ינו 042015
 

הרצל ניסה תחילה לעניין ברעיונו המסעיר את הפילנטרופים היהודיים הגדולים, הברון הירש ומשפחת רוטשילד; אך העלה חרס בידו. הרצל נפגש עם אישי ציבור ואנשי-רוח, בווינה, בפריס ובלונדון והצליח לגייס לרעיונו את מכס נורדאו, פובליציסט בעל מוניטין, ואת הסופר ישראל זנגביל. על פי עצת אביו החליט הרצל לפנות "אל העם", באמצעות החיבור "מדינת היהודים". הוא סיים את כתיבתו באמצע יוני 1895, והחוברת יצאה לאור באמצע פברואר 1896. תוך חודשים אחדים יצאו תרגומים בעברית, באנגלית, ברוסית, ביידיש ובשפות אחרות.

החוברת "מדינת היהודים" הכתה הדים עצומים בעיקר בקרב חובבי-ציון במזרח-אירופה. הקוראים התרשמו עמוקות הן מן ההעזה הגלומה בכותרת "מדינת היהודים", הן מן המנגנון הפשוט שהציע הרצל לשם ביצוע התכנית והן מן הביטחון המוחלט שהביע הרצל בסיכויי הצלחת התכנית, כיוון שהיא מבוססת על אינטרס משותף הן ליהודים והן לאנטישמים. "העולם בשחרורנו משתחרר", הכריז הרצל בסיום חיבורו.

בעיתונות היהודית והעברית התעורר פולמוס ער סביב חיבורו של הרצל. העיתונאים הבכירים נקטו בדרך כלל עמדה ביקורתית ודנו את תכניתו של הרצל בצוננים. לעומת זאת מכל עבר הגיעו אל הרצל מכתבי תמיכה בעיקר מקבוצות סטודנטים ברוסיה ובארצות המערב. בקרב חובבי-ציון היו הדעות חלוקות. היו שחששו כי יזמתו של הרצל תזיק לפעולה המעשית הקטנה בארץ-ישראל; אך הדור הצעיר הגיב בהתלהבות. בקרב הצעירים שררו אכזבה ואי-נחת מביצועיה והישגיה הדלים של תנועת חיבת-ציון. בשיאה, באמצע שנות השמונים, הקיפה התנועה כ-15,000 איש. באמצע שנות התשעים כבר נידלדלה התנועה כדי מחצית מן המספר הזה. בחוגי הצעירים, אף לפני הופעתו של הרצל, הועלה הרעיון לכנס קונגרס, שאליו יוזמנו כל הגורמים הלאומיים התומכים ברעיון ציון; אך הצעה זו נפחה מיד את נשמתה משהוצגה השאלה "מנין ניקח את דמי הבולים?" נחמן סירקין, שנמנה על הצעירים האלה, סיכם ואמר: "הרצל הצליח במעשה הקונגרס קודם כל מפני שהיו בידו דמי בולים." במלים אחרות: הרצל היה מוכן לממן מכיסו הפרטי את כל הוצאות התנועה שהתלכדה והתארגנה סביבו.

ערכים אישיים
  1. מכס נורדאו (שמעון מקסימיליאן זידפלד, 1923-1849). נולד בפסט, הונגריה. בנו של רב, קיבל חינוך תורני. למד רפואה באוניברסיטה של פסט. ב-1880 התיישב בפריס ועסק ברפואה ובעיתונאות, תחת השם "מכס נורדאו". פרסומו העיקרי בא לו עם פרסום חיבורו "השקרים המוסכמים של תרבותנו" (1883), בו תקף את מוסדות הדת, המשטרים האוטוריטריים, הכלכלה והפוליטיקה של זמנו ואת הצביעות המינית הבורגנית. הוא הטיף ל"סולידריות אנושית". חיבורו היכה גלים ותורגם ל-15 שפות, בכלל זה סינית ויפנית. ב-1885 יצא לאור ספרו "פרדוקסים", שחיזק את המוניטין שלו. ב-1892 נתפרסם ספרו "התנוונות", שבו זיהה ותקף מגמות דקדנטיות אצל גדולי הסופרים של הזמן (טולסטוי, ניטשה, וגנר, איבסן) וניבא לשואה שתתרחש אם לא ייעצר תהליך הדקדנציה בתרבות האנושית המודרנית. ספר זה עורר פולמוס סוער שנמשך שנים בקרב מבקרי התרבות והאמנות באירופה. נורדאו הופיע לצדו של הרצל בכל הקונגרסים הציוניים ובהם נשא תמיד את הרצאת הפתיחה על מצבו של העם היהודי בעולם. הוא שניסח את "תכנית באזל" בקונגרס הציוני הראשון והגן על תכנית אוגנדה בקונגרס הששי (1903), אף שבעצמו הסתייג ממנה. הוא תקף באף ובחמה את אחד-העם ואת ביקורתו של זה על הרצל. הכל ראו בנורדאו יורשו של הרצל, אך הוא סירב ליטול על עצמו את הנהגת התנועה לאחר מות הרצל. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה נאלץ לצאת את צרפת (הוא נחשב נתין ארץ אויב) ועבר לספרד. בזמן המלחמה תמך במדיניות של נייטרליות קפדנית עליה הכריזה ההנהגה הציונית ושלל הן את תכנית הגדודים של ז'בוטינסקי והן את יזמתו המדינית של וייצמן שהביאה להצהרת בלפור. ב-1920 עבר ללונדון, אך לא מצא שפה משותפת עם וייצמן וההנהגה הציונית החדשה. בנאום מפורסם ב"אלברט הול" קרא לאבקואציה מיידית של 600,000 יהודים ממזרח-אירופה לארץ-ישראל, כדי לאזן שם את יחסי המספרים בין הישוב היהודי לישוב הערבי בארץ. קריאתו נדחתה על ידי ההנהגה הציונית. נורדאו, "הארי הזקן", מאוכזב וחולה חזר לצרפת; כאן עמד בראש האופוזיציה למנהיגותו ולמדיניותו של וייצמן.