ינו 012015
 

ינואר

בהולנד נפתח מבצע גיוס יהודים לעבודה ומחנות עבודה הוקמו בחלקים שונים של המדינה. היה זה צעד ראשון ביישום תכנית הפינוי מזרחה שעליה החליטה ועידת ואנזה.

מרס

חוקי נירנברג נכנסו לתוקף בהולנד. הוחל איסור על נישואי תערובת בין יהודים ללא-יהודים. הוראה זו התגלתה כבלתי אפקטיבית.

27 במרס. רכבת ובה 1,012 יהודים, ממחנה דראנסי ומחנה קומפיאן בצרפת, יצאה בדרכה לאושוויץ. אייכמן דרש להגדיל את המכסה ל-5,000 ואכן בחודשים אפריל-יוני שולחו עוד כ-5,000 יהודים בחמישה משלוחים.

מאי

בהולנד, בלגיה וצרפת נצטוו היהודים לענוד את הטלאי הצהוב. חלוקת הטלאי הוטלה על האיגודים היהודיים והרשויות המקומיות. בבלגיה סירבו העיריות, להוציא עיריית אנטוורפן, לשתף פעולה עם תקנה "הפוגעת במידה כזאת ישירות בכבוד העצמי של כל אדם, יהיה אשר יהיה". השלטונות הגרמניים נאלצו לבצע את החלוקה בעצמם. סרבנות זו סייעה ליהודים רבים להתחמק מן המפקד ולרדת למחתרת.

5 במאי. היידריך נפגש בפאריס עם ראש המשטרה הצרפתית וסיכם עמו על גירוש היהודים חסרי הנתינות.

בנורבגיה לא הוטרדו היהודים יתר על המידה עד הקיץ של 1942.

בדנמרק נגדע באבו הניסיון של חוגים אנטישמיים בסיוע נציגי השלטון הגרמני, לעורר את השאלה היהודית כבר בחורף 1941. יהודי דנמרק נהנו משלווה יחסית עד סתיו 1943.

בכל ארצות הכיבוש המערביות לא היה לרסה"א וביתר ייחוד למחלקה שעליה היה ממונה אייכמן –B 4 IV – אותו חופש פעולה ממנו נהנו בשטחי הכיבוש במזרח. כאן נשמרה חזות של נוכחות דיפלומטית ולמשרד החוץ הגרמני היתה גם כן דריסת רגל בכל הנוגע ליהודים המקומיים. במשרד החוץ הוקמה מחלקה מיוחדת שהיתה מופקדת על שטחי הכיבוש המערביים ובמסגרתה פעלה תת מחלקה שהיתה ממונה על הנושא היהודי ובראשה עמד פרנץ רַדֶמַכֶר.

יוני

11 ביוני. אייכמן זימן את נציגי משרדו, בהולנד, בלגיה וצרפת, לברלין, שם פרש לפניהם את התכנית לפינוי כל היהודים בשטחי הכיבוש הגרמני בארצות המערב, כשהיעד העיקרי הוא אושוויץ. על פי התכנית ישולחו עד סוף שנת 1942 100,000 מיהודי צרפת.

בפאריס התרכז המבצע קודם כל בגירוש היהודים הזרים, שמספרם נאמד ב-28,000 נפש, ולגביהם הובטח שיתוף הפעולה של משטרת פאריס. בין ה-19 ביולי ל-31 באוגוסט שולחו ברכבות למזרח כ-25,000 יהודים, בתוכם כ-4,000 ילדים. העצורים רוכזו במחנה דראנסי ומשם יצאו הרכבות העמוסות למזרח. שלטונות וישי מסרו לידי הגרמנים 9,000 יהודים זרים שאותרו בצרפת הדרומית.

בהולנד התבצעו השילוחים במקביל לפעולות בצרפת. עד סוף ספטמבר 1942 שולחו לאושוויץ כ-20,000 יהודים. הנאצים נקטו טקטיקה של הונאה, כדי לשכנע את היהודים שהם נשלחים למחנות עבודה, שהוקמו במיוחד בשטחה של הולנד. טקטיקה זו כללה גם החמרת ההגבלות על חופש התנועה וחופש הפרנסה של היהודים, כדי לאלץ את היהודים להיענות להזמנה להתייצב ל"שירות העבודה" המוטח על ידי הנאצים. המחתרת ההולנדית פרסמה כרוז אזהרה ליהודים, שלא יתפתו להסברה הגרמנית, והביאו תיאור מפורט של מבצע השילוח למחנות ההשמדה בפולין. עד סוף שנת 1942 שולחו מהולנד למעלה מ-38,000 יהודים. מחנה וסטרבורק (Westerbork) שימש מקום ריכוז שממנו נשלחו היהודים לאושוויץ.

בבלגיה החלו השילוחים ב-22 ביולי 1942; אך כאן נתקלו בנאצים בקשיים גדולים יותר מאשר בהולנד ובצרפת, בשל העדר שיתוף פעולה מצד מוסדות המדינה. הגרמנים טענו כי אלה הם משלוחים לעבודה בגרמניה. המלכה האם נענתה לפניית ראשי האיגודים היהודיים ואישים המקורבים לחצר והתערבה אצל השלטונות הגרמניים, עד לדרג העליון ביותר, היטלר. הוסכם כי יהודים נתיני בלגיה לא יגורשו וכן גברים מעל גיל 65 ונשים מעל גיל 60, שאינם יכולים לשמש כוח עבודה כטענת הגרמנים. ב-1 באוגוסט הוחל בגירוש היהודים הזרים משוללי הנתינות הבלגית. עד סוף אוקטובר 1942 נשלחו לאושוויץ קרוב ל-17,000 יהודים, בהם 3,342 ילדים ונערים מתחת לגיל 16.

יהודים רבים ירדו למחתרת. קומוניסטים יהודים השמידו את הכרטסת שהכילה את פרטי היהודים במשרדי "איחוד היהודים בבלגיה". הגרמנים הגיבו בהגברת המצוד על היהודים. חמישה מן העסקנים הראשיים של "האיחוד" נאסרו, אך שוחררו כעבור זמן קצר כתוצאה מהתערבות המלכה ואישים רמי דרג בממשל הבלגי. הגרמנים הציבו עסקנים חדשים בראש "האיחוד", אך השפעתו של הארגון דעכה.

בנורבגיה חל שינוי משמעותי במדיניות כלפי היהודים. תעודות הזהות שלהם הוחתמו באות J . ב-17 בנובמבר חוייבו היהודים להתייצב במשטרה. הרב הראשי ועוד עסקנים נאסרו ב-2 בספטמבר והועברו למחנה הריכוז גריני (Grini). הוא ועוד 18 יהודים הועברו באניה לגרמניה ואחר כך נשלחו לאושוויץ, שם ניספו. 532 גברים ונשים נאסרו ב-26 בנובמבר והועברו באניה לגרמניה ומשם לאושוויץ. המחתרת הנורבגית הצליחה להבריח אותם לשבדיה. מ-1,700 היהודים שחיו בנורבגיה כ-900 מצאו מקלט בשבדיה. כ-750 לא שרדו. ב-11 בנובמבר 1943 שיגרו הבישופים של הכנסייה הלותרנית של נורבגיה מכתב מחאה אל ראש הממשלה קוויזילנג. מכתב זה הוקרא בכנסיות והתפרסם כאיגרת רועים לקראת ראש השנה. נכתב שם:

במשך 91 שנים היתה ליהודים הזכות החוקית לשבת ולהרוויח למחייתם בארצנו. עכשיו נגזל מהם רכושם בלי אזהרה (…) יהודים לא הואשמו בעבירה על חוקי הארץ; לא כל שכן לא נדונו בתהליך משפטי על עבירות כאלה. אף על פי כן הם נענשים בחומרה (…) בשל מוצאם הגזעי, אך ורק מפני שהם יהודים. (…) לפי דבר אלוהים, ראשית כל, לכל האנשים אותו ערך אנושי, ועל כן אותן זכויות אנושיות. רשויות מדינתנו מחויבות על פי החוק לכבד גישה בסיסית זו. אם אנו פונים בעניין זה לשלטונות, הרינו עושים זאת על פי צו החלטי של המצפון. להחריש נוכח אי-צדק זה נגד היהודים, שהוכרז בתור חוק, היה עושה אותנו שותפים לאשמה באי-צדק. (…) בזכות שליחותנו הרינו מזהירים את עמנו להימנע מאי-צדק, אלימות ושנאה. מי שחי בשנאה ומעודד עוול, מביא על עצמו את משפטו של האלוהים.

 

נובמבר

ב-8 בנובמבר נחתו בעלות-הברית בצפון אפריקה וכוחות וישי שם נכנעו חיש מהר. בתגובה השתלטו הגרמנים על דרום צרפת ושמו קץ למציאות "האזור החופשי" שתחת משטר וישי.