסי. בחודשים יוני-אוקטובר 1938 התפשט המרד על פני כל חלקי הארץ. הכנופיות השתלטו על כפרים ועיירות באזור ההררי, גם העיר העתיקה בירושלים עברה לשליטתן, וגם ביפו וסביבתה שלטו הכנופיות. מצב הביטחון בארץ הידרדר לחלוטין ונראה היה שהצכא איבד שליטה. אולם משתוגבר כוח הצבא לכדי שתי דיביזיות והוא עבר למתקפה כוללת, בין נובמבר 1938 לספטמבר 1939, ספגו הכנופיות מכות קשות, בסיסיהן בכפרים נהרסו והמרד דעך לאטו.

הבריטים לא מימשו את איומם לפזר את כוח הנוטרים. בתקופת שביתת-הנשק צורפו אלפי חברי הגנה לכוחות הרזרבה של הנוטרות ועברו אימונים בנשק. עם התחדשות המרד, הורחב מיד הגיוס לנוטרים. רוב חברי ההגנה הפעילים – קרוב ל-15,000 איש – הפכו ל"נוטרים" ועובדה זו העניקה כיסוי לרוב פעולות ההגנה, שנעשו במסווה של נוטרות. כך התממש שיתוף הפעולה הצבאי מול המרד הערבי בין הישוב לבין מערכת הביטחון הבריטית. הזהות הכפולה של אנשי הגנה ונוטרים שהתבטאה בשתי מסגרות נפרדות, האחת בלתי-לגלית והשנייה לגלית, יצרה חיכוכים. בצד הפיקוד הבריטי על הנוטרים פעלה מחלקת קשר מיוחדת של קצינים ואנשי משטרה יהודיים, שביקשו לראות במוסד הנוטרות גורם בלתי תלוי בהגנה וראו עצמם כפופים ישירות לסוכנות היהודית, שלא באמצעות מרכז ההגנה. ככל שהתעצם התפקיד שמילאה הנוטרות בביטחון היישוב כן החריפו היחסים בין פיקוד הנוטרים לבין פיקוד ההגנה; אך רוב הנוטרים הכירו בסמכות העליונה של פיקוד ההגנה.

הפעילות החשובה שהעסיקה את ההגנה, בקנה-מידה ארצי, היתה אבטחת עלייתם והתבססותם של ישובי "חומה ומגדל". נוכח דיוני הוועדה המלכותית גברה ההכרה בחשיבות התפרשות ההתיישבות היהודית העשויה לקבוע את גבולות המדינה היהודית. בשנות המרד הערבי עלו על הקרקע במסגרת מבצעי "חומה ומגדל" 52 ישובים חדשים. בשנת שביתת הנשק עלו על הקרקע 17 נקודות. זו היתה תנופה ללא תקדים בהתפתחות ההתיישבות היהודית (במאורעות 1929 היה מספר כל הישובים היהודיים בארץ – 100). השם "חומה ומגדל" ציין את הטקטיקה החדשה, שדרשה הקמת ישוב יהודי בלב סביבה ערבית בן לילה. השיטה היתה להגיע לשטח במהירות ובהפתעה להקים תוך שעות חומה בנויה דפנות קרשים ממולאים בחצץ הסוגרת על ריבוע של 35X35 מטר, ובתווך להרים מגדל שמירה עם זרקור; מסביב לחומה בטווח טקטי הונחה גדל תיל. בכך הפכה נקודת ההתיישבות מיד למחנה מבוצר קטן, שממנו יצאו קומץ המתיישבים לעבד את שדותיהם, בחיפוי נוטרים. מבצעי התיישבות בשיטת "חומה ומגדל" היו כרוכים בלוגיסטיקה מורכבת, בתכנון משותף בין המוסדות המיישבים לבין פיקוד ההגנה. מבצעים אלה העניקו דחיפה גדולה לפיתוח הכושר התכנוני, הארגוני והביצועי של המפקדה הארצית של ההגנה. בתקופת שביתת הנשק עברו מבצעים אלה ללא התנגשויות עם הערבים; אך עם חידוש המרד היתה ההתיישבות היהודית החדשה בעמק בית-שאן (טירת-צבי) ובגבול הצפון (חניתה) יעד להתקפות ערביות.

כוחן הריאלי של ה"כנופיות" לא היה רב. בכל החבורות הלוחמות בצד הערבי התרכזו דרך קבע לא יותר מאשר 1,500-1,000 לוחמים. אלה נעו ממקום למקום בקבוצות קטנות בנות 23-20 איש, תוך התחמקות מתמדת מן הצבא הבריטי הרודף אחריהן. ואולם לצורך מבצעים מיוחדים יכלו מפקדי הכנופיות לגייס תמיד מאות לוחמים נוספים מקרב האוכלוסיה הכפרית שהעניקה להן מחסה ומזון. למרות האמצעים הדלים שעמדו לרשותן שלטו הלוחמים הערבים באזור ההררי. בחודשים אוקטובר 1937 עד פברואר 1938 היתה ירושלים מוקד פעילות הטרור הערבית. זו גבתה 19 קורבנות בצד היהודי לעומת 6 קורבנות בכל שאר חלקי הארץ. בישוב היהודי התחדש הוויכוח סביב מדיניות ההבלגה שגזרה המנהיגות הפוליטית ואנשי ההגנה התקשו לעמוד בה. קו זה הוכיח שוב את עצמו, שכן הבריטים הסכימו להגדיל את כוח הנוטרים בעיר. גוייסו מאות נוטרים ו"שוטרים מיוחדים" ואלה הביאו תוך זמן קצר לדעיכת הטרור הערבי בעיר.

נובמבר

16 בנובמבר. אספה מיוחדת של הוועד הלאומי עם הרבנות הראשית ונציגי הקהילות קראה להימנע ממועשי נקם בערבים ולקיים "משמעת יישובית".

22 בנובמבר. ועידה של פועלי אגודת-ישראל הטילה על הנהגת התנועה לעבד הצעת חוקה למדינה יהודית ברוח התורה.

דצמבר

21 בדצמבר. ממשלת בריטניה הודיעה כי תמנה ועדה חדשה, "טכנית", שתבדוק את האפשרויות המעשיות של תכנית החלוקה.

בסוף דצמבר אישר מרכז ההגנה הקמת מסגרת חדשה של הפו"ש (פלוגות שדה), שתפקידה הוגדר כך: "פלוגות השדה תהיינה יחידות מוביליות לצרכי ההגנה המחוזית ותפקידיהן: עזרה לישובים ואזורים נתקפים, קידום פני האויב, רדיפה אחרי האויב, פגישה עם האויב בשדה (מחוץ לתחום הישוב ומחוץ לתחום ההגנה המקומית), סיורים, עזרה ממחוז למחוז (לפי הצורך ולפי האפשרות) פעולות מיוחדות – תפקידים גושיים ותפקידים ארציים אחרים. המגמה: היווי כוח ארצי. פלוגות השדה תקבלנה אימון מיוחד נוסף על האימון הרגיל של חברי השורה".

רעיון הפו"ש היה המשך לרעיונות שפיתח יצחק שדה בדבר הצורך לקדם את ההגנה למעמד של צבא יישובי ולהמיר את שיטות ההגנה המסורתיות והדפנסיביות במהותן לשיטות התקפיות. לצורך זה יש להכשיר כוח נייד בהקף ארצי, שיעמוד לפקודת מרכז ההגנה וניתן יהיה להפעילו בכל גזרה, במנותק מן הבסיס הטריטוריאלי המקומי שעליו בנויות יחידות ההגנה, במסגרות של ישובים, גושים ואזורים. הצעה זו עוררה פולמוס פנימי, בין השמרנים, רובם ככולם מפקדי ערים וגושים, שביקשו לשמור על מעמדם ושליטתם בכוחות הסרים לפקודתם. ההחלטה שהתקבלה בסופו של דבר שיקפה את הפשרה בין המגמה להקים את הפו"ש כארגון ארצי, תחת מפקדה ארצית, לבין המציאות הקיימת של מבנים טריטוריאליים מקומיים. הפיקוד על המסגרת החדשה הופקד בידי יצחק שדה ואליהו כהן (בן-חור), שתמך ביצחק שדה לאורך כל הדרך, מאז פעילותם המשותפת בהרי ירושלים. הוחל מיד בארגון ובאימון יחידות הפו"ש בכל הגושים בארץ, בקורסים למפקדי כיתות ומפקדי מחלקות. היתה זו עליית מדרגה באימוני ההגנה והכשרת הלוחמים, שעד כה התנהלו ברמת אימון הפרט הרובאי. המחלקה האורגנית של הפו"ש היתה המחלקה; אך במציאות יחידת הכוח הטבעית של הפו"ש היתה ונשארה הכיתה.

עד מרס 1938 אורגנו במסגרת הפו"ש כ-1,000 לוחמים צעירים, שהפכו במקומותיהם לגורם התוסס והנמרץ בהגנה. הפו"ש פעל בחסות מסגרת הנוטרות ועשה שימוש במשמרות הנעים (המני"ם) – כיתות ממונעות על טנדרים – שפיתחו הנוטרים במשך הזמן.