ינו 012015
 

מספר היהודים שהועסקו בעבודדות כפייה בגרמניה הוערך בכ-30,000. במשך השנה נשללו מהם בהדרגהכל הזכויות הסוציאליות השמורות לעובדים באשר הם.

מרס

בישיבה מצומצמת שקיים הימלר עם מפקדים בכירים של הס"ס, דיווח למשתתפים כי נפלה החלטה ללכת נגד רוסיה. על יחידות הס"ס יוטלו "תפקידים מיוחדים". מדובר במלחמת קיום. "על כן תתפתח מלחמת עמים באכזריות שלא תדע רחמים. במהלך המלחמה ייספו בין 20 ל-30 מיליון סלבים ויהודים".

13 במרס. לקראת המערכה הצפויה עם רוסיה, התפרסמה הוראה מטעם ראש המטה הכללי (המפקדה העליונה) של הצבא, הפילדמרשל קייטל (Keitel), ובה נקבע כי "בשטח הפעולה של הצבא נמסרים למנהיג הרייך של הס"ס, מטעם הפיהרר, תפקידים מיוחדים לשם הכנת המינהל הפוליטי. אלה נובעים מן המלחמה בין שתי שיטות פוליטיות סותרות זו את זו, אותה יש להביא לידי הכרעה סופית. במסגרת התפקידים האלה פועל מנהיג הרייך של הס"ס באופן עצמאי ובאחריות עצמית."

בהסדרי התיאום בין הצבא לבין משטרת הביטחון (הס"ד) נקבע כי הצבא יהיה רשאי לעצור פעולות המפריעות למבצעיו; אך מאחורי קווי החזית וכלפי האוכלוסיה האזרחית תהיינה העוצבות המיוחדות של משטרת הביטחון מוסמכות לפעול "באחריות עצמית", כדי לנטרל את כל הגורמים העויינים את הרייך.

26 במרס. בפרנקפורט נפתח "המכון לחקר היהדות", בראשותו של אלפרד רוזנברג. בנאום שנשא בסיום הכנס ושודר ברדיו ברלין, אמר: "אנו סבורים כי המלחמה הגדולה הזאת מהווה מכפכה עולמית – — של טיהור ביולוגי – – – וכי עסקה של גרמניה הוא כיום עסקה של אירופה כולה, עסקו של הגזע היהודי. – – – אכן, אנו חושבים כיום את הבעיה היהודית לאחת הבעיות החשובות ביותר במכלול המדיניות של אירופה, לבעיה שהכרח לפותרה ושתיפתר."

30 במרס. בכנס בו השתתפו למעלה מ-200 גנרלים פרש היטלר את השקפתו על המלחמה הצפויה. הוא הטעים באזני הגנרלים כי מדובר בעימות בין שתי השקפות עולם וכי אין להתייחס אל הצבא האדום כאל צבא שכללי המלחמה חלים לגביו. זו אינה מלחמה כמו במערב. מדובר במלחמת השמד, שתמנע את תקומת הקומוניזם בעד 30 שנה. קודם כל יש להשמיד את הקומיסרים הבולשביסטים ואת האינטליגנציה הקומוניסטית. המפקדים צריכים להוכיח הקרבה אישית ולהתגבר על עכבותיהם.

בתדריכים שפורסמו בהמשך נאמר: "יש לקבוע כי מלבד המתנגדים שבהם נלחמים בדרך כלל עומד כאן בפני החייל גורם הפועל באוכלוסיה האזרחית, שהוא מסוכן במיוחד ומפורר כל סדר. הוא נושאה של השקפת העולם היהודית-בולשביסטית. אין ספק כי הוא ישתמש בכוחו המפורר בתורת נשק שאותו יפעיל בעורמה ומן המארב, בכל מקום שבו יוכל לפגוע בצבא הגרמני הנתון במערכה והמשכין שלום בארץ."

יוני

6 ביוני. יצאה הפקודה החשאית המכונה כ"פקודת הקומיסרים" (Kommissarbefehl). הפקודה מתירה את דמם של הקומיסרים הפוליטיים הנספחים ליחידות הצבא האדום וסיפקה מסגרת לחיסולם של כל הגורמים המזוהים כעויינים ומסוכנים לרייך הגרמני גם בקרב האוכלוסיה האזרחית, בכלל זה היהודים. נאמר בה בין השאר:

"יש לצפות לכך שהיחס לשבויים שלנו מצד הקומיסרים הפוליטיים למיניהם, שזה עמוד השדרה של ההתנגדות לנו, יהיה אכזרי, לא אנושי ומונע מכוחה של שנאה. – – – לפיכך כאשר שובים קומיסרים אלה בקרב או בעת גילוי התנגדות לכוחותינו, יש באופן עקרוני לירות בהם מיד. – – – לא יוכרו קומיסרים פוליטיים כבעלי תפקידים המסופחים לכוחות האויב, במעמד של שבויים. ההגנה המוענקת לשבויי מלחמה לא תינתן להם, ואחרי שיבודדו אותם, יש לחסלם."

 

בעקבות פקודת הקומיסרים מפקד כוחות היבשה של גרמניה, פלדמרשל פון בראוכיטש פרסם הנחיה האומרת כי הוצאתם להורג של קומיסרים שבויים היא בסמכותו של כל קצין.

22 ביוני. נפתחה המערכה נגד רוסיה.

יולי

5 ביולי. פרוסם צו המחיל את חוקי נירנברג (הכוללים איסור מגע עם היהודים) גם על התושבים הצ'כים של הפרוטקטורט.

31 ביולי. גרינג העביר להיידריך הוראה חדשה וזו לשונה:

"כהשלמה לתפקיד שנמסר לך בצו מ-24 בינואר 1939, דהיינו, להביא על ידי הגירה או פינוי לידי פתרון של בעיית היהודים, שיהיה סביר ככל האפשר והולם את תנאי הזמן, הנני מטיל עליך בזה לעשות את כל ההכנות הדרושות מבחינה ארגונית, מעשית וכלכלית, בשביל פתרון כולל של בעיית היהודים בתחום ההשפעה הגרמנית באירופה. – – – אני גם מטיל עליך להגיש לי בהקדם תוכנית-אב של פעולות ההכנה הארגוניות, המעשיות והכלכליות, הדרושות לשם ביצוע הפתרון הסופי של בעיית היהודים."

אוגוסט

15 באוגוסט. גבלס יזם דיון מיוחד בנושא סימון היהודים. גבלס טען כי חיילים הבאים לחופשה מן החזית, מתמרמרים על כך שבעוד שבשטחי הכיבוש הגרמני, עונדים היהודים סימני זיהוי ואילו כאן, ברייך עצמו, היהודים מתנועעים באופן חופשי. כן נידונה שאלת מצוקת הדיור ברייך שניתן לפתור אותה חלקית על ידי פינוי היהודים מדירותיהם והעברתם ל"מחנות צריפים". נמסר כי ברלין עדיין חיים כ-70,000 יהודים. היידריך לחץ להתחיל בפינוי חלקי של היהודים, אך היטלר עוד חכך בדעתו, אם כי נתן הסכמה לסימון היהודים.

ספטמבר

1 בספטמבר. פורסם הצו הדורש מיהודי הרייך לענוד את הטלאי הצהוב. הצו נכנס לתוקפו ב-9 בספטמבר.

באמצע ספטמבר נתן היטלר אור ירוק למבצע שילוח היהודים מן הרייך והפרוטקטרט אל שטחי הכיבוש במזרח.

27 בספטמבר. היידריך הגיע לפראג כ"פרוטקטור בפועל של הרייך" ובואו בישר השלמת תהליך המיזוג של הפרוטקטורט עם הרייך והחרפת המדיניות כלפי היהודים. ראש הממשלה הצ'כית, הגנרל אליאש (Elias) נאסר ונידון למוות באשמת ריגול.

אוקטובר

ללודז' הגיעו קרוב ל-20,000 יהודים שהוסעו מן הרייך ב-20 טרנספורטים, מחציתם מווינה ומפארג, והשאר מברלין וערים גדולות אחרות. נוכח הקשיים בקליטת המועברים מן הרייך בלודז', הוחלט להעביר את היהודי הלאה, היישר לשטחי הכיבוש ברוסיה, לריגה ולמינסק.

9 באוקטובר. יעקב אדלשטיין, נציגם של יהודי צ'כוסלובקיה מול הגרמנים, הגיש לאייכמן, על פי דרישתו, תזכיר ובו פרטי הצעתו לרכז את יהודי צ'כוסלובקיה בתחום מושב מסוים, בו ינהלו היהודים את חייהם ויספקו לנאצים את כוח העבודה הדרוש להם.

10 באוקטובר. היידריך ואייכמן קיימו ישיבה מיוחדת לדיון בעיית היהודים בפרוטקטורט. השנים דנו בהצעה לרכז את היהודים במקום אחד. זה עשוי לשמש מחנה מעבר לקראת שילוחם למזרח. המקום שנבחר לצורך זה הוא מבצר טרזיינשטט.קבוצה של 342 צעירים נשלחה ב-24 בנובמבר להכשיר את עיירת המבצר לקליטת יהודי הפרוטקטורט. אדלשטיין הגיע למקום בדצמבר 1941 ונתמנה ל"זקן המועצה" של יהודי טרזינשטט. הוא והנוער החלוצי שהתקבץ סביבו שיפרו בהרבה את תנאי המקום ובו סדנאות עבודה ופעילות תרבותית ענפה. אייכמן הפך את המקום לגיטו המיועד ליהודים קשישים ומיוחסים מארצות אירופה המרכזית והמערבית. ב-1943 כבר הוצג המקום בתעמולה הגרמנית כ"גיטו לדוגמא".

16 באוקטובר. הוחל בשילוח יהודים מצ'כיה ללודז'.

22 באוקטובר. לאחר דיונים ממושכים בין המשרדים הנאצים הנוגעים בדבר, יצאה "הוראת ביצוע של חוק האזרחות" שפורסמה ברבים ב-25 בנובמבר 1941. נאמר בה כי "יהודי שמקום שהותו הרגיל הוא בחוץ-לארץ, אינו יכול להיות נתין גרמני"; וכן "רכוש היהודי המאבד את הנתינות הגרמנית עובר עם איבוד הנתינות לרייך". תוספת שצורפה לחוק קבעה כי גם הגנרל-גוברנמן וה"אוסטלנד" ואוקראינה וכל השטחים שנכבשו על ידי הצבא הגרמני אשר היהודים "עוברים לשהות שם" הם בגדר חוץ-לארץ. הוראה זו באה לתת גושפנקה "חוקית" הן לפעולות הגירוש או הפינוי של היהודים נתיני הרייך והן להחרמת רכושם.

23 באוקטובר. הימלר הורה לאסור לגמרי הגירת יהודים משטחי הרייך. למחרת הורה קורט דאליגה (Daluege), ראש המשטרה האזרחית (Ordenungspolizei) כי במשך חודש נובמבר יש לגרש 50,000 מיהודי הרייך לסביבות ריגה ומינסק. מבצע זה שנמשך עד ינואר 1942 שולחו יהודים מזרחה ברכבות, בטרנספורטים של 1,000 איש. אלה היו בעצם ההתחלות הביצועיות של תכנית "הפינוי מזרחה", שקרמה עור וגידים בוועידת ואנזה שנערכה בברלין בינואר 1942. תוך כדי כך הופסקה הפעילות ההכשרתית והתרבותית של ארגוני הנוער, ציוניים ואחרים, שבאמצעותה יצאו מאות צעירים לקיבוצי הכשרה ומצאו לעצמם מסגרת ייעודית תומכת, שחצצה במידת מה בינם לבין לחצי הסביבה העויינת הסוגרת עליהם.

נובמבר

29 בנובמבר. בהמשך למטלה שקיבל היידריך מגרינג, ב-31 ביולי 1941, לגבש "תוכנית-אב של פעולות ההכנה הארגוניות, המעשיות והכלכליות, הדרושות לשם ביצוע הפתרון הסופי של בעיית היהודים", ובהסתמך עליה, הוציא היידריך הזמנות לכל הרשויות המרכזיות שיש להן נגיעה בפתרון הסופי של בעיית היהודים באירופה לוועידה מיוחדת שתדון ותגיע לתמימות דעים לגבי "הפעולות הכרוכות בפתרון הסופי הזה". הצורך בגיבוש קו מתואם נעשה דחוף לאור העובדה כי מאז 15 באוקטובר החלו בשילוח טרנספורטים של יהודים משטח הרייך ומן הפרוטקטורט למזרח. הזמנות נשלחו כבר ב-29 בנובמבר 1941 למועד שנקבע תחילה ל-9 בדצמבר; אך ההתפתחויות בזירת המלחמה העולמית – הפצצת פרל הארבור וכניסת האמריקנים למלחמה – גרמו לעיכוב בכינוס הוועידה.

דצמבר

7 בדצמבר. היפנים תקפו את פרל-הרבור. ארצות הברית הכריזה מלחמה על יפן למחרת היום. גרמניה ואיטליה הכריזו מלחמה על ארצות-הברית ב-11 בדצמבר. בו ביום נשא היטלר נאום ברייכסטג, בו תקף בשצף קצף את ארצות הברית ורוזבלט, שהכוח העומד מאחוריו הוא "היהודי הנצחי". מלחמה זו נכפתה על גרמניה, טען היטלר, אך במלחמה זו ממלאה גרמניה שליחות נעלה "לבצע תיקון היסטורי בעל ממדים חד-פעמיים, המוטל עלינו מטעם הבורא".

ערכים אישיים
  1. יעקב אֶדֶלשטיין (1944-1903). נולד בגליציה למשפחה ציונית-דתית. המשפחה עברה למורביה. ב-1933 מונה למנהל המשר הארצישראלי בפראג. ב-1937 עלה לארץ, התאכזב וחזר לפראג והמשיך בפעילותו במשרד הארצישראלי. עם כניסת הגרמנים לצ'כיה, התכנסו חברי ההנהגה הציונית הארצית והחליטו להישאר במקום ולא לנטוש את הציבור שלהם. אדלשטיין בלט כאישיות המרכזית בהנהגה הציונית ונבחר לשמש איש הקשר עם הגרמנים. הוא נכנס ויצא במשרדי הגסטפו, התייצב מולם באומץ ואלה התירו לו לצאת כמה פעמים לחוץ-לארץ, כדי למצוא דרכים לזירוז הגירת היהודים מהפרוטקטורט.במאי 1939 ביקר בארץ-ישראל; בתחילת נובמבר נסע לווינה; בסוף נובמבר נסע לטרייסט; בפברואר 1940 יצא לג'נבה ומשם לברלין; בסתיו 1940 נסע לברטיסלבה; במרס 1941 נסע לאמסטרדם. בכל המקומות האלה נפגש עם מנהיגות הקהילה ועם המנהיגות הציונית המקומית והתריע על הצפוי מצד הגרמנים. בג'נבה נפגש עם משה שרתוק ודיווח לו על הנעשה בפראג ובווינה. אדלשטיין טען כי "העובדה שכמה אנשים אחראיים נשארו על משמרתם ולא מיהרו לברוח על נפשם סייעה בלי ספק ליכולתה של ההסתדרות הציונית [בצ'כיה] להחזיק מעמד. אין ערוך למשקלה המוסרי של עובדה זו. בפולין ברחו כל המנהיגים והדבר עשה רושם נורא - דיכא את הרוחות והוריד את קרן הציונות. נשארו כצאן בלי רועים". אדלשטיין עצמו דחה כל הצעה שלא לחזור לפראג ולמלט את נפשו. באוקטובר 1939 יצא עם 1,000 גברים לניסקו, במסגרת התכנית הגרמנית ליישב את היהודים מחדש באיזור לובלין. בנובמבר חזר לפראג מזועזע מתוצאות הניסוי הזה בשל התנאים הקשים ששררו בפולין. גמלה בלבו ההחלטה לעשות ככל יכולתו כדי למנוע הוצאת היהודים לשטחי פולין. הוא השתדל לשכנע את הגרמנים להקים תחום מושב יהודי בתחומי צ'כיה. באוקטובר 1941 החליטו הגרמנים להקים את גיטו טרזיינשטט. אדלשטיין מונה כיושב-ראש הגיטו. לצדו פעלה מועצה בת 12 חברים. בינואר 1943 הודח מתפקידו. בדצמבר 1943 נשלח עם משפחתו לאושוויץ. ביוני 1944 הוצא להורג עם משפחתו.