ינו 132015
 

ינואר

12 בינואר. בפשיטה של האצ"ל, ליד תחנת חדרה, על רכבת שהובילה כסף לתשלום משכורות לעובדי הרכבת, נשדדו 35,000 לא"י. פעולות רכש מעין אלה, של כספים ונשק, נעשו מחוץ למסגרת ההסכם בין הארגונים הפורשים להגנה ונעשו שלא על דעת מפקדת תנועת המרי.

18 בינואר.  האניה "אנצו סירני", שעל סיפונה 908 מעפילים, נתפסה מחוץ למים הטריטוריאליים של הארץ. זו היתה אניה גדולה מכל קודמותיה (500 טון) ונרכשה ב-45 מיליון לירטות. כדי למנוע עימות אלים התקשרו הבריטים עם הסוכנות היהודית והגיעו לכלל הסכם להעביר את המעפילים במכוניות אזרחיות למחנה המעצר בעתלית, משום ישוחררו תוך זמן קצר תוך ניכוי מספריהם ממכסות העלייה המותרות על פי הספר הלבן.

19 בינואר. התקפה משותפת של לוחמי אצ"ל ולח"י על בית הסוהר המרכזי בירושלים לשחרור אסירים מן הארגונים האלה נכשלה. פעולה זו נעשתה שלא על דעת מפקדת תנועת המרי.

20 בינואר.  בתגובה על תפיסת האניה "אנצו סירני", נערכו שתי התקפות של תנועת המרי – האחת על בניין משטרת גבעת-אולגה, שנבנה מחדש לאחר שפוצץ בחודש נובמבר, והשנייה על מתקן הראדאר על הר הכרמל. בגבעת-אולגה החדירו שני חבלנים של הפלמ"ח פחי חומר נפץ שהוסוו כחומרי צביעה. 17 איש נפצעו בפיצוץ ואחד הפצועים מת מפצעיו. ההתקפה על הראדאר נכשלה, לאחר שחבלן בריטי הצליח לפרק את מטעני הנפץ, בעקבות התראה שניתנה לחיילים הבריטים חצי שעה לפני הפיצוץ.

28 בינואר. הממשלה פרסמה תקנות חירום נוספות על תקנות החירום שהותקנו במאורעות 1936. לפקידי עלייה, לשוטרים ולחיילים ניתנה סמכות לעצור לשבעה ימים כל אדם החשוד בעיניהם  כעולה בלתי-ליגלי. הוגברו העונשים על כל המסייעים לעלייה בלתי-חוקית. נקבעו עונשי מוות ומאסר עולם לכל נושא נשק ותחמושת. כל הלובש מדים או בגדים דמויי מדים צפוי למאסר עולם.

פברואר

21 בפברואר. התקפה שנייה על מתקן הראדאר על הר הכרמל, חודש ימים לאחר כישלון ההתקפה הראשונה. יחידת פלמ"ח שמנתה 25 לוחמים חדרה אל המתחם המגודר בלילה גשום וסוער ופוצצה אותו.

6 בפברואר. כ-20 לוחמי לח"י פרצו למחנה צבאי בשכונת אגרובנק בחולון ושדדו כמה מרגמות ומקלעי ברן, עשרות תת-מקלעים ורובים. בפעולה זו נהרגו הזקיף בשער ורופא המחנה. בתגובה פרצו חיילי המחנה, רובם שחורים, אל שכונת אגרובנק, ירו לכל עבר, היכו ושדדו עוברים ושבים. שלושה מתושבי השכונה נהרגו.

22 בפברואר. יחידות פלמ"ח וחי"ש תקפו ארבעה בסיסים של המשטרה הבריטית הניידת (P.M.F) בשרונה, ליד כפר-ויתקין, בשפרעם ובג'נין. בכפר-ויתקין ובשפרעם בוצעה ההתקפה ללא תקלות. כלי-רכב רבים הושמדו ובניין המשטרה ניזוק. בג'נין הותרעו שומרי המחנה על ידי קולות הנפץ משפרעם וניתוק מוקדם של הכבל המוליך חשמל למחנה. פרצו חילופי אש בינם לבין התוקפים. הכוח הפורץ ניתק מגע ונסוג לעמק יזרעאל. בשרונה פעל כוח משולב של הפלמ"ח ושל החי"ש מתל-אביב, בפיקודו של דני מס. הכוח יצא ליעדו באיחור של שעתיים. הכוחות הבריטיים קיבלו התרעה בכל רחבי הארץ. הכוח התוקף נתקל באש השוטרים במקום. מפקד הכוח לא ויתר על המשימה. אך תקלה חמורה הקשתה עוד יותר על ביצוע המשימה כאשר כוח החיפוי לא פעל בשל אי-הבנה וקשר לקוי. בחילופי האש העזים נהרגו 4 לוחמים – שני פלמחאים ושני אנשי חי"ש. בתל אביב השתתפו רבבות בלוויית הלוחמים שנפלו, שהפכה להפגנת הזדהות עם תנועת המרי.

25 בפברואר. יחידות אצ"ל ולח"י ביצעו התקפות מקבילות על שלושה שדות-תעופה – בקסטינה, כפר סירקין ולוד. התקפות אלה עלו יפה. כעשרים מטוסים חובלו ופוצצו.

מרס

5 במרס. הצבא הבריטי תפס את היאחזות הפלמ"ח ביריה, לאחר שבחיפושים שנערכו במקום ובהיאחזות עין-זיתים בסביבות צפת, נתגלו שני מחסני נשק. 24 חברי הנקודה (המחלקה הדתית של הפלמ"ח) נאסרו. השלטונות הודיעו כי הנקודה תוחזק על ידי כוחות הצבא עד להודעה חדשה. מנקודת הראות הציונית זה היה תקדים מסוכן. ההגנה קיבלה הוראה להקים מחדש את ביריה, בסמוך לנקודה שנתפסה בידי הצבא.

6 במרס. לארץ הגיעה הוועדה האנגלו-אמריקנית (ראה ***), לאחר שבועות של גביית עדויות

בוושינגטון, בלונדון ובקהיר. השלטונות הפקידו עליהם שמירה כבדה. ב"קול ישראל" שודרו הודעות המקדמות אותם בברכה ומודיעות על הפסקת הפעולות האלימות של תנועת המרי למשך תקופת שהותה של ועדת החקירה בארץ.

ועדת החקירה האנגלו-אמריקנית בארץ. וייצמן הופיע ראשון בפני הוועדה. חומר רב הוגש לוועדה מטעם הסוכנות היהודית. בתזכיר העיקרי שהוכן על ידי המחלקה המדינית של הסוכנות הוצגה התביעה לכינון ארץ-ישראל כמדינה יהודית. זו עמדה במרכז עדותו של יו"ר הנהלת הסוכנות, דוד בן-גוריון. חומר כלכלי רב הוגש לוועדה שתכליתו להוכיח את אפשרויות קליטתם של מיליון יהודים נוספים בתקופה קצרה. חברי הוועדה גילו עניין מיוחד בשאלה אם יש בכוחו של הישוב היהודי הקטן בארץ לקיים את המדינה היהודית מול ההתנגדות הערבית. ההנחה הרווחת בין חבריה היתה שרק כוח צבאי חיצוני ניכר יוכל להבטיח את קיום הישוב עם הסתלקות הבריטים מן הארץ. המנהיגים היהודים שהופיעו בפני הוועדה – בן-גוריון, שרתוק, גולדה מאירסון – התחמקו ממתן תשובה על כוחה של ההגנה, כדי לא להודות בקשר הקיים בין ההנהגה המדינית לבין ארגון ההגנה ותנועת המרי. לוועדה הוגש תזכיר מטעם "תנועת המרי העברי" ובו פרטים על ארגון הכוח היישובי. התזכיר חובר בידי הרמ"א, משה סנה. "בארץ הזאת קיים כוח יהודי מזוין חשאי", נאמר בתזכיר, "הכוח קיים מכיוון ששום שלטון בארץ – תחילה התורכי ואחר כך הבריטי – לא הגן ואינו יכול להגן עלינו כראוי". מאז 1939 (הספר הלבן) הועמדה ההגנה בפני תפקיד חדש: להגן על הישוב ועל זכות התפתחותו וגידולו מפני המשטר העוין". עתה מוטל על הכוח העברי "תפקיד הגנתי חדש: להגן על שרידי עמנו העולים ארצה, להגן על מסד ביתנו הלאומי, העלול להיחרב, להגן על זכותנו להקים את ביתנו עד הטפחות, להגן על עמנו מפני המשטר של חיסול הציונות". לצורך זה קמה תנועת המרי העברי. היא אינה זהה עם ההגנה, אם כי אנשי ההגנה ממלאים בה תפקידי מפתח. תפקידיה של תנועת המרי חורגים ממסגרת פעולות צבאיות בלבד. התנועה מקיפה את כל יהודי ארץ-ישראל. היא אינה עוסקת בטירור. היא מפעילה אמצעי הגנה נגד השלטונות. תנועת המרי איננה אנטי-בריטית. היא מגינה על מטרותיה החיוניות של הציונות. על כוחה של תנועת המרי אמר התזכיר: "מספר אנשינו המאומנים והערוכים למערכה צבאית אינו קובע; כי איננו מתכוננים לקרב אחד מכריע בין כל כוחותינו לבין כוחות האימפריה. כוחותינו בעלי ההכשרה הצבאית וציודנו הצבאי מספיקים להיאבקות ממושכת וקשה. אולם לא בהם עיקר כוחנו; העיקר הוא שכל יהודי ארץ-ישראל עומדים מאחורינו. – – – אנחנו לא כת חשאית; אנחנו העם העברי הלוחם." לגבי כוחם של הערבים נאמר בתזכיר: "אין לנו כל ספק כי הכוח היהודי עולה עליו בארגון, באימון, בתכנון ובציוד, וכי אנו בעצמנו נוכל להתגבר על כל התקפה או הטרדה מצדו בלי כל עזרה מצד הכוחות הבריטיים או האמריקניים. – – – לא יהיה לנו כל עניין לדרוש את הוצאת הצבא הבריטי מכאן, אולם לא נבקש את מציאותו כאן לשם התערבות פעילה לטובתנו." התזכיר העריך, כי מדינות ערב, הטרודות בענייניהן הפנימיים, לא יתקפו את המדינה היהודית, אם המעצמות הגדולות או ארגון האומות המאוחדות יעמדו בתוקף על כך ויתנו ערובות לשמירת השלום במזרח התיכון.

בתזכיר שהוגש לוועדה מטעם ממשלת המנדט, נאמר על ההגנה כי היא מהווה מעין ארגון טרום-צבאי, רשמי למחצה, הנתון למרותה של הסוכנות היהודית. מספר חברי ההגנה נאמד בכמה רבבות, 80,000 איש. קשה לאמוד את כמות הנשק העומד לרשותה וטיבו. התזכיר ציין את השתתפות ההגנה בשמירת הביטחון בארץ בזמן המרד הערבי ואת הימנעותה ממעשי תגמול כנגד הערבים ומפעולות טרור נגד השלטונות בזמן המלחמה; אך מאז סיום המלחמה היא מסייעת להברחת עולים בלתי חוקיים לארץ ובפעולות אלימות נגד השלטונות. את כוחו של האצ"ל אמד התזכיר בכ-5,000 איש ואת כוחו של לח"י, אותו הגדיר כ"קבוצה של קנאים מסוכנים עד מאד", אמד בכ-200.

מפקד הצבא הבריטי בארץ, גנרל ד'ארסי, העריך כי ייקל עליו לכפות פתרון פרו-ציוני, בהיעזרו בהגנה; אך במקרה של פתרון פרו-ערבי יזדקק לכוח של שלוש דיביזיות כדי למגר את התנגדות היישוב תוך ארבעה עד ששה חודשים. על השאלה מה יקרה אם יצאו צבאות בריטניה מן הארץ, השיב: "ההגנה תקבל לידיה את כל הארץ למחרת יום צאתנו." הוא הוסיף: "ההגנה תוכל להשתלט על הארץ נגד כל העולם הערבי כולו."

עדויות אלה עשו רושם רב על חברי הוועדה ושינו לחלוטין את ההנחה כי ייבצר מן היהודים לעמוד בהתקפה ערבית עליהם. יתר על כן, חברי הוועדה הגיעו למסקנה, אותה ניסחו בדו"ח שחיברו: "קיימת למעשה מדינה יהודית ללא שטח ארץ, בעלת גופים מוציאים לפועל ומחוקקים משלה – – – 'ממשלה לעתיד לבוא' יהודית זו פסקה מלשתף פעולה עם השלטון בקיום החוק והסדר ובדיכוי הטרור."

רושם עמוק עוד יותר עשו על חברי הוועדה היישובים היהודיים בארץ – ערים, קיבוצים ומושבים. חבר הוועדה האמריקני, איידלוט, כתב לאחר זמן: "יצאתי מוושינגטון אנטי-ציוני מובהק – – – אבל כאשר אתה רואה במו עיניך מה היהודים האלה עשו בארץ-ישראל – – – המאמץ היצירתי הגדול ביותר בעולם המודרני. הערבים אינם מגיעים לקרסוליהם והיו רוצים להרוס כל מה שהיהודים עשו. – – – אסור לנו להניח להם לעשות זאת."

חברי הוועדה קיימו שיחות פרטיות רבות עם אישים בארץ. בשיחות עם חברי הנהלת הסוכנות העלה ג'ימס מקדונלד, חבר הקבוצה האמריקנית, לראשונה, את ההצעה לחלוקה כפתרון לבעיית ארץ-ישראל, בדומה למה שהציעה ועדת פיל בשעתה. למסקנה דומה הגיע גם חבר הקבוצה הבריטית, ריצ'רד קרוסמן. חברי ההנהלה הציונית התקשו להגיב בחיוב על ההצעה הזאת, אף כי התרשמותם של מקדונלד וקרוסמן היתה שהמנהיגים הציוניים אינם דוחים אותה על הסף.

מבין הדוברים הערבים שהופיעו בפני הוועדה המרשימים ביותר היו עזאם פחה, מזכיר הליגה הערבי, ואלברט חוראני, מלומד לבנוני, חניך אוקספורד, שהרצה ברהיטות רבה על הקשר ההיסטורי בין הפלסטינים לבין ארץ-ישראל. עזאם פחה מחה בעוצמה רבה כנגד העמדה הציונית המתנשאת מול ערביי ארץ-ישראל: "הציוני, היהודי החדש, – – – מתיימר לייצג שליחות תרבותית מיוחדת, שעמה הוא בא אל עם מפגר, מנוון, כדי לשתול יסודות של קדמה באזור נחשל. ובכן, – – – הערבים פשוט ניצבים ואומרים 'לא'. – – – אנחנו עם חי, אומה בעלת חיוניות חזקה. – – – אנחנו שרויים בעידן תחייה. – – – יש לנו מורשת תרבותית וחיי רוח. לא נניח לאחרים לנהל אותנו – בין אם מעצמות גדולות, בין אם עמים קטנים ובין אם עמים מפוזרים…"

לקראת בוא הוועדה לארץ התירו הבריטים את פעולתו של הוועד הערבי העליון, שהוצא במן המרד הערבי אל מחוץ לחוק. הם לא הסכימו לשובו של המופתי, חג' אמין אל-חוסייני, אך התירו לאחיינו, ג'מאל אל-חוסייני לחזור לארץ מגלותו ברודזיה והוא מילא את מקומו של דודו בראש הוועד הערבי העליון.

בסוף מרס יצאה ועדת החקירה האנגלו-אמריקנית ללוזאן שבשווייץ, כדי לנסח שם את מסקנותיה והמלצותיה. חברי הוועדה נחלקו באופן טבעי בין הקבוצה הבריטית לקבוצה האמריקנית. הקבוצה הבריטית, רובה ככולה (להוציא את ריצ'רד קרוסמן) צידדה בכפיית פתרון של קהילה דמוקרטית אחידה, תוך ביטול הסוכנות היהודית ומיגור כוחה של ההגנה. יו"ר הקבוצה הבריטית, השופט ג'ון סינגלטון, הציג בפני הוועדה את ההצעה הבאה: א. מדינה ארצישראלית (קרי פלשתינאית) דמוקרטית; ב. ביטול הסוכנות היהודית; ג. פירוק ההגנה;  ד. משטר נאמנות מטעם האו"ם בתקופת המעבר מן המנדט לעצמאות מדינית; ה. התרת עלייתם של יהודים בתקופת המעבר, בתנאי שתהיה לתועלת כל תושבי הארץ.

שלושה מן החברים האמריקנים – קראם, מקדונלד ובאקסטון – הגישו את ההצעה הבאה: א. חלוקת הארץ לשתי מדינות – יהודית וערבית. לערבים במדינה היהודית יהיו זכויות מיעוט;  ב. המשך משטר המנדט לעוד שנה וחצי לכל היותר וקביעת גבולות שתי המדינות בתוך זמן זה;  ג. הבטחת האינטרסים האסטרטגיים של בריטניה והכלכליים של ארצות-הברית באמצעות חוזים בילטראליים עם שתי המדינות;  ד. בינאום המקומות הקדושים;  ה. ביטול מיידי של הספר הלבן והענקת זכויות לסוכנות היהודית בענייני עלייה;  ו. העלאת כל שוכני מחנות העקורים באירופה במשך שנה אחת לארץ-ישראל  ז. ביצוע תכנית הפיתוח של לאודרמילק;  ח. פנייה לנשיא ולקונגרס האמריקני ולארגון האומות-המאוחדות לסייע ליישובם של העקורים היהודיים שאינם רוצים לעלות לארץ-ישראל, מחוץ לאירופה.

ב-17 באפריל שלח הנשיא מברק ליו"ר הקבוצה האמריקנית, השופט האצ'יסון: "עקבתי אחרי פעולתכם בתשומת-לב רבה. העולם מחכה לדו"ח שיתקבל על דעת הוועדה כולה וישמש יסוד לפעולת עזרה לקורבנות של פורענות וייסורים בלתי-אנושיים. רצוני הכן הוא שבדיוניכם ובהכנת הדו"ח תעמוד המשלחת האמריקנית בתקיפות ותיאבק על תכנית שתשקף את העקרונות הנעלים ביותר שבמסורת האמריקנית של צדק ונדיבות-הלב".

מברק הנשיא חיזק את האצ'יסון בהחלטתו לעמוד על עקרון עלייתם המיידית של "מאה אלף העקורים". הבריטים קיבלו את הדין, קרוב לוודאי בהסכמתו של בווין, כיוון שמעל לכל אותה שעה חשובה היתה בעיניהם השגת מעורבותם של האמריקנים בפתרון שאלת ארץ-ישראל. הוועדה השלימה את עבודתה ב-19 באפריל וכל חברי הוועדה חתמו פה אחד על מסקנות הוועדה. הדו"ח פורסם ב-30 באפריל.

 

14 במרס (י"א באדר ב'). במסווה של עלייה לטקס הזיכרון בתל-חי, גוייסו למעלה מ-2,300 איש – חברי תנועות נוער, חניכי גדנ"ע, חברי הגנה מן הערים ומישובי הגליל והעמק – עם חומרי בניין וכלי-עבודה, עלו בכמה טורים, בליל גשם שוטף, עקפו את משמרות הצבא בכבישים והגיעו לביריה עם שחר. מיד החלו בהקמת הנקודה החדשה, ועד הצהריים עמד במקום מחנה אוהלים מוקף גדר ושתילים. הצבא המתין עד שעות הערב, ומשהתפזרו ההמונים ובמקום נשארו רק כ-150 איש, עלה כוח צבאי על הנקודה והרס אותה. האנשים במקום נעצרו. בו בלילה ארגן פיקוד ההגנה עלייה נוספת של מאות אנשים, מראש-פינה ומצפת. הנקודה הוקמה מחדש והפעם נשארו במקום מאות אנשים שתוגברו והוחלפו על ידי מתנדבים מישובי הסביבה. השלטונות החליטו להימנע מעימות נוסף וסילקו את הצבא, לאחר שהסכימו לנוכחות קבועה של עשרים אנשים, שיעסקו "בעבודות נטיעה וייעור" (17 במרס). ביטאון ההגנה, "אשנב", סיכם את הפרשה: "העלייה לביריה הוכיחה שוב לשלטונות הארץ כי הם פגעו באחד הדברים שיהודי ארץ-ישראל מוכנים למסור עליהם את נפשם. הניסיון לבטל ישוב יהודי – – –  לא הצליח. מאות ואלפים מבני הישוב הסבירו לממשלה הלכה למעשה: על כך תהיה היאבקות חמורה, תהיה עמידה נואשת. ויתורה של הממשלה מלמד כי היא למדה משהו מעמידת הישוב."

העצורים מביריה שבתו רעב משך חמישה ימים במחאה על היחס הברוטלי כלפיהם, בשל סירובם לתת טביעת אצבעות. הקצין האחראי על עינוי העצירים נורה ונהרג בידי חוליית פלמ"ח, בירושלים, חצי שנה מאוחר יותר. העצורים נשפטו ונידונו לארבע שנות מאסר.

22 במרס. חוליית פלמ"ח התנקשה בחיי גוטהילף וגנר, מנהיג הקהילה הגרמנית בארץ, בעת שנסע במכונית ברחוב לוינסקי בתל-אביב. התנקשות זו שימשה כהתראה לשלטונות המנדט שהישוב היהודי לא יאפשר החזרת הגרמנים שחיו בארץ לפני המלחמה וגורשו ממנה בשל שיתוף הפעולה של רוב חברי הקהילה עם המשטר הנאצי. משהמשיכה הממשלה להחזיק בקו הגורס החזרת הגרמנים לארץ, תקפה יחידת פלמ"ח ב-11 בנובמבר 1946 קבוצת גרמנים שחזרו מעסקיהם בחיפה אל מחנה המעצר בולדהיים בליווי נוטרים ערבים. שני הגברים בחבורה הוצאו להורג ובנשים ובנוטרים לא פגעו. התקפה זו שמה קץ לניסיון לשקם את הקהילה הגרמנית בארץ.

25 במרס. "ליל וינגייט". ההגנה תכננה מבצע רב-היקף, שבו שולבו אלפי איש במרחב תל-אביב, כדי לגונן על נחיתתם של 240 מעפילי הספינה הקטנה "וינגייט". תל אביב נבחרה כמקום הנחיתה לאחר תפיסת אניות המעפילים האחרונות, מתוך הנחה כי ניתן יהיה להסתייע בעורף העירוני הגדול גם במקרה של גילוי האנייה. היה זה המבצע המתוכנן הגדול ביותר שלתנועת המרי; אך הוא לא יצא אל הפועל, כיוון שהספינה נלכדה במרחק רב מן החוף. לעומת זאת, החלו להתפתח התנגשויות עם יחידות שיטור בריטיות שנקלעו למחסומים של ההגנה ושל הפלמ"ח שהוצבו בנקודות שונות בעיר. בחילופי האש נפלה מפקדת של חוליית חסימה, ברכה פולד, ושלושת חברי החוליה נעצרו.

עם הקמת וועדת החקירה האנגלו-אמריקנית התחייב בווין לעשות ככל יכולתו להגשים את המלצות הוועדה, אם אלה תהיינה על דעת כל חברי הוועדה. ממשלת בריטניה היתה מעוניינת להגיע לכלל קו מוסכם עם הממשל האמריקני בשאלת ארץ-ישראל והמזרח התיכון. בווין לחץ על חברי הוועדה הבריטים להגיע לנוסחת פשרה עם האמריקנים. כל חברי הוועדה מצאו כי קיימת קרבת דעות אם לא תמימות דעים בשתי נקודות חשובות: הצורך בהעלאת 100,000 עקורים יהודים לארץ והמחויבות להמשך התפתחותו של הבית הלאומי היהודי.

אפריל

3 באפריל. אצ"ל ולח"י חיבלו במסילות הברזל בצפון ובדרום. יחידה של הלח"י פוצצה את גשר הרכבת על נחל נעמן. אחר כך עשו דרכם ברגל לקיבוצים אושה, כפר-המכבי ורמת-יוחנן, שם מצאו מקלט ולמחרת יצאו לחיפה. כוח גדול של אצ"ל – שלוש מחלקות, שמנו כמאה לוחמים – תקפו את מסילת-הברזל ליד יבנה, ליד רחובות ואת תחנת הרכבת ערב-סוכריר (מערבית ליבנה). שתי המשימות הראשונות בוצעו בהצלחה, אך ההתקפה על התחנה נתקלה בהתנגדות עזה ובצעה רק בחלקה. בנסיגה צפונה אותר הכוח על ידי הצבא הבריטי, בחולות הים, סמוך לבת-ים. רק שני אנשים, בהם מפקד הכוח, דב כהן, הצליחו להתחמק. כל השאר, 31 איש, נכנעו ונעצרו, לאחר שכמחציתם נפצעו.

7 באפריל. נוסעי אניית המעפילים "דב הוז" פתחו בשביתת רעב בנמל לה-ספציה, ממזרח לגינואה באיטליה. הספינה (650 טון) נרכשה ביזמת יהודה ארזי והותקנה להפלגה מנמל לה-ספציה. על סיפונה הועלו 1,014 מעפילים, שהוסעו לנמל מכמה מקומות ריכוז בעשרות משאיות, שנהגיהם השתייכו ליחידות תובלה ארצישראליות שעדיין שהו באיטליה. התכונה סביב האנייה, שהועמסה מעל ומעבר לתכולתה, הסבה את תשומת לב השלטונות האיטלקיים ושל הבריטים. בקרב האוכלוסיה המקומית פשטה השמועה כי נוסעי האנייה הם פאשיסטים המנסים להימלט לספרד. מחלקת חיילים בריטיים של שלטונות הכיבוש הבריטיים ופלוגת ימאים איטלקים השתלטו על האנייה, אך ירדו ממנה כדי להימנע מעימות חריף עם המעפילים הנזעמים. יהודה ארזי הצטרף אל המעפילים, ביחד עם משה רבינוביץ (כרמל), כדי לכוון ולהנהיג את מאבקם. הפלגת האנייה נמנעה על ידי השלטונות האיטלקיים וב-7 באפריל פתחו המעפילים בשביתת רעב. עד מהרה הפכה האנייה ואנשיה למוקד של אהדה והזדהות מצד האוכלוסיה המקומית. מן האנייה נשלחו מברקים לכל כלי התקשורת והמוסדות הפוליטיים באיטליה וברחבי העולם – גם לותיקן, ללונדון ולוושינגטון. הפרשה משכה אליה תשומת לב עולמית. בארץ הצטרפו כמה מראשי היישוב לשביתת הרעב. הבריטים, שהופתעו מעוצמת הרעש הבינלאומי, ניסו לגולל את האחריות על השלטונות האיטלקיים; אך ממשלת איטליה הבהירה כי האחריות היא על השלטונות הצבאיים של בעלות-הברית באיטליה. לאחר משא-ומתן, שבו היה מעורב גם הרולד לאסקי, שהשתתף אותה שעה בוועידת המפלגה הסוציאליסטית האיטלקית כנציג מפלגת העבודה הבריטית, הושג הסכם להניח למעפילים להגיע לחופי הארץ, במסגרת מכסות העלייה המותרות. חלק מן המעפילים הועלו על ספינה נוספת, שנקנתה על ידי המוסד לעלייה. שתי האניות – "דב הוז" ו"אליהו גולומב" – הפליגו לארץ ב-8 במאי, לאחר טקס פרידה מרשים בנמל, בהשתתפות קהל אזרחים מקומיים, פקידי ממשלה ומשטרה והנפת דגלים של איטליה ושל ציון. כיוון שהיתה זו הפלגה מרווחת, העלו על האניות מעפילים נכים שהוחלפו ב-28 מתנדבים שהסכימו לדחות את עלייתם לארץ.

23 באפריל. אצ"ל תקף את משטרת רמת-גן לשם "רכש נשק". בחילופי האש שהתפתחו נהרג המפקד יעקב זלוטניק והמקלען ישראל פיינרמן. דב גרונר שפקד על אחד הכוחות נפצע ונלכד על ידי הבריטים.

25 באפריל. אנשי לח"י תקפו חניון צבאי בקצה רחוב הירקון והרגו שבעה חיילים שישנו במאהל. פעולה רצחנית זו גונתה במלים חריפות על ידי מפקדת תנועת המרי והמוסדות הלאומיים.

מאי

1 במאי. פורסם דו"ח הוועדה האנגלו-אמריקנית. ההמלצה הבולטת והדחופה (המלצה 2) היתה, כי "מאה אלף סרטיפיקטים יאושרו מיד, כדי להכניס לארץ-ישראל יהודים אשר היו קורבנות של רדיפות הנאצים והפאשיסטים". הוועדה עמדה על כך שהסרטיפיקטים יינתנו ככל האפשר כבר בשנת 1946. אך במרכז ההמלצות היתה זו שדיברה על הפתרון הסופי של בעיית ארץ-ישראל  (המלצה 3) והיא קבעה כי "ארץ-ישראל לא תהיה לא מדינה יהודית ולא מדינה ערבית". היהודים לא ישתלטו על הערבים והערבים לא ישתלטו על היהודים. העלייה היהודית תימשך בכפוף לתנאי של אי-פגיעה בזכויותיהם ובמצבם הכלכלי של הערבים. חוקי הקרקעות משנת 1940 יבוטלו ויוחלפו בתקנות "שתהיינה מבוססות על שיטה של חופש מכירה, החכרה או שימוש, בלי הבדל גזע, עדה, או אמונה ותיתן הגנה מספקת על ענייניהם של בעלי משקים קטנים ואריסים. כל אחת מן העדות תקיים שלטון עצמי במידה מרבית (המלצה 3) ובמשך הזמן תקום מדינה עצמאית, שבה יתגוררו בני שלוש הדתות בשלום ובשלווה. עד לשלב זה "תמשיך ממשלת ארץ-ישראל להתקיים כמו עד עתה לפי מנדט, עד אשר ייערך הסכם נאמנות בפיקוחו של ארגון האומות המאוחדות" (המלצה 4). ההמלצות האחרות דיברו על הצורך להעלות את רמת החיים ורמת החינוך של האוכלוסיה הערבית עד לדרגה הקיימת באוכלוסיה היהודית. כדי להגשים המלצות אלה יש חשיבות רבה בשיתוף פעולתה של הסוכנות היהודית, שהיא "הרשות הבלתי-ממשלתית הכבירה ביותר בארץ-ישראל ואף במזרח התיכון ולה השפעה בלתי-רשמית אך לא פחות חזקה משום כך על ההגנה – הצבא היהודי כביכול – שכוחה נאמד בכ-60,000 איש ויותר". הסוכנות היהודית "צריכה לשוב ולהתחיל מיד בשיתוף עבודה יעיל עם בעלת המנדט בדיכוי הטרור והעלייה הבלתי-חוקית ובקיום החוק והסדר בכל רחבי ארץ-ישראל" (המלצה 10).

המשמעות המיידית הברורה של המלצות הוועדה היתה פקיעת הספר הלבן משנת 1939 ועל כך נתנו את הדעת גם הדוברים הציוניים שמתחו ביקורת על המלצות הוועדה, כיוון שעניינם העיקרי היה הקמת מדינה יהודית. נקודת זכות גדולה נוספת היתה ההמלצה להעלאת 100,000 עקורים יהודים מאירופה. משה סנה ביטא את עמדת ההנהלה הציונית כך: "אנחנו מופתעים לטובה, כי אפשר היה לצפות לדברים גרועים מזה."

הנשיא טרומן ליווה את הדו"ח במכתב תודה על קבלת דרישתו למתן 100,000 סרטיפיקטים לאלתר. כל הגורמים בעולם הערבי דחו בזעם את מסקנות הדו"ח.

13 במאי. הספינה "מכס נורדוי" (760 טון), שיצאה מנמל קונסטנצה ברומניה ועל סיפונה 1,754 מעפילים, נתפסה במרחק ניכר מן החוף הארצישראלי. אנייה זו יצאה בהסכמת השלטונות הרוסיים, שדחו את הפנייה הבריטית בוועדת הפיקוח של בעלות-הברית ברומניה למנוע את הפלגת הספינה. המעפילים הורדו בנמל חיפה ונוכו ממכסת הסרטיפיקטים.

במשך השנה הראשונה לחידוש ההעפלה לאחר המלחמה עדיין לא הדביק קצב מבצעי ההעפלה את המכסות המאושרות על פי הספר הלבן ועל פי החלטת הממשלה הבריטית שאישרה מכסה חודשית של 1,500 רישיונות עלייה. על כן יכלה הממשלה לנהוג בגמישות לגבי המעפילים שנתפסו בים ולהקהות בכך את העוקץ הפוליטי של מפעל ההעפלה. יתר על כן, לא קשה היה להראות כי ההוצאות הקשיים והסבל הכרוכים במבצעי ההעפלה, בהשוואה לעלייה מסודרת במסגרת לגלית, עדיין אינם מצדיקים את עצמם כל עוד לא נתמלאה מכסת העלייה שקבעה הממשלה. על רקע זה הודיע הג'וינטלהפסיק את הסיוע שנתן למימון הוצאות ההעפלה.

25 במאי. עבר-הירדן זכתה בעצמאות. עבדאללה הוכתר כמלך "הממלכה הירדנית ההאשמית".

במטכ"ל ההגנה גובשה "תכנית מאי 1946", שהתבססה על תכנית ב' משנת 1945 שהוכנסו בה שינויים בהתחשב בהתקדמות שחלה בכושר הלחימה של היישוב הערבי לאחר מלחמת העולם השנייה. התכנית דיברה על ארבע מטרות: "א. הבטחת עמדות המפתח הכלכליות מפני חבלה (כשהכוונה היא למתקני חברת החשמל, למפעלי מים, למפעלי תעשיית חמרי בניין כמו "נשר", מחצבות וכבשני סיד);  ב. הבטחת האוכלוסיה מפני פעולות טרור אפשריות;  ג. דאגה מיוחדת לחיזוק נקודות ספר או שכונות מבודדות;  ד. נקיטת אמצעים להוציא את היזמה מידי הערבים ולבלום את התפרעותם בעוד מועד."  בפרק על האמצעים המיועדים לבלום את התפרעות הערבים בעוד מועד דובר על "אמצעים נגדיים" שהם פעולות תגמול המכוונות להרתיע את הערבים מפעולות דומות בעתיד. באמצע אוקטוברנוספה לתכנית התייחסות לאפשרות של התערבות בריטית ונקבע כי בתכנון כל פעולה יש לכלול "תכנית מפורטת של הגבה על התערבויות כוחות השלטון".

יוני

2 ביוני. ועידת מדינות ערב באינשאס, מצרים, קיבלה החלטה הדוחה את המלצות ועדת החקירה האנגלו-אמריקנית והכריזה כי תתמוך בפלסטינים "בכל האמצעים".

ממשלת בריטניה בשיקול דעת חוזר מצאה שאין היא יכולה לקבל את המלצות ועדת החקירה, בוודאי לא את ההמלצה להעלאת "מאה האלף". אטלי הודיע כי ההמלצות יגושמו רק כשלמות, ולא תוך הפרדה בין שאלת הפליטים לבין שאלת ארץ-ישראל. ניתן יהיה לגשת לביצוע ההמלצות רק לאחר פירוק נשק כללי, של היהודים והערבים, בארץ-ישראל והסוכנות היהודית תשתף פעולה בדיכוי פעולות הטרור בארץ.

תנועת המרי הגיבה בהודעה כי "הישוב העברי לא יתפרק מנשקו".

9 ביוני. המופתי, חג' אמין אל-חוסייני, נמלט ממעצרו בפאריס והגיע למצרים. הוא נבחר מיד מחדש כיושב-ראש הוועד הערבי העליון.

10 ביוני. אצ"ל ביצע שלוש התקפות על מסילות הברזל, ליד תל-אביב, ליד נען וליד כפר-סירקין. הרכבות נעצרו. הנוסעים הורדו. קרונות וקטרים פוצצו. שוטר ערבי נהרג.

12 ביוני. בווין הכריז בוועידת הלייבור בבורנמות, כי העלאת מאה אלף פליטים יהודים לארץ-ישראל תעלה לאוצר המדינה 200 מיליון ליש"ט.

15 ביוני. "קול ישראל", תחנת השידור של תנועת המרי, שידר את תכנו של מסמך חשאי, שהודלף להגנה על ידי פקיד בריטי גבוה ששיתף פעולה עם שירות הידיעות (ש"י) של ההגנה מתוך הזדהות עם מאבקו של הישוב, ובו תכנית מפורטת של מבצע ("מבצע ברודסייד"), לדיכוי כוחו הצבאי של הישוב ולניטרול המנהיגות המדינית האקטיביסטית. בתכנית פורטו שמותיהם של 42 יישובים, בהם נמצאים מרכזי הגנה ובסיסי פלמ"ח. התגובה הציבורית וגם המוסדית היתה אדישה. הנטייה היתה שלא להתייחס אל הפרסום כאל איום ממשי. עצם ההחלטה של פיקוד ההגנה לפרסם את הידיעה המרעישה העיד על כך שאין להגנה יכולת ממשית להיערך לקראת מבצע כזה אם יתגשם. ההנחה היתה שחשיפת המבצע המתוכנן ישבש וימנע מלכתחילה את ביצוע התכנית.

במשך חודש יוני, לפני ואחרי מבצע "ליל הגשרים", ביקר בארץ פילדמרשל מונטגומרי, שעמד להתמנות כראש המטה הכללי הקיסרי הבריטי. הוא השמיע ביקורת נוקבת על חדלונם של שלטונות המנדט ושל

הצבא להשליט את מרותם על הישוב והעניק דחיפה נמרצת לתכנית לדיכוי כוחו של הישוב. בזיכרונותיו כתב:

"הנציב העליון נראה לי כמי שאינו מסוגל לגמור בדעתו מה יש לעשות. אי-החלטיות והיסוס נתנו אותותיהם בכל הדרגים, מ'וייטהול' ומטה; היה צורך בגיבוש מדיניות ואחרי כן – בקבלת החלטות. – – – כל זאת הביא למצב שבו נתקיים השלטון הבריטי בארץ להלכה בלבד. נראה היה לי שהמושלים האמיתיים היו היהודים, אשר סיסמתם, שלא בוטאה במלים, היתה: 'לא תעזו לגעת בנו'. הבהרתי הבהר היטב למפקד הצבאי הראשי בארץ-ישראל, גנרל-לויטננט, סר אוולין בארקר, כי לא זו הדרך. ההחלטה לכונן מחדש סמכות בריטית תכליתית נגד היהודים היא החלטה מדינית: עלינו ללחוץ לקבלת החלטה כזו. אם יביא הדבר למלחמה נגד היהודים, הרי מנקודת ראותו של הצבא תהיה זו מלחמה נגד אויב קנאי וערום, אשר ישתמש בחטיפות, ברצח ובחבלה; נשים תילחמנה נגדנו כגברים, ואיש לא ידע מי נמנה על ידידינו ומי על צרינו. מצב זה מצריך שינויים קיצונים באורח חייהם של אנשי הצבא שבארץ-ישראל; יהיה הכרח להפסיק כל פעילות חברתית; חובה תהיה לנקוט במלוא הזהירות; ובדרך כלל על כולם להבין כהלכה את המשימה הצפויה. אעמוד על כך שלצבא ולמשטרה תינתן הנחה ברורה ביותר, ואז אתן לגייסות את מלוא התמיכה הנחוצה לביצוע תפקידם הקשה."

 

17 ביוני. "ליל הגשרים". יחידות פלמ"ח פשטו על אחד-עשר הגשרים שחיברו את ארץ-ישראל עם הארצות השכנות, בצפון, בדרום ובמזרח – שני גשרים על נחל אכזיב, מדרום לתחנת הגבול בראש הנקרה; שני גשרים בקרבת מתולה; גשר בנות-יעקב, על הירדן, המשמש מעבר יחיד בין דמשק לארץ-ישראל; גשר מסילת הברזל הגדול על נהר הירמוק; גשר אל-חוסיין על הירדן, מול קיבוץ מעוז-חיים; גשר א-דאמיה על הירדן, 45 ק"מ דרומית לבית-שאן; גשר אלנבי על הירדן, בציר ירושלים–רבת-עמון; גשר מסילת הברזל וגשר הכביש על נחל עזה, המוליכים למצרים. היה זה השיא בפעולות תנועת המרי. מאות לוחמי פלמ"ח השתתפו בו. הוא דרש תיאום ותכנון מדוקדק ומעל לכל כושר סיבולת ודבקות במטרה. הלוחמים היו צריכים לעשות דרך רגלית ארוכה בשלב הנסיגה, כדי לעקוף את הישובים היהודיים בסביבה הקרובה שאליהם יבואו הכוחות הרודפים. בפיצוץ גשר א-זיב אירע אסון כאשר באש הנוטרים הערבים התפוצץ מטען שנשאו החבלנים. 13 לוחמים נהרגו בהתפוצצות, בהם גם מפקד הפעולה, נחמיה שיין. לוחם אחר, יחיעם וייץ, נהרג בשעת ההסתערות תחת אש על הגשר.

18 ביוני. כוח גדול של לח"י (45 לוחמים) תקף את בתי המלאכה של הרכבת בחיפה. ההתקפה עצמה תוכננה בקפידה ובוצעה בהצלחה: קטרים ומכונות חיוניות פוצצו; אך בדרך הנסיגה נקלעה המכונית בה נמלטו במחסום כבד, ליד כפר אתא. במלכודת האש נהרגו תשעה לוחמים, ששה הצליחו להתחמק וכל השאר, רובם פצועים נפלו בשבי.

חמישה קצינים בריטיים נחטפו ממלון "הירקון" בתל אביב על ידי אנשי אצ"ל, בתגובה על פסקי דין מוות שנגזרו על יוסף שמחון ומיכאל אשבל, שני לוחמי אצ"ל שנשבו בפשיטה על מחנה סרפנד לצורך "רכש נשק". שנים מן החטופים שוחררו לאחר זמן והנותרים שוחררו רק לאחר שהנציב העליון המתיק את גזר הדין והמירו במאסר עולם. מעשה החטיפה הרעיש את ההנהגה המדינית הפעילה לחץ כבד על מפקדת האצ"ל לשחרר את החטופים. בירושלים נחטף קצין בריטי בכיר בדרכו לפגישה עם המפקד הראשי גנרל בארקר. הוא הוחזק יומיים במסתור, אך הצליח להערים על שוביו ולהשתחרר.

19 ביוני. הצבא הבריטי ערך חיפושים נרחבים בישובים היהודיים הסמוכים ליעדים שהותקפו ב"ליל הגשרים". בחיפוש שנערך בכפר-גלעדי נפתחה אש על קבוצת אנשים מישובי הסביבה שניסו לחדור לקיבוץ הנצור. שני צעירים נהרגו ושבעה נפצעו. אחד הפצועים נפטר מפצעיו לאחר זמן.

20 ביוני. מחלקת המדינה האמריקנית הסכימה עם משרד החוץ הבריטי כי יש להזמין את היהודים ואת הערבים להעיר את הערותיהם על המלצות ועדת החקירה האנגלו-אמריקנית. הנציב העליון הפנה הזמנה זו אל הנהגות שני הצדדים.

26 ביוני. אניית המעפילים "יאשיהו וג'ווד" (על שם חבר הפרלמנט הבריטי, ידיד הציונות, שנפטר ב-1943) נלכדה מול חופי ארץ-ישראל. זו היתה אחת משתי אניות משחית (800 טון) מהירות, ששימשו לליווי שיירות במלחמת העולם השנייה. הן נקנו בקנדה בחודש פברואר והגדילו את יכולת התמרון והקיבולת של "צי ההעפלה". האניה יצאה מאיטליה, מנמל השוכן מצפון-מערב לסבונה ב- 19 ביוני 1946, כשעליה 1,257 מעפילים. הבריטים איתרו את האניה עוד לפני הפלגתה, אך לא ניסו לעצור אותה קודם שנכנסה למים הטריטוריאליים של הארץ. האנייה שהתה מחוץ לתחום הזה עד שאזל הדלק במנועיה ואז נגררה על ידי המשחתות הבריטיות לנמל חיפה.

29 ביוני. "השבת השחורה". מבצע "ברודסייד" לדיכוי כוחו הצבאי של הישוב החל אור ליום שבת. ידיעה על פתיחת המבצע הגיעה מקצין בריטי למפקדת ההגנה בערב שבת, שעות ספורות לפני "שעת השין". התראות בהולות יצאו לכל פינות הארץ. מסמכים הועלו באש ומפקדים רבים קיבלו הוראה להתרחק מבתיהם. ההנחיה הכללית היתה שלא לגלות התנגדות אלימה לחיפושים.

17,000 חיילים מהדיביזיות הששית והראשונה, מלווים בטנקים ובנשק כבד, השתתפו במבצע. הגבולות נחסמו. כל קווי התקשורת נותקו. עוצר הוטל על הערים הראשיות ובדרכים. בניין הסוכנות היהודית בירושלים נתפס בידי הצבא וכל המסמכים בו הוחרמו. חברי הנהלת הסוכנות נאסרו בבתיהם וכן גם יו"ר הוועד הלאומי, דוד רמז. הצבא השתלט על 27 נקודות ישוב, שסומנו כבסיסי הגנה ופלמ"ח. אנשי הישובים הוכנסו למכלאות ואלה החשודים בהשתייכות להגנה או לפלמ"ח נאסרו. כ-2,700 איש נעצרו; מתוכם רק כ-200 היו לוחמי פלמ"ח, אך הם היוו כחמישית מכוחו הפעיל של הפלמ"ח. בכל הישובים נערכו חיפושים אחרי מחסני נשק. בקיבוץ יגור נחשף מחסן הנשק הגדול של ההגנה: מאות רובים, עשרות מרגמות, אלפי רימונים ופצצות מרגמה, מאות קילוגרמים של חומרי-נפץ, מאות אלפי כדורים נתפסו בידי הצבא. החיפושים במשק נמשכו שבוע ימים. בקיבוץ מזרע, שם שכן מטה הפלמ"ח, הצליחו הבריטים לשים ידם על כרטסת השמות של חברי הפלמ"ח. הבריטים אמנם לא הצליחו לפענח את הקוד שעל פיו נכתבו השמות או שלא הספיקו לעשות שימוש בגילוי; אך תפיסת הכרטסת גרמה דאגה גדולה בפיקוד ההגנה והפלמ"ח. בתל-יוסף נורה ונהרג אחד החברים. בניר-דוד נפתחה אש על קבוצת חברים שחשה לעזרת הישוב. שני חברים נהרגו.

העצורים רוכזו תחילה בעתלית ובלטרון ואחר כך הועברו למחנות ברפיח. שם הוקם גם מחנה מיוחד לאחזקתם של "האנשים החשובים" – המנהיגים שנעצרו (משה שרתוק, יצחק גרינבוים, הרב פישמן, ברנרד ג'וזף, דוד רמז) וכן 60 נשים. מאות העצורים לא שוחררו עד שהושג הסכם פשרה ולפיו הסכימו להזדהות. הם שוחררו בשלבים, ואחרוני העצורים יצאו ממחנות המעצר בסוף אוגוסט.

יולי

1 ביולי. פיקוד ההגנה התכנס להעריך את המצב. התקבלה עמדתו של משה סנה כי יש להמשיך בפעולות המרי כדי להוכיח כי לא נפגע כושר הפעולה של ההגנה. הוחלט על ביצוע שלוש פעולות תגובה: פשיטה של הפלמ"ח על מחסני הצבא הבריטי בבת-גלים כדי להחזיר משם את הנשק שהוחרם ביגור, פעולת חבלה של האצ"ל במשרדי המזכירות הראשית של ממשלת המנדט השוכנים ב"מלון המלך דוד", פעולת חבלה של הלח"י במשרדי הממשלה בבניין "האחים דוד" ליד "מלון המלך דוד". פעולות אלה אושרו על ידי ועדת X.

בירושלים התכנסו חברי הוועד הפועל הציוני, הוועד הלאומי, נציגי המועצות המקומות, הקהילות בירושלים ובחיפה, נציגי עיריית תל-אביב וראשי אגודת-ישראל. בכנס הוחלט על הפסקת השתתפותם של היהודים בוועדות הממשלתיות, ניתוק היחסים בין הוועד הלאומי והרשויות המקומיות לבין השלטונות ועל הפסקת תשלומי מסים. עד מהרה התברר כי החלטות אלה אינן ישימות, כיוון שמצד המחנה ה"אזרחי", בהנהגתו של ראש עיריית תל-אביב, ישראל רוקח, הובעה התנגדות החלטית לצעדים העלולים להרוס את "הכלכלה העברית" והמטילים את מלוא העומס על המשק שבבעלות פרטית. רוקח אף האשים את "השמאל" במזימה "להרוס את השלטון המקומי של הגושים האזרחיים בעיריות ובמועצות המקומיות". שיקולים כלכליים היו גם נחלת המוסדות הכלכליים של ההסתדרות ומשק העובדים. ביצוע ההחלטות על הפסקת שיתוף הפעולה עם השלטונות נדחה משבוע לשבוע. בסופו של דבר הוסכם לצמצם את המרי האזרחי להפסקת השתתפות הישוב ב-40 ועדות ממשלתיות שנבררו בקפידה, כדי למנוע פגיעה בכלכלת הישוב. כמו כן הוסכם כי המועצות המקומיות ועיריית תל-אביב תתרומנה למפעל ההעפלה סכום של 100,000 לא"י, שיגויסו ממסי חירום מיוחדים שיוטלו על תושביהן. הממשלה הגיבה בביטול ההקצבה הממשלתית לרשויות המקומיות למימון השירותים הסוציאליים. תגובה זו הספיקה לצנן את נכונותן של המועצות המקומיות ועירייית תל-אביב לממש אפילו את ההתחייבות הצנועה שנטלו על עצמן. הפסקת ההשתתפות בוועדות הממשלתיות נעצרה. אפילו גביית 100,000 הלא"י נגררה חודשים על גבי חודשים. המרי האזרחי נגדע בעודו באבו. בציבור שררו אכזבה ודיכאון גם נוכח התגובות כלפי גירוש המעפילים, שנראו רפות וחוזרות על עצמן, בדמות שביתות מחאה תכופות עליהן הכריזו המוסדות הלאומיים.

5 ביולי. וייצמן, באמצעות שליחו מאיר וייסגל, תבע מסנה להפסיק מיד את פעולות המרי, תוך איום בהתפטרות אם לא תיענה תביעתו. סנה העביר את ההכרעה לועדת X, וזו, נוכח שיתוקה של הנהלת הסוכנות בארץ והשתיקה בה התעטף בן-גוריון בשעה זו, נכנעה לאולטימאטום של וייצמן. (ראה ***). בתגובה על החלטת ועדת X הודיע משה סנה על התפטרותו ולתפקיד הרמ"א מונה זמנית זאב פיינשטיין (שפר). הוסכם כי סנה יצא לפאריס, שם עתיד להתכנס מושב מיוחד של הנהלת הסוכנות, בצירוף חברים של הוועד הפועל הציוני, כדי להחליט על עתיד המאבק. בחוגי ההגנה הובעה מורת-רוח על השיתוק שאחז במוסדות הישוב ובמוסדות התנועה וכמובן על ההחלטה להפסיק לפי שעה את המאבק.

18 ביולי. בגליל התחתון המזרחי הקימו חברי ארגון החיילים המשוחררים את כפר-קיש (ע"ש גנרל בריגדיר פרידריך קיש שנהרג בעלותו על מוקש בצפון אפריקה. הוא שימש כממלא-מקומו של חיים וייצמן בראש המחלקה המדינית בארץ בשנות העשרים, עד הדחתו של וייצמן ב-1931).

22 ביולי. פיצוץ "מלון המלך דוד". חבלני האצ"ל החדירו למרתף הבניין מטען גדול של חומרי נפץ שהוטמן בכדי חלב. בהתפוצצות התמוטט האגף הדרומי של המלון. נהרגו 82 איש – 25 בריטים, 40 ערבים ו-17 יהודים. נפצעו כ-40. אחד מאנשי האצ"ל נפצע אנושות ומת. שני אנשים נחלצו מן ההריסות. תוצאותיו הקטלניות של הפיצוץ חוללו רעש גדול בישוב ובעולם והביכו מאד את הפיקוד העליון של ההגנה. אצ"ל הואשם בהפרה זדונית של ההפוגה שהוחלט עליה בפעולות תנועת המרי. לאמתו של דבר, משה סנה ויצחק שדה לא העבירו לידיעת מפקדת האצ"ל את ההחלטה על הפסקת פעולות המרי, תוך ניצול העובדה שארגונים אלה לא היו כפופים למרות המוסדות העליונים של הישוב ושל ההנהגה הציונית וספק אם היו נשמעים להוראה הכללית להפסיק את פעולות המרי.

מפקדת תנועת המרי פרסמה הודעת גינוי חריפה. בירור שהתקיים בין נציגי ההגנה לבין נציגי האצ"ל לא יישר את ההדורים ביניהם. מפקדת האצ"ל פרסמה את גרסתה, פרסום שנועד להפריך את הטענה כאילו פעלה תוך חריגה מהוראות מפקדת תנועת המרי.

24 ביולי. הממשלה הבריטית פרסמה "ספר לבן" ובו מסמכים המעידים על הקשר ההדוק שבין הסוכנות היהודית לבין פעולות הטרור בארץ, בתוכם המברקים הסודיים שנשלחו מן הארץ לחברי ההנהלה בלונדון ויורטו על ידי המודיעין הבריטי. כמו כן חשף המודיעין הבריטי את שיתוף הפעולה בין המפקדה הראשית של ההגנה לבין האצ"ל ו"כנופיות שטרן".

הנהלת הסוכנות פרסמה מיד הכחשה גורפת ל"אוסף מוזר זה של מסמכים" שנכלל ב"ספר הלבן", אך הכחשה זו לא נתקבלה על דעת הקהל החיצונית.

27 ביולי. מפקד הצבא הבריטי בארץ, לויטננט-גנרל ברקר, הפיץ הוראה הפוקדת על כל חייל בריטי להדיר רגליו ממקומות הבילוי המשותפים עם היהודים. היהודים ייענשו "בצורה שהיא שנואה על הגזע הזה יותר מאשר על כל גזע אחר: בפגיעה בכיסיהם ובהפגנת רגשות התיעוב שלנו כלפיהם". התבטאות אנטישמית זאת הועברה גם לעיתונות העולמית והכתה אף היא גלים.

משרדי הממשלה בירושלים עברו תהליך מזורז של התבצרות מפני התקפות וניסיונות חבלה. שטח מסוים בלב העיר הוקף גדרות תיל וחוזק בעמדות בטון ושקי חול. הכניסה אליו היתה אסורה אלא ברישיון מיוחד ותחת השגחה ופיקוח של משמרות הצבא. אזור זה כונה עד מהרה בשם "בווינגרד".

29 ביולי. האנייה "הגנה" (אחותה של האנייה "יאשיהו וג'ווד") ועל סיפונה 2,680 מעפילים, שהפליגה ב-24 ביולי מנמל ביוגוסלביה, הגיעה בשארית כוח לנמל חיפה, לשם נגררה על ידי משחתות בריטיות. אלה נקראו להציל את האנייה שאיימה לטבוע בלב ים, תחת העומס הבלתי נסבל, הרבה מעבר לקיבולת האפשרית ובשל תקלה במנועיה. מארגני ההעפלה התקשו לעמוד בלחץ הגובר של תנועת הבריחה מאירופה והיו מוכנים להסתכן בהעמסת יתר של הספינות מתוך ידיעה כי סיכוייה של אניית מעפילים לעשות יותר מאשר הפלגה אחת הם קלושים ביותר. לאנייה "הגנה" היתה זו הפלגה שנייה. זמן קצר אחרי הפלגת "יאשיהו וג'ווד" ולכידתה יצאה גם "הגנה" לדרכה מנמל סט בדרום צרפת, ועל סיפונה כ-1,000 מעפילים; אך אליה הצמידו ספינה תורכית קטנה (250 טון) ששכרו אנשי המוסד והסבו שמה ל"ביריה", כדי להעביר אליה את נוסעי "הגנה" טרם כניסתה למים הטריטוריאליים של ארץ-ישראל. ליד האי כרתים הועברו המעפילים מן "ההגנה" ל"ביריה" בצפיפות איומה. "הגנה" שבה במהירות לאירופה ואילו "ביריה" קרטעה אל חופי הארץ ועמדה לטבוע; אז הוזעקו הבריטים לעזרה. אלה לא מיהרו לפעול ורק בקושי רב הגיעה הספינה עם נוסעיה המיואשים לנמל חיפה, מלווים במשחתות הבריטיות.

הבריטים ניצלו עובדות אלה במסע ההסברה שניהלו נגד ההעפלה בעיתונות הבינלאומית. לחץ כבד הופעל מצד ממשלת בריטניה על הממשלות בגוש המזרחי ובאירופה המערבית לעצור את זרם הבריחה ולמנוע התארגנות והפלגה של מעפילים מתחומיהן. לחץ זה לא נשא פרי ולמעשה זכתה ההעפלה ליחס אוהד בכל הארצות ששימשו לה כבסיסי התארגנות ויציאה. הממשלה הבריטית פנתה גם לממשל האמריקני בתביעה לאסור על מגביות שנערכו בארצות-הברית למימון ההעפלה.

בארגון ההעפלה הסתייעו ההגנה והמוסד לעלייה ב' ביחידות הבריגדה היהודית – באיטליה, באוסטריה, בהולנד ובבלגיה. אולם עם תהליך הדמוביליזציה ופירוק הבריגדה, שהושלם בחודשים יולי-אוגוסט 1946, נצטמצמו אפשרויות הפעולה הרחבות שסיפקה החטיבה היהודית לארגון הבריחה וההעפלה. בין המוסד לעליה ב' וההגנה התגלעו חיכוכים רבים. מתח טבעי שרר בין פעיליו הוותיקים של המוסד ובין האנשים החדשים ששיגרה ההגנה לאירופה. המוסד לעלייה ב' שמר במידה רבה על עצמאותו והיה כפוף בעיקרון להנהלת הסוכנות; אך גם כפיפות זו היתה ערטילאית במידה רבה. פעילי המוסד נזקקו לתושייה ולאלתור שגבלו בהרפתקנות כדי להצליח במשימות שנראו בלתי אפשריות על פניהן. ככל שהתרחבה והסתעפה פעילות ההעפלה והפכה לציר מרכזי במאבק הציוני והיישובי, ככל שנתבעו תקציבים ואמצעים גדולים יותר, כן התחזק תהליך המיסוד של פעילות המוסד והתחזק הפיקוח של ההנהגה המדינית והצבאית של היישוב על המוסד. ההגנה הרחיבה את פעילותה באירופה כדי להבטיח את האחיזה הציונית במחנות הפליטים ולמנוע שם תהליכי התפוררות כתוצאה מן השהייה הממושכת במחנות. למחנות נכנסו פעילי התנועות החלוציות שבאו מן הארץ ומילאו במחנות תפקידי חינוך והכשרה לקראת העלייה לארץ. בכך השתלב גם ארגון יכולת ההגנה העצמית של יושבי המחנות מפני התקפה אפשרית מצד האוכלוסייה המקומית. אימונים בנשק ואימונים עד לקורסים של מפקדי כיתות נערכו במחנות, בגלוי ובמחתרת. אלפי צעירים עברו אימונים כאלה.

ההגנה נטלה על עצמה את האחריות והפיקוד על אניות המעפילים. מפקד האנייה היה איש הגנה ולצדו פעל תמיד אלחוטן, שקיים את הקשר עם מטה ההגנה בארץ ועם נקודות הקשר של המוסד לעלייה ב' ושל ההגנה באירופה. נושא הקשר היה חשוב ביותר בארגון מבצעי ההעפלה, ואנשי הקשר של ההגנה – "הגדעונים" – זכו להילה מיוחדת. עם הגידול שחל בנפח האניות וכמות הנוסעים בהן וכמובן עם החרפת המאבק באניות הציד הבריטיות גדל מספר המלווים שצורפו לכל אנייה. אלה נועדו לחזק את השליטה על ציבור המעפילים, שנשאו בתלאות דרך ובצפיפות אל-אנושיים וגם על צוות המלחים הזרים, שלא תמיד היו מוכנים להתמיד במסע לאורך כל הדרך. חלק מן המלווים נמנו על אנשי הפלוגה הימית של הפלמ"ח – הפלי"ם. לוחמי הפלי"ם רכשו ניסיון רב-ערך בהפלגות אלה.

אבטחת הנחיתה על החוף היתה באחריות פיקוד ההגנה והפלמ"ח. יחידות פלמ"ח, חי"ש וחי"ם הבטיחו את אזור הנחיתה המיועד, אף כי זה היה עלול להשתנות תדיר ונקבע באמצעות הקשר האלחוטי עם האנייה. מן החוף צריך היה לדאוג לפיזורם המהיר של המעפילים בישובי הסביבה. במקרה של התערבות כוח בריטי גדול המוני אנשי הגנה ותושבים מישובי הסביבה היו אמורים להיזעק לאזור הנחיתה כדי לשבש את פעולות הצבא ולאפשר למעפילים להתערב בתוכם.

30 ביולי. הצבא הבריטי הטיל עוצר כללי על העיר תל-אביב. 27,000 חיילים, מן הדיביזיה המוטסת הששית (ה"כלניות") ומדיביזיית הרגלים הראשונה, השתלטו על העיר וערכו בה חיפושים במשך ארבעה ימים. העיר חולקה לאזורים והתושבים עברו הליך זיהוי קפדני וחיפושים קפדנים. חוליות חיילים עברו מבית לבית והעבירו את התושבים לתחנות זיהוי. מפקד המבצע הודיע לעיתונות החוץ כי המבצע אינו מכוון כלפי ההגנה כי אם רק כלפי אנשי האצ"ל והלח"י ותכליתו לאסור מספר רב ככל האפשר מהם. היבול שקצרו הבריטים היה דל ביחס להקפו של המבצע. במרתף בית הכנסת הגדול של העיר נמצא מחסן נשק קטן של הלח"י. בבית הספר "תחכמוני" ברחוב ליליינבלום נחשפו שלושה סליקים של ההגנה, שהכילו כמה עשרות רובים ומרגמות, אלפי פגזים וציוד אחר. 762 איש נעצרו ונשלחו לרפיח. נעצר גם יצחק יזרניצקי (שמיר), חבר מפקדת לח"י, שנשלח למחנה מעצר באריתריאה.

אוגוסט

12 באוגוסט. ממשלת בריטניה הודיעה כי עולים בלתי-חוקיים שייעצרו מול חופי ארץ-ישראל יישלחו מיד למחנות מעצר בקפריסין, "עד שאפשר יהיה לקבל החלטה על עתידם". שינוי זה במדיניות הבריטית בא קודם כל נוכח המספרים הגוברים של המעפילים לארץ, שעברו עתה את גבול המכסה שנקבע להם על פי הספר הלבן ועל פי החלטות הממשלה לאחר המלחמה.

תוך שלושה ימים מפרסום ההודעה הגיעו לארץ חמש אניות – "יגור", "הנרייטה סולד", "כתריאל יפה", "כ'ג יורדי הסירה", "עמירם" –  ועליהן כ-2,880 מעפילים. "יגור" היתה ספינת עץ תורכית קטנה ועל סיפונה 754 איש. היא עשתה דרכה בקושי. מכשיר האלחוט התקלקל. המים אזלו ונוסעיה ייחלו להיתפס מוקדם בידי הבריטים. שעות אחדות אחריה נתפסה "הנרייטה סולד" (150 טון), שיצאה מיוון ועל סיפונה 525 מעפילים, בהם 200 ילדים קטנים, רובם יתומים. לספינה נלווה כלי שיט קטן יותר "רפי", שבה נסעו חלק מן המעפילים. מנועי "הנרייטה סולד" התקלקלו והיא נגררה על ידי "רפי" לאחד האיים בים האיגיאי, שם תוקנה על ידי מכונאים יווניים שהגיעו מאתונה. סמוך לחופי הארץ, הועברו הנוסעים ב"רפי" ל"הנרייטה סולד", שהצפיפות בה גברה. הצוות היווני חזר עם "רפי" ו"הנרייטה סולד" המשיכה דרכה. המים אזלו; אך למזלם של הנוסעים היא נתפסה תוך זמן קצר על ידי המשחתות הבריטיות והובלה לחיפה. שם כבר החלו ההכנות לגירוש המעפילים. נמל חיפה הוקף על ידי אלפי חיילים מלווים בשריוניות. לצי המשחתות נוספו שתי אניות מלחמה – "אייג'קס" ו"מאוריציוס". לנמל הובאו שתי אניות משא גדולות – "אמפייר רייבל" ו"אמפייר הייווד" – שעל סיפונן הותקנו מכלאות מוקפות גדר תיל. מבצע "איגלו" לגירוש המעפילים החל אחר חצות. מעפילי "יגור" גילו התנגדות פסיבית ונגררו אחד-אחד אל אניית הגירוש; אך מעפילי "הנרייטה סולד" גילו התנגדות עזה והשליכו על החיילים מכל הבא ליד. במבצע נכחו נציגי העיתונות העולמית והחיילים נהגו איפוק. מפקד "אייג'קס" ניסה לשכנע את מפקד "הנרייטה סולד", שמואל ינאי, לוותר על המאבק. משנכשלה ההידברות, הפעילו הבריטים רימוני עשן ואלה הכניעו את המעפילים הנאבקים. קרוב לצהריים הפליגו שתי אניות המשא לקפריסין עמוסות במעפילים. אז נכנסה לנמל "כתריאל יפה".

13 באוגוסט. מפקדת ההגנה נערכה לפעולת התנגדות המונית וקראה לתושבי חיפה להאזין להוראות "קול ישראל". ההמונים נקראו לרדת עם בוקר לנמל. על העיר הוטל עוצר מלא. הוקמו מחסומים, טנקים וזחלים ומשאיות עמוסות חיילים נעו ברחובות העיר. התושבים הוזהרו כי כל מי שיימצא ברחוב לאחר השעה שש בבוקר יירה. ב-08:30 ניתן האות על ידי פיקוד ההגנה והמונים זרמו לרחובות. החיילים תקפו את המפגינים באלות ובקתות רובים; אך בהדר הכרמל נפתחה על המפגינים אש. שלושה נהרגו – חייל משוחרר ששהה בשבי הנאצי, נערה בת 19 ונער בן 15 – ותשעה נפצעו. בהלוויה ההמונית שנערכה למחרת שוב פרצו מהומות תוך ניסיונות לפרוץ לנמל, אך אלה נהדפו על ידי כוחות הצבא והמשטרה. הפגנת הדמים בחיפה היתה מבצע ההמונים היחיד שיזמה ההגנה, שכן התקיפות שבה פעל הצבא הרתיעה את פיקוד ההגנה מלחזור על הפגנות כאלה, שבהן היו ההמונים חשופים לאש הצבא. מכאן ואילך היו אלה המעפילים עצמם שנשאו בעול ההתנגדות האקטיבית לפעולות ההשתלטות והגירוש של הצבא.

הספינות "כתריאל יפה" ו"כ"ג יורדי הסירה" ועל סיפונן כ-1,400 מעפילים נלכדו בלב ים על ידי משחתות בריטיות. הן הועברו לנמל לחיפה ומשם גורשו לקפריסין לאחר שלושה ימים. רק הספינה הקטנה "עמירם" (על שם עמירם שוחט שנפל עם כ"ג יורדי הסירה), שיצאה מנמל סמוך למרסי בדרום צרפת ועל סיפונה 187 מעפילים הצליחה לפלס דרך לחוף קיסריה ונוסעיה ירדו שם בשלום (21.8).

18 באוגוסט. מטכ"ל ההגנה הוציא חוזר למפקדים ובו דברי הסבר על השינוי שחל בדרכי המאבק לאחר "השבת השחורה": "התנאים החדשים שבהם הועמד התנועה הציוני מחייבים הערכה מחדש של דרך מלחמתנו ולזמן ממושך. בוודאי גם ידועים לכם חילוקי הדעות בתוך התנועה הציונית, המשפיעים במישרין ובעקיפין על קביעת דרכו של הארגון – – – ההגבלות באמצעי המלחמה, שבאו כנראה מתוך רצון לשמור על אחדותה של התנועה ושלמותה של המערכה, כובלים את ידי הארגון בבחירת דרכי ביצוע – – – לא לנו לקבוע את הדרך המדינית ויהיה יחסנו לכך אשר יהיה, אך אנו מצווים תמיד להיות נאמנים להוראת הניתנות בהתאם לקו המדיני הכללי."

21 באוגוסט. חבלני פלמ"ח הצמידו מוקשים לאניה "אמפייר רייוול", לאחר שחזרה מקפריסין ועגנה בנמל חיפה. ניסיון ראשון נכשל בשל אי-שמישות המוקשים הישנים; אך למחרת חזרו חבלני היחידה הימית של הפלמ"ח והצמידו מוקש לירכתי האניה. חור גדול נפער בה והיא יצאה מכלל שימוש לזמן ניכר. הבריטים הביאו במקומה אניית גירוש אחרת, "אושן ויגור" ופעולות הגירוש לא נפסקו. גם בזמן העברתם של מעפילי "כתריאל יפה" לאניית הגירוש, הוחדר חומר נפץ קטן לאנייה, שהוסתר בבגדיהן של נערות צעירות. מטען זה גרם נזק קטן אך עיכב לזמן מה את הפלגת אניית הגירוש. לאחר הפיגועים באניות הגירוש, העבירו הבריטים את האניות לנמלי קפריסין והפעילו אותן משם.

26 באוגוסט. כוח צבאי גדול צר על קיבוץ שדות-ים שהוגדר כ"מרכז העלייה הבלתי-חוקית". נערכו במקום חיפושים שנערכו יומיים בנוכחות עיתונאים וצלמים רבים. לא נמצא נשק, אך עשרות מחברי הקיבוץ נעצרו והועברו לרפיח. רובם השתחררו לאחר כמה ימים.

28 באוגוסט. על הישובים דורות ורוחמה הוטל עוצר והוחל במבצע חיפושים שנמשכו ששה ימים. החיפושים היו מדוקדקים ולמשקים, בעיקר לרוחמה, נגרם הרס רב. לאחר השבת השחורה הוצא רוב הנשק מן הסליקים של הקיבוצים והועבר למקומות סתר מחוץ לקיבוצים. המחפשים העלו על כן חרס. רק בדורות נחשף סליק קטן.

בעקבות החיפושים בדורות ורוחמה הושמעה ביקורת על העדר התנגדות מאורגנת לפעולות הצבא. היא הופנתה הן כלפי הישובים שגילו התנגדות פסיבית רכה מדי והן כלפי פיקוד ההגנה המקומי שלא ארגן הנעת תגבורות אנשים מן הישובים הסמוכים.

ספטמבר

כל האניות שהפליגו מנמלים שונים באירופה, תחילה מאיטליה ויוון ואחר כך מיוגוסלביה, נתפסו בידי הבריטים. המאבק העקשני על ההעפלה אילץ את הבריטים להגביר את אמצעי הבילוש והפיקוח כבר בנמלי המוצא.

האניות "ארבע חירויות", "ברכה פולד" ו"פלמ"ח" הביאו עמן 2,446 מעפילים. באניות "ארבע חירויות" ו"פלמ"ח" התפתח מאבק אלים ועיקש בין המעפילים לבין החיילים הבריטיים, עד שהוכנעו המעפילים. חלל ראשון מבין המעפילים נפל באנייה "פלמ"ח.

בתקופה שבין התחלת הגירושים לקפריסין, אוגוסט 1946, לבין החלטת או"ם ב-29 בנובמבר 1947 פילסו דרכן לארץ 35 אניות מעפילים, שעל סיפוניהן כ-52,000 מעפילים. כל האניות, להוציא ארבע –"עמירם שוחט" (אוגוסט 1946), "שבתאי לוזינסקי" (מרס 1947), "עלייה" (נובמבר 1947), "הפורצים" (דצמבר 1947) – נתפסו בידי הבריטים ונוסעיהן הובלו למחנות המעצר בקפריסין. האנייה "כנסת ישראל" (1,500 טון), שעל סיפונה כ-3,850 מעפילים, התחמקה בראשית נובמבר 1946 מנמל פיריאוס, שם ארבה לה אניית מלחמה בריטית. נלוותה אליה ספינה קטנה, "הקדושה", אך זו עלתה על סלעי החוף וטבעה. כל נוסעיה הועברו ל"כנסת ישראל". במשך ימי הנסיעה נולדו באנייה 10 תינוקות. כל יום יצא עיתון בארבע שפות. באנייה גם נערכו בחירות לקונגרס הציוני העומד להתכנס. מפקד האנייה, בנימין ירושלמי, נבחר כציר מטעם המעפילים. הוא ירד בחופי יוון בכוונה להגיע לקונגרס. את מקומו תפס יוסי המבורגר (הראל). משיצאה האנייה אל לב-ים, נלכדה מיד. היא הובלה לנמל חיפה וכאן התפתחה תגרה עזה בין המעפילים לבין החיילים הבריטים, שבה נהרגו שני מעפילים וסמל אנגלי.

האניה "לטרון" יצאה מנמל סט, מערבית למרסיי בדרום צרפת, באמצע אוקטובר 1946, ועל סיפונה 1,252 מעפילים. ליד כרתים נקלעה לסערה קשה. רב החובל הספרדי ביקש לעגון באי, שנמצא בשליטה בריטית. באיומי נשק של המלווים הארצישראלים נאלץ להמשיך את מסע האנייה. מטוסי סיור בריטיים גילו את האנייה וכעבור זמן קצר הזו הוקפה במשחתות בריטיות. אלה הובילו אותה לנמל חיפה. שם התפתח עימות עז וקצר עד שהשתלטו הבריטים על הספינה ונוסעיה הועברו לאניית הגירוש.

מנמל סט יצאו לאחר זמן קצר שתי ספינות – "לנגב" ועליה 647 מעילים ו"המעפיל האלמוני" ועליה 804 מעפילים. בהתנגדות העזה להשתלטות הבריטית על "לנגב" נהרג אחד המעפילים, הרברט לזר.

הספינה "רפיח" (550 טון) יצאה ב-7 בדצמבר 1946 מיוגוסלביה ועליה 785 מעפילים. היא נתקלה בסלע ליד האי סירינה באיי הדודקנז והחלה טובעת. 6 מנוסעיה טבעו. השאר הצליחו לעלות על האי, חשופים לגשמים עזים. פנו בקשר אל השלטונות בארץ ואלה החישו עזרה. אוירונים הצניחו אספקה וציוד מטעם מוסדות הישוב, ביום השלישי לטביעה. שתי אניות משחית, בריטית ויוונית, יצאו אל האי ואספו את הניצולים. למקום הוטסה גם משלחת סיוע מן הישוב בארץ ובה רופאים ואחיות. משהובלו לקפריסין נפתח מאבק בו הוצאו המעפילים מן האניה ברימוני גז מדמיע ובאלות.

לכלל התנגדות מאורגנת ממש של המעפילים הגיעו הדברים באנייה "חיים ארלוזורוב" ("אולואה"), ספינת משמר חופים מהירה שנרכשה בארצות-הברית. הספינה יצאה מנמל טרלבורג בשבדיה ב-24 בינואר 1947, בפיקודו של אריה אליאב. בדרכה לשבדיה ניסו בריטים לעכבה בנמל קופנהאגן בדנמרק, אך מפקד הנמל, איש מחתרת דני לשעבר, שסייע בהצלת יהודי דנמרק בזמן המלחמה, התעלם מלחצי הבריטים וסייע לאנייה להגיע ליעדה בשבדיה. שם עלו על האנייה 664 נוסעים, רובן צעירות שניצלו ממחנות ההשמדה ונשלחו לשבדיה בשלהי המלחמה על פי הסכם חשאי בין הגסטפו לבין הממשלה השבדית. בדרכה הארוכה לארץ, התעכבה באחד הנמלים הקטנים בחוף איטליה ושם עלו עליה 684 מעפילים נוספים. פעולות ההתנגדות תוכננו היטב בידי ועד מיוחד שהוקם מקרב המעפילים, בשיתוף עם הצוות הארצישראלי. ניסיונות ההשתלטות של המשחתות הבריטיות בלב-ים נכשלו, וגם לאחר שכוח בריטי קטן הצליח לעלות על האנייה הוא נוטרל על ידי המעפילים שסגרו עליו. האנייה ניערה מעליה את רודפיה ובתמרון נועז העלתה עצמה על שרטון מול חוף בת-גלים, מרחק 50 מטרים מן החוף. רק כאן פסקה ההתנגדות האקטיבית והמעפילים הועברו לאניות הגירוש.

האנייה "שבתאי לוזינסקי" הצליחה להתחמק מציידיה כנראה תודות לתמרוני הניווט שנקטה בהם. היא הפליגה במרס 1947 מחופי איטליה לחופי תורכיה ומשם לחופי מצרים. משם התקרבה עם שחר, בים סוער, אל חוף ניצנים ושם העלתה עצמה על שרטון. יחידות פלמ"ח המתינו לה על החוף וסייעו בהורדת המעפילים ובפיזורם ביישובי הסביבה. מטוס סיור בריטי גילה את הנעשה בחוף עם בוקר. כוחות צבא ומשטרה הוזעקו למקום. משחתת בריטית שהגיעה לאזור לא הצליחה להתקרב לאנייה. שתי סירות מנוע שנשלחו ממנה התהפכו וטבעו בים הסוער. למקום חשו מאות אנשים מיישובי הסביבה. הפקודה היתה לא להיכנס לעימות אלים אך גם להימנע מהזדהות כדי לחפות על המעפילים. כ-1,000 איש נעצרו על החוף, מחציתם מקומיים. כ-170 מהם עשו דרכם עם המעפילים למחנות בקפריסין.

בחודש אפריל 1947 הפליגו מחופי איטליה וצרפת ארבע ספינות – "מולדת", "שאר ישוב", "התקוה", "מורדי הגטאות", "תיאודור הרצל" – ועל סיפוניהן 7,850 מעפילים. כולן נתפסו בלב-ים ונוסעיהן הועברו לקפריסין.

האנייה "תיאודור הרצל" הגדולה יחסית (1,786 טון) יצאה בפיקודו של מרדכי לימון מנמל סט בדרום צרפת ועל סיפונה 2,641 מעפילים. משחתת בריטית תקפה את האנייה סמוך לחוף תל-אביב באפריל 1947. ההתנגדות ב"תיאודור הרצל" היתה עזה במיוחד, כיוון שחלק מן המעפילים הצטיידו במקלות גומי ובמסכות-גז. המלחים הבריטים פתחו באש והרגו שלושה מעפילים. משחתות נוספות הוזעקו למקום. בדרך כלל התנהלו המאבקים על האניות תוך שימוש בסילוני מים ובפצצות גז מדמיע מצד הבריטים ואילו המעפילים היו משליכים קופסאות שימורים, בקבוקים וברגים. כאשר דחקו הבריטים את המעפילים מן הסיפונים, היו אלה כולאים עצמם בבטן האנייה, ומשם נמשכו אחד-אחד החוצה אל הסיפון ומשם אל אניות הגירוש, לאחר שהאנייה נגררה אל הנמל.

ב-10 במאי 1947 הפליגה מחופי אלג'יר הספינה "יהודה הלוי" ועל סיפונה כ-430 מעפילים, רובם יוצאי מרוקו. אלה היו צעירים ומבוגרים, מדלת הקהילות היהודיות באלג'יריה ובמרוקו, שנאחזו בהתעוררות משיחית כתוצאה מיזמת פעילי התנועות החלוציות בצפון-אפריקה שהפיצו את הקריאה לעלייה לארץ. מחנה עלייה הוקם במרחק 170 קילומטרים מערבה מאלג'יר, ובו נקלטו האנשים שהגיעו עם מטלטליהם לעיר אלג'יר. פעולה זו עוררה התנגדות רבה בקרב פרנסי הקהילות באלג'יר ובמרוקו, שחששו מקלקול היחסים עם האוכלוסייה המקומית. גם הג'וינט סירב לסייע לפעולה בטענה כי לא יוכל לקבל על עצמו עול חדש על זה של סיוע ליציאת יהודי אירופה. קומץ של חניכי תנועת הנוער "דרור" עלו במסירות לצד השליחים מארץ-ישראל ומילאו את תפקידי הניהול, האחזקה, ההדרכה והאבטחה במחנה, שבו התרכזו כ-500 נפש. המוסד לעלייה ב' בפאריס הצליח בסופו של דבר להכשיר אנייה ישנה שנשלחה לאלג'יר. הספינה נתפסה על ידי הבריטים ונוסעיה הועברו לקפריסין. חודשיים לאחר מכן יצאה ספינה שנייה, "שיבת-ציון", מאלג'יר ועל סיפונה 411 מעפילים. גם ספינה זו נתפסה בידי הבריטים ונוסיעה הועברו לקפריסין. הפלגת שתי הספינות והפעילות במחנות נעשו תוך העלמת עין של השלטונות הצרפתיים. אך ניסיון העפלה שלישי, בנובמבר 1947, של הספינה "החלוץ" שובש על ידי השלטונות הצרפתיים, שנכנעו ללחץ הבריטי. רק 44 מעפילים הצליחו לעלות על הספינה וזו העבירה אותם אל ספינת המעפילים "הפורצים", שהצליחה להתחמק מספינות המצוד הבריטיות ונחתה בחוף תל-אביב ב-4 בדצמבר 1947. פעילות ההעפלה בצפון-אפריקה הופסקה. היא התחדשה עם קום מדינת ישראל.

כגולת הכותרת במאבק ההעפלה שימשה האנייה "יציאת אירופה תש"ז" ("אקסודוס 1947"). היא נרכשה בארצות-הברית כבר בשלהי 1945, אך הבריטים הצליחו לעכב את הפלגתה מארצות-הברית לנמל יציאה באירופה. בסופו של דבר יצאה האנייה הגדולה לאיטליה ומשם לנמל פורט-דה-בוק בצרפת. מאמץ רב הושקע בהכשרת האנייה לייעודה ובהכנת אמצעים להדיפת ניסיונות השתלטות עליה. כ-4.500 מעפילים מן המחנות בגרמניה רוכזו ב-12 חוות של "החלוץ" ומשם הוסעו ביום המיועד ב-150 משאיות. תוך זמן קצר הועלו המעפילים על האנייה. הבריטים הפעילו לחץ כבד על ממשלת צרפת לעכב את יציאת האנייה. האנייה חמקה מן הנמל ללא סיועם של נווטי הנמל ויצאה בדרכה לארץ (11.7.47). משחתת בריטית נצמדה אליה מיד ואליה הצטרפה הסיירת "איאקס" ומטוס סיור. משנכנסה למים הטריטוריאליים מול עזה ניסו הבריטים להשתלט על האניה. שתי משחתות נצמדו אל האנייה וניגחו אותה משני צדיה. בחיפוי אש, סילוני מים ואור מסמא של זרקורים השתלטו הבריטים על תא ההגה של האנייה. באלותיהם נהרג אחד המלווים האמריקניים שהצטרפו למסע האנייה. אך באנייה הוכן הגה רזרבי והקברניט אייק אהרונוביץ ניווט אותה אל החוף בעוד הקרב נמשך על הסיפון. רוב המעפילים נדחקו לבטן האנייה ורק נערים בני 18-15 המשיכו את הקרב על הסיפונים. משנשמעו זעקות חרדה של האלפים הדחוסים בבטן האנייה בתגובה על נגיחות המשחתות שאיימו להבקיע את דפנות האנייה, הופסק המאבק. האנייה נכנעה ונגררה לנמל חיפה. המעפילים הועברו מיד אל שלוש אניות הגירוש; אך הבריטים החליטו להחזיר את המעפילים לנמל המוצא באירופה במקום להסיעם לקפריסין. הממשלה הצרפתית הודיעה על נכונותה לקלוט את הפליטים, ואולם משהגיעה אניות הגירוש לנמל דה-בוק, הודיע דובר המעפילים על סירובם לרדת לחוף.  המעפילים שהו באניות 24 ימים, בתנאי צפיפות איומים, תוך הפגנת כוח סבל ומשמעת עילאיים. כשליש מן המעפילים היו חברי תנועות הנוער החלוציות ורמת הארגון והמשמעת בתוכם גבוהה ביותר. הבריטים העבירו את האניות מנמל דה-בוק לנמל האמבורג, שם העבירו את המעפילים בכוח והסיעו אותם למחנות בקרבת העיר ליבק. מבצע זה התרחש לעיני מאות עיתונאים מזועזעים. כותרות וכתבות העיתונות העולמית היו מלאים בתיאורי המאבק הנואש של פליטי השואה. במאבק על דעת-הקהל נחלה ממשלת בריטניה מפלה ניצחת. מכאן ואילך לא חזרה על הניסיון להחזיר את המעפילים לאירופה. הבריטים הגבירו את לחצם על הממשלות האירופיות והצליחו לחסום את רוב נמלי היציאה מאירופה המערבית. לעומת זאת, נפתח אפיק חדש להעפלה מרומניה, שפעלה בעידוד ברית-המועצות ולא הושפעה מלחצי הבריטים. מנמלים בולגריים בים השחור יצאו בסוף ספטמבר 1947 האניות "גאולה" ו"מדינת היהודים", שעל סיפוניהן כ-4,000 מעפילים. באנייה "מדינת היהודים" התנהל קרב שנמשך שעתיים, עד שהבריטים השתלטו על האנייה. חרדתם של הבריטים גברה כשנודע על ההכנות הנעשות ברומניה ליציאתן של שתי אניות משא ענקיות, בתפוסה של 6,000 טון כל אחת. אלה נרכשו בארצות-הברית על ידי פעילי המוסד. ניסיון חבלה – כנראה על ידי סוכנים בריטיים – בוצע באחת האניות בדרכה אל נמל היציאה בים השחור. פעילי ההגנה הצמידו שמירה קבועה על האניות משך מסען לרומניה. שמות האניות – "פאן יורק" ו"פאן קרשנט" הוסבו ל"קיבוץ גלויות" ו"עצמאות". 15,000 איש היו עתידים לעלות על האניות. כל זה הצריך מבצע ארגוני ותכנוני עצום. בינתיים נפלה ההכרעה באו"ם, ב-29 בנובמבר והנהלת הסוכנות, מתוך שיקולים מדיניים הקשורים בצרכי המאבק המדיני הקשה שנמשך בזירת או"ם על עצם ביצוע ההחלטות, היתה מוכנה לעכב את הפלגת האניות. או אז כתב שאול אביגור, ראש "המוסד" באירופה, למשה שרתוק, ראש המשלחת של הנהלת הסוכנות בעצרת הכללית של האו"ם: "מעולם לא הודיעה ההנהלה שהיא המנהלת למעשה את ההעפלה ושיש בידה להפסיק ולכוון ולחדש כרצונה. אילו הודתה בכך היה בזה אי-אמת. – – –  מה שטענה ההנהלה תמיד, ובצדק, היה – לפי מיטב ידיעתי – שאין כוח בעולם שיכול להפסיק את ההעפלה כל כמה שקיימים יהודים הנדחקים או הפורצים לארץ, וכי רק עלייה 'ליגלית' עלולה להפסיק את ההעפלה. – – – שאלה אחרת היא אם אמנם יש בכוח ההנהלה להפסיק את ההעפלה. סבורני שלא. ואין זו שאלת הטלת משמעת. בוודאי שבראש ההעפלה המאורגנת עומדים עכשיו אנשים שהמשמעת הציונית מחייבת אותם; אבל ההעפלה לא תיפסק – לא תוכל להיפסק – בכוח של הכרעת ההנהלה."  הפלגת ה"פאנים" עוכבה קרוב לחודש ימים, אך משהסתמנה סכנה לביטול המבצע כולו, נתן אביגור הוראה, על דעת עצמו, להפלגת האניות. בתוך כך הושג הסכם עם הבריטים על הסגרת האניות בלב ים ושילוחן לקפריסין, ללא התנגדות. ירידת המעפילים אל החוף בקפריסין בוצעה בדרך כלל בהקפדה וללא תקלות, בתיווכם של מלווי האניות הארצישראלים והאמריקנים.

מחופי איטליה יצאו שלוש ספינות בחודשים יולי-נובמבר 1947 ובהן כ-1,900 מעפילים. "י"ד חללי גשר אכזיב" יצאה ביולי 1947, "אף על פי" יצאה בספטמבר, "קדימה" יצאה בנובמבר. כולן נתפסו ונוסעיהן גורשו לקפריסין. האנייה "אף על פי" היתה אסדת פלישה במלחמת העולם השנייה. היא הוסוותה כאניית משא מצרית. בהתקרבם לחוף רוכזו כל המעפילים בבטן האנייה. לאנייה הסתננה סוכנת של הבולשת הבריטית. היא אותתה למשחתת בריטית שהתקרבה לאנייה. ארבע משחתות צרו על האנייה. בקרב שהתנהל נהרג אחד המעפילים, נח גולדפרב. היו שנפצעו באש שהומטרה על האנייה.

הספינה הקטנה "עלייה", שיצאה מצרפת, הצליחה להתחמק ולנחות בחוף נהריה ב-16 בנובמבר 1947.

ההעפלה לא פסקה גם בתקופה שבה פרצה המלחמה בארץ, לאחר החלטת האומות-המאוחדות ב-29 בנובמבר 1947. בין ינואר למאי 1948 הגיעו לארץ 10 אניות מעפילים שעל סיפוניהן כ-6,000 מעפילים. הספינה "האומות המאוחדות" (200 טון) ועל סיפונה 537 מעפילים, שהפליגה מאיטליה והגיעה לחוף נהריה ב-1 בינואר 1948, הורשתה להוריד את נוסעיה תוך העלמת עין של הבולשת הבריטית. הצבא הגיע למקום אחרי הורדת המעפילים, הטיל עוצר על נהריה ושלח כ-120 חשודים למחנה המעפילים בקריית שמואל, ליד חיפה.

 

פעילות הארגונים הפורשים בחודשים ספטמבר-דצמבר.אצ"ל ולח"י חידשו את פעילותם, מחוץ למסגרת "תנועת המרי". חוליות אצ"ל פוצצו את צינור הנפט בנמל חיפה. מסילת הברזל בקרבת העיר חובלה בשבע נקודות. קו הטלפון והטלגרף שחיבר את המפקדה הראשית של הצבא הבריטי במזרח התיכון עם המפקדות הראשיות בארץ ובארצות הסמוכות נותק (9 בספטמבר).

לח"י ביצע התקפה נועזת על משרדי שירות הביטחון הצבאי בגבול יפו-תל-אביב. הקצין הממונה על שירות הביטחון במחוז נהרג בפיצוץ. בחיפה נורה ונהרג סמל הבולשת מרטין, שזיהה בימי העוצר הגדול בתל-אביב את מפקד הלח"י, יצחק יזרניצקי (שמיר). בתגובה הטילו הבריטים עוצר בתל-אביב וערכו מסדרי זיהוי בהם נעצרו כ-100 איש שנשלחו למחנה העצורים ברפיח. הפיקוד העליון של "תנועת המרי" פרסם מיד הודעת הסתייגות מפעולות הארגונים הפורשים, אך הבהיר כי "לא יעשה את רצונו של השלטון לפתוח מלחמת דמים בין יהודים ליהודים".

אצ"ל ביצע התקפות נוספות על תחנות הרכבת בחיפה (20.9), בירושלים (30.10) ובראש-העין (10.11). בהתקפות אלה נהרסו מבני התחנה ונפגעו נוטרים ערבים. הרכבות ומסילות הברזל שימשו יעד עיקרי להתקפות האצ"ל בחודשים אלה. רכבות משא עלו על מוקשים בסביבות ירושלים, תל-אביב וחדרה. קטרים וקרונות פוצצו ונזק רב נגרם למשק הרכבות. תנועת הרכבות בלילות הופסקה. אצ"ל עבר לשיטה חדשה. במשך שלושה ימים, 19-17 בנובמבר, הונחו מוקשים אוטומטיים בכל מסילות הברזל הראשיות. שני קציני חבלה בריטיים נהרגו שעה שניסו לפרק מוקשים כאלה. עובדי הרכבת סירבו להמשיך בעבודתם ללא אבטחה מתאימה. הצבא נטל את האחריות על המסילות ותנועת הרכבות, הציב עמדות שמירה במרחקים קבועים והקצה מאות חיילים לאבטחת צירי התנועה. בחורף, בעונת יצוא ההדרים הכריזו הארגונים הפורשים על הפסקה זמנית של ההתקפות על רשת הרכבות בארץ.

בירושלים הפעיל לח"י מטענים סמוך לעמדות הצבא בזמן שהוטל עוצר על העיר. שלושה חיילים נהרגו בפיגועים אלה (24.10). ארבעה שוטרים נהרגו בפיצוץ מטען בבית בשכונת הבוכרים בירושלים, שנמסר עליו כי הוא מכיל מחסן נשק של המחתרת (9.11). בפיצוץ מטען תחת מכונית משמר סמוך לירושלים נהרגו ארבעה נוטרים ערבים ושני שוטרים בריטיים. בו בערב הופעל מטען חשמלי תחת מכונית משטרה סמוך לכנסיית סן-ג'ורג' בירושלים. עשרה שוטרים נפצעו (13.11).  בתל אביב הופעל מטען תחת מכונית צבאית, בפינת הרחובות חשמונאים ודרך פתח-תקוה. נהרגו ארבעה חיילים. בתגובה התפרעו חיילים ושוטרים בריטיים ברחובות העיר, העלו באש מכוניות, גרמו נזק לרכוש והיכו עוברים ושבים (17.11). אצ"ל הניח מטען במשרדי מס הכנסה בירושלים. נוטר יהודי, בן-ציון שאולוב, שניסה לעצור את המבצעים, הוכה בראשו ומת מפצעיו.

בתחילת דצמברהונח מארב לגנרל ברקר בדרך לירושלים, סמוך למוצא. שיירת הגנרל לא הגיעה והמפעילים פוצצו את המטען תחת ג'יפ צבאי שעבר במקום. ארבעה חיילים נהרגו. ב-5 בדצמבר החדיר איש לח"י, יעקב פנסו, ששירת כנהג אזרחי במחנה סרפנד, מכונית טעונה ב-200 ק"ג חומר נפץ ליד צריפי מפקדת המחנה. המטען הופעל על ידי שעון. קצין וחייל נהרגו ועשרות חיילים ואזרחים נפצעו.

מכונית של האצ"ל, שנשאה חומר נפץ לצורך פיגוע במפקדת חיל-האוויר בירושלים התפוצצה בשל תקלה ושני אנשי אצ"ל, חיים גז ועובדיה צבי, נהרגו (6.10).

עם כינוס הקונגרס הציוני הכ"ב (25-9 בדצמבר), הסכימו הארגונים הפורשים להפסיק את פעולותיהם עד לסיום הקונגרס ואף לתקופת המשא-ומתן עם הבריטים. הפוגה זו נמשכה כמה שבועות. שאלת הטרור היהודי בארץ תפסה מקום נכבד בדיוני הקונגרס הציוני בבזל.

 

אוקטובר

6 באוקטובר. 11 נקודות חדשות עלו על הקרקע, תשע מהן בנגב – שובל, משמר הנגב, כפר דרום, תקומה, בארי, נבטים, חצרים, אורים ונירים – ושתים בשפלה, באזור בית-גוברין – גלאון ותקומה. ההכנות למבצעי ההתיישבות ארכו שבועות ותוכננו בקפידה. מבצעים אלה קיבלו משמעות מיוחדת אחרי הפסקת המאמץ הצבאי של תנועת המרי. בצד מבצעי ההעפלה הם סימנו את האפיק האלטרנטיבי של המאבק. מבצעים אלה נעשו כמובן ללא תיאום עם שלטונות המנדט ודרשו לוגיסטיקה מורכבת והקצאת כוחות הגנה לאבטחת הנקודות החדשות מפני התקפה מצד ערביי הסביבה.

23 באוקטובר. עין-צורים, נקודת הישוב השלישית בגוש עציון, עלתה על הקרקע.

27 באוקטובר. קיבוץ נוה-אילן עלה על הקרקע, מעל לכפר אבו-גוש בדרך לירושלים.

31 באוקטובר. קבוצת דברת עלתה על הקרקע סמוך לכפר דבוריה, למרגלות התבור.

נובמבר

3 בנובמבר. קיבוץ נאות-מרדכי ("הקיבוץ המאוחד") עלה על הקרקע באצבע הגליל. העלייה היתה כרוכה בהתנגשות חריפה עם ערביי הכפר, ממנו נרכשו האדמות, בשל סכסוך עם חלק מתושבי הכפר. ההגנה ריכזה במקום כ-400 איש וכן את הנוטרים במשמרות הנעים (מ"נים) של האזור הרשאים להשתמש בנשק חם. משהחלו טרקטורים לחרוש את האדמה סביב הנקודה, באישון לילה, נזעקו ערביי הסביבה למקום. הערבים הונסו לכפרם לאחר שנהדפו שלוש פעמים. הם פתחו באש מן הכפר. מן היריות נפצעו אנושות ומתו שני מגינים, שלמה בן-יהודה ושלום בן-טור. חיילים ושוטרים הגיעו למקום ודיכאו את ההתפרצות. בחילופי האש נהרגו שלושה מבני הכפר.

27 בנובמבר. קיבוץ יחיעם (ע"ש יחיעם וייץ שנפל בגשר א-זיב ב"ליל הגשרים") של "השומר הצעיר" עלה על הקרקע בין חורבות המבצר הצלבני גי'דין בהרי הגליל המערבי.

דצמבר

11 בדצמבר. בית דין צבאי גזר על שני צעירים, חברי אצ"ל, שנאשמו בנשיאת נשק ונידונו ל-18 שנות מאסר ול-18 מלקות בשוט. אצ"ל פרסם אזהרה, כי אם יבוצע עונש המלקות המשפיל "יוטל אותו עונש על קציני הצבא הבריטיים". משבוצע עונש המלקות באחד הנאשמים, לכד אצ"ל ארבעה בעלי דרגה – מייג'ור ושלושה סרג'נטים – וכל אחד מהם הולקה 18 מלקות. השלטונות הבריטיים נרתעו מלהפעיל את העונש על הנאשם הצעיר השני. בבריטניה הכה המעשה הדים. אך בארץ נלכדו חמישה אנשי אצ"ל שברשותם שוטים להלקאה. הם עברו עינויים קשים, ואחד מהם, אברהם מזרחי, מת במכות שספג. ארבעת האחרים הועמדו לדין ושלושה מהם נידונו לתלייה.