ינו 062015
 

לאחר האנשלוס במרס 1938 וההחמרה הגואה בבעיית הפליטים היהודיים, יזם הנשיא רוזבלט את ועידת אוויאן, על פי עצתו של שר החוץ, סמנר וולס (Welles), ללא ספק כדי להקל על הלחץ שבו חש הממשל האמריקני בשל אי-יכולתו לחולל שינוי של ממש במדיניות ההגירה הנוקשה של ארצות-הברית. העובדה שארצות-הברית לא היתה מוכנה להתחייב להקלות במדיניות ההגירה שלה קבעה מלכתחילה את יעילותה המוגבלת של הוועידה, שכן לכל המדינות המשתתפות הובהר כי אין הכוונה לחולל שינויים בדפוסי ההגירה שלהן. אפילו נוכח גאות הרגשות האנטי-גרמניים בקרב הציבור האמריקני שהגיב בזעזוע כבד על אירועי ליל הבדולח בנובמבר 1938, לא העז הממשל האמריקני ליזום שינוי במדיניות ההגירה והסתפק בהבעת אי-שביעות רצון מופגנת כלפי ממשלת גרמניה. השגריר האמריקני נקרא להתייעצויות על פי החלטת הנשיא רוזבלט ולמרות הסתייגויות אנשי משרד החוץ. השגריר הגרמני בוושינגטון הזהיר את ברלין כי הלכי הרוח בציבור האמריקני הפכו אנטי-גרמניים במובהק, ואפילו חוגים אנטשימיים מוכרים באמריקה מסתייגים ממדיניות המשטר הנאצי כלפי היהודים.

ימים אחדים לאחר ליל הבדולח, הזמין הנשיא רוזבלט את ברנדייס לשיחה, בה סיפר לו על תכנית שהוא הוגה בה ליישב מאה אלף משפחות יהודיות בארץ-ישראל, בהשקעה של 3,000 דולר למשפחה. ארצות-הברית, בריטניה וצרפת יערבו למימון הפרוייקט הזה, ובהשתתפות עתירי ההון היהודיים. ברנדייס יצא מן השיחה מעודד מאד; אך ממשלת בריטניה כבר עלתה על מסלול שהוביל ישירות לתכנית הספר הלבן שפורסמה במאי 1939. רוזבלט הגיב אמנם במורת רוח אך נכנע לדעתם של אנשי משרד החוץ, והסביר לברנדייס ואנשיו כי אינו יכול להתערב בהחלטת ממשלת בריטניה.

בסקר דעת הקהל שהתפרסם באפריל 1939 התברר כי אחוז המתנגדים להקלות במדיניות ההגירה בקרב הציבור האמריקני עלה מ-67% במרס 1938 ל-83% במרס 1939.

הצעת חוק שיזמו הסנטור הדמוקרטי רוברט וגנר וחברת הקונגרס הרפובליקנית, אדית רוג'רס לאפשר קליטת 20,000 ילדי פליטים יהודים מגרמניה, מחוץ למכסות חוק ההגירה, נתקלה בהתנגדות עזה ומאורגנת של הארגונים הימניים ברחבי המדינה ובקונגרס. רוזבלט נמנע מלהטיל את כובד משקלו למען הצעת החוק והיא נפלה (יוני 1939).

בחודשים מאי-יוני התרחשה פרשת האניה "ס"ט לואיס". מאמצי נציג הוועד היהודי אמריקני  בהוואנה לאפשר את ירידת הפליטים היהודים בחופי קובה נכשלו. האמריקנים מנעו את עגינת האניה בחופי פלורידה. האניה חזרה לאירופה. תמרוני השהייה של רב החובל הגרמני של האנייה, קפיטן שרודר, העניקו סיפק למנהל פעולות הג'וינט באירופה, מוריס טרופר (Troper) להשיג  בסופו של דבר רישיונות כניסה לפליטים היהודיים להולנד, לבלגיה, לצרפת ולבריטניה, תוך הבטחת ערובות כספיות להחזקת הפליטים בארצות קליטתם. כמעט כל פליטי "ס"ט לואיס" שנקלטו בארצות שנכבשו בידי הנאצים בשנה הראשונה למלחמה לא שרדו.

ביולי 1939 יזמה קבוצה של אנשי עסקים יהודים, בראשות אלברט לאסקר ויוליוס רוזנוואלד, ובתמיכת מנהיגי הקונגרס היהודי האמריקני הקמת "קרן תיאום" (Coordination Foundation  ) שתחפש אחר ארץ קליטה ליהודי אירופה על בסיס הסדר דומה להסדר "ההעברה" שנחתם בשעתו בין הסוכנות היהודית לממשלת גרמניה לצורך עליית יהודים לארץ-ישראל. דובר על גויאנה הבריטית בחוף הצפוני של דרום אמריקה ועל סומלילנד הבריטית באפריקה. ואולם ממשלת בריטניה פסלה את ההצעות האלה. במסגרת החיפושים אחר ארץ קליטה ליהודים יזם גם הנשיא רוזבלט, ב-1938, פנייה חשאית לרודן האיטלקי מוסוליני, לבדוק אם לא ניתן ליישב את היהודים באתיופיה. מוסוליני השיב כי נראה לו שיש שטחי ארץ מתאימים יותר בצפון אמריקה וברוסיה. משרד הפנים האמריקני בדק את אפשרויות ההתיישבות של פליטים יהודים מאירופה באלסקה. צוות הבדיקה פרסם באוגוסט 1939 דו"ח חיובי ביותר על האפשרויות הגנוזות באלסקה; אך הפקיד הבכיר הממונה על נכסי השטחים והאיים של ארצות הברית, יהודי בעצמו, פסל את התכנית, שהוא פירש אותה כהקמת "מחנה ריכוז וירטואלי" באלסקה. גם משרד החוץ התנגד לתכנית. שר החוץ האל (Hull) הזהיר את הנשיא כי התכנית עלולה לעורר "התרגשות לא נחוצה" בציבור האמריקני ויש לחששו שהפליטים יסתננו בסופו של דבר לתוך ארצות-הברית. שר הפנים, אייקס (Ickes) לא הרפה מן התכנית וגיבש הצעות תיקון שינטרלו את ה"סיכונים" הכרוכים בה ואת צביונה היהודי. משהוגשה ב-1940 כהצעת חוק היא הוכשלה שוב על ידי הקואליציה החזקה של תומכי ההגבלות על הגירת זרים, שמחו כנגד מה שקראו "פתיחת השער האחורי" לשטף של מהגרים זרים.

בין השנים 1933 ל-1941 הגיעו לאמריקה כ-104,000 פליטים מגרמניה. עד 1944 גדל מספר זה ל-133,000. היה זה ציבור בעל כישורים גבוהים, אחוז גבוה מהם בעלי מקצועות חופשיים. הסתגלותם למציאות האמריקנית היתה אולי מהירה יותר מאשר סקטורים אחרים של מהגרים שהגיעו לאמריקה מסוף המאה ה-19; אבל הם הגיעו בתקופה קשה של השפל הגדול, ורבים מהן נאלצו לעשות הסבה מקצועית או להתפרנס ממלאכות שעמדו בניגוד גמור לעיסוקיהם ולמעמדם בגרמניה. היו ביניהם שלא עמדו במסה הזאת ושלחו יד בנפשם. דמות בולטת היה ארנסט טולר, המחזאי הדגול, ששלח יד בנפשו בבית מלון בניו-יורק. תעשיית הסרטים האמריקנית בלטה ביכולת הקליטה של אמנים – בעיקר כותבי תסריטים ובמאים – שלאחר התחלות קשות ביססו עצמם בצמרת עולם הסרטים. בין היוצרים הבולטים, שנפלטו מגרמניה ונקלטו על ידי הוליווד, היו מקס ריינהארדט, הנרי קוסטר, בילי ויילדר, ארנסט לוביטש, פריץ לאנג, אוטו פרמינגר, אנטול ליטבק.