ינו 012015
 

יהודי איטליה התייחסו בדרך כלל באי-אמון אל הידיעות אודות המתרחש בשטחי הכיבוש הנאציים באירופה. כל זה השתנה תכלית שינוי עם התחלת הפלישה של בעלות הברית לדרום איטליה, התמוטטות משטרו של מוסוליני והשתלטות הגרמנים על רומא וצפון איטליה. רוב היהודים חיו בשטחים אלה.

מוסוליני, שהודח ונאסר בידי המועצה הפאשיסטית העליונה, ביולי 1943, נוכח פלישת בעלות הברית לדרום-איטליה, שוחרר במבצע נועז של צנחנים גרמנים והוחזר לשלטון בידי היטלר, בשטח הנשלט בידי הגרמנים בצפון איטליה. ב-30 בנובמבר 1943 הוציא שר הפנים הוראה גורפת ולפיה יש לכלוא את יהודי איטליה במחנות ריכוז ולהפקיע את רכושם. חוק זה היה בבחינת סוף דבר, שכן מבצעי לכידת יהודים ושילוחם למחנות ההשמדה החלו כמה שבועות קודם לכן.

כבר ב-26 בספטמבר נדרשו יהודי רומא למסור לשלטונות הגרמנים 50 ק"ג זהב תוך 36 שעות. קהילת רומא לא היהת מסוגלת לגייס סכום כזה בהתראה כה קצרה. היא פנתה לוותיקן בבקשה להענקת הלוואה. האפיפיור נתן הסכמתו; אך בסופו של דבר הצליחו היהודים להעביר את כמות הזהב. אף על פי כן, ב-16 באוקטובר נערך מצוד על יהודי העיר. רוב היהודים הצליחו להתחמק ולהסתתר בסיוע ידידים איטלקים ומוסדות הכנסייה. 1,259 יהודים נלכדו; מהם כ-250 בני תערובת ששוחררו מיד. השאר שולחו לאושוויץ.

המבצע הראשון לגירוש יהודים נערך בטריאסט ב-9 באוקטובר. ליד טריאסט הוקם מחנה ריכוז – היחידי באיטליה – שהכיל גם משרפה (קרמטוריום). כאן הומתו כ-2,000 מקרב היהודים והאסירים הפוליטיים שהוחזקו במחנה. כל המחנות האחרים שהוקמו באיטליה היו מחנות מעבר, שמהם נשלחו היהודים למחנות ההשמדה בפולין. מחנה המעבר הגדול היה בבולצאנו שבו שהו עשרות אלפי עצורים, רובם לא-יהודים. מחנה גדול אחר היה בפוסולי. הפיקוח על מחנות אלה היה בידי הנאצים והתנאים ששררו בו היו מתונים בהשוואה למחנות הריכוז בפולין.

ראשי הקהילה היהודית ברומא התבצרו עם זאת בהנחה כי הגרמנים לא יפגעו ביהודי רומא; אך רוב העסקנים היהודים המקומיים לא שגו באשליות והשתדלו לנקוט באמצעי זהירות, למצוא מקומות מסתור ליהודים ובעיקר לכמה מאות פליטים יהודים שמצאו מקלט בעיר. כמו כן השתדלו למנוע נפילת חפצי אמנות וכלי קודש בידי הגרמנים. הגורם המכריע בהצלת יהודים מציפורני הנאצים היתה נכונות האוכלוסיה האיטלקית לספק מסתור ונתיבי התחמקות ליהודים שכניהם. הממונה על פעולות הגירוש ברומא התלונן בדו"ח שמסר לברלין כי "הרוב המכריע של התושבים השתדלו להבריח יהודים מידי המשטרה".

מבצעי הציד כלפי היהודים נמשכו עד המחצית השניה של נובמבר 1943. בסך הכל נתפסו ושולחו 8,360 מתוך 35,000 היהודים שנמצאו באיטליה; מבין המשולחים קרוב ל-1,000 שרדו. כ-250 נהרגו באקציות באיטליה גופא. למעלה מ-2,000 הצטרפו לתנועת ההתנגדות האיטלקית. מספר ניכר של יהודים הצליחו לעבור את הגבול לשווייץ, בסיוע הארגון "דילאסם" – ארגון סטודנטים איטלקים מתנגדי המשטר שפעלו משוויץ וסייעו לפליטים מאיטליה.

המנהיגות היהודית גילתה עיוורון כלפי כוונות הנאצים, למרות הידיעות והאזהרות שהופנו אליה מכיוונים שונים. רק היחסים הטובים ששררו בין היהודים לבין שכניהם הנוצרים ומעורבותם הגדולה של היהודים בחיים האיטלקיים אפשרו ליהודים להגיב במהירות על הניסיונות ללכוד אותם ולמצוא מחסה בקרב האוכלוסיה האיטלקית. בעיתון המחתרת האיטלקית התפרסמו הדברים הבאים:

במשך הלילה וכל היום הסתובבו הגרמנים ברומא ותפסו איטלקים עבור כבשני האש שלהם בצפון. הגרמנים היו רוצים שנאמין, שאנשים אלה הם כביכול זרים לנו, שהם שייכים לגזע אחר; אך אנחנו מרגישים שהם בשר מבשרנו ודם מדמנו. הם תמיד חיו, נלחמו וסבלו אתנו.

במשפט אייכמן נאמר: "כל יהודי איטלקי שנשאר בחיים חייב את חייו לאיטלקים." בשטחי הכיבוש שהועברו על ידי הגרמנים לרשות האיטלקים – ביוון, ביוגוסלביה, בצרפת – סירבו האיטלקים לשתף פעולה עם מנגנוני הגירוש וההשמדה של הנאצים ושל הקרואטים. לפחות 40,000 יהודים, שלא היו אזרחי איטליה, מצאו מקלט בשטחי הכיבוש האיטלקי ולא נמסרו לידי הגרמנים או משתפי הפעולה הקרואטים והצרפתים.