ינו 062015
 

השנה בה נכנס הצבא הגרמני לאוסטריה (12 במרס) וזו סופחה לרייך הגרמני היתה שנת המפנה בהתנהלותה הגלובלית של גרמניה וגם בהתנהלותה כלפי היהודים. באוסטריה הותרו מיד כל הרסנים מעל ההתנהגות כלפי היהודים. האוכלוסיה המקומית השתעשעה ב"מבצעי צחצוח", בהם אולצו יהודים ויהודיות לנקות את רחובות וינה במברשות ובמברשות שיניים.

באפריל נשלחו למחנה הריכוז דכאו 60 נכבדים יהודים, בכללם מנהיגי קהילת וינה. קבוצה שנייה של 50 יהודים נשלחה לשם ב-23 במאי. כל עובדי המדינה והפרופסורים היהודים באוניברסיטת וינה פוטרו ממשרותיהם לאלתר. אלפי יהודים בקהילות הסמוכות לגבול צ'כיה גורשו באישון לילה אל מעבר לגבול (מרס-אפריל). צ'כיה סגרה את הגבול והמגורשים אולצו לעבור לוינה. היה זה גירוש מסיבי ראשון שביצע הגסטפו, בחינת הקדמה לבאות. אוסטריה הפכה מעין שדה ניסוי ביישום נמרץ יותר של המדיניות האנטי-יהודית – אריזציה, הפקעת רכוש יהודי, הגירת יהודים. ביזמת המנהיגות היהודית בווינה ובהסכמת ברלין הוקמה "לשכה מרכזית להגירת יהודים", שנועדה להחיש את הגירת היהודים מאוסטריה, תוך הסרת המכשולים הביורוקרטיים הרבים. במרוצת ששה החודשים הראשונים שלאחר האנשלוס היגרו מאוסטריה כ-45,000 יהודים מתוך 190,000 היהודים שאכלסו את המדינה. עד מאי 1939 יצאו את הארץ כ-100,000 יהודים. באוסטריה פיתחו הנאצים מודל כלכלי ("מודל וינה") לטיפול ביהודים ולפיו יש לחסל מיד את כל העסקים היהודיים הלא-יצרניים ולממן את יציאת הפרולטריון היהודי באמצעות היטלים על השכבה היהודית האמידה. היהודים המרוששים יועסקו בכפייה במחנות עבודה מיוחדים.

כתוצאה ממדיניות הלחץ שהחישה הגירת יהודים מאוסטריה , בתוכם גם כמה אלפי יהודים שגורשו, הסתמנה בעיה חריפה של גולים יהודים חסרי מולדת, שהסבה אליה את תשומת לב העולם. הנשיא רוזבלט יזם התכנסות בינלאומית בהשתתפות נציגי 32 מדינות, בעיר הנופש הצרפתית אוויאן, לדון באפשרויות קליטה של הפליטים. ועידת אוויאן התקימה ב-6 ביולי עד ה-14 ביולי. רוב המדינות המשתתפות הצביעו על המגבלות החוקיות, הכלכליות והתרבותיות המונעות מהן לקלוט מספרים משמעותיים של פליטים יהודים. הוועידה הסתיימה בהקמת ועדה בין-ממשלתית לענייני פליטים, שבראשה הוצב האמריקני ג'ורג' ראבלי. מערכת התעמולה הנאצית חגגה והצביעה על כך שלמרות כל הגינויים המוטחים בגרמניה מצד מדינות העולם, בשל מדיניותה האנטי-יהודית – "אף אחד לא רוצה בהם". היטלר בנאום שנשא בכנס המפלגה ב-12 בספטמבר, בו דיבר על משבר הסודטים, ניצל את ההזדמנות והתייחס לוועידת אוויאן: "אין זה אומר שהארצות הדמוקרטיות האלה מוכנות עכשיו להמיר את דברי הצביעות שלהן במעשי עזרה; להיפך, הן מאשרות בקור-רוח גמור, שאצלן כמובן אין מקום! הן מצפות שגרמניה, עם 140 תושבים לקילומטר מרובע, תמשיך להחזיק ביהודים שלה בלי כל בעיה, ואילו האימפריות של העולם הדמוקרטי, עם תושבים מועטים בלבד לכל קילומטר מרובע, אינן יכולות בשום אופן לשאת בנטל הזה. בקיצור, עזרה לא, אבל הטפה – בוודאי!"

ב-28 במרס, שבועיים לאחר האנשלוס, דנה המועצה הפדרלית השוויצית (הרשות המבצעת בשוויץ) בסכנת הצפת הארץ במהגרים יהודים מאוסטריה והחליטה כי "לאור הצעדים שכבר נקטו ארצות אחרות נגד זרם הפליטים האוסטרים, אנו מוצאים את עצמנו במצב קשה. ברור ששוויץ אינה יכולה להיות ארץ מעבר לפליטים מגרמניה ומאוסטריה. מלבד מצב שוק העבודה שלנו, הנוכחות המופרזת של זרים היום כופה עלינו לנקוט את צעדי ההגנה החמורים ביותר נגד שהייה ממושכת יותר של גורמים אלה. אם אין ברצוננו ליצור בסיס לתנועה אנטישמית שלא תהיה ראויה לארצנו, עלינו להגן על עצמנו בכל כוחנו, ובשעת הצורך – באכזריות, מפני הגירת יהודים זרים, ובעיקר יהודים מן המזרח. מתוך דאגה לעתיד איננו יכולים להרשות לזרים אלה להיכנס למען יתרונות מיידיים; יתרונות אלה חזקה עליהם שייעשו עד מהרה לגרועים בחסרונות." כדי לזהות את היהודים מבין האזרחים הגרמנים העוברים את הגבול לשוויץ, שכנעו השוויצים את ממשלת גרמניה להחתים את דרכוני היהודים באות J (אוקטובר 1938).

בתחילת 1938 נצטוו כל היהודים, שמספרם ברייך הישן הוערך בכ-360,000, למסור את דרכוניהם. ביולי הוציא משרד הפנים צו המורה לכל היהודים להצטייד עד סוף השנה בכרטיס זיהוי חלופי. ב-17 באוגוסט התפרסם עוד צו המורה כי מ-1 בינואר 1939 על היהודים שאינם בעלי השמות הפרטיים המצויינים ברשימה להוסיף לשמותיהם את השמות הפרטיים "ישראל" או "שרה".

ב-28 במרס בוטל מעמדן החוקי של הקהילות היהודיות ברחבי הרייך כגופים ציבוריים. ב-22 באפריל פורסמה תקנה נגד "הסוואת עסקים יהודים", שאיימה בעונשים כבדים על העברות בעלות פיקטיביות.ב-26 באפריל הצטוו כל היהודים לרשום את רכושם. ב-6 ביולי התפרסמה רשימה מפורטת של שירותים מסחריים שנאסר על היהודים לעסוק בהם. בעיקר נפגעו רוכלים וסוכנים-נוסעים, שבתנאי המשטר הנאצי הפכו לענף חשוב בפעילות הכלכלית היהודית. ב-25 ביולי פורסמה תקנה נלווית לחוק האזרחות המבטלת את כל רישיונות הרופאים היהודיים החל ב-30 בספטמבר 1938. ב-27 בספטמבר, ערב ועידת מינכן, חתם היטלר על התקנה האוסרת על היהודים לעסוק במשפטים. ב-12 בנובמבר, מיד לאחר פוגרום "ליל הבדולח", הוציא גרינג צו האוסר על כל פעילות עסקית יהודית בתחומי הרייך. גזרות אלה מוטטו לחלוטין את בסיסי חייהם הכלכליים של יהודי גרמניה.

ביוני נאסרו בפקודת היידריך כ-10,000 "א-סוציאליים", שנשלחו למחנות ריכוז. בתוכם היו 1,500 יהודים שנשלחו לבוכנואלד. היתה זו פעם ראשונה שבה נשלחו יהודים למחנה ריכוז. ב-10 ביוני נאם גבלס בפני מאות קציני משטרה בברלין והכריז כי "לא חוק הוא הסיסמה, אלא הטרדה. היהודים חייבים לצאת מברלין. המשטרה תסייע". חבורות של פעילי מפלגה ו"היטלר יוגנד" עברו וצבעו את חלונות הראווה של חנויות יהודים במילה JUDE ובסמלי מגן-דוד. פעילות זו לוותה בגילויי אלימות וביזה כלפי בעלי החנויות היהודיים. בהוראה ישירה מהיטלר הופסקה הפעולה, שנראה היה כי היא יוצאת מכלל שליטה.

ב-24 ביוני רשם גבלס ביומנו פרטי שיחה עם היטלר, בה התבטא היטלר: "לא חשוב מה העיתונות הזרה כותבת. העיקר שהיהודים יידחפו החוצה. בתוך עשר שנים צריך להוציא אותם מגרמניה. אבל בינתיים אנחנו עדיין רוצים להחזיק ביהודים כאן כבני ערובה."

ב-29 בספטמבר נחתם הסכם מינכן, שסיפח את חבל הסודטים לרייך הגרמני. היטלר יזם מיד גירוש יהודי הסודטים ותבע לגרש משטח אוסטריה את 27,000 היהודים הצ'כים שחיו באוסטריה. יהודי הסודטים נשלחו אל מעבר לגבול הצ'כי; אך הצ'כים חסמו את הגבול בפניהם. הפליטים היהודים טולטלו מצ'כיה להונגריה ומשם לגרמניה, ובסופו של דבר הובלו למחנות אוהלים בגבול שבין צ'כוסלובקיה והונגריה.

ב- 29 באוקטובר גורשו כל הגברים היהודים בעלי אזרחות פולנית שחיו בגרמניה (40% מהם נולדו בגרמניה) אל מעבר לגבול הפולני. העילה לגירוש היתה הודעה של ממשלת פולין כי יהודים בעלי אזרחות פולנית החיים מחוץ לפולין לא יוכלו לחזור למדינה. שומרי הגבול הפולנים הדפו את המגורשים חזרה לגרמניה. משך כמה ימים, בגשם וללא מזון ומחסה, טולטלו היהודים מצד אל צד, עד שרובם שוכנו במחנה ריכוז פולני ליד העיר זבונשין. השאר הורשו לחזור לגרמניה. כ-16,000 יהודים גורשו בדרך זו מגרמניה.

ב-7 בנובמבר, בפאריס, התנקש הרשל גרינשפן, צעיר יהודי בן 17, חסר כל, שמשפחתו היתה בין מגורשי זבונשין, בארנסט פום ראט, מזכיר השגרירות הגרמנית שם, כנקמה על גירוש היהודים הפולנים מגרמניה.

ב-8 בנובמבר נשא הימלר דברים בפני צמרת יחידת העילית של הס"ס, ס"ס שטנדרטה דויטשלנד, ובהם דיבר על העימותים המכריעים שבפניהם תעמוד גרמניה בעשור הקרוב. היהודים יודעים, אמר הימלר, כי "אם גרמניה ואיטליה לא יושמדו, היהודים עצמם יושמדו." היהודי לא יוכל להתקיים בגרמניה. "נדחוף אותם החוצה באכזריות שאין דומה לה", והוא הזהיר את שומעיו כי היהודים הלכודים יילחמו בגרמניה בכל האמצעים העומדים לרשותם. שלא יהיו אשליות, אם היהודים ינצחו – גרמניה תושמד.

ראט מת מפצעיו ב-9 בנובמבר. מיד פרצו התקפות על יהודים בכמה מערי גרמניה. באותו לילה הודיע גבלס בכינוס השנתי של "הלוחמים הוותיקים" במינכן, כי "הפיהרר החליט שהמפלגה אינה צריכה להכין או לארגן הפגנות שכאלה, אבל אם הן פורצות מאליהן, לא צריך להפריע להן." גבלס עמד בראש הפוגרום המאורגן שהתנהל בכל רחבי גרמניה ב-9 וב-10 בנובמבר ונודע בשם "ליל הבדולח". הביצוע נמסר ליחידות ס"א וס"ס, חלקן בבגדים אזרחיים. המשטרה ומכבי האש הצטוו שלא להתערב. 267 בתי כנסת עלו באש או ניזוקו קשה. חלונות הראווה והמחסנים של כ-7,500 בתי עסק יהודיים נופצו ונהרסו. אחרי הפוגרום אולצו בעלי החנויות שנהרסו "לשקם את חזות הרחוב". המדינה עיקלה את כספי הביטוח שהגיעו להם, בסך 225 מיליון רייכסמרק. נאסר על העסקים לחדש את פעילותם. בכך חוסלה למעשה התעסוקה היהודית בגרמניה. על פי נתונים רשמיים נהרגו 91 יהודים בפרעות "ליל הבדולח". בנוסף נרשמו מקרי התאבדות רבים. כ-30,000 יהודים, שנבחרו על פי גודל רכושם, נשלחו למחנות הריכוז, ורק בעלי ויזת הגירה שוחררו. היטלר דרש מדיניות אחידה ומתואמת כדי להגיע לפתרון הבעיה היהודית בדרך זו או אחרת, כפי שדיווח גרינג בהתכנסות של בכירים במשרד האוויריה. הצעות רבות הועלו בישיבה זו והתחרו זו בזו בקיצוניותן. "לא הייתי רוצה להיות יהודי בגרמניה", העיר גרינג בסופה של הישיבה.

"היטל כפרה" בגובה מיליארד רייכסמרק הוטל על הציבור היהודי ונגבה בצורת היטל בגובה 25% על הרכוש היהודי הפרטי. בפועל נגבו בדרך זו 1.127 מיליארד רייכסמרק. כך עברו לרשות המדינה כשני מיליארד רייכסמרק מכספי ההיטל ומסכומי הביטוח שהגיעו ליהודים. גבלס פרסם צו מיוחד האוסר על יהודים לבקר בקולנוע, בתיאטרון ובקונצרטים. מדינות ומועצות מקומיות הוסמכו להטיל "חרם יהודים" ולסגור באמצעותו רחובות, כיכרות ופארקים ולהטיל על היהודים עוצר זמני. החל תהליך של ריכוז יהודים המתגוררים בשכירות ב"בתי יהודים" מיוחדים. ילדים יהודים הורשו לבקר רק בבתי-ספר יהודיים. ללשכות העבודה נשלח צו סודי המורה להם לפתוח בהכנות להעסקה כפויה של יהודים מובטלים בגדודי עבודה מיוחדים. הגסטפו החרים את ארכיוני הקהילות היהודיות. ב-3 בדצמבר נשללו כל רישיונות הנהיגה של היהודים.

וכך, במהלך שנת 1938, הושלם תהליך הדרתה והריסתה של יהדות גרמניה. נראה היה שהציבור הגרמני השלים לגמרי עם ההכרה כי היהודים בגרמניה הם משהו אחר, שאין להתייחס לגורלו בקטיגוריות השמורות לאזרחים ולבני אנוש. כל פעולות הנקם והרדיפה כנגד היהודים הוצגו כגילוי של הזעם העממי המוצדק כלפי היהודים. גם מדיניות האריזציה הוצגה כיזמה של הרשויות המקומיות ולא של המדינה. אך הרכוש היהודי שהופקע שייך למדינה. על פי הוראותיו של היטלר הוחלט לעצור את המשך הפעולות כנגד היהודים. היטלר התנגד גם להצעה שעלתה מחדש לסמן את היהודים באמצעות תג ולרכז אותם בגיטאות. נראה היה שהוא מקווה להשגת הסדר עם מדינות המערב על קליטת היהודים בארצות המערב או בטריטוריה כמו האי מדגסקר. המטרה הגרמנית העליונה המוצהרת בשעה זו היתה להגביר ולהשלים את יציאת היהודים מגרמניה. ואמנם בשנים 1939-1938 הגיעו מספרי ההגירה היהודית מגרמניה לשיא. כ-128,000 יהודים יצאו את גרמניה בשנים אלה.

ניכרה תנועה של יהודים "מן הכפר אל העיר". הלחץ האנטישמי על יהודי הפריפריה הכפרית היה גדול מזה שבערים הגדולות. מאות קהילות יהודיות קטנות התפוררו וחדלו להתקיים. קשה במיוחד היה מצבם של הילדים בבתי-הספר הממלכתיים. הם היו קורבן להקנטות ופגיעות יומיומיות מצד התלמידים הגרמניים. הם אולצו להשתתף בשיעורי חובה שהוקדשו ללימוד "תורת הגזע", לשמוע את המורים והמחנכים מדברים על היהודים כקבוצה נפשעת וכוח מפורר. לעתים קרובות אולצו לעמוד בפני תלמידי הכיתה ולהדגים את "תכונות הגזע היהודי". רבים מן ההורים הוציאו את ילדיהם מבתי-הספר כדי לחסוך מהם סבל. אחרי 1937, משהוגבר הלחץ להוצאת היהודים, קטן בהרבה שיעור התלמידים היהודיים, עד שב-1939 נאסר עליהם להיכנס לבתי-ספר כלליים. בין 1934 לסוף 1939 שלחו אלפי משפחות יהודיות את ילדיהם לבדם לחוץ-לארץ. כך נקרעו ממשפחותיהם כ-18,000 ילדים ובני-נוער בגילאי 10 עד 16 ומצאו מקלט בעיקר באנגליה ובארץ-ישראל.

מספר "נישואי התערובת" ברייך הישן נאמד בכ-50,000. מצבם של אלה ושל צאצאיהם היה קשה וטרגי. בבת אחת נותקו קשריהם עם החברה הגרמנית וקשריהם עם החברה היהודית היו רופפים. רוב הנשים והגברים הנוצריים ב"נישואי-תערובת" שמרו אמונים לבני זוגם היהודים.

"הנציגות הארצית של יהודי גרמניה", שהוקמה בספטמבר 1933, הפכה לארגון-הגג של הקהילות היהודיות והארגונים היהודיים הקיימים לצורך תיאום הפעולה היהודית. בראשו הוצב הרב ליאו בק, שקנה לו מוניטין כאחד מהוגי הדעות המרכזיים של היהדות הליברלית. הקמת האגודה ופעילותה המתמשכת נחשב מעשה נסים כשלעצמו, נוכח הפילוגים, היריבויות ומאבקי הכוח והכבוד שאיפיינו את הציבור היהודי בגרמניה, בין היהודים הליברליים לבין הציונים והאורתודוכסים, בין הקהילות הקטנות והבינוניות לבין קהילת ברלין, שהקיפה כשליש מיהודי גרמניה. הנציגות הארצית ייצגה את רוב רובה של יהדות גרמניה. רק ארגונים מעטים ושוליים מבחינה מספרית, כמו התאגדות היהודים הגרמנים-הלאומיים ואיגוד הקהילות האורתודוכסיות הפורשות, לא הצטרפו אליה. דווקא מנהיגות האורתודוקסים הפורשים שלחו לממשלה הנאצית, באוקטובר 1933, תזכיר אמיץ הסוקר את מצב היהודים ודוחה את סיסמאות התעמולה האנטי-יהודית של המשטר. מתעורר חשד, נאמר בתזכיר, כי ממשלת גרמניה חותרת במודע לחיסולה של יהדות גרמניה. "אם אתה, אדון הקנצלר, והממשלה הלאומית שאתה עומד בראשה, והחברים האחראיים בהנהגה הארצית של המפלגה הנאציונל-סוציאליסטית – אם אכן שמתם לכם למטרה את עקירתה של יהדות גרמניה מן העם הגרמני, כי אז אין אנו חפצים עוד לשגות באשליות ומעדיפים לדעת את האמת המרה."

 

מנהיג התאגדות היהודים הגרמנים הלאומיים הציע למפלגה הנאציונל-סוציאליסטית, בספטמבר 1934, לא להתייחס אל היהודים כישות אחת, אלא לעשות "ניפוי צודק על בסיס משך ההשתקעות בארץ ועל פי הנאמנות הלאומית" ולקבל אל חיק האומה הגרמנית אותו חלק ראוי השייך לעם הגרמני. את השאר, "הזרים הנצחיים", אפשר להוציא והעם הגרמני לא יפסיד מאומה. "היהודי הנודד הנצחי כבר ידע להסתדר בעצמו, ואנו נסייע לכך."

הנציגות הארצית שאפה להשיג הכרה מצד רשויות הרייך כגוף המייצג פוליטית את יהדות גרמניה. אך מאמץ זה נתקל בחומה אטומה. הנציגות הארצית לא הצליחה להשפיע כהוא זה על המדיניות הנאצית ותרומתה העיקרית היתה אולי לחיזוק מה של המורל היהודי בנסיבות הבלתי-אפשריות שכפה המשטר על הקיום היהודי בגרמניה.

עד חוקי נירנברג עוד נעשו ניסיונות מכיוונים שונים של הציבוריות היהודית להבין את המשטר החדש ולהגיע עמו לאיזה מודוס-ויוונדי; אך חוקי נירנברג והגזרות שבאו בעקבותיהם האירו באור פתטי את כל המאמצים האלה. "האגודה המרכזית של אזרחים גרמנים בני הדת היהודית", הארגון המייצג הגדול של יהדות גרמניה אולץ לשנות את שמו ל"אגודה המרכזית היהודית" (כדי למחוק את הזיקה היהודית לגרמניה) ופעילותה הוגבלה על ידי המשטר והצטמצמה לייעוץ כלכלי ומשפטי ולפעולות סיוע במקרים ספציפיים, שמידת הצלחתם נקבעה על פי תנאים מקומיים של המשטר. גם "ברית חיילי החזית היהודים", שהקיפה כמה עשרות אלפי ותיקי מלחמת העולם הראשונה, ופעלה ללא לאות להגנה על הזכויות של לוחמי השוחות היהודיים, נאלצה לאחר חוקי נירנברג להכיר בכך שהמשטר הנאצי רואה בעין רעה דווקא את פעילותם של הארגונים היהודיים המתאמצים להפגין התנהגות פטריוטית ולהשתלב בפרוייקטים הלאומיים המובהקים, כמו התיישבות חקלאית, שהמשטר הנאצי ייחס לה חשיבות אידיאולוגית ומעשית.

ההתאחדות הציונית בגרמניה ידעה גידול ניכר על רקע ההתפתחויות בגרמניה. מספר שוקלי השקל עלה מ-7,546 ב-1931 ל-57,202 ב-1935. מספר חברי "החלוץ" נסק מכ-500 באפריל 1935 לכ-16,000 בסוף 1935. העיתון הציוני, "יודישה רונדשאו", היה העיתון היהודי היחידי שהותרה הפצתו והוא יצא פעמיים בשבוע. יחסי הכוחות בהנהלות הקהילות השתנו לטובת הציונות. בהנהגת קהילת ברלין נקבע הרכב פריטטי של הליברלים ושל הציונים, על פי דרישת הציונים. ההתאחדות הציונית היתה הארגון היהודי היחידי שפעל במרץ לעידוד ההגירה היהודית מגרמניה והיה ערוך לכך מבחינה ארגונית, אף כי מספר רישיונות העלייה שעמדו לרשותו היה מוגבל. המצב בגרמניה חולל שינוי גם בעמדת ההתאחדות הציונית כלפי "עבודת ההווה" (חיזוק החיים היהודיים במקום). העמדה הציונית המסורתית היתה פלשתינוצנטרית ושללה השקעה בחיזוק החיים היהודיים בגולה. עכשיו, נוכח המצוקה הגוברת מחד גיסא והמגבלות על העלייה לארץ, השתנתה העמדה. בכנס שנערך בברלין ב-1935, בהשתתפות 300 נציגים ושני אורחים נכבדים מארץ-ישראל – דוד בן גוריון וקורט בלומנפלד, מנהיג ציוני גרמניה עד עליית הנאצים לשלטון, שהיגר בינתיים לארץ-ישראלן – עלתה הדרישה לנוכחות מנהיגות ציונית בגרמניה גופא. נשמעה ביקורת מוצנעת על הפעילים הציוניים המרכזיים, שעלו לארץ כבר בשנה הראשונה והשנייה של המשטר הנאצי והפקירו בכך את הזירה המקומית.

הארגונים הציוניים נהנו מחופש פעולה יחסי בהשוואה לארגונים היהודיים האחרים. כל עוד המדיניות הנאצית היתה מכוונת להגביר את הגירת היהודים מגרמניה, נחשבה הציונות כמסייעת לקו הזה.

אחרי חוקי נירנברג חלה התקרבות בין עמדות ההתאחדות הציונית והארגונים היהודיים האחרים, שייצגו את עמדות היהדות הליברלית ואף את עמדות הגופים שזוהו עם עמדות גרמניות פטריוטיות. גידול ניכר חל בחברות באיגודי הספורט היהודיים ובתנועות הנוער. חילוקי הדעות האידיאולוגיים לא נעלמו, אך איבדו הרבה מטעמם; נוצרה תמימות דעים באשר לחשיבות ההגירה מגרמניה ומכאן גם חשיבות המפעל הציוני בארץ-ישראל, מחד גיסא, והצורך בסולידריות יהודית ושיתוף פעולה במפעלי עזרה עצמית בתוככי גרמניה, מאידך גיסא.

כצפוי, ניכרה התעוררות והתעניינות גוברת בנושאי היהדות בקרב הקהילה היהודית בגרמניה. היתה זו צורת התגובה הפוזיטיבית היחידה שנותרה ליהודים שנדחפו החוצה ברגל גסה מן החיים הגרמניים. הביקוש ללימודים בנושאי היהדות היה גדול ומאמץ מיוחד השוקע בארגון סמינרים והרצאות ברמה עממית. הוקמו מוסדות לחינוך מבוגרים בערים רבות, ואלה זכו לפופולריות רבה. מרטין בובר, עד להגירתו לארץ-ישראל ב-1938, היה הדמות הבולטת בפעילות חינוכית זו, שלה ייחס קודם כל חשיבות ומשמעות מורלית. בנאום הפתיחה שנשא עם פתיחת "המרכז להשכלה יהודית למבוגרים", שהוא יזם את הקמתו, אמר: "כבר אין מדובר ברכישת ידע אלא בהתחמשות לצורכי קיום. מדובר בחינוך יצורי אנוש, יצורי אנוש יהודים, יצורי אנוש שאינם רק 'מחזיקים מעמד' אלא מקבלים משהו ממשי מן החיים, שאינם רק מעמידים פנים, אלא שיש להם ביטחון פנימי ומסוגלים להעניק תחושת ביטחון גם לאחרים."

המרכז שייסד בובר מילא תפקיד מרכזי בהפצת השכלה בקרב תנועות הנוער היהודיות. כ-60% מן הנוער היהודי בגרמניה השתייך לעשרות תנועות הנוער שפעלו ברחבי הארץ. עשרות מרכזי הדרכה מקצועית והכשרה להתיישבות חקלאית הוקמו בשנים אלה. זמן קצר לפני עליית הנאצים לשלטון נוסדה "עליית הנוער", ביזמתה של רחה פריאר, אשת רב מברלין. במסגרת זו שנועדה להכשיר בני נוער יהודים לעלייה לארץ-ישראל, נקלטו נערים ונערות בגילאי 17-15. עד פרוץ מלחמת העולם השנייה הובאו לארץ כ-5,000 בני נוער, מגרמניה ומאוסטריה וחלקם גם מארצות אחרות. כ-1,500 נערים ונערות הובאו לארצות אחרות במערב-אירופה, בעיקר לאנגליה. כל אלה נותקו ממשפחותיהם, שנשארו מאחור.

רשת בתי-הספר היהודיים התרחבה מכ-80 ב-1932 ל-167 ב-1937. הם קלטו כ-60% מן הילדים היהודיים שנותרו בגרמניה. אף שנעשה מאמץ להבטיח רמה נאותה של בתי-הספר, שלא תיפול מרמת בתי-הספר הגרמניים, מהם נדחקו התלמידים היהודיים החוצה, הושם דגש מיוחד על חיזוק הזהות היהודית. ב"קווים המנחים" שהכינה ועדת החינוך של "הנציגות הארצית של היהודים בגרמניה" ב-1934 נאמר: "הילד המתבגר חייב להרגיש בטוח ביהדותו. עליו ללמוד לחוש נחת למשמע המילה 'יהודי', עם כל הגאווה והמצוקה הקשורות לשם זה". עם זאת הקפידה תכנית הלימודים לכלול את נכסיה הקלסיים וההומניסטיים של התרבות הגרמנית. הקפדה זו עוררה ביקורת, בעיקר מחוגי הציונות והאורתודוקסיה. ב-1937 הפיקה הנציגות הארצית קווים מנחים חדשים, ובהם הושם דגש על ידיעת היהדות וטיפוח הגאווה העצמית של התלמידים.

למעלה מ-100 כתבי-עת יהודיים פעלו בגרמניה ערב עליית הנאצים לשלטון. שלושת העיתונים היהודיים המובילים היו C.V. – Zeitung , שבועון שנוסד ב-1922 על ידי האגודה המרכזית, ה- Jüdische Rundschau, דו-שבועון שנוסד ב-1896 כביטאון של התנועה הציונית בגרמניה, וה-Israelitisches Familienblatt , שבועון שנוסד ביזמה פרטית בהמבורג, ב-1898. ב-1936 היתה התפוצה הכוללת של שלושת העיתונים כ-115,000, במספרים שווים ביניהם. לקהילת ברלין היה ביטאון משלה, ה-Gemeindeblatt der jüdischen Gemeinde zu Berlin , שנוסד ב-1910. בתקופה הנאצית הפך לעיתון יהודי כלל-ארצי ותפוצתו הגיעה עד ל-52,000 עותקים. העיתון שידע גידול נמרץ בתפוצתו היה ה"יודישע רונדשאו" הציוני, מכ-10,000 ב-1932 לכ-40,000 כבר ב-1933. לעיתונות היהודית בא קץ מיד לאחר ליל הבדולח. אז נקראו כל עורכי העיתונים היהודיים אל המטה הראשי של הגסטאפו בברלין והוחתמו על הצהרה כי יסגרו מרצון וללא דיחוי את כתבי-העת שלהם. לאחר זמן התירו הנאצים קיומו של ידיעון אחד – מוגבל רק לענייני הקהילה וללא פרשנות פוליטית. ידיעון זה נסגר בינואר 1943.

בד בבד עם ההתעוררות וההתעניינות בנושאי יהדות, חלה פריחה בהוצאות הספרים היהודיות. כשלושים הוצאות כאלה פעלו בשנים 1939-1933 והוציאו בין 1,000 ל1,200 כותרים, ביותר מ-3,000,000 עותקים. ההוצאה הפעילה ביותר היתה הוצאת שוקן, שהוקמה ב-1931. פעילות שוקקת זו דעכה והלכה משנת 1937 ואילך; בשנת 1939 יצאו לאור רק 14 ספרים. ב-1934 התפרסם ספרו של הרב יואכים פרינץ, "אנו היהודים" (Wir Juden), שזכה לפופולריות רבה. פרינץ הפך למרצה מבוקש ביותר. לסדרת הרצאות שלו נרשמו כ-7,000 איש מכל קצות הקשת הציבורית. לא נמצא אולם גדול מספיק כדי להכיל את כל השומעים. "התגלית החדשה היתה להיות יהודי", התבטא פרינץ. הוצאת שוקן הוציאה סדרה של ספרים עממיים ובהם מבחר מן התרבות היהודית הקלסית והמודרנית. עד לסגירת ההוצאה ב-1938 יצאו לאור בסדרה זו 83 כותרים. ההוצאה הפיקה שנתון – Almanach – שראה אור מ-1933 מדי שנה, לקראת ראש השנה היהודי, ובו מבחר טקסטים, חיבורים, מאמרים וסיפורים, ממיטב המורשת היהודית והספרות היהודית בת הזמן. הוא לא עסק בשאלות השעה. לפופולריות רבה זכו האנציקלופדיות בנות כרך אחד שהוצאו לאור על ידי Philo-Verlag, ביניהן "לקסיקון פילו, מדריך לידע ביהדות" (1934), שנמכר במלמעלה מ-30,000 עותקים והיה רב-המכר העיוני של התקופה. גם "אטלס פילו: מדריך להגירה יהודית" (1938) זכה לתפוצה גדולה. לאחר ליל הבדולח פקדו הנאצים להקים הוצאה מרכזית אחת שתפקח על כל הפרסומים היהודיים ועל הפצתן בקרב הציבור היהודי. כל הוצאות הספרים הצטוו למסור את מלאי הספרים שלהן להוצאה המרכזית החדשה.

נושא ההגירה והסיוע להגירת יהודים תפסו מקום מרכזי יותר ויותר בפעילות הציבורית הן של הקהילות והן של הארגונים הארציים, כמו "הנציגות הארצית", "עזרה", והמשרד הארצישראלי של ההתאחדות הציונית. אם בשנים הראשונות למשטר הנאצי עדיין התנהלו ויכוחים עקרוניים סביב שאלת ההגירה, לאחר חוקי נירנברג דעכו הוויכוחים האידיאולוגיים ושאלת ההגירה נדונה רק במונחים מעשיים. ההתאחדות הציונית ו"החלוץ" תמכו בעלייה סלקטיבית, שהקריטריון שלה הוא צרכי ארץ-ישראל ולא מצוקת יהודי גרמניה. בחלוקת הסרטיפיקטים שבידי ההסתדרות הציונית הועדפו צעירים שעברו הכשרה חקלאית. בשנים 1940-1933 היגרו לארץ-ישראל כ-55,000 מיהודי גרמניה – כ-23,000 במסגרת מכסות "עליית עבודה", כ-5,000 במסגרת עליית-הנוער, כ-20,000 במסגרת "העלייה הקפיטליסטית" (עולים שיכלו להוכיח כי ברשותם לפחות 1,000 לא"י). ארגון "עזרה" ריכז את הטיפול בהגירה לארצות אחרות. היא ניהלה שרות ידיעות יעיל על אפשרויות הקליטה בארצות שונות מעבר לים. במסגרת זו יצאו את גרמניה כ-50,000 איש.

באוסטריה, לאחר האנשלוס, בוצע הליך מהיר של אריזציה ושל הגירה "מסודרת" של היהודים. הוקמה "לשכה מרכזית להגירת יהודים" בראשות אדולף אייכמן, וזו קיצרה עד מאד את ההליכים הביורוקרטיים שאפיינו את סידורי ההגירה ב"רייך הישן". סידור זה התקבל דווקא בברכה על ידי הארגונים היהודיים העוסקים בהגירה, ובראשם המשרד הארצישראלי של ההתאחדות הציונית. אייכמן שהיה גאה במעשה ידיו הזמין לוינה משלחת של "הנציגות הארצית" בברלין והציג בפניהם את שיטת "הסרט הנע" שיצר בווינה. למרות שאנשי המשלחת זועזעו ממראה עיניהם, הסכימה הנציגות הארצית לפתוח לשכה דומה גם בברלין ולשתף עמה פעולה. כך תואר ההליך המשפיל על ידי משקיף:

פני הדברים היו למעשה כך, שהיהודי הלך ונבזז לגמרי כמו על סרט נע. כשנכנס לאולם, ראה לפניו שורה ארוכה של שולחנות עם עשרה או שנים-עשר דלפקים, שמאחורי כל אחד מהם ישב פקיד גסטפו. בשעת כניסתו עדיין היה אזרח גרמני, שבבעלותו דירה, אולי גם בית-עסק, חשבון בנק, כמה חסכונות. כשהתקדם, יותר נכון נדחף, מדלפק לדלפק, נלקחו ממנו כל אלה בזה אחר זה, וכשיצא מן האולם בצדו השני, הוא היה קבצן חסר אזרחות שבידו רכושו האחד והיחיד: רישיון ההגירה.

 

בין מרס 1938 לפרוץ המלחמה יצאו את אוסטריה כשני שלישים מיהודי אוסטריה (110,000 נפש). מחציתם נקלטו בארצות-הברית ובאנגליה וכ-15,000 בשטח הבינלאומי בשנגחאי, שהכניסה אליו לא היתה כרוכה בויזה. לארץ-ישראל הגיעו בין 1933 ל-1941 כ-10,000 יהודים אוסטרים. לאחר סיפוח הסודטים על פי הסכם מינכן החלה יציאתם של כ-20,000 היהודים שחיו בחבל זה. רובם יצאו לפראג ולערים אחרות בצ'כיה.

שבועיים לאחר ליל הבדולח פרסם ביטאון ה-ס"ס, "דאס שווארצה קורפס" (Das Schwarze Korps), מאמר שבו הציג את השאלה "היהודים – מה עכשיו?", וקבע: "מכיוון – – – ששום כוח שבעולם אינו יכול למנוע זאת מאתנו, נביא איפוא את את שאלת היהודים לפתרונה המוחלט. התכנית ברורה, והיא: הוצאה מוחלטת. הפרדה גמורה! – – – אלא שעם הטפילים, שיוגבל מכל הבחינות, יתרושש בבידוד הזה. – – –  עורק החיים של הטפיל ייחתך, ועד מהרה הם יכלו את הונם. – – – כולם גם יחד ידרדרו לפשע. אבל אז אל יחשוב איש, שנוכל לצפות בהתפתחות הזאת בחיבוק ידיים. – – – בשלב זה בהתפתחות נעמוד בפני הצורך הקשה, למחות (באש ובחרב) את העולם התחתון היהודי.  – – – התוצאה בפועל תהיה סופה הגמור של היהדות בגרמניה, השמדתה המוחלטת."

בחודשים ספטמבר-דצמבר, הזכיר היטלר, בשיחות עם אישים זרים, את האפשרות לשלוח את היהודים לאחת המושבות הקולוניאליות, רצוי בשיתוף פעולה עם המעצמות המערביות. אם אלה לא ישתפו פעולה יהיה מותם של היהודים מונח על מצפונן.

בחודשים נובמבר-דצמבר יזם גרינג משא-ומתן עם הוועדה הבין-ממשלתית לענייני פליטים, שהוקמה בסיומה של ועידת אוויאן, על גיבוש תכנית כוללת להגירת היהודים מגרמניה. משא ומתן זה הניב בפברואר 1939 הסכם עקרונות שקבע כי 200,000 יהודים מעל גיל 45 יורשו להישאר ברייך הגרמני הגדול, בעוד ש-125,000 צעירים יהודים, עם התלויים בהם, יהגרו. תהליך זה יימשך שלוש-חמש שנים וימומן על ידי הלוואה בינלאומית שתגוייס ברובה על ידי יהודי העולם, על פי הסדר דומה להסכם ה"העברה". הסכם עקרונות זה לא הגיע לכלל מימוש והתפוגג עם פרוץ המלחמה.

20 בדצמבר. "לשכת העבודה וביטוח האבטלה של הרייך" הוציאה צו המחייב מובטלים יהודים כשירים לעבודה להירשם לעבודות כפייה.