ינו 012015
 

בצרפת נתקלו הנאצים בקשיים בביצוע התכנית לשילוח כל היהודים הזרים החיים בתחומי צרפת, כאשר הכוונה היא ליהודים שהגיעו לצרפת לאחר 1932, נוכח סירובו של פטן לגרש יהודים המחזיקים כבר בנתינות צרפתית, משטר וישי נאחז גם במדיניות הממשלה האיטלקית שהביעה התנגדות החלטית לדרישה הגרמנית לסלק את היהודים האיטלקים המוגדרים כזרים מן התחום הנשלט על ידי האיטלקים. ריבנטרופ, שר החוץ הגרמני, ביקר ברומא ודן בסוגיה זו עם מוסוליני, ב-25 בפברואר 1943. הגרמנים טענו כי האיטלקים מחבלים במדיניות הנאצית כלפי היהודים בשטחי הכיבוש בצרפת וביוון המצויים בחזקת האיטלקים. הגרמנים טענו עוד כי התנהגות האיטלקים משפיעה גם התנהגות הממשלות בארצות הלווין האחרות – בולגריה, רומניה וסלובקיה. אף על פי כן לא השתנה הקו האיטלקי, ורק לאחר כניעתה של איטליה בספטמבר 1943, והשתלטות הגרמנים על צפון איטליה יכלו הגרמנים להגביר את האקציות כנגד היהודים; אך דווקא אז נראה היה כי עניינם של הגרמנים ביהודים פחת; כנראה בשל העדר שיתוף פעולה מספיק מצד האוכלוסייה האיטלקית.

גם בצרפת התגברה התנגדות משטר וישי להסגרת היהודים, ללא ספק בהשפעת האירועים בזירת המלחמה, כאשר ניכר היה שגלגל המלחמה מסתובב לרעת הגרמנים. גם התנגדותם של האיטלקים למדיניות הגירוש כלפי היהודים עודדה את לאוואל, ראש ממשלת וישי, להחזיק בעמדה כי אין להסגיר את היהודים שזכו בנתינות צרפתית בידי הגרמנים.  עד סוף יוני 1943 גירשו הגרמנים מצרפת כ-52,000 יהודים, מהם כ-6,000 נתיני צרפת. במשך שנת 1943 שולחו מצרפת כ-20,000 יהודים, רובם לאושוויץ וחלקם לסוביבור. ב-1944 נשלחו לאושוויץ מדראנסי למעלה מ-15,000 נפש. תקופת השילוחים האחרונה היתה בחודשים יולי-אוגוסט 1944. בסך הכל הובלו להשמדה כ-84,000 מיהודי צרפת. למעלה משני שלישים מיהודי צרפת ניצלו.

בבלגיה חודשו השילוחים בינואר 1943, ועד יולי 1943 שולחו למעלה מ-4,500 יהודים בארבע רכבות לאושוויץ. מאחת הרכבות שיצאה לאושוויץ באמצע ינואר נמלטו 40-30 איש לאחר שהגניבו לקרון משורים ובאמצעותם פרצו את הדלתות. באפריל בוצע ניסיון בריחה מן הרכבת שיצאה ממחנה מאלין. מבצע זה שבו שיתפו פעולה המחתרת היהודית והמחתרת הכללית הצליח רק בחלקו; אך 231 הצליחו להיחלץ מן הרכבת ו-23 מהם נהרגו ביריות השומרים. שיתוף הפעולה בין המחתרת הבלגית למחתרת היהודית היה יוצא דופן בהשוואה לארצות הכיבוש האחרות. בין הישגי המחתרת היתה הסתרתם של כ-4,000 ילדים יהודים. תודות לסיוע שהגישה האוכלוסיה המקומית והכנסייה, הצליחו יהודים רבים למצוא מסתור. סך כל היהודים שניספו בידי הנאצים היה 28,902 מתוך אוכלוסיה יהודית שמנתה למעלה מ-65,000 נפש. היה זה אחוז נמוך בהרבה (44%), בהשוואה לשיעור הנספים בהולנד. גורם מסייע היתה העובדה שבבלגיה שרר רוב הזמן (עד יולי 1944) מנהל צבאי, שהגביל את חופש הפעולה של מנגנוני ההשמדה של הס"ס, שלא בדומה למנהל האזרחי שבדרך כלל שיתף פעולה מלאה עם הס"ס והס"ד ועם משרד החוץ הגרמני בפעולות נגד היהודים בארצות הכיבוש.

יהדות הולנד הוכתה יותר מכל ארצות הכיבוש במערב אירופה. עד סתיו 1944 שולחו כ-107,000 מתוך 140,000 היהודים בהולנד; רק 5,200 חזרו. עד מרס 1943 שולחו היהודים לאושוויץ. ממרס

יצאו המשלוחים לסוביבור. למעלה מ-90,000 יהודים הומתו בשני המחנות האלה. כמה קבוצות מקרב היהודים נהנו מחסינות זמנית. קבוצה ראשונה היתה של העובדים במועצה היהודית ובני משפחתם, ומספרם הכולל הגיע לכ-17,500; קבוצות אחרות היו של היהודים העובדים בתעשיית החימוש; קבוצת "יהודי היהלומים" העובדים בהשחזת יהלומים; קבוצת בעלי הנתינות הזרה, ביניהם לא מעטים הנושאים רישיונות עלייה לארץ-ישראל; קבוצת היהודים הנשואים ללא-יהודים; קבוצת היהודים המומרים (פרוטסטנטים); קבוצת היהודים הפורטוגזים, שעל פי פירוש מסוים של תורת הגזע הנאצית נחשבו משום מה ארים. רוב היהודים בקבוצות אלה נידונו בסופו של דבר לשילוח. נראה היה שהגרמנים עצמם עודדו את שיטת הרשימות "המיוחסות" כדי להגביר את תחושת השאננות ואת האשליה בקרב הציבור היהודי וההולנדי. בניגוד לממשלת בלגיה בגולה, הממשלה ההולנדית בגולה לא התאמצה להעביר הנחיות ברורות לעם ההולנדי ולציבור היהודי כיצד יש לפעול מול מדיניות ההשמדה הנאצית.

במאי וביוני התנהלו האקציות הגדולות כלפי הקהילה היהודית באמסטרדם, לאחר שהיהודים בערי השדה הועברו לעיר הבירה. פעולות הריכוז והגירוש נעשו מבניין התיאטרון ההולנדי באמסטרדם. אלה שעבדו בשירות הסדר היהודי ניצלו לפי שעה מן הגירוש. פליט יהודי מגרמניה, ולטר זיסקינד, שעבד בכרטסת היהודית הצליח לזייף סרטים של שירות הסדר היהודי ולהציל באמצעותם יהודים לא מעטים. הוא נעזר ברב"ט ס"ס, אלפונס צינדלר, שנתפס וכעונש נשלח לחזית המזרח.

ב-28 בספטמבר, ערב ראש השנה תש"ד בוצעה האקציה הגדולה האחרונה, בה שולחו למחנה ווסטרבורק כ-2,000 יהודים, בהם גם ראשי מועצת היהודים.

טענות קשות הושמעו כלפי שני ראשי מועצת היהודים, פרופ' דוד כוהן ואברהם אשר, שנטו לשתף פעולה עם המנגנון הנאצי, בהנחה כי ניתן יהיה להציל בדרך זו יהודים רבים יותר, ובכך רק תרמו לטיפוח האשליה והשאננות בקרב יהדות הולנד.

בדנמרק הוכרז מצב חירום באוגוסט 1943. פעילות המלך שותקה. הצבא הדני, שלא פורק לאחר השתלטות הגרמנית על המדינה, שותק אף הוא. הממשלה אולצה להתפטר. הפקיד הנאצי הבכיר במדינה, ד"ר ורנר בֶּסט, הדליף לגורמי הממשל הדניים את המידע על התכנית לפנות את היהודים מזרחה. המחתרת הדנית, שקיימה קשרים הדוקים על השלטונות בשבדיה, נכנסה לפעולה ויזמה את מבצע העברתם לשבדיה של 7,220 יהודים מתוך קהילה של קרוב ל-8,000 נפש, תוך עצימת עין חלקית של השלטונות הגרמניים המקומיים. במבצע זה מילאה ההנהגה היהודית המקומית והאוכלוסייה היהודית בכללה תפקיד פסיבי בלבד כיוון שהיהודים התקשו להשתכנע כי אכן כלתה הרעה אליהם. יהדות דנמרק ניצלה איפוא אך ורק בזכות התנאים המיוחדים של משטר הכיבוש הגרמני בדנמרק ונכונותו של הציבור הדני לראות בהצלת היהודים פרק חשוב בהתנגדות למשטר הכיבוש הגרמני.

ערכים אישיים
  1. יוּפּ וֶסטֶרוִיל (1944-1899Joop Westerweel ). מורה הולנדי. היה חבר בתנועות נוצריות-סוציאליסטיות. בשנות ה-30 לימד בבית ספר ליברלי בעיר בּילטהוֹבֶן שקלט ילדים יהודים רבים, פליטים מגרמניה. כאשר המלו גירושי היהודים מהולנד פעל וסטרויל להצלת חלוצים שגרו בחווה ליד בית הספר. הוא ואחד המדריכים בחווה הקימו ארגון מחתרת להסתרת החלוצים שהתגוררו בשתי חוות בהולנד. נמצאו מקומות מסתור ל-49 חלוצים. וסטרויל וחבריו חיפשו דרכים להבריח צעירים את הגבול לצרפת ומשם לספרד או לשוויץ. שותפו של וסטרויל למאמץ היה יואכים סימון, שכונה שוּשוּ. זה ערך כמה נסיעות לצרפת כדי להכשיר את דרך הבריחה. באחד ממסעיו נתפס בדרום הולנד. הוא שלח יד בנפשו כדי לא להסגיר מידע בידי הנאצים. בפברואר 1944 העביר וסטרויל קבוצת חלוצים עד להרי הפירנאים, בדרך לספרד. ב-11 במרס 1944 נתפס בידי הגרמנים כאשר ניסה להעביר שתי בחורות אל מעבר לגבול הבלגי. הוא עמד בעינויים קשים ולא נשבר. ב-11 באוגוסט 1944 הוצא להורג. חבורתו המשיכה בפעילות ההברחה עד תום המלחמה. בסך הכל העבירה הקבוצה בין 150 ל-200 יהודים, ביניהם 70 חלוצים, לצרפת. בשנת 1964 הוכרו וסטרויל וחבריו כחסידי אומות העולם.