ינו 062015
 

המדיניות כלפי הפליטים שמצאו מקלט בצרפת השתנתה בהתאם לשינויי השלטון. תחילה הונהגה מדיניות ליברלית שאפשרה לעשרות אלפי פליטים, רובם יהודים, להיכנס לתחומי צרפת; אך זו הוגדרה כארץ מעבר ולא כארץ לקליטת הפליטים שהגיעו אליה. ב-1938, לאחר נפילת הממשלה השמאלית, הונהגה מדיניות קשוחה יותר והורחבו סמכויות המשטרה ללכוד פליטים חסרי אשרת כניסה. בדצמבר 1938 הוקמו מחנות ריכוז לשוהים בלתי חוקיים, פליטים שנלכדו בידי המשטרה ולא נמצאה להם ארץ קליטה. הארגונים היהודיים הוותיקים בצרפת לא העזו לצאת חוצץ נגד מדיניות הממשלה ולהגנת הפליטים היהודיים. אפילו "וועדת הסעד הלאומית", שהוקמה במרס 1933 על ידי החוגים הקונסיסטוריאליים לטיפול בבעיית הפליטים היהודיים שהגיעו לצרפת ומומנה על ידי משפחת רוטשילד והג'וינט היהודי-אמריקני, הקטינה את מעורבותה בבעיית הפליטים במקום להגביר אותה. הנציג היהודי הבולט ב"ועדת הסעד הלאומית" ובקונסיסטוריה המרכזית, שהיה אחראי יותר מאחרים להנהגת הקו הקשוח כלפי הפליטים היהודיים, היה המשפטן ז'אק הלברונר (Helbronner), שטען כי יש לדאוג רק לעלית שבין הפליטים, המסוגלים לתרום רבות למדע של צרפת; כל השאר אינם ראויים שיטרחו בשבילם ויש להתחשב קודם כל בדאגותיה של צרפת. המדיניות שהנהיג הלברונר קוממה עליו את אנשי הג'וינט ואישים אחרים שפעלו במסגרת ועדת הסעד. אלה יזמו בימי ממשלת בלום הקמת גוף חלופי – "ועד הסיוע לפליטים" (CAR), בראשות ריימון ראול למבר ( Raimond Raul Lambert), שחידש את הפעילות הנרחבת למען הפליטים ודחק לקרן זווית את הלברונר והארגון שעמד בראשו. החלפת ממשלת השמאל בממשלת ימין הגבילה עד מאד את אפשרויות הפעולה של הארגון החדש, אך ועד הסיוע לא נרתע ואף העז לצאת בביקורת נוקבת על המדיניות הברוטלית המציגה קורבנות של רדיפה כפושעים מפירי חוק ורודפת אותם בכל כוחה.

הרב הראשי של פריס, ז'וליין וייל (Julien Weill) קומם עליו אפילו את אנשי הקונסיסטוריה המרכזית, כאשר לאחר אירועי ליל הבדולח בגרמניה, יצא להגנת המדיניות הצרפתית וטען כי יש להסיר את שאלת הפליטים מעל סדר היום הציבורי של יהדות צרפת. ביטוי לאכזבה העמוקה שחשו אינטלקטואלים יהודים נוכח אזלת היד שגילתה הרפובליקה וארצות המערב בכלל בהגנה על יהודי אירופה נתן ההיסטוריון דויד ויינברג, שטבע את הסיסמה "חזרה אל הגיטו" שהדהדה בחוזקה בקרב החוגים האינטלקטואליים היהודיים בצרפת. לא היתה זו קריאה להסתגרות פיסית כי אם להסתגרות נפשית ומנטלית נוכח אירופה אדישה ואטומה.