ינו 062015
 

ינואר

25 בינואר. משרד החוץ הגרמני הפיץ חוזר בו סיכם את המדיניות הגרמנית כלפי היהודים עד לשעה זו:

המטרה הסופית של המדיניות הגרמנית כלפי היהודים היא הגירתם של כל היהודים הישובים בתחום הרייך. – – – היהודי הוצא מן [החיים] המדיניים והתרבותיים, אולם עד 1938 היה מעמדו הכלכלי בגרמניה בלתי מעורער. מכך גם רצונו העיקש להחזיק מעמד עד בוא "ימים טובים יותר". – – –

אך היהודים המעיטו בהערכת העקביות והעוצמה של הרעיון הנאציונל-סוציאליסטי. בעת ובעונה אחת עם התמוטטותו של המערך המדיני באירופה המרכזית, שנוצר בוורסאי למען השפלתה של גרמניה, נשברה ב-1938 גם עמדת הכוח של היהודים בווינה ובפראג. – – – כזעזועים של רעידת אדמה מתחיל עתה בכל מקום, גם במדינות מרוחקות, ההישג של מדיניות החוץ הגרמנית במינכן לערער את העמדות של היהדות המבוצרות מזה מאות בשנים.

– – –  שתי השאלות שהתשובה עליהן מהווה תנאי ליציאה יהודית מסודרת, נשארו פתוחות: הראשונה, כיצד לארגן ולממן את ההגירה, והשנייה, לאן לכוון הגירה זו? – – –

היהדות הבין-לאומית נראית במיוחד כבלתי מוכנה בתשובה לשאלה הראשונה. – – – לשאלה השניה, לאיזה יעד סופי יש לכוון את היציאה של היהודים, באותה מידה לא ניתנה תשובה מהוועידה באוויאן, כיוון שכל אחת מהארצות המשתתפות, תוך הצהרה על נכונותה העקרונית להשתתף בפתרון בעיית הפליטים, הודיעה על אי יכולתה לקבל כמויות גדולות יותר של מהגרים יהודים בתחומה. – – – בינתיים, סגרו כמעט כל מדינות העולם באופן הרמטי את גבולותיהן נגד המעמסה של החדירה היהודית. – – – ניתן לשער כיצד תתרחב הבעיה היהודית לממדים של בעיה פוליטית בין-לאומית, כאשר ינועו המוני יהודים מגרמניה, מפולין, מהונגריה ורומניה, בלחצם הגובר של העמים המארחים. השאלה היהודית לא תמצא את פתרונה בשביל גרמניה גם כאשר יעזוב היהודי האחרון את אדמת גרמניה.

ארץ-ישראל, שדעת הקהל קבעה אותה כארץ הגירה, כבר אינה באה בחשבון כיעד להגירה יהודית, מפני שהיקפה לא מספיק לקליטת זרם המוני של יהודים. בעקבות לחץ התנגדות הערבים הגבילה ממשלת המנדט הבריטית את ההגירה היהודית לארץ-ישראל עד למינימום.

בתחילה זכתה הגירתם של יהודים גרמניים לארץ-ישראל לסיוע רחב מידי גרמניה, באמצעות הסכם עם הנציגות היהודית בארץ-ישראל, המתיר העברת רכוש יהודי כיצוא נוסף. גם אם נתעלם מכך, ששיטה זו אפשרה רק למספר קטן של יהודים אמידים להגר, אך לא להמונים חסרי רכוש, עמדו גם שיקולים עקרוניים של מדיניות חוץ נגד צורה זו של הגירה: העברת רכוש יהודי מגרמניה תרמה במידה לא מבוטלת לבניינה של מדינה יהודית בארץ-ישראל. אך גרמניה חייבת להכיר בסכנה שביצירת מדינה יהודית, אפילו מיניאטורית, שתשמש ליהדות העולם בסיס פעולה, כשם שמדינת הווטיקן [משמשת] לקתוליות הפוליטית. מדינה זו תקלוט רק חלק קטן מן היהודים. ההכרה שהיהדות בעולם תהיה תמיד אויב ללא פשרות של הרייך הגרמני השלישי מחייבת הכרעה למנוע כל חיזוק במעמד היהודים. מדינה יהודית תביא ליהדות העולם תוספת עוצמה במשפט העמים. אלפרד רוזנברג ניסח באופן כזה מחשבות אלה בנאומו בדטמולד, ב-15 בינואר 1939: "היהדות שואפת כיום למדינה יהודית בארץ-ישראל, לא על מנת להציע ליהודים בעולם כולו בית, אלא מטעמים אחרים – יהדות העולם זקוקה למדינה מיניאטורית על מנת לשגר נציגים ושרים אקסטרה-טריטוריאליים לכל מדינות העולם ולקדם באמצעותם את תאוות השלטון שלה. אך מעל לכל הם רוצים במרכז יהודי, מדינה יהודית שבה ימצאו חסות רמאים יהודים מכל ארצות העולם, הנרדפים על ידי המשטרה בארצות אחרות; בה יצוידו בדרכונים חדשים ואזי ישולחו לחלקי עולם אחרים. מן הרצוי שידידי היהודים בעולם, ומעל הכל הדמוקרטיות המערביות החולשות על שטח רב כל כך בכל חלקי העולם, יקצו ליהודים שטח מחוץ לארץ-ישראל; מכל מקום לא כמדינה יהודית, אלא כרזרבט יהודי.

– – – לגרמניה אינטרס מכריע בהמשך פיזורה של היהדות. החישוב שעל ידי כך ייווצרו קני חרם ומרכזים אנטי-גרמניים מתעלם מן התופעה שכבר עכשיו ניתן לאבחן אותה בכל חלקי העולם, שזרימת היהודים מעוררת את התנגדותה של האוכלוסיה המקומית, ובכך היא משמשת תעמולה טובה ביותר למדיניות הגרמנית כלפי היהודים.

בצפון-אמריקה, בדרום-אמריקה, בצרפת, בהולנד, בסקנדינביה ויוון, בכל מקום אליו שוטף זרם ההגירה היהודית, ניתן כבר לציין היום גידול ניכר של אנטישמיות. משימתה של מדיניות החוץ הגרמנית היא לעודד גל אנטישמי זה. – – – מטרתה של פעילות גרמנית זו היא פתרון בין-לאומי של השאלה היהודית בעתיד, שלא תוכתב על ידי אהדה כוזבת ל"מיעוט הדתי היהודי המגורש", אלא על ידי הכרתם הבשלה של העמים בסכנה שמהווים היהודים לשימורן הגזעי של האומות."

 

ב-30 בינואר, בישיבה חגיגית של הרייכסטאג, לציון יום השנה לעליית הנאצים לשלטון, נשא היטלר את נאומו המסורתי, בו סקר את תולדות התנועה הנאצית ואת התפתחות הרייך תחת שלטון הנאצים. מכאן עבר להתקפה על מעצמות המערב, בריטניה וארצות-הברית, הפועלות נגד גרמניה ומגלגלות רחמים על היהודים, אך אינן מוכנות לקלוט את "האנשים המעולים האלה". אירופה לא תשקוט כל עוד השאלה היהודית לא סולקה, הכריז היטלר, "ישנם בעולם שטחי התיישבות לרוב, אך אחת ולתמיד יש להפריך את הדעה, שהאל כאילו הועיד את העם היהודי להיזון כטפיל מגופם של עמים אחרים ולנצל את עבודתם היצרנית. היהדות תצטרך להתאים את עצמה לפעילות ישרה ובונה, כמו עמים אחרים, אחרת תאבד במשבר בעל עוצמה ללא תיאור. – – – ודבר אחד הייתי רוצה לומר ביום הזה, הראוי להיזכר לא רק על ידנו, הגרמנים: במרוצת חיי הייתי לעתים קרובות נביא ולרוב לעגו לי. בימי מאבקי לשלטון היה זה, בראש וראשונה, העם היהודי שקיבל את נבואותי בהתפרצויות צחוק, כאשר אמרתי, שיום אחד אקבל עלי את הנהגת המדינה והעם הגרמני, ואז אפתור, בין היתר, גם את הבעיה היהודית. סבורני שגלי צחוק אלה של היהדות, כבר נחנקו בינתיים בגרונם. היום ארצה שוב להתנבא:אם יעלה בידי יהדות הממון הבינלאומית באירופה ומחוצה לה לדרדר את העמים פעם נוספת למלחמה עולמית – אזי לא תהיה התוצאה בולשביזציה של העולם ועמה ניצחון היהדות, אלא השמדת הגזע היהודי באירופה."

מרס

עם ההשתלטות הגרמנית על הפרוטקטורט הצ'כי הונהג שם מיד תהליך האריזציה המהיר על פי המודל האוסטרי. אמנם רק ביולי 1940 הקים אייכמן בפראג את "לשכת ההגירה המרכזית". ההגירה היהודית אורגנה לפי שעה על ידי המשרד הארצישראלי וארגוני הסיוע היא"ס-היצם. עד סוף 1939 יצאו את הפרוטקטורט כ-25,000 יהודים.

בדנציג, שסופחה לרייך בדצמבר 1938, חתמה הקהילה היהודית המקומית, שמנתה כ-4,500 נפש, לאחר שרבים כבר היגרו, על הסכם ליציאה מאורגנת מן העיר. קבוצה ראשונה, שמנתה כ-500 נפש, יצאה לדרכה ב-3 במרס והגיעה לארץ במסגרת עלייה ב' ולאחר טלטולים וניסיונות נחיתה כושלים, בסוף יוני.

אפריל

30 באפריל. פורסם צו המתיר ביטול חוזי שכירות דירות עם יהודים. הצו נועד להאיץ את תהליך ריכוז היהודים בבתים יהודיים.

מאי

בבהלה שאחזה את יהודי גרמניה בחודשים שלאחר ליל הבדולח, כל מי שהיו לו עוד חסכונות היה מוכן לשלם כל מחיר עבור ויזה לארצות דרום-אמריקה, ונטלו על עצמם לא פעם סיכון של רכישת רישיונות חסרי תוקף. חברות ספנות גרמניות ארגנו הפלגות מיוחדות להעברת מהגרים. שכיחים היו המקרים בהם היטלטלו המהגרים באניות מנמל לנמל, עד שהורשו לרדת באיזה חוף. המקרה המפורסם היה של האניה "סנט-לואיס", שהפליגה מהמבורג להוואנה בקובה ועל סיפונה קרוב לאלף מהגרים. כשהגיעו להוואנה, במאי 1939, התבשרו כי הוויזות שלהם אינן תקפות. גם ארצות-הברית סירבה לקלוט אותם. המהגרים טולטלו משך שבועות, עד שהג'וינט הצליח לשכנע ארבע מדינות באירופה לקלוט את הפליטים. למרות הכל, הצליחו כ-120,000 יהודים לעזוב את גרמניה בתקופה שבין ליל הבדולח לאמצע 1941.

ארצות-הברית ובריטניה הקלו מעט במדיניות ההגירה שלהן, לאחר ליל הבדולח, ועד פרוץ המלחמה נכנסו לאנגליה כ-50,000 פליטים. 5,500 ילדים נקלטו באנגליה ללא הוריהם. גם הולנד, דנמרק ובלגיה קלטו מספר מוגבל של ילדים. עד פרוץ המלחמה הגיעו לארץ-ישראל מאוסטריה, במסגרת עלייה ב',  כ-22,000 פליטים, שלא נתפסו על ידי הצי הבריטי. אליהם נוספו כ-12,000 פליטים מן "הרייך הישן", מצ'כיה ומארצות מזרח-אירופה. הגסטפו תמך במבצעי עלייה ב' והקל על מעבר המעפילים דרך וינה ונמלי הדנובה. בין מרס 1939 לספטמבר 1940 הגיעו ארצה שש ספינות "הכשרה מיוחדת" ועליהן 1,691 מהגרים מגרמניה.

על פי המפקד שנעשה בגרמניה בחודש מאי חיו ברייך הישן כ-213,000 יהודים "מלאים". עד סוף 1939 ירד מספרם ל-190,000. רוב היהודים היו מעל גיל 45.

יולי

4 ביולי. בצו ממשלה, בתקנה נלווית מס' 10 לחוק האזרחות, הוקמה "ההתאחדות הארצית של היהודים בגרמניה", שנועדה להחליף את כל הארגונים היהודיים הקיימים ותפקידה העיקרי "לקדם את הגירת היהודים". מכל בחינה שהיא היה גוף זה אב-טיפוס של היודנראטים שהקימו הנאצים בארצות שנכבשו על ידם בזמן המלחמה.