ינו 012015
 

עם הפלישה לרוסיה החלו גם פעולות החיסול ההמוני של היהודים בשטחי הכיבוש הנאצי. עד לאותה שעה נסבה המדיניות הנאצית על ריכוז היהודים בגיטאות, יצירת תנאי מחיה בלתי אפשריים והרעבה, שאמורים היו להביא לכליה "טבעית" של המוני היהודים בגנרל-גוברנמן. מטרה זו לא הניבה תוצאות מספיקות בעיני המנהיגות הנאצית. מכל מקום עם פתיחת המערכה נגד רוסיה הסובייטית, מערכה שהוגדרה מלכתחילה כמלחמת הכרעה גורלית בין "שתי שיטות" ובה הוצגו הרוסים כמי שאין להחיל עליהם את חוקי המלחמה המחייבים יחס הומני אל האוכלוסיה האזרחית ואל שבויי מלחמה, נפרץ הסכר האחרון שהבדיל בין המאמץ לדחוק את היהודים למצב שבו מטשטש הגבול בין קיום לאי-קיום לבין המאמץ להשמיד את היהודים בפעולה ישירה ותחת חסות המלחמה הטוטלית, משוללת הרסן, כנגד העם הרוסי והמשטר הבולשביקי.

בפקודת "מבצע בַּרבַּרוֹסָה", בפרק "הוראות לגבי שטחים מיוחדים", נאמר: "בשטחי פעילות הצבא יקבל הרייכספיהרר ס"ס, בשם הפיהרר, את התפקידים המיוחדים להכנת המינהל הפוליטי. – – – במסגרת התפקידים הללו יפעל הרייכספיהרר באופן עצמאי ועל אחריותו. – – – הרייכספיהרר יוודא שהוצאת מטלותיו אל הפועל לא תפריע למבצעים הצבאיים. פרטים יעובדו ישירות בין פיקוד הצבא לבין הרייכספיהרר ס"ס." ראש המטה הכללי הגרמני, פלדמרשל פון בראוכיטש, הוציא פקודת יום ב-28 במרס, בעקבות תיאום שהושג בין הצבא לבין הס"ס, הקובעת כי "היחידות הללו (האיינזצגרופן) תפעלנה בעורף היחידות הלוחמות ותעסוקנה בתפיסת חומר ארכיוני, רשימות ארגונים ואגודות אנטי-גרמניות ובחיפוש אחרי יחידים, מנהיגים גולים, מחבלים וכדומה. הן תגלינה ותחסלנה תנועות אנטי-גרמניות, ובתחומים הללו תשתפנה פעולה עם גורמי הביטחון של הצבא."

על פי ההסכם שוחרר הצבא ממשימת ההרג ההמוני שעליה הופקד הס"ס ועוצבות המבצע שלו. המגוייסים ליחידות המבצע נבחרו בקפידה ועברו אימונים מרוכזים במאי 1941. לכל עוצבת מבצע צורפו יחידות משנה שכונו "איינזצקומנדו" או "זונדרקומנדו". בחודש יוני, סמוך למתקפה, קיים היידריך שני תדריכים עם מפקדי העוצבות, בהן הסביר את המשימות המוטלות עליהם. ב-2 ביולי שיגר היידריך למפקדי העוצבות תמצית כתובה של ההוראות: "להלן אני מוסר בצורה מתומצתת מידע על ההוראות החשובות ביותר שנתתי לאיינזצגרופן ולאיינזצקומנדות של הסיפ"ו והס"ד  בבקשה לאמץ אותן. – – – הוצאות להורג. יש להוציא להורג את כל אלה: עסקני הקומינטרן וכן כל הפוליטיקאים המקצועיים הקומוניסטים; העסקנים הבכירים, הבינוניים והזוטרים של המפלגה, הוועדים המרכזיים, המחוזיים והנפות; קומיסרים עממיים; יהודים במנגנון המפלגה והמדינה; יסודות קיצוניים אחרים (מחבלים, תועמלנים, צלפים, מתנקשים, מסיתים וכו')."

במסגרת הוראות כלליות אלה בוצעה השמדת היהודים בשטחי הכיבוש החדשים בחזית הרוסית.

עוצבות המבצע של הס"דוהסיפ"ו, האיינזַצגרוּפֶּן (Die Einsatzgruppen des Sicherheitsdienst und der Sicherheitspolizei), אורגנו בארבע קבוצות – A, B, C, D – שצורפו לכוחות הצבא המסתערים על רוסיה. עוצבה A שמנתה כ-1,000 איש סופחה למפקד העורף של גיס צפון, שפעל בארצות הבלטיות – ליטה, לטביה ואסטוניה – ובשטח המשתרע עד לנינגרד. עוצבה B, שמנתה 655 איש, סופחה למפקד עורף גיס מרכז ומרחב פעילותה השתרע על ביילורוסיה ואזור סמולנסק עד פאתי מוסקבה. עוצבה C, שמנתה בין 700 ל-800 איש, סופחה למפקד העורף של גיס דרום ותחום פעילותה אוקראינה הצפונית והמרכזית. עוצבה D , שמנתה 600 איש, בפיקוד ס"ס שטאנדארטֶנפיהרר פרופ' אוטו אולֶנדורף, סופחה למפקדת הארמיה ה-11 ופעלה בדרום אוקראינה, בקרים ובמחוזות קְרַסנוֹדַר וסטַברוֹפּוֹל, בקידמת הקווקז. עוצבות המבצע נעו באופן חופשי, תוך שיתוף פעולה עם הצבא, במרחבים הכבושים, עברו ממקום למקום, הוציאו את היהודים מן הערים והעיירות, הריצה אותם לפאתי העיר או העיירה, אילצו אותם לחפור בורות ותעלות וירו בהם. הגופות נערמו זו על זו בקבר המוני וכוסו בעפר.

איינזצגרופה A ביצעה בסיוע משטרות העזר המקומיות, הליטאיות והלטביות, את ההרג ההמוני בוילנה, בקובנה, בריגה ובמספר רב של ערים ועיירות. עוצבה זו התקדמה עם כוחות הצבא עד פאתי לנינגרד; אך נעצרה שם. עם התייצבות החזית פורקה העוצבה ואנשיה פוזרו ברובם בין המשרדים המחוזיים של הס"ד והסיפ"ו. יחידות ניידות קטנות המשיכו בפעילות של טיהור השטח שבין הארצות הבלטיות לבין קו החזית במזרח.

איינזצגרופה B נעה למינסק, נכנסה לבְּרֶסְט-ליטוֹבְסְק, ביאליסטוק, סְלוֹנים, בַּרַנוֹביץ', אחר כך לדרום ביילורוסיה, למוהילב, בּוֹבְּרוּיסְק, הוֹמֶל ויחידותיה הגיעו לבְּריַאנְסְק, קורסק, אוֹריוֹל, טוּלָה. בכל המקומות האלה בוצעו רציחות המוניות של יהודים, צוענים, פעילים קומוניסטים ושבויי מלחמה. יחידות העוצבה התפרשו גם בביילורוסיה הצפונית עד להתיצבות החזית מול מוסקבה.

איינזצגרופה C התפרסה באוקראינה המערבית. חלק מיחידותיה הגיעו ללבוב וערכו שם את הפוגרום הגדול נגד יהודי העיר, בשיתוף הלאומנים האוקראינים המקומיים. יחידת זונדרקומנדו ביצעה את רציחת ההמונים בטַרנוֹפּוֹל ובזְלוֹצ'וֹב ונעה הלאה מזרחה לז'יטומיר, תוך ביצוע רצח המונים בלוּצְק, דוּבּנוֹ וקְרֶמְניץ. בסוף ספטמבר ביצעה את רצח 30,000 יהודי קייב בגיא בַּאבִּי-יאר. אותה יחידה ביצעה בראשית ינואר את רצח יהודי חרקוב. יחידת איינזצקומנדו שלה נעה מזרחה וחיסלה את יהודי קָריבוֹי-רוֹג, דְנְיֶפּרוֹפֶּטרוֹבְסְק, זַאפּוֹרוֹזְ'יֶה והגיעה עד רוֹסטוֹב על גדות הדוֹן. בעיר רוֹבְנוֹ, שהפכה בירת "נציבות הרייך אוקראינה", ערכו בראשית נובמבר אקציה גדולה והרגו את רוב יהודי העיר.

איינזצגרופה D, שסופחה לארמיה ה-11, התקדמה בדרום אוקראינה, תוך ביצוע רציחות המוניות בניקוֹלַיֵיב, חֶרְסוֹן, בסימְפֶּרוֹפּוֹל, סֶבַסְטוֹפּוֹל, פֵיאוֹדוֹסיָה שבקרים, במַייקוֹפּ ונוֹבוֹרוֹסִיסְק, אַרְמַאוִיר ופְּיַאטִיגוֹרְסְק, במחוזות קְרַסְנוֹדַר וסְטַבְרוֹפּוֹל.

עד חורף 1941 נהרגו בפעולות אלה, לפי הערכה, כחצי מיליון יהודים. באוקראינה היה קצב ההשמדה והיקפה גדולים יותר בהשוואה לאזורי הלחימה האחרים. עד דצמבר 1941 נהרגו בשטחי אוקראינה בין 150,000 ל-200,000 יהודים. עד שהחלה נסיגת הגרמנים משטחי ברית-המועצות באביב 1943 רצחו יחידות האיינזצגרופן כמיליון ורבע יהודים, מאות אלפי אזרחים רוסיים וכן שבויי מלחמה.

במשך פעילות הרצח ההמוני, ביחוד בחודשים האחרונים של 1941 הועלתה הטענה מפי המפקדים הנאצים הממונים על הלוגיסטיקה של הלחימה והשליטה באזורי הכיבוש כי הרג ללא הבחנה של היהודים הנעשה בלי להביא בחשבון שיקולים כלכליים גורם נזק כלכלי ברור לרייך ולמאמץ המלחמה, שכן רבים מן היהודים מעורבים תעשייה הזעירה והבינונית וניתן היה לנצל את הפוטנציאל היצרני שלהם.

על רקע גילויי היסוס ועייפות בקרב הגייסות המשתתפים בפעולה נגד היהודים ונגד הפרטיזנים הרוסיים פרסם ב-10 באוקטובר מפקד הארמיה הששית, פון-רייכנאו (von Reichenau), נאצי מושבע בעצמו, פקודת יום בה הוא מזכיר לחיילים כי "מטרתה העיקרית של מלחמה זו, נגד המערכת היהודית-בולשביסטית, היא להרוס כליל את הפוטנציאל של עוצמתה ולשרש את ההשפעה האסייתית על חיי התרבות באירופה". החייל חייב להבין הבנה מלאה את הצורך בקו חמור אך צודק נגד "תת-בני-האדם היהודיים". כל גילויי הרחמים כלפי השבויים או האזרחים ראויים לגינוי. רק נחישות אכזרית יכולה להבטיח את ביטחון הצבא ואת הניצחון. "רק כך נוכל למלא את תפקידנו ההיסטורי ולשחרר, אחת ולתמיד, את העם הגרמני מן הסכנה היהודית-אסייתית". היטלר ציווה להפיץ את הנוסח של פון רייכנאו בין כל יחידות הצבא בחזית הרוסית.

בשטחים שנכבשו על ידי הגרמנים ברוסיה ובארצות הבלטיות חיו כ-2.5 מיליון יהודים. מיליון מהם הספיקו לברוח מזרחה. על אף פעולות החיסול של עוצבות המבצע, עד תחילת החורף עדיין נשארו כמיליון יהודים בשטחים שנכבשו. ב-28 באוגוסט התפרסמה הוראה בדבר הקמת גיטאות. אלה נועדו מלכתחילה לשמש מקומות ריכוז שיקלו על מלאכת ההשמדה. בכמה מקומות הוקמו שני גיטאות, באחד כונסו האנשים שניתן היה לנצלם ככוח עבודה ובשני האנשים שיועדו להשמדה מיד. בכל המקרים הוסבר ליהודים כי הגיטאות נועדו לספק ביטחון ליהודים.

כל הגיטאות שהוקמו בשטחי הכיבוש הרוסיים לא נועדו להאריך ימים ולאמתו של דבר פעולות ההשמדה בידי עוצבות האיינזצגרופן נמשכו בהפוגות עד נסיגת הגרמנים ב-1943. קצב ההשמדה נקבע במידה רבה על פי מצב הלחימה בחזית ועל פי שינויי מזג האוויר ועל פי המיקום הגיאוגרפי. בשטחים המערביים של אוקראינה, ביילורוסיה וגליציה ובארצות הבלטיות היה הקצב מתון יותר ונקבע גם על פי תכניותיהם המדיניות של הנאצים. שטחים שנועדו להיספח לגנרל-גוברנמן יושמו בהם הדפוסים שהונהגו במרחב זה ואילו בשטחים המזרחיים התנהלה ההשמדה בקצב מזורז.  בביילורוסיה המערבית חוסלו עד סוף 1941 רק 8 גיטאות ואילו בביילורוסיה המזרחית חוסלו עד סוף 1941 35 גיטאות. רק גיטו מינסק, שהיה הגדול ביותר במרחב זה ובו רוכזו כ-100,000 יהודים, המשיך להתקיים עד אוקטובר 1943.

בשל גילויי השחיקה שניכרה בקרב אנשי הס"ס, מבצעי ההרג ביריה, והקצב שאינו משביע רצון, החלו דנים במעבר לשיטות "נקיות" ומהירות יותר. כבר ב-16 ביולי דיווח מיור ס"ס רולף היינץ הפנר לאדולף אייכמן בברלין על "תוצאות דיונים שונים שנתקיימו כאן במשרד הרייך-גוברנר": "הדברים בחלקם יישמעו פנטסטיים, אך לדעתי הם בהחלט קבילים." בדיונים אלה נבחן פתרון השאלה היהודית במחוז וורטא (וורטגאו). ההצעה שנבחנה היתה לרכז 300,000 יהודים במחנה עבודה, קרוב ככל האפשר למכרות הפחם. אבל "יש סכנה שבחורף הקרוב לא נוכל לכלכל את כל היהודים. יש על כן לשקול בכנות האם הפתרון ההומני ביותר איננו לגמור עם אלה מן היהודים שאינם מסוגלים לעבודה על ידי איזה מתקן מהיר. מכל מקום זה יהיה יותר נעים מאשר להניח להם לגווע ברעב."

בניסויים שנעשו בשטח נמצא כי ניתן להמית עשרות אנשים בת אחת, באמצעות גז הנפלט ממכוניות שעליהן מורכבים תאים סגורים באופן הרמטי וניתן לדחוס בהם עד 60 איש. בעקבות ניסויים אלה הוזמנו כ-30 "מכוניות מיוחדות", שעל פי הערכה נרצחו בהן כ-400,000 נפש במשך החודשים הראשונים של שנת 1942. על פי הערכה אחרת נרצחו במשך הזמן בשיטה זו כ-700,000 נפש, מחציתם בשטחי הכיבוש ברוסיה ומחציתם במחנה ההשמדה חלמנו.

 

 

הערות
  1. גיטו מינסק. מינסק, בירת הרפובליקה הביילורוסית הסובייטית, נפלה בידי הגרמנים ב-28 ביוני 1941. מספר היהודים בעיר נאמד בכ-80,000 איש, כשליש מכלל התושבים. הגרמנים חסמו את דרכי הבריחה מזרחה ורק חלק קטן מיהודי העיר הצליחו לברוח. ב-8 ביולי הוציאו הגרמנים להורג 100 יהודים. זו היתה פתיחה למעשי הרג יומיומיים של יחידים וקבוצות. ב-20 ביולי הוקם הגיטו. נכללו בו 34 רחובות וסמטאות ובית-הקברות היהודי. כאן רוכזו כל תושבי העיר היהודים ועוד כעשרים אלף יהודים מן העיירות הסמוכות. הוקם יודנראט ובראשו הוצב אליהו מושקין. ביודנראט נכללו שבע מחלקות: רישום, שיכון, אספקה, בריאות, סעד, סדנאות ועבודה. ב-7 בנובמבר ערכו הגרמנים אקציה ברחובות הגטו, עצרו 12,000 יהודים, העבירו אותם לעיירה סמוכה ורצחו אותם שם. את בתי הנרצחים איכלסו יהודים שהובאו לכאן מגרמניה. מנובמבר 1941 עד אוקטובר 1942 הועברו למינסק למעלה מ-35,000 יהודים מהרייך ומהפרוטקטורט. הם שוכנו בגיטו נפרד שגבל בגיטו של יהודי מינסק. רובם ככולם הושמדו באקציה הגדולה ביולי 1942. ב-20 בנובמבר בוצעה אקציה שנייה ובה נרצחו 7,000 יהודים. בפברואר 1942 אסרו הנאצים את ראש היודנראט, מושקין, ותלו אותו באשמת שיתוף פעולה עם המחתרת היהודית בגיטו. המחתרת הוקמה באוגוסט 1941. נמנו עליה כ-450 חברים, מאורגנים בתאים. בראשית 1942 נוצר קשר בין המחתרת לבין הפרטיזנים ביערות. ב-2 במרס ערכו הנאצים את האקציה השלישית. הם תבעו מן היודנראט להעביר לידיהם 5,000 יהודים. המחתרת הורתה שלא למלא אחרי הדרישה הגרמנית. הגרמנים עצרו למעלה מ-5,000 שחזרו ממקומות העבודה שלהם מחוץ לעיר והוציאו אותם להורג. הגרמנים תבעו להסגיר בידיהם את ראש המחתרת, הרש סמולאר, אך יושב ראש היודנראט טען כי האיש נהרג והראה תעודת זהות שלו טבולה בדם. לאחר האקציה החלה בריחה של חברי המחתרת אל היערות. הבורחים הקימו שבע יחידות פרטיזנים שהתפזרו ביערות הסמוכים. על פי הערכה כ-10,000 יהודים עשו דרכם אל היערות. רבים נפלו בדרכם לשם. הגרמנים ערכו אקציות ליליות תכופות ללכידת יהודים. ב-2 באפריל תפסו ורצחו כ-500 יהודים. ב-31-28 ביולי כונסו אלפי יהודים בכיכר העיר והוכנסו למשאיות גז. כ-30,000 יהודים נלכדו ונרצחו באקציה גדולה זו, בתוכם גם ראש היודנראט וראש המשטרה היהודית. רק כ-9,000 יהודים נשארו בגיטו, שהפך למחנה עבודה. את מקום היודנראט שחוסל תפסו כמה יהודים משתפי פעולה שנמנו על קבוצה שנקראה "הקבוצה האופרטיבית". באוגוסט 1943 יצאה משלוח יהודים למחנה ההשמדה סוֹבִּיבּוֹר. ב-10 בספטמבר הוצאו כ-2,000 יהודים למחנה עבודה ליד לובלין. ב-21 באוקטובר נערכה האקציה האחרונה. 4,000 היהודים האחרונים הועברו ממינסק לעיר קרובה והוצאו להורג. ב-3 ביולי שוחררה מינסק. שרדו בה יהודים מעטים שהתחבאו. מיהודי הרייך שרדו רק עשרה יהודים. מספר היהודים שהושמדו במינסק, בכל האקציות, הגיע לכ-90,000 נפש.



  2. גיטו לבוב. לבוב נכבשה ב-30 ביוני 1941. העיר מנתה 340,000 תושבים, וכשליש מהם יהודים. זו היתה הקהילה היהודית השלישית בגודלה בפולין, אחרי וארשה ולודז'. בתקופת השלטון הסובייטי נכנסו לעיר עוד כ-100,000 פליטים יהודים שברחו לכאן משטחי פולין הכבושים בידי הגרמנים. משהתקרבו הגרמנים לעיר יצאו ממנה כ-10,000 יהודים, עם הצבא הרוסי הנסוג. בארבעה ימי פרעות, עד ה-3 ביולי, נרצחו כ-4,000 יהודים, בידי האיינזצגרופה והאספסוף האוקראיני. היהודים הצטוו לענוד סרט לבן ועליו מגן-דוד כחול. בסוף יולי שוב פרעו האוקראינים ביהודים והרגו כ-2,000 איש לציון זכרו של פטלורה. הוקם יודנראט ובראשו הוצב ד"ר יוסף פרנס. באוגוסט נדרשו היהודים לשלם 20 מיליון רובל, כדמי כופר. הכסף שולם אך בני הערובה שנלקחו על ידי הגרמנים נרצחו אף על פי כן. בתי הכנסת הועלו באש וכמה מבתי העלמין נהרסו. בספטמבר הוקמה המשטרה היהודית. גבר הלחץ לגיוס לעבודות כפייה. באוקטובר נרצח פרנס בשל סירובו למסור עובדים נוספים למחנה העבודה יאנובסקה שבפאתי העיר. במקומו מונה אברהם רוטפלד. ב-8 בנובמבר הוקם הגיטו והיהודים נצטוו לעובר אליו עד 15 בדצמבר. בתהליך ההעברה נרצחו כ-5,000 קשישים וחולים. בחורף החלו שילוחים למחנות עבודה בערי הסביבה. רוטפלד מת בפברואר 1942 ובמקומו מונה הנריק לנדסברג. במרס 1942 פקדו הגרמנים על היודנראט להכין רשימות יהודים להעברה מזרחה ל"עבודה". באקציה שבוצעה באותו חודש הועברו למחנה ההשמדה בלז'ץ כ-15,000 יהודים. ב-8 ביולי נתפסו כ-7,000 יהודים, שברשותם לא נמצאו אישורים ממקומות עבודה. הם הועברו למחנה יאנובסקה ושם נרצחו. ב-10 באוגוסט החלה האקציה הגדולה שנמשכה כשבועיים ובה שולחו לבלז'ץ כ-50,000 יהודים. שטח הגיטו צומצם. לנדסברג הוצא להורג ועמו קבוצת עובדים של היודנראט ושוטרים יהודים. מאמצע אוגוסט 1942 החלה התארגנות מחתרתית בגיטו, תוך מאמץ להשיג נשק ולהסתנן אל היערות הסמוכים. מאמצים אלה היו מפוזרים ולא הבשילו לכלל יצירת מסגרת מחתרתית מאורגנת. בנובמבר הוצאו מן הגיטו בין 5,000 ל-7,000 "בלתי-פרודוקטיבים" ושולחו לחיסול במחנה יאנובסקה ובבלז'ץ. בינואר 1943 הפך הגיטו למחנה עבודה ובהזדמנות זאת הוצאו להורג כ-10,000 יהודים שהוגדרו כ"בלתי חוקיים", כיוון שלא נמצאו ברשותם אישורים ממקומות עבודה. בסוף ינואר בוטל היודנראט ורוב חבריו הוצאו להורג. במרס 1943 נרצחו עוד כ-1,500 יהודים שעבדו מחוץ לעיר. 800 יהודים שולחו לאושוויץ. במאי נעשתה סלקציה במקומות העבודה. הושארו רק "החיוניים ביותר" והשאר הוצאו להורג. ב-1 ביוני נפתח המבצע לחיסול הגיטו. כוחות גרמניים ואוקראינים כיתרו את הגיטו ופתחו במצוד ובניסיון לרכז את כל היהודים ששרדו. הם נתקלו בהתנגדות שהסבה להם אבידות. כ-3,000 יהודים מצאו את מותם בגיטו וכ-7,000 נלכדו והועברו למחנה יאנובסקה, שם הוצאו להורג.



  3. גיטו ביאליסטוק. ביאליסטוק נמסרה לידי הרוסים ב-22 בספטמבר 1939 ונכבשה על ידי הגרמנים מחדש ב-27 ביוני 1941. למעלה ממחצית תושבי העיר היו יהודים ורוב מפעלי התעשייה והחנויות היו בבעלות יהודית. ביום הכיבוש נרצחו כ-2,000 מיהודי העיר ובשבועיים הבאים נרצחו עוד כ-4,000 יהודים, שהוצאו לשדה הסמוך לעיר. יומיים לאחר הכיבוש הוקם היודנראט בעיר. בראשות המהנדס אפרים ברש. ב-1 באוגוסט הוקם הגיטו בשטח צר מאד ובתוכו נסגרו כ-50,000 יהודים, תושבי העיר והסביבה. הגיטו הפך למרכז תעשייה ובסיס אספקה לצבא הגרמני. רוב היהודים הועסקו במפעלים שבתוך הגיטו, ומיעוטם במפעלים שמחוץ לגיטו. בצד התעשייה המייצרת לשלטונות הכיבוש, פעלה בגיטו תעשייה חשאית שהפיקה מוצרים לצריכת תושבי הגיטו. פעילות מסחר ערה התנהלה בגיטו. באמצע 1942 הורה הגסטפו ליודנראט להפסיק את כל הפעילות המסחרית בגיטו. מ-18 בספטמבר עד 21 באוקטובר הועברו בפקודת השלטונות כ-4,500 מיהודי הגיטו – חולים, זקנים, מובטלים – לעיירה פרוז'אני. בגיטו התחדשה פעילות תנועות הנוער, שהושבתה בתקופת השלטון הקומוניסטי. היריבות בין התנועות השונות – ציוניות, בונד, קומוניסטים – עיכבה את ליכוד הארגונים ויצירת מחתרת מאוחדת עד יולי 1943, בהנהגת מרדכי טננבוים תמרוף, שהגיע לכאן מוארשה בשליחות תנועת "דרור". סגנו היה דניאל מושקוביץ מהקומוניסטים. מאמציו של טננבוים להשיג נשק מארגון המחתרת הפולני "ארמיה קריובה" העלו חרס. הנשק שהוברח אל הגיטו הובא על ידי העובדים אצל הגרמנים. חברי המחתרת ערכו שתי פשיטות על מחסני נשק גרמניים והצליחו לשם יד על כ-70 רובים וחלקי רובים. בגיטו פעלו כמה סדנאות נשק ובהם ייצרו גם רימוני יד. בין ה-5 ל-12 בפברואר 1943 נערכה אקציה גדולה שבמהלכה נשלחו לטרבלינקה כ-10,000 יהודים וכ-2,000 נורו במקום. ניסיון התנגדות של "גוש מס' 1" במחתרת היהודית, שבו חברו הקומוניסטים, השומר-הצער, וחלק מן הבונד, הפיל חללים בקרב חברי הגוש. ראש היודנראט, שתמך במחתרת, קיווה כי לאחר האקציה הגדולה יניחו הגרמנים לגיטו להתקיים, כיוון שכוח הייצור של הגיטו חיוני. קבוצה של לוחמים התבססה ביערות מסביב לביאליסטוק והניחה יסוד להקמת תנועה פרטיזנית באזור. באמצע אוגוסט כותר הגיטו על ידי כוחות חזקים של הס"ס וחיל עזר אוקראיני. 30,000 היהודים ששרדו בגיטו נצטוו להתרכז לצורך העברה ללובלין. המחתרת קראה ליהודים לא להיענות לצו הפינוי. ופתחה באש. 300 הלוחמים בגיטו ניהלו קרב נואש בו נהרגו רובם, כתום חמישה ימי קרבות. יהודי העיר פונו למחנות ההשמדה בטרבלינקה ובמיידנק. רכבת ובה 1,200 ילדים נשלחה לטרזיינשטאט. משם נשלחו היהודים כעבור חודש לאושוויץ. כ-2,000 יהודים נשארו בגטו; אך כעבור שלושה שבועות נשלחו אף הם למיידנק וביניהם ראשי היודנראט ומפקד המשטרה היהודית. לוחמים מעטים הצליחו לחמוק ליערות והצטרפו לקבוצות חמושות שחמקו מן הגיטו טיפין-טיפין מאז דצמבר 1942. כ-150 פרטיזנים יהודים, שיצאו מביאליסטוק, פעלו ביערות הסביבה ובאביב 1944 התחברו אל הפרטיזנים הרוסים. כ-60 פרטיזנים יהודים שרדו. באוגוסט 1944 הגיע הצבא האדום לביאליסטוק ושחרר אותה.

ערכים אישיים
  1. אפרים ברש (1943-1892). ראש היודנראט בגיטו ביאליסטוק. בן למשפחה אמידה. קיבל השכלה יהודית וכללית. השתלם כמהנדס בגרמניה. הצטרף לתנועה הציונית והיה פעיל בולט בתוכה. עבר לביאליסטוק בשנת 1934. שימש כמנהל הקהילה היהודית המקומית. בנו בכורו עלה לארץ, למד באוניברסיטה העברית ובזמן המלחמה התגייס לצבא הבריטי והיה מראשוני הטייסים היהודים בצבא הבריטי. עם כיבוש ביאליסטוק מונה ברש כסגן ראש היודנראט, אך בפועל שימש כראש היודנראט ותוך זמן קצר מונה רשמית לתפקיד זה. מסע הגירושים וההשמדה של הגיטאות באיזור, בסתיו 1942, פסח על ביאליסטוק. ברש האמין כי ניתן יהיה להציל את הגיטו, רובו או חלקו, אם רק יוכיח את כוח הייצור שלו. "הצלה באמצעות עבודה" היתה ההנחה שהחזיקו בה רבים מראשי היודנראטים בשטחי הכיבוש הגרמנים. הוא פעל מצד אחד למנוע פעולות התנגדות כלפי הגרמנים ומצד שני שמר על קשרים הדוקים עם המחתרת היהודית בגיטו ואף סייע לה באמצעים שונים. סמוך לפרוץ המרד נקרעו היחסים בינו לבין מנהיגי המחתרת. ברש החזיק בדעתו כי אין להתקומם ויש עדיין תקווה להציל את היהודים תוך שיתוף פעולה עם הנאצים. עם חיסול הגיטו באוגוסט 1943, הועברו אנשי היודנראט ל"גיטו קטן" באחד מרחובות העיר. בספטמבר הוצאו ושולחו גם הם למיידנק.