ינו 062015
 

ינואר

בפתח השנה מנה הישוב היהודי כ-416,000 נפש (30.8% מכלל התושבים).

4 בינואר. הממשלה הודיעה על מינוי ועדה, שתפקידה להגיש תכניות מפורטות להגשמת תכנית החלוקה. בראש הוועדה עמד סר ג'והן וודהד (Woodhead).

13 בינואר. בירושלים נפתח המוזיאון לארכיאולוגיה בתרומת קרן רוקפלר.

מרס

1 במרס. הנציב העליון סר ארתור ווקופ עזב את הארץ. במקומו בא סר הרולד מקמייקל (MacMichael), ששירת קודם לכן כנציב הבריטי בטנגנייקה.

21 במרס. בגבול הצפון הוקמה חניתה, בחיפוי כוחות הפו"ש המשרתים כנוטרים ובהשתתפות מאות מתנדבים. העלייה לחניתה נחשבה לפעולת השיא במבצעי "חומה ומגדל" והיא היוותה גם המבחן המבצעי הגדול הראשון של הפו"ש.

באביב 1938 הוקמה היחידה המיוחדת שנודעה בשם "פלגות הלילה" (Special Night Squads – S.N.S); זו הוקמה מצוות של חיילים בריטים מנוסים ונוטרים, אנשי פו"ש, בפיקודו של צ'רלס וינגייט, קצין מודיעין בריטי, שהגיע לארץ בזמן המאורעות. הוא היה אישיות יוצאת דופן, בעל דמיון והעזה, ומיד עם בואו ביקש לעמוד על שיטות הלחימה של ה"כנופיות" ולפתח שיטת לחימה נגדית. הוא שוטט בארץ והתרשם עמוקות מן הנוער היהודי שמצא בנקודות ההתיישבות בעמק ובגליל ומרוח הלחימה שלהם. הוא כתב לבן משפחתו, סר רג'ינלד וינגייט, ששימש כנציב הבריטי במצרים בזמן מלחמת העולם הראשונה: "ראיתי את בני הנוער היהודי בקבוצות ואני מבטיחך שהיהודים יעמידו אנשי צבא אשר יעלו על שלנו. עלינו יהיה רק לאמנם". הגנרל ויוול, מפקד הצבא, אפשר לוינגייט להקים את צוותי הלילה, שמשימתם היתה להגן על צינור הנפט העובר בעמק יזרעאל; אך וינגייט הרחיב את משימות היחידה, כדי לשתק את פעילות הכנופיות ששלטו בשדות בשעות הלילה. בחודשים יולי-ספטמבר 1938 פעלו פלגות הלילה המיוחדות של וינגייט באזור הגליל התחתון ועמק יזרעאל והפכו גורם מכריע בדחיקת הכנופיות הערביות מצפון הארץ. וינגייט הנחיל ללוחמים הצעירים מן הפו"ש תורת לחימה שלמה, ששימשה לימים גם את הפלמ"ח וגם את צה"ל בשנותיו הראשונות: לוחמת לילה הנשענת על כוחות קטנים בעלי כושר ניידות גבוה, מודיעין טוב, היכרות טובה של פני השטח, תוך לימוד מדוקדק של המפה הטופוגרפית, מסע רגלי לאורך צירים עוקפים ארוכים, כדי להגיע אל האויב בעורפו ולהשיג הפתעה מוחלטת. הוא יזם "קורס לסמלים עבריים", שהתקיים בעין-חרוד (ספטמבר 1938) בהשתתפות 100 חניכים. וינגייט יצר קשרים הדוקים עם המנהיגות הפוליטית (וייצמן ושרתוק), שראתה בו בצדק ידיד ונועצה בו רבות. הוא היווה מאיץ חשוב בתהליך שחרור ההגנה מדפוסי חשיבה ישנים ומאובנים והוא העניק חיזוק ודחיפה לשיטות הלחימה ההתקפיות שפיתח יצחק שדה ולהעברת העליונות בלוחמת הלילה לידי היהודים. מעורבותו הגוברת של וינגייט בעניין הציוני הפכה מטרד בעיני הפיקוד הצבאי והממשל בארץ-ישראל; כשיצא לחופשת מולדת באוקטובר 1938, שוב לא ניתן לו, עם שובו, להמשיך במפעלו.

יוני

3 ביוני. בית-דין צבאי דן למוות את שלמה בן-יוסף ואת אברהם שיין מפלוגת בית"ר בראש-פינה, באשמת ירי על אוטובוס ערבי ב-21 באפריל. דינו של שיין הומר למאסר עולם. בן-יוסף הוצא להורג בתלייה ב-29 ביוני, למרות כל העתירות שהוגשו למענו מצד מנהיגי הישוב.

 יולי

בחודשים מאי-יולי נבנתה "גדר טגרט" לכל אורכו של גבול הצפון, על פי תכניתו של סר צ'רלס טגרט (Charles A. Tegart), שהובא לארץ, לאור הניסיון שקנה בלוחמה מסוג זה בבנגאל שבהודו, כדי לחסום את הגבול בפני תנועת כנופיות ומבריחים. את בניית הגדר קיבל עליו "סולל-בונה", שהעסיק כ-1,000 פועלים יהודים, בחיפוי 300 נוטרים, אנשי הגנה. לאחר העלייה לחניתה זה היה המבצע הארגוני הגדול ביותר של ההגנה.

יוחנן רטנר התמנה לראש המפקדה הארצית (רמ"א) של ההגנה. זה היה צעד חשוב בתהליך המיסוד וההתמקצעות של ארגון ההגנה. רטנר היה אחד המפקדים המעטים בהגנה שהיה בעל הכשרה צבאית מסודרת, אותה רכש כקצין בצבא האוסטרי במלחמת העולם הראשונה. מינויו של רטנר בישר קודם כל מגמה של ריכוז הסמכות בהגנה והיה מלווה בריאורגנזיציה של מערך הגושים, שעל פיו היתה ההגנה ערוכה והוא ביטא את הפיצול וביזור הסמכויות שאפיין את ההגנה בשנות השלושים. 21 הגושים קובצו במסגרת חדשה של 7 מחוזות – ירושלים, הדרום, תל-אביב, שומרון, חיפה, העמקים, הצפון. שלושת מפקדי הערים, שהיוו עד כה דרג בפני עצמו, הפכו למפקדי שלושה מן המחוזות. בכך הושג איזון בין הערים לבין המחוזות. בכך לא הושג עדיין היעד של יצירת סמכות מרכזית אחת; לכל היותר, מרכז הכובד הסמכותי עבר מן הגושים אל המחוזות; אבל גם זה היה צעד משמעותי בכיוון ריכוז המבנה הארגוני. וכך נקבע כי הרמ"א הנו המפקד הראשי של הפו"ש בארץ, אך בד בבד נקבע כי "ראש המפקדה מקיים את הפיקוד על הפו"ש על ידי מפקדי המחוזות". לימים התברר כי נוסחה זו תחיש את קצו של הפו"ש, כי תוצאה מיידית של העברת האחריות למפקדי המחוזות היתה ביטול המטה של הפו"ש בפיקודם של יצחק שדה ואליהו כהן.

27 ביולי. "הוועדה הישובית", שהוקמה על פי החלטת הוועד הלאומי ב-10 ליולי, ובה מיוצגים הערים והקהילות היהודיות הגדולות, התאחדות האיכרים, הסתדרות העובדים ואגודת-ישראל, החליטה על מפעל "כופר הישוב", קרן למימון צרכי הביטחון בארץ. הכנסות הקרן יבואו מתרומות, מהיטלים שונים על מוסדות כלכליים, ומהנהגת מס עקיף על שירותי תחבורה, מוצרי צריכה, מסעדות ובתי שעשועים, וסחורות יבוא.

אוגוסט

הכנופיות הערביות שנדחקו מאזור הגליל העתיקו את פעילותן אל אזור השרון והחריפו את לחצן על נקודות ישוב מבודדות, כמו רמת-הכובש, ממזרח לכפר-סבא. תוך שלושה שבועות שכל הקיבוץ 12 מחבריו בפיגועים שונים. מרכז ההגנה הטיל על הפו"ש להגן על "קו המזרח". בהעדר מחסום פיסי דוגמת גדר טגרט בצפון, הפו"ש, בכוח של שתי פלוגות, הנהיג באזור הגנה ניידת ותוקפנית, מבוססת על פטרולים אלימים שנעו בשטח הפרדסים והשדות, עצרו ובדקו כל ערבי שהתנועע בשטח, ביום ובלילה, הניחו מארבים בצירי תנועה של הכנופיות, ביצעו חדירות אל הכפרים הערבים והפגינו נוכחות מתמדת בכל האזור. אחזקה קבועה זו של מאות לוחמים הטילה עומס כספי כבד על מרכז ההגנה ורק נכונותם של הצעירים להסתפק במועט ולחיות בתנאי דחקות ממש, בד בבד עם השיפור שחל במצבה הכספי של ההגנה תודות לכספים שהחלו להגיע ממפעל "כופר הישוב" אפשרו את המשך הפעילות.

ספטמבר

חודש ימים לאחר תפיסת הקו המזרחי נשלחו מחלקות פו"ש נוספות לאייש את "הקו הדרומי", בשל העתקת פעילות הכנופיות הערביות אל המרחב דרומה מתל אביב. גם כאן פיתחו אנשי הפו"ש פעילות נמרצת, שכללה מעשי תגובה ופגיעות בכפרים ערביים ששימשו בסיסים לכנופיות הערביות. עד מהרה התרבו התלונות בצד הערבי על תוקפנותם של היהודים; גם אנשי הגנה מקומיים התלוננו על פעילותן הבלתי-מרוסנת של כיתות הפו"ש.

פעולות הפו"ש בקו המזרחי ובקו הדרומי הביאו לשיא את פעילותה המבצעית של ההגנה בתקופת המרד הערבי. כ-300-200 לוחמים הוחזקו דרך קבע בפעילות מבצעית מתמשכת, שחוללה תמורה של ממש ביחסי הכוחות במרחב. השליטה באזורי הספר עברה לידי היהודים. העליונות הערבית בשדה ובלילה נשברה. אולם המשך קיומו של הפו"ש לא היה מובטח, בשל הנטל הכספי הגדול שהעמיס על תקציב ההגנה ובשל ההתנגדות שעורר בקרב גורמי ההגנה הוותיקים והמקומיים. גם ממוסד הנוטרות רבו התלונות על פעילותם ה"פרועה" של אנשי הפו"ש.

משא-ומתן חשאי התנהל בין אליהו גולומב לזאב ז'בוטינסקי, בתיווכם של החוגים האזרחיים בראשותו של ישראל רוקח, ראש עיריית תל-אביב, על איחוד בין ההגנה לבין אצ"ל. על פי ההסכם שנחתם כבר בראשי תיבות היה האצ"ל אמור לקבל עליו את מרות מוסדות הישוב, תמורת שיתופו המלא במסגרות הפעולה ובאמצעים שעמדו לרשות ההגנה. בן גוריון, משנודעו לו פרטי ההסכם, הגיב עליו בווטו מוחלט, בטענה כי לא יתכן הסכם לשיתוף פעולה אם ארגון שאינו מקבל את מרותה של ההנהלה המדינית של ההסתדרות הציונית; לא ייתכן להפקיר את ארגון הכוח של התנועה הציונית בידי אויבה הפוליטי של ההסתדרות הציונית והסוכנות היהודית.

פיצוץ ההסכם עם האצ"ל כמו מינוי הרמ"א הבליטו שתי התפתחויות חדשות: כניסת הנהלת הסוכנות היהודית לניהול ענייניה של ההגנה, שעד כה נהנתה מחופש פעולה ידוע, וכן ראייה רחבה יותר של תכלית קיומה של ההגנה; התפיסה החדשה, שעוצבה בעיקר על ידי יו"ר הנהלת הסוכנות, דוד בן גוריון, גרסה שעל רקע העבים המתקדרים בשמיה של הציונות, יש לראות בהגנה לא מכשיר מגן גרידא, כי אם מכשיר כוח לביצוע מדיניות לחץ להשגת מטרותיה של התנועה הציונית וזה מחייב מעורבות גוברת של ההנהגה המדינית בענייני ההגנה.

התפתחות זו לא היתה לרוחם של האישים המשפיעים בהגנה – אליהו גולומב ושאול אביגור –  שבתפיסותיהם ובשיטות פעולתם גילמו את רוח ההגנה הישנה. המתח והחיכוכים בינם לבין רטנר, הרמ"א, חיבלו במידה רבה בסיכוייו של הרמ"א להפעיל את סמכותו.

בחודשים אוגוסט-אוקטובר 1938 חלה התגברות בפעילות הכנופיות. לאחיר שנדחקו מאזור הצפון והשומרון, הגבירו את פעילותם באזור יהודה והדרום – באר-שבע, חברון, בית-לחם, יריחו ורמאללה. הם הצליחו לנתק את רוב דרכי התחבורה באזור ההר, ואף ניסו להשתלט על ירושלים העתיקה ועל יפו. היתה זו התאזרות אחרונה של המרד הערבי. היא הביאה את הממשלה הבריטית לידי החלטה לדכא סופית את המרד; אך בד בבד הממשלה הגיעה לכלל מסקנה כי לא ניתן יהיה להגשים את תכנית החלוקה ופרסמה את החלטתה לגנוז את תכנית החלוקה ולחפש נוסחה חלופית.

אוקטובר

הצבא הבריטי ריכז בארץ כוח של שתי דיביזיות ופתח במבצע נרחב לביעור הכנופיות הערביות בערים ובכפרים. בסיסי הכנופיות חוסלו. מרחב התמרון שלהן הצטמצם והלך. עד מרס 1939 דעך המרד כמעט לחלוטין.

בשלב זה גם שקעה פעילותו של הפו"ש. הוא איבד את משמעותו ככוח ארצי העומד לרשות המפקדה הראשית. הפו"ש פוצל ליחידות מקומיות קטנות העומדות לרשות מפקדי המחוזות. כך התמסמס הסיכוי שהסתמן עם הקמת הפו"ש לקיים כוח ארצי מגויס קבע, העומד לרשות פיקוד ההגנה. לרוע המזל, רטנר עצמו לא תמך בהמשך קיומו של הפו"ש, מחשש להתהוות מרכז כוח עצמאי שיתחרה בסמכות המפקדה הארצית.

7 באוקטובר. בקהיר התכנס "קונגרס עולמי בין-פרלמנטרי של מדינות ערביות ומוסלמיות להגנת פלשתינה". הקונגרס תבע לבטל את הצהרת בלפור, לאסור על עליית יהודים לארץ-ישראל ולשמור על שלמות פלשתינה כמדינה ערבית.

31 באוקטובר. שביתות מחאה ועצרות נערכו ברחבי הישוב היהודי על פי קריאת הוועד הלאומי, במחאה על השינוי המסתמן במדיניות ממשלת בריטניה בסוגיית ארץ-ישראל.

נובמבר

9 בנובמבר. פורסם דו"ח ועדת וודהד. הדו"ח יצא מן הקביעה כי לא ניתן להציע גבולות למדינה יהודית ומדינה ערבית בנות-קיימא. הדו"ח הציע "צורה מתוקנת של חלוקה" ולפיה יוקצו למדינה היהודית 1,250,000 דונם, שהם 5% משטחה של ארץ-ישראל המערבית, במישור החוף שבין זכרון-יעקב לרחובות. יתר שטחי הארץ יחולקו בין המדינה הערבית לבין שטח חסות בריטי.

הממשלה צירפה לדו"ח הודעה כי אין היא רואה אפשרות להגשים את תכנית החלוקה המקורית. בדעת הממשלה להזמין ללונדון את נציגי הפלשתינאים ביחד עם נציגי הארצות השכנות ואת נציגי הסוכנות היהודית כדי לדון עמם על המדיניות הרצויה, בכלל זה מדיניות ההגירה לארץ-ישראל. אם בשיחות אלה לא יגיעו לכלל הסכם בין הצדדים – תקבע הממשלה בעצמה את המדיניות תוך התחשבות  באופיו הבינלאומי של המנדט ובהתחייבויות הכלולות בו.

11 בנובמבר. בדיון בוועד-הפועל הציוני הוחלט לקבל את הזמנת הממשלה לנהל שיחות משותפות עם הערבים, תוך מחאה על צירופם של מלכי ערב לשיחות.

30 בנובמבר. בכינוס ישובי שיזם הוועד הלאומי הוחלט לקלוט ולאמץ 10,000 ילדים מפליטי גרמניה.

דצמבר

7 בדצמבר. בוועידת מרכז מפא"י התייחס בן גוריון לנכונות בריטניה לקלוט ילדים יהודים מגרמניה (ולא להביאם לארץ-ישראל) ואמר: "אם אני אדע שאפשר להציל את כל ילדי גרמניה על ידי העברתם לאנגליה, ורק מחציתם על ידי העברתם לארץ-ישראל, אני אבחר בדבר השני – כי לפנינו לא רק חשבון הילדים האלה, אלא חשבון היסטורי של עם ישראל".

8 בדצמבר. הממשלה הודיעה על שחרור חמשת המנהיגים הערבים שהוגלו לאיי סיישל. הם לא יחזרו לארץ אך יוכלו להשתתף כנציגי הפלשתינאים בשיחות לונדון.

12 בדצמבר. בכינוס פעילי "כופר הישוב" נמסר כי הכנסות המפעל עד תחילת דצמבר הגיעו ל-100,600 לא"י.

31 בדצמבר. בדו"ח רשמי של הממשלה נמסר כי בשנת 1938 בוצעו 986 התקפות על מטרות צבא ומשטרה, 651 התקפות על שכונות ויישובים יהודיים, 341 פגיעות במסילות הרכבת ובדרכי התחבורה, 104 חבלות בקו הנפט. בשנה זו נהרגו 255 יהודים ונפצעו 390; נהרגו 503 ערבים ו-598 נפצעו, רבים מהם בפעולות טרור פנימי; 77 בריטים נהרגו ו-216 נפצעו. בנוסף למספרים אלה נהרגו כ-1,000 ערבים בפעולות יזומות של הצבא והמשטרה, נעצרו 2,543 איש, מהם 2,463 ערבים.