ינו 062015
 

נובמבר

בדיון שהתקיים בפרלמנט הבריטי, כשבועיים לאחר ליל הבדולח בגרמניה, הזהיר שר הפנים, סר סמואל הור (Hoare) כי קיימים זרמי מעמקים אנטי-יהודיים בבריטניה, וכי הגירה גדולה של יהודים מגרמניה רק תחריף את המגמה האנטי-יהודית. צירים יהודים בפרלמנט נמנעו מלשהשתתף בדיון, כדי לא ליצור את הרושם של עמדה יהודית ספציפית. משנת 1933 פעלו כמה ארגונים יהודיים וממשלתיים בסיוע לפליטים יהודים מגרמניה, ובעיקר לילדים יהודים שניתקו ממשפחותיהם. אוטו שיף היה דמות מרכזית בניהול המאמצים לקליטת הפליטים היהודים שהגיעו לבריטניה. הוא עמד בראש "ארגון המחסה הזמני ליהודים" הוותיק ולצורך התמודדות עם בעיית הפליטים המחריפה ייסד את "ועדת הפליטים היהודיים" (Jewish Refugees Committee). הפעילות הארגונית המסועפת הזאת נתמכה על ידי הקרן הבריטית המרכזית למען יהודי גרמניה (CBF), שנוסדה ב-1933 בחסות בית רוטשילד.

קצב האירועים באירופה, עם מינכן וסיפוח צ'כוסלובקיה, הביא את ממשלת צ'מברליין להנהיג הקלות של ממש על כניסת פליטים יהודים לממלכה. משלחת מיוחדת בראשות הויקונט הרברט סמואל, התייצבה לפני הממשלה ודרשה שינוי במדיניות ההגירה הבריטית מול הפליטים היהודים. בתקופה הקצרה שבין שלהי שנת 1938 לבין פרוץ מלחמת העולם השנייה נכנסו לבריטניה כ-25,000 פליטים יהודים, בהם כ-9,000 ילדים, ללא הוריהם. הממשלה הבריטית החליטה גם להשתתף במימון הוצאותיהם של הפליטים.

המנהיגות היהודית בבריטניה לא גילתה עוז רוח ונכונות להיאבק נגד הקו הקשוח ששלט במדיניות ממשלות בריטניה בשנות ה-30' בסוגיית הפליטים היהודיים. ללא ספק נפל על יהדות בריטניה הפחד מפני גאות רגשות אנטישמיים בבריטניה והינחה אותה הרצון להוכיח את נאמנותה המוחלטת לאזרחות הבריטית. ועד שליחי הקהילות, שנטל על עצמו את עיקר ההתגוננות מפני גילויי האנטישמיות בבריטניה של שנות ה-30' לא הצטיין באומץ רב. חלק ניכר מן הטענות כלפי היהודים יצא מן החוגים העממיים והאיגודים המקצועיים, שהאשימו בעלי בתים ובעלי עסקים יהודיים בהתנהגות תאבת בצע ובלתי ישרה ובהתנגדות להתארגנות מקצועית במפעלים שלהם (בעיקר בענף תעשיית הרהיטים). במקרים לא מעטים היה בסיס להאשמות, כפי שהעלו החקירות שניהל ועד שליחי הקהילות. החוגים האנטישמיים והפאשיסטיים בבריטניה ניצלו היטב את רגשות הטינה כלפי היהודים. רוגז רב עוררה התנהגות בעלי חנויות ושירותים (בעיקר מספרות), שניצלו את החוק שאיפשר להם עבודה ביום ראשון, ואף על פי שהחוק קבע כי יהיה עליהם לשבות מעבודה ביום שבת, הם לא קיימו הוראה זו והפעילו את עסקיהם גם בשבת גם ביום ראשון. הניסיונות לרסן פעילות זו לא עלו יפה. מנהיגים יהודים הטיפו לריסון עצמי, אך השפעתם במישור זה היתה חלשה. התלונות הקשות ביותר נסבו על שיטות המכירה האגרסיביות של הסוחרים היהודיים הקמעונאיים, המורידים מחירים כדי למשוך צרכנים ויוצרים תנאים של מסחר לא-הוגן.

תהליכי חילון איפיינו את הקהילה היהודית בבריטניה, אך במידה מתונה. החינוך הדתי ירד; אך הזהות היהודית לא נחלשה בהרבה. רבים נמשכו לציונות, בעקר בקרב הדור הצעיר, לא במעט כביטוי של מחאה נוכח גאות האנטישמיות והפאשיזם בבריטניה והרפיסות שגילה הממסד היהודי כלפי תופעות אלה. ההצטרפות לציונות קיבלה ביטוי דומה לזה שבארצות-הברית – ציונות שאינה מחייבת עלייה כי אם מחזקת את הזהות היהודית המקומית על בסיס לאומי-תרבותי. תנועת הנוער הציונית, "הבונים" מנתה ב-1939 כ-4,000 חברים. השפעת הנציגים הציוניים בממסד היהודי גברה בשנות ה-30'. ב-1937 מנו הציונים כשליש מחברי ועד שליחי הקהילות. אותה שנה, סביב תכנית החלוקה של ועדת פיל, פרץ משבר של ממש ביחסים בין הציונים לבין הלא-ציונים בבריטניה. בסוף נובמבר הגישה קבוצה של מנהיגים יהודים לא-ציוניים שכונה "תזכיר לא-ציוני" ובו הכריזו על הסתייגותם מרעיון הלאומיות היהודית. הציונים בתגובה העבירו בינואר 1938 בפורום של ועד שליחי הקהילות החלטה התומכת בהקמת מדינה יהודית בארץ-ישראל, שתהיה גם דומיניון בריטי. הלא-ציונים והאנטי-ציונים הוכו שם שוק על ירך. פרסום הספר הלבן של מאי 1939, ליכד מחדש את השורות בקרב יהדות בריטניה במחאה כללית נגד הספר הלבן והמפנה האנטי-ציוני במדיניות בריטניה.