ינו 012015
 

מצב היהודים השתנה תכלית שינוי משהשתלטו הנאצים על הונגריה, בתגובה על ניסיונותיו של קלואי לשאת ולתת עם מעצמות המערב ולהוציא את הונגריה מן המלחמה.

מרס

18 במרס. הורטי הוזמן אל היטלר ותחת לחץ כבד הסכים לפזר את ממשלת קלואי ולהקים ממשלה שתיישר את הקו עם גרמניה. אך ב-19 במרס, בד בבד עם הקמת הממשלה החלופית, נכנס הצבא הגרמני והשתלט על הונגריה, ללא קרב. כל המנהיגים הפוליטיים שזוהו כמתנגדי גרמניה נאסרו. מפלגות האופוזיציה פוזרו. טיהורים נערכו גם בפיקוד הצבא ההונגרי. 120 עיתונים נסגרו. הקו שנקטו הגרמנים היה שכל הפעולות נגד היהודים ייעשו באמצעות הממשלה ההונגרית, כשהיזמה, התכנון והפיקוח הם בידי המנגנון של אייכמן ואנשיו.

20 במרס. ויסליצני והרמן קרומיי (Krumey), אנשיו של אייכמן, זימנו את המנהיגות היהודית המקומית בבודפשט ופקדו להקים מועצה יהודית. בראשה הציבו את שמואל שטרן, שעמד בראש הקהילה היהודית הניאולוגית בפשט ונודע בקשריו הטובים עם המשטר ההונגרי. הקשרים עם  המשטר ההונגרי נותקו בבת אחת. ההונגרים משכו ידם מן הגורל היהודי. הנאצים הבהירו למנהיגות היהודית, כי מכאן ואילך הטיפול ביהודים הוא רק בידי הגרמנים ואל להם לפנות אל הממשלה ההונגרית.

המועצה היהודית הפכה מיד למכשיר צייתן בידי הגרמנים. ב"עיתון היהודים ההונגרים", העיתון היחיד שהופעתו הותרה, פרסמה המועצה "קול קורא ליהודי הונגריה" ששיקף במידה רבה את הקו שנקטה המועצה: "נוכל להצביע על כך – וזאת לפי עמדתם המוצהרת של השלטונות הנוגעים בדבר – כי חיי הדת, התרבות והחברה של היהודים נמשכים הלאה. דבר זה ירגיע את כולם. היהדות נדרשת מצד להרכיב מועצה מרכזית. המועצה המרכזית היא הגוף הגוף הממונה האחראי היחיד על כל היהדות, שייעודה להיות מוסד מתאים לקיום המגע עם השלטון הגרמני."

בהודעות שפרסמה המועצה בחודשים אפריל-מאי, בהם ניגשו הנאצים לביצוע מדיניות הפתרון הסופי, ראתה המועצה לנכון להרגיע את יהודי הונגריה לגבי כוונות הנאצים ולשמש שופר להבטחות הגרמנים כי כל מי שיציית להוראות, "בדייקנות וללא רתיעה", לא ייפגע בשום פנים ואופן.

ל"וועדת העזרה וההצלה", בהנהגת קומוי וקסטנר, הגיע מידע שמקורו היה בארגון הריגול הנגדי של הצבא הגרמני, האבוור (Abwehr), ששמר על קו אופוזיציוני למשטר ההיטלריסטי ומפקדו האגדי, אדמירל וילהלם קָנָריס, נמנה על הקושרים נגד היטלר והוצא להורג לאחר כישלון ניסיון ההתנקשות בחייו של היטלר ב-20 ביולי, על כוונות הנאצים לגבי יהדות הונגריה ימים אחדים לפני ההשתלטות הגרמנית על הונגריה; אך אנשי הוועדה לא נקטו בצעדים כלשהם על בסיס המידע שהגיע לידיהם. לעומת זאת, אנשי הוועדה בשיתוף עם האורתודוכסים, בהנהגת הרב פרוידיגר, החליטו לנסות קו של הידברות עם אייכמן ואנשיו, בתיווכה של "קבוצת עבודה" הסלובקית, שקישרה אותם עם ויסליצני. מגעים אלה סללו את הדרך למשא ומתן שניהל אייכמן עם בראנד בסוף אפריל ותחיל מאי, על העיסקה שנודעה בשם "סחורות תמורת דם".

אפריל

5 באפריל. היהודים חוייבו לענוד טלאי צהוב. הופקעה בעלותם של היהודים על בתי-עסק ומפעלי תעשייה, חשבונות הבנק והרכוש הפרטי.

7 באפריל. בישיבה סודית של משרד הפנים ההונגרי הוחלט לפתוח בהכנות לגירוש היהודים. בהוראה סודית שיצאה ממשרד הפנים לכל הרשויות המקומיות, לז'נדרמריה ולמשטרה, נאמר: "הממשלה המלכותית ההונגרית תטהר את הארץ מיהודים תוך תקופת זמן קצרה. אני מצווה שפעולת הטיהור תתנהל על פי איזורים; לפיכך תרוכז האוכלוסיה היהודית במחנות, ללא תהחשבות במין או גיל. בערים או בכפרים הגדולים ישוכן חלק של האוכלוסיה היהודית בבתים יהודיים או בגיטאות." הפעולות יבוצעו על ידי הז'נדרמריה והמשטרה בשיתוף פעולה הדוק עם משטרת הביטחון הגרמנית.

בשטח המורחב של הונגריה, שאליה סופחו מחדש, בהתאם להסדרים שכפו הגרמנים בשנים 1938 -1941, שטחים שנלקחו ממנה בשעתו, לאחר מלחמת העולם הראשונה, חיו כ-725,000 יהודים, ואליהם ניתן לצרף על פי חוקי הגזע עוד כ-100,000 נפש. יהודי השטחים האלה היו הראשונים להיפגע מן ההתנכלויות ליהודים. עד להשתלטות הגרמנית על הונגריה מספר היהודים שנספו נאמד בכ-63,000 נפש, מחציתם מן השטחים המסופחים. כ-75% מן היהודים – כ-544,000 נפש – היו מפוזרים בערים, בעיירות ובכפרים ברחבי המדינה. כרבע היו מרוכזים בבודפשט, עיר הבירה. ציבור יהודי זה היה מפוצל בין שתי קבוצות גדולות – הניאולוגים (ריפורמיים), שמנו למעלה משני שלישים מן הקהילה היהודית, והאורתודוכסים. יהודי הונגריה לא היו מאורגנים במתכונת של מיעוט לאומי, והשתלבו בדרך כלל במערכת הפוליטית הקיימת, על בסיס השקפה של הזדהות אזרחית הונגרית. התנועה הציונית בהונגריה לא קנתה לה אחיזה חזקה בקרב יהדות הונגריה בתקופה שקדמה למלחמת העולם השנייה ורק תודות לסיפוחי השטחים זכתה לתגבורת כוח ניכרת. עם זאת בבחירות שהתנהלו בהונגריה לקונגרס הציוני ה-21 ב-1939 היתה חלוקת הכוחות כדלקמן: "המזרחי" קיבלו 43% מהקולות; "השומר הצעיר" קיבלו 27%, ואילו "האיחוד" (מפא"י) קיבלו 13% בלבד. משה קראוס, איש "המזרחי", התמנה למנהל המשרד הארץ-ישראלי בבודפשט.

16 באפריל. יהודי הקַרְפַּטוֹרוֹס הצטוו לצאת את בתיהם ולעבור לגיטאות שהוקמו בערי המחוז. הגיטאות התקיימו זמן קצר, בין שבועיים לששה שבועות, ומשם הובאו היהודים במשלוחים לאושוויץ. הקהילות באזור זה היו אורתודוקסיות וחסידיות ברובן. לאחר יהודי הקרפטורוס בא תורם של יהודי טרנסילבניה הצפונית ואחריהם יהודי צפון הונגריה, דרום הונגריה ומערב הונגריה.

מאי

השילוחים לאושוויץ החלו ב-15 במאי. בתוך עשרה ימים שולחו קרוב ל-120,000 נפש. תאי הגזים והמשרפות באושוויץ פעלו בקצב מירבי, 24 שעות ביממה. הגירוש ההמוני בוצע קודם ביהודי ערי השדה. כ-435,000 יהודים גורשו מערי השדה ונשלחו לאושוויץ במשך שמונה שבועות, מאמצע מאי ועד אמצע יולי. הם יצאו מ-55 גיטאות ומקומות ריכוז והועברו למחנה ההשמדה ב-147 רכבות משא. רובם ככולם הוכנסו לתאי הגזים בבירקנאו תיכף לאחר בואם למחנה.

ב-17 במאי יצא יואל בראנד לקושטא, ובאמתחתו הצעה שהוגשה לו על ידי אייכמן, לאחר סדרה של ארבע פגישות ביניהם. על פי הצעה זו, יהיו הנאצים מוכנים לשחרר מיליון יהודים תמורת 10,000 משאיות, 800 טון קפה, 200 טון קקאו, 200 טון סוכר, 200 טון תה ו-2 מיליון חפיסות סבון. היהודים שייכללו בעיסקה לא יוכלו להישאר בהונגריה, אך יוכלו לצאת לכל מקום הנתון לשליטתם של בעלות הברית, להוציא את ארץ-ישראל אייכמן הבטיח – ולא כיבד את הבטחתו – להשהות את השילוחים לאושוויץ עד שתתקבל תשובת בעלות-הברית. ליואל בראנד צורף הסוכן הכפול בנדי גרוס, שעליו הוטלה המשימה ליצור קשר עם סוכני הביון של בריטניה וארצות-הברית כדי לדון באפשרות של שלום נפרד בין גרמניה לבין מעצמות המערב. ב-19 במאי הגיעו בראנד וגרוס לקושטא ושם נפגשו עם אנשי המשלחת הארצישראלית בקושטא. אלה העבירו את המסר ללונדון, וושינגטון וירושלים. גרוס נאסר בידי הבריטים כאשר חצה את הגבול בין תורכיה לסוריה. וניה פומרנץ (הדרי), איש המשרד הארצישראלי בקושטא, יצא לארץ ודיווח שם להנהלת הסוכנות היהודית על שליחות בראנד. התורכים הערימו קשיים רבים על ניהול המשא-ומתן; בסופו של דבר הורשה  בראנד לצאת לארץ בלווית איש המשלחת הארצישראלית, אהוד אבריאל. הוא נעצר בידי הבריטים בחלב שבסוריה. שם נחקר על ידי הבריטים. גם שרתוק הגיע לחלב ותיחקר את בראנד. הבריטים העבירו את בראנד לקהיר ושם המשיכו לחקור אותו. נבדקה האפשרות ליצור לפחות רושם של ניהול משא-ומתן עם הנאצים על העיסקה. אך בינתיים הועבר המידע לרוסים ואלה הטילו וטו מוחלט על התכנית. גם צ'רצ'יל שלל מלכתחילה את ההצעה לנהל משא-ומתן עם הנאצים. בעלות-הברית ראו בהצעה ניסיון שקוף לתקוע טריז בין מעצמות המערב לבין ברית-המועצות. ברנד, שהוחזק במעצר עד אוקטובר 1944 ואז הורשה להיכנס לארץ-ישראל, חי שנים רבות בתחושה כבדה שיהדות הונגריה הופקרה על ידי המנהיגות היהודית וממשלות בעלות הברית, אך באחרית ימיו הגיע למסקנה כי כל שליחותו היתה "טעות נוראה" וכי שימש כלי משחק בתרגיל נאצי, שנועד לסכסך בין ברית-המועצות ומעצמות המערב.

לאחר כישלון שליחותו של ברנד, המשיכו אנשי ועד ההצלה לעמוד בקשר עם אייכמן ואנשיו, כשהנושא ונותן העיקרי מביניהם הוא קסטנר. קסטנר גיבש תכנית סביב מציאות 600 סרטיפיקטים (אישורי עלייה לארץ ישראל) שהיו בידי המשרד הארצישראלי והגיע להסכם עם אייכמן על חילוץ מאות רבות של יהודים ברכבת מיוחדת שתצא את הונגריה. בסופו של דבר היו ברכבת 1,684 נפשות. אוטו קומוי הטיל על נציגי הזרמים השונים ביהדות הונגריה (אורתודוקסים, ניאולוגים, ציונים, תנועות הנוער) לארגן את רשימות היוצאים, כולל פליטים מפולין וסלובקיה, כך שהקבוצה זכתה לכינוי "תיבת נוח". בין היוצאים היו מעשירי הקהילה בבודפשט, שמימנו בכספם את מסעה של הקבוצה כולה, עלות שהגיעה לסך של 1,000 דולר לנפש. לצדם היו נציגים מכל הזרמים והסיעות של יהודי הונגריה, בהם הרבי מסאטמר, הרב יואל טייטלבוים, קבוצה של יתומים מפולין וקבוצה מקלוז' שכללה גם קרובי משפחה וחברים של קסטנר. המשלוח נודע כ"רכבת קסטנר". קסטנר סבר שהדבר יהיה תקדים שיפסיק את תוכנית ההשמדה, ולאחריו יצאו רכבות נוספות; תקווה זו לא התגשמה. קסטנר לימים נתן הסבר זה לשיקולים שהדריכו אותו:

שוב ניצבנו בפני הדילמה הקשה ביותר, הדילמה שעמדה בפנינו במשך כל העת שבה עשינו את מלאכתנו: האם שומה עלינו להותיר את הסלקציה לגורל העיוור, או שמא עלינו לנסות ולהשפיע על מהלכה? – – – אנו עשינו זאת, השתדלנו לעשות זאת. שכנענו את עצמנו כי – עם כל קדושתם של חיי אנוש בעיני היהודים מאז ומעולם – מחובתנו, אף על פי כן, לחתור לפחות להצלתם של אלה שעסקו כל ימיהם בצרכי הציבור, ובאותה מידה גם של אותן נשים שבעליהן היו במחנות העבודה; כן היה עלינו לדאוג לכך שילדים, ובפרט יתומים, לא יופקרו להשמדה. בקצרה: עקרונות קדושים במלוא מובן המילה נדרשו כדי לתמוך ביד אנוש כושלת, אשר ברשמה על הנייר שם בלתי ידוע הכריעה את גורלו של אדם, אם לחיים ואם למוות.

אייכמן טען בראיון שנתן לעיתונאי הולנדי נאצי ("מסמך סאסן"), ב-1958, שנתיים לפני לכידתו בארגנטינה, בידי המוסד הישראלי, כי הגיע להסכם עם קסטנר, שזה יפעל להרגיע את היהודים, "בתנאי שאעצום עין ואניח למאות אחדות או אלפים אחדים של יהודים צעירים לעלות באורח בלתי חוקי לארץ-ישראל. היה זה עסק טוב בשבילי – המחיר של 20,000-15,000 יהודים לא היה גבוה מדי תמורת הסדר במחנות. ומשום שקסטנר העניק לנו שירות גדול בכך שסייע לשמירת השקט במחנות, הינחתי לקבוצות שרצה בהן להימלט. אחרי ככלות הכל לא הייתי מעוניין בקבוצות קטנות של כאלף יהודים."

הרכבת הייתה אמורה להגיע לארץ נייטרלית, אך הגיעה בפועל למחנה ברגן בלזן. המשא ומתן על תוכנית "סחורה תמורת דם" המשיך להתנהל בין קורט בֶּכֶר, נציגו האישי של הימלר, שהיה מעורב בכל פרטי העיסקה סביב "רכבת קסטנר", לבין סאלי מאייר, נציג הג'וינט בשווייץ, ובמהלכו שוחררו, באוגוסט 1944, 318 מנוסעי הרכבת ונשלחו לשווייץ, ובדצמבר נשלחו לשווייץ גם יתר 1,366 נוסעי הרכבת.

מחלוקת קשה ניטשה בין קסטנר לבין משה קראוס, מנהל המשרד הארצישראלי. קראוס התנגד לכך שהשימוש בסרטיפיקטים שעמדו לרשות המשרד הארצישראלי המשמשים בסיס ליציאת רכבת קסטנר יוצגו כחלק מתכנית הגירוש הכללי של הנאצים, לפי התנאי שהציב אייכמן לקסטנר, ובכך יתפרשו כהסכמה ושיתוף פעולה מצד המנהיגות היהודית למבצע הגירושים של הנאצים. הקו שנקט קראוס, שנשען אף הוא על מציאות הסרטיפיקטים הארצישראליים, היה שונה לגמרי מזה של קסטנר. קראוס, בניגוד גמור לשתיקה בה התעטף קסטנר, היה האיש שהעביר לידיעת הורטי והמנהיגות הפוליטית של הונגריה את "הפרוטוקולים של אושוויץ", (דו"ח ורבה-וצלר), ואף הצליח להעביר לשוויץ, באמצעות דיפלומט רומני, נוסח מקוצר של הפרוטוקולים ואלה הופצו בעולם באמצעות סוכנות עיתונים בינלאומית. מפעלו העיקרי של קראוס היה הנפקת כתבי חסות (Schutz-Pass) לאלפי יהודים, שנכללו כביכול ברשימת מועמדים לעלייה מהונגריה לארץ-ישראל. הדיפלומט השווייצי קרל לוץ, הממונה על המחלקה לאינטרסים זרים בשגרירות שווייץ בבודפשט, פרש חסותו על קראוס והשניים פתחו במבצע הנפקת כתבי חסות לאלפי יהודים, כשבסופו של דבר הקיפו כתבי החסות כ-50,000 מיהודי בודפשט. הם הסתייעו בנציגה של ממשלת אל-סלבדור בג'נבה, ג'ורג' מנטלו, שסיפק לאלפי יהודים מהונגריה מסמכים שאישרו שהם נתיני אל-סלוודור. קראוס הפציר בנציגי הסוכנות היהודית ובשוויצים לשדל את הבריטים להכריז כי כל בעלי רשיונות הגירה לארץ-ישראל ייחשבו נתינים בריטיים בכוח. הבריטים קיבלו את ההצעה בסוף יוני. על בסיס זה הודיע הורטי על נכונות ממשלתו לאפר לכ-7,500 בעלי רישיונות הגירה לצאת לארץ-ישראל.

יוני

ידיעות על הנעשה ביהודי הונגריה התפרסמו בעיתונות העולם. הלחץ הבינלאומי על ממשלת הונגריה התעצם. לחצים ישירים על הורטי הופעלו מצד נשיא ארצות-הברית, האפיפיור, פיוס ה-12, מלך שוודיה ונשיא הצלב האדום.

23 ביוני. המועצה היהודית הרהיבה עוז ושיגרה עצומה להורטי, בה תיארה בפרטי-פרטים את הנעשה ביהודי הונגריה והפצירה בו לעצור בעוד מועד את גירוש האוכלוסיה היהודית של עיר הבירה.

יולי

אייכמן ואנשיו עיכבו עד כה את הטיפול ביהודי בודפשט, ככל הנראה כחלק מן המאמץ להסוות את מבצע ההשמדה ההמוני המיושם בערי השדה, שכן בעיר הבירה התרכזו גורמי חוץ רבים ושם קשה היה להמשיך בהונאה השקופה של הממשל ההונגרי, שבחר לעצום עין ולקבל את הסברי הנאצים כי כל היהודים מועברים למחנות ריכוז ועבודה בו הם זוכים לתנאי חיים משופרים.

7 ביולי. העוצר הורטי פקד להפסיק את המשלוחים והאיום על יהודי בודפסט הוסר לרגע. אייכמן ניסה בעקשנות ליזום מבצעי גירוש ואף הצליח להעביר רכבת אחת עם עצירים יהודים ממחנה קישטארצ'ה אל מעבר לגבול ההונגרי. אך הורטי עמד בתוקף על הפסקת שיתוף הפעולה עם אייכמן.

אוגוסט

הורטי ניהל משא ומתן עם בעלות הברית על יציאת יהודים מהונגריה, אולי לארץ-ישראל. הוא גיבש הצעה לאפשר יציאת 1,000 ילדים מלווים ב-100 מבוגרים וכן תשע משפחות, מדי שבוע. התכנית זכתה גם להסכמה גרמנית. ראש המשרד הארצישראלי בבודפסט, משה קראוס, העביר את תוכנה לחיים ברלס בקושטא. ההצעה קיבלה פרסום פומבי והתגובה הרשמית של האמריקנים והבריטים התפרסמה ב-18 באוגוסט:

נוכח מצוקתם הנואשת של היהודים בהונגריה והשיקולים ההומניטריים החשובים הכרוכים בדבר, מודיעות שתי הממשלות לממשלת הונגריה באמצעות הצלב האדום הבינלאומי כי למרות הקשיים הרבים והמשימות המוטלות עליהן הן מקבלות את הצעתה של ממשלת הונגריה לשחרר את היהודים, וידאגו לסידורים ולטיפול באותם היהודים שיצאו את הונגריה ויגיעו לשטח ניטרלי או לשטח של בעלות-הברית והם ימצאו מקלט זמני שבו יוכלו לחיות בבטחה. – – – הממשלות מדגישות כי בקבלת ההצעה שהועלתה אין לראות בדרך כלשהי יחס סלחני לפעולתה של ממשלת הונגריה בכפיית הגירת יהודים כחלופה לרדיפות ומוות.

ממשלות שבדיה ושוויץ הבטיחו להתיר כניסת כמה אלפי יהודים. בלחצה של ארצות-הברית, הנפיקו נציגי כמה ארצות נייטרליות דרכוני חסות (Schutz-passe) לרבבות יהודים בבודפסט והם נחשבו אזרחים בכוח של המדינות האלה. אולם הגרמנים לא התירו יציאת יהודים ועם השתלטות אנשי "צלב החץ" על הארץ איבדה "הצעת הורטי" את תוקפה.

25 באוגוסט. אייכמן ניסה לחדש את השילוחים, אם בפקודת הורטי נמנע השילוח. יכולת הפעולה של הורטי התאפשרה תודות לעובדה שכוח האדם שעמד לרשות אייכמן היה מוגבל וכל פעולות השילוח ההמוניות נעשות באמצעות הז'נדרמריה ההונגרית.

הימלר הורה לאייכמן להפסיק את השילוחים לאושוויץ עד להודעה חדשה. אייכמן עזב את בודפשט.

אוקטובר

15 באוקטובר. אנשי "צלב החץ", התנועה הנאצית ההונגרית, בהנהגת פֶרֶנְץ סַלַשִׁי, השתלטו בסיוע הנאצים על המדינה. אייכמן שב לבודפשט והגיע לכלל הסכם עם הממשלה ההונגרית על שילוח היהודים אל גבולות הרייך, לצורך "עבודות ביצורים" להגנת וינה. כך נפתח פרק צעדות המוות שבהם אולצו עשרות אלפי יהודים לצעוד ברגל דרך של מאות קילומטרים, אל הגבול האוסטרי, בהם מצאו את מותם רבים מהם. הממשלה ההונגרית הכריזה על גיוס היהודים בגילאי 60-16 ל"שירות הגנה לאומי", כדי לבנות קווי הגנה על בודפשט מול הצבא הרוסי המתקרב. גם הנשים עד גיל 50 גויסו "לצרכי תפירה". כנופיות "צלב החץ" השליטו טרור ברחובות בודפסט. כ-9,000 יהודים נרצחו בידי אנשי "צלב החץ". רבים נלקחו אל חופי הדנובה, נורו והושלכו לנהר.

23 באוקטובר. בפגישה בין פרידריך בורן, נציג הצלב האדום בבודפסט, לבין אדמונד וֶזֶנְמַיֶר, מיופה הכוח הגרמני בהונגריה, הוסכם כי הגרמנים יאפשרו ליהודים לצאת את הונגריה. גם אז לא הורשה איש לצאת; אך ההסכם נתן תוקף מחודש לדרכוני החסות שבידי היהודים ואיפשרו את פעילותם הנמרצת של דיפלומטים נייטרליים, כמו קרל לוץ ראול וַלֶנְבֶּרְג, בהצלת יהודים.

דצמבר. הצבא האדום צר על העיר. קרוב ל-70,000 יהודים הצטוו לעבור ל"גיטו הגדול" שהוקם ברובע היהודי. גיטו שני, "הגיטו הקטן" הבינלאומי, הוקם על פי דרישת הדיפלומטים הזרים של המדינות הנייטרליות, כדי לספק הגנה ליהודים הנושאים תעודות חסות. הצפיפות בשני הגיטאות היתה עצומה. בגיטו הגדול הצטופפו 14 נפשות בחדר אחד בעשרות הבניינים שהוקצו לצורך זה.

ערכים אישיים
  1. קרל לוּץ (1975-1895). דיפלומט שווייצי. ב-1935 שימש כראש הקונסוליה השווייצית בתל-אביב. עם פרוץ המלחמה התערב לטובת המתיישבים הטמפלרים שגורשו מן הארץ כנתיני אויב, על ידי הבריטים. פעולה זו הפכה את לוץ לאישיות רצויה בעיני ממשלת גרמניה וסייעה לו בפעולותיו ההומניטריות בזמן שירותו בבודפשט. לוץ הגיע לבודפשט בינואר 1942 ושימש כנציג האינטרסים של בריטניה, ארצות-הברית ומדיניות אחרות שיחסיהן עם הונגריה נותקו עם הצטרפותה של זו למדינות הציר. הוא החל לעבוד, כנציג האינטרסים של בריטניה, עם מנהל המשרד הארצישראלי, משה קראוס, כדי לדאוג להעברתם לארץ של בעלי סרטיפיקטים וכ-200 ילדים ומלוויהם הורשו לצאת את הונגריה לפני ההשתלטות הגרמנית על הארץ. לוץ הזמין את קראוס לעבור למשרד שווייצי ולהמשיך בפעילותו משם. אחר כך פעלו השנים ממבנה שנקרא "בית הזכוכית" ומשם הניעו את הפעילות המסועפת להנפקת תעודות חסות לעשרות אלפי יהודים. פעילות זו הקיפה כמה מדינות נייטרליות והצלב האדום הבינלאומי. לוץ לא נרתע מלערוב לתקפותם של מכתבי החסות בשם ממשלת שווייץ, הגם שמספר התעודות המזויפות שלא יצאו כבר מטעמם של לוץ וקראוס הגיע לממדים עצומים. לוץ דאג לרכז את בעלי תעודות החסות ב-25 בניינים רבי-קומות ששימשו להם כבתי-מקלט. גם ב"בית הזכוכית" התרכזו כ-3,000 יהודים. כשהגיע הדיפלומט השוודי ראול ולנברג לבודפשט, הדריך אותו לוץ בכל מבוכי הממשל ההונגרי ודרכי הפעולה האפשריות להצלת היהודים. כאשר ביצעו הנאצים את צעדת המוות באמצע נובמבר 1944, בה הוצעדו כ-70,000 יהודים אל הגבול האוסטרי, הלך לוץ בעקבות הצועדים ושחרר רבים מהם באמצעות תעודות סן-סלוודור שברשותו. השגריר השווייצי עזב את בודפשט ביחד עם שאר הדיפלומטים הזרים שנצטוו לצאת את העיר, עם התהדקות המצור הרוסי עליה. לוץ החליט להישאר כדי לגונן על 30,000 היהודים בעלי תעודות ההגנה המגוונות, שרוכזו ב"גיטו הבינלאומי". אנשי "צלב החץ" שהשתלטו על המדינה נמנעו מלפגוע בבנייני המקלט של היהודים, כנראה בשל נוכחותו של לוץ והחסות שפרשו עליו הגרמנים. בחודשים האחרונים של המצור שהו לוץ ורעייתו במרתף בניין השגרירות הנטושה ביחד עם פליטים יהודים וכמעו ללא מזון ומים. משפרצו הרוסים לבניין, הצליח לוץ להתחמק ולעבור לחלק השני של העיר (בודה), ששוחרר רק בפברואר 1945. בכך ניצל אולי מגורלו של ראול ולנברג. ב-1965 הוענק ללוץ התואר "חסיד אומות העולם" מטעם "יד ושם".



  2. ראול ולנברג (Raul Wallenberg 1912-? ). דיפלומט שבדי. נולד למשפחה מיוחסת של בנקאים, דיפלומטים וקצינים בשבדיה. עסק בבנקאות ובסחר בינלאומי. בהמלצת נציגי "הקונגרס היהודי העולמי" בשבדיה ובתמיכת "הוועד לענייני פליטים" האמריקני נשלח ולנברג מטעם משרד החוץ השבדי לבודפסט, ביולי 1944, כדי להגן על היהודים שם, לצד הצירות השבדית במקום. הוענקו לו סמכויות מיוחדות, בכללזה סידורים מיוחדים להעברת כספים באמצעות "הוועד לענייני פליטים". ולנברג יזם הפקת אלפי "דרכוני חסות" בחתימת הצירות השבדית, שחולקו ליהודים. כאשר יזם אייכמן את צעדת המוות של אלפי יהודים לעבר הגבול האוסטרי, רדף ולנברג במכוניתו אחרי השיירות וחילץ מאות יהודים בעלי דרכונים, אותם החזיר לבודפסט. הוא הקים מעונות מיוחדים, בהם רוכזו כ-15,000 נפש. ב-31 בתים הוקם הגיטו הבינלאומי, בנפרד מן הגיטו היהודי המרכזי. משכבשו הרוסים את חלק העיר פסט, בו נמצאו שני הגיטאות, יצא ולנברג אל השטח בשליטת הרוסים כדי לתאם עמם את פעולות השחרור של היהודים והדאגה לאחזקתם. ימים אחדים לפני שחרור העיר הצליח ולנברג בעזרת ההונגרים לסכל את כוונת הס"ס לפוצץ את שני הגיטאות על יושביהם. בשני הגיטאות שהו אז כ-100,000 יהודים. הרוסים התייחסו מלכתחילה בחשדנות רבה אל ולנברג ואל פעילות הצירות השבדית. הוא נעצר ונעלם ב-17 בינואר. הרוסים הכחישו את קיומו והימצאו בידיהם ובמשך שנים ארוכות לא נודע גורלו, למרות הלחץ הבינלאומי הכבד שהופעל על ממשלת ברה"מ. רק ב-1956 הודו הרוסים כי הוא מת בשנת 1947, באחד מבתי הכלא הסובייטים. הקונגרס של ארצות-הברית העניק לולנברג אזרחות כבוד לאחר מותו. בישראל קרויים רחובות על שמו ודמותו מונצחת בספרים ובסרטים ובולטת בשורת חסידי אומות העולם.