ינו 132015
 

ינואר

1 בינואר. בקבינט הבריטי דנו בהצעה שהועלתה לראשונה בתזכיר שחובר במשרד המושבות בנובמבר 1945 והתגלגל בין משרדי הממשלה, לבטל את הסוכנות היהודית ולפרק את הישוב מנשקו. לבסוף הוחלט כי אין השעה כשרה לצעדים רדיקליים כאלה, ויתר על כן, יש לנקוט בצעדים מסוימים (הגדלת מכסת העלייה)שיחזקו את המתונים בקרב הציונים.

5 בינואר. ועדת החקירה האנגלו-אמריקנית, בהרכב ששה נציגים בריטיים וששה נציגים אמריקנים, החלה בעבודתה. בשלב ראשון גבתה עדויות בוושינגטון; בשלב שני (25 בינואר) גבתה עדויות בלונדון. בפברואר התפלגה לוועדות משנה, שסיירו באירופה ופקדו את מחנות העקורים. בתחילת מרס עברה לקהיר (2 במרס), וב-6 במרס עברה לארץ וקיימה את ישיבותיה בירושלים.

בעדויות שגבתה הוועדה בארצות-הברית ובבריטניה התרשמה היטב מן העובדה שכל דוברי היהדות הלא-ציונית תמכו בדרישת הסוכנות היהודית לבטל את ההגבלות על העלייה היהודית לארץ-ישראל. רושם עז עשו על חברי הוועדה עדויותיהם של סטיבן וייז, מנהיגה של הציונות האמריקנית בזמן מלחמת העולם השנייה, ושל הוגה הדעות הנוצרי, ריינהולד ניבור, שדיבר על החוב שחבים העולם הנאור והחברה הנוצרית לעם היהודי בעיקר לאחר השואה. רשמים עזים יותר חוו חברי הוועדה מביקוריהם במחנות העקורים. רוב ברור של הניצולים הכריזו על רצונם לעלות לארץ-ישראל. אלברט איינשטיין, שהופיע אף הוא בפני הוועדה, הביע תמיכה ברורה בעליית "מאה האלף", אך הסתייג מרעיון המדינה היהודית.

ועדת החקירה האנגלו-אמריקנית בלונדון ובשטחי הכיבוש באירופה. בפני הוועדה הופיעו עדים בריטים, ערבים ויהודים. הגנרל סר אדוארד ספירס, ששימש כראש הנציגות הבריטית בסוריה ולבנון בזמן המלחמה (1944-1942), והיה מתנגד חריף של הציונות הגדיראותה כ"תנועה לאומית שיש בה הרבה קווים בלתי רצויים שהיו אופייניים לתנועה הנאצית בגרמניה". את כוחו הצבאי של היישוב היהודי בארץ העריך בכ-70,000 איש. בארוחת צהריים שערך בווין לחברי הוועדה הכריז כי אם יתקבלו המלצות הוועדה פה אחד ינהג בהחלט לפיהן. הלורד הרברט סמואל הופיע בפני הוועדה. הוא דרש עלייה יהודית בממדים רחבים לארץ-ישראל והביע תמיכה בפתרון קנטוניסטי – הארץ תחולק לקנטון מוסלמי, יהודי ונוצרי ולכל קנטון תהיינה זכויות אוטונומיות בענייני דת וחינוך. מעדויותיהם של הנציגים הערבים, רובם ראשי המשלחות הערביות בעצרת הכללית של האו"ם, התרשמו כמה מחברי הוועדה האמריקנית כי למדינה היהודית לא יהיה סיכוי הישרדות בסביבה ערבית כה עויינת.

אחרי גביית העדויות בלונדון התפצלה הוועדה לארבע קבוצות שביקרו באזורים שונים של אירופה המשוחררת ובדקו את המצב במחנות העקורים. ההתרשמות שם היתה חד-משמעית – העקורים היהודים, רובם ככולם אינם רוצים להישאר באירופה ושאיפתם היא להגיע לארץ-ישראל. חבר הוועדה האמריקני, קראם, לחץ לפרסם דו"ח ביניים ובו הממצאים הנוגעים למצב הפליטים היהודים והצורך הדחוף לאפשר העלאתם לארץ. הנשיא האמריקני התנגד בתוקף לפרסום מוקדם כזה וקראם איים להתפטר; אך לאחר הפצרות חזר בו, גם משום שהבין כי בכך יקטן מספר ידידי הציונות בוועדה.

8 בינואר. מכון גאלופ פרסם תוצאות משאל של דעת הקהל הכללית בנושא עליית יהודים לארץ-ישראל: 76% תמכו בכניסה חופשית של יהודים לארץ-ישראל, 7% שללו, 17% לא גיבשו דעה.

27 בינואר.  במינכן נערכה "ועידת הניצולים בגרמניה" שנמשכה שלושה ימים, בהשתתפות 117 צירים וועדים מ-21 מחנות עקורים בשלושת אזורי הכיבוש – הבריטי, האמריקני והצרפתי. בן-גוריון נשא את הנאום המרכזי במושב הפתיחה והלהיב את הנוכחים. זה היה שלב נוסף במסע שיזם בן-גוריון לגיוס תמיכת הניצולים במחנות העקורים במאבק לפריצת המצור הימי הבריטי על חופי ארץ-ישראל. הפעם נודעה לשליחותו של בן-גוריון תכלית מיוחדת לגבש עמדה פרו-ציונית, מוסכמת של נציגי המחנות, בהופעתם הצפויה בפני ועדת החקירה האנגלו-אמריקנית. הוועידה קראה בהחלטותיה לארגון האומות המאוחדות ולמעצמות העומדות בראשו "לעשות סוף-סוף צדק לעם היהודי המעונה ולהקים בארץ-ישראל מדינה יהודית, – – – ותבטיח בכך גם את שוויון הזכויות ליהודים הרוצים או נאלצים להישאר בגולה ותעניק לעם היהודי מעמד שווה לשאר העמים בעולם החופשי".

מאמציו של בן-גוריון ליצור מסגרת מאוחדת של תנועות הנוער הציוניות במחנות כשלו. נציגי התנועות גם הביעו התנגדות להעלאה בלתי סלקטיבית של כל יושבי המחנות, שבהם מרובה החומר האנושי אותו הגדירו כ"חלאה".

פברואר

3 בפברואר. במשאל שנערך בין חברי המפלגה הרביזיוניסטית על שאלת השתתפות הרביזיוניסטים בבחירות לקונגרס הציוני הקרוב, הצביעו כ-70% בעד השתתפות בבחירות. משמעות ההכרעה היתה לבטל את קיומה הנפרד של "ההסתדרות הציונית החדשה" מיסודו של זאב ז'בוטינסקי וחזרה לחיק ההסתדרות הציונית העולמית. כצעד ראשון חל איחוד בין המפלגה הרביזיוניסטית לבין "מפלגת המדינה בהנהגת גרוסמן.

28 בפברואר. הוועד הפועל הציוני דחה את פנייתם של שלושה גופים המתנגדים להקמת מדינה יהודית לאלתר – "השומר הצעיר", "עלייה חדשה" ו"הליגה להתקרבות ערבית-יהודית" – להעניק להם  זכות הופעה נפרדת בפני ועדת החקירה האנגלו-אמריקנית.

וייצמן נכח אותה שעה בארץ והשתתף בחלק מישיבות ההנהלה והוועד הפועל הציוני. למרות ההסתייגות שהפגין כלפי הדרישה לתבוע מדינה יהודית לאלתר, נשאר וייצמן נאמן לקו המדיני המוסכם וברוח זו הופיע בפני הוועדה.

מרס

חברי הוועדה הגיעו לירושלים ב-6 במרס. שם, תחת אבטחה כבדה, הופיעו בפניהם הדוברים מטעם הערבים והדוברים מטעם היהודים. מן הדוברים הערבים יכלו חברי הוועדה להבין כי אלה אינם רואים כל סיכוי לדו-קיום עם היהודים בארץ-ישראל. הדובר מטעם הוועד הערבי העליון, ג'מאל אל-חוסייני, אף הצביע על פתרון מעשי אפשרי: הבריטים יפנו את הארץ וישאירו את שני הצדדים להכריע את גורלם. בפגישות פרטיות וחשאיות נפגשו חברי הוועדה עם נציגים ערבים  מתונים יותר, והיו מהם שהביעו תמיכה בתכנית חלוקה.

אחת השאלות שעניינו את חברי הוועדה במיוחד היתה שאלת כוחו הצבאי של הישוב. על שיקוליהם של חברי הוועדה השפיעה ההערכה כי הערבים לא יהססו להפעיל כוח כנגד הישות היהודית בארץ-ישראל, לכשיסתיים המנדט. הדוברים היהודים הביעו ביטחון ביכולתו של הישוב היהודי לעמוד על נפשו; אך הם נמנעו מלספק פרטים על כוחה של ההגנה והכחישו כל קשר בין ארגון ההגנה לבין הסוכנות היהודית. לידי הוועדה הועבר תזכיר מטעם "תנועת המרי", שחובר בידי הרמ"א משה סנה. התזכיר אישר כי "בארץ הזאת קיים כוח יהודי מזוין חשאי", שתכליתו האחת היא להגן על הישוב היהודי ועל מפעל השיקום היהודי. עם פרסום הספר הלבן הוטל על ארגון זה תפקיד חדש, "להגן על הישוב ועל זכות התפתחותו וגידלו מפני המשטר העוין". לצורך זה הוקמה "תנועת המרי העברי". היא מקיפה את כל יהודי ארץ-ישראל והיא אחראית לכל גילויי "ההתנגדות למדיניות חיסול הציונות". תנועת המרי איננה אנטי-בריטית; מלחמתה הצטמצמה עד כה להתגוננות מפני פגיעות ולפעולות אתראה. אבל אם הפתרון המוצע יהיה אנטי-ציוני, ההתנגדות היוצאת מתנועת המרי תתרחב ותתגבר. לאפשרות כי הישוב הערבי יפתח במלחמה נגד הישוב היהודי, השיב התזכיר: "אין לנו כל ספק כי הכוח היהודי עולה עליו בארגון, באימון, תכנון ובציוד, וכי אנו בעצמנו נוכל להתגבר על כל התקפה או הטרדה מצדו, בלי כל עזרה מצד הכוחות הבריטיים או האמריקניים. – – – לא יהיה לנו כל עניין לדרוש את הוצאת הצבא הבריטי מכאן, אולם לא נבקש את מציאותו כאן לשם התערבות פעילה לטובתנו." עם זאת, הביע מחבר התזכיר את ביטחונו כי מדינות ערב לא יעזו להתקיף את המדינה היהודית אם המעצמות הגדולות או האו"ם יתנו ערובות לשמירת השלום באזור.

מן המקורות הבריטיים שמעו חברי הוועדה כי הכוח המזוין של הישוב היהודי מגיע ל-70,000 עד 80,000 איש, רובם ככולם מאורגנים בהגנה. מפקד הצבא הבריטי בארץ, הגנרל ד'ארסי, טען כי ניתן יהיה לכפות פתרון פרו-ציוני בארץ בקלות יחסית, בסיועו של ארגון ההגנה; ואילו לצורך פתרון פרו-ערבי "יצטרך לכוח של שלוש דיביזיות ולארבעה עד ששה חודשים עד שיוכל למגר את ההתנגדות היהודית". עוד הוסיף כי ההגנה תוכל להשתלט על הארץ "נגד כל העולם הערבי כולו".

המפגש עם המציאות בארץ הבהירה לרוב חברי הוועדה, בעיקר האמריקנים, כי הישוב היהודי הוא ישות שלא ניתן לבטלה אלא תוך שימוש בכוח רב וזו אפשרות שאינה באה בחשבון מצד מעצמות המערב.

בסוף מרס יצאה הוועדה ללוזאן בשוויץ לחבר שם את מסקנותיה. בווין התחייב בפני חברי הוועדה, מלכתחילה, כי ממשלת בריטניה תאמץ כל דו"ח שיתקבל על דעת כל חברי הוועדה. משנתברר לחברי הוועדה הבריטיים כי לא ניתן יהיה להגיע לאחדות דעים אם לא תושג הסכמה לגבי מתן 100,000 סרטיפיקטים ליהודים במחנות העקורים, הם קיבלו את העמדה האמריקנית בידיעה כי הממשלה הבריטית שואפת מעל לכל להגיע לנוסח מוסכם עם האמריקנים. וכך יכלה הוועדה להגיע לכלל סיכום משותף, שאותו פרסמה בתחילת מאי.

אפריל

19 באפריל. הוועדה האנגלו-אמריקנית סיימה את ניסוח את המלצותיה. בראש ניצבה ההמלצה לאשר מיד מאה אלף סרטיפיקטים ליהודים "אשר היו קורבנות של רדיפות הנאצים והפאשיסטים". בעתיד תהיה הגירת יהודים מבוססת על ההנחה כי הם זכאים לעשות כן בתנאי שלא ייפגעו זכויותיהם ומצבם הכלכלי של התושבים הערבים. הוועדה המליצה כמו כן לבטל את חוקי הקרקעות משנת 1940. משמעות ההמלצות האלה היתה ביטול מדיניות הספר הלבן.      לשאלת עתידה של ארץ-ישראל קבעה הוועדה את העיקרון כי "ארץ-ישראל לא תהיה לא מדינה יהודית ולא מדינה ערבית. – – –  יהודי לא ישתלט על ערבי וערבי לא ישתלט על יהודי". כל אחת משתי העדות תקיים שלטון עצמי. ממשלת המנדט תמשיך להתקיים במתכונתה הקודמת עד שייערך הסכם נאמנות בפיקוח ארגון האומות-המאוחדות. בפרק זמן זה ייעשה מאמץ להעלאת רמת חייהם של התושבים הערבים לרמה שממנה נהנים היהודים. ייעשה מאמץ לקרב את שני העמים להבנה הדדית בדבר גורלם המשותף בארץ. הוועדה הדגישה כי תנאי חיוני להצלחת התכנית הוא שיתוף פעולה מצד הסוכנות היהודית, שהיא "הרשות הבלתי-ממשלתית הכבירה ביותר בארץ-ישראל ואף במזרח התיכון", ונודעת לה השפעה "בלתי רשמית, אך לא פחות חזקה משום כך, על ההגנה – הצבא היהודי כביכול – שכוחו נאמד בכ-60,000 איש ויותר". היחסים הנוכחיים בין הסוכנות היהודית לבין הממשלה טעונים תיקון. שיתוף הפעולה בין הסוכנות היהודית לבין ממשלת המנדט, בדיכוי הטרור ובלימת העלייה הבלתי-חוקית ובקיום החוק והסדר בארץ, צריך להתחדש לאלתר.

30 באפריל. פורסם הדו"ח של הוועדה האנגלו-אמריקנית. הנשיא טרומן פרסם הודעה בה הביע שביעות רצון מרובה מן הדו"ח והביע נכונות לסייע בפתרון הבעיות הכרוכות בביצוע המלצות הוועדה: "אני שמח מאד שוועדת החקירה האנגלית-אמריקנית אישרה פה אחד את בקשתי להכניס מיד מאה אלף עקורים יהודים לארץ-ישראל. יש לבצע המלצה זו – – – של הוועדה בכל המהירות. – – – אחת ההמלצות החשובות שבו נוגעת  – – – לשמירה מוחלטת של הזכויות הדתיות והאזרחיות של הישוב הערבי בארץ-ישראל ולשיפור מצבו התרבותי, החינוכי והכלכלי. אני מרוצה שהוועדה המליצה על ביטול הספר הלבן מ-1939 על המגבלות שבו בענייני עלייה ורכישת קרקעות, כדי לאפשר התפתחות נוספת של הבית הלאומי היהודי."

תגובת ראש ממשלת בריטניה, אטלי, בפרלמנט הבריטי היתה שיש לראות את הדו"ח "בשלמותו" ויש לבצעו בשלמותו. בריטניה לא תוכל לעשות דבר לפני שתברר באיזו מידה תהיה ארצות-הברית מוכנה לשאת באחריות הצבאית והכספית לביצוע ההמלצות הכלולות בו. 100,000 היהודים לא יוכלו לקבל רשות כניסה לפני שיפורקו הצבאות הבלתי-ליגליים ולפני שהסוכנות היהודית תשוב ותשתתף בדיכוי הטרור בארץ-ישראל.

"תנועת המרי העברי" פרסמה תגובה על הודעת אטלי כי "הישוב העברי לא יתפרק מנשקו". דברים ברוח זו השמיע גם משה שרתוק בנאום בלונדון.

מאי

2 במאי. המנהיגות הציונית בארצות-הברית, בלחץ ידידי הציונות בממשל האמריקני, בירכה על המוגמר בהודעה לעיתונות, אף שתחילה ביקש סילבר לקטרג על המסמך שאינו מדבר על מדינה יהודית.

בהנהלת הסוכנות בארץ השתררה מבוכה. מצד אחד לא ניתן היה להכחיש כי מסקנות ועדת החקירה מהוות הישג לא מבוטל בדמות ביטול הספר הלבן וההמלצה הדחופה בדבר מתן 100,000 סרטיפיקטים ליהודים במחנות העקורים. אך מצד שני, לא נכללה בדו"ח כל הבטחה או אמירה בדבר יצירת רוב יהודי והקמת מדינה יהודית. מכל מקום, המנהיגות הציונית בארץ התעטפה בשתיקה והמתינה לתגובת ממשלת בריטניה.

10 במאי. הנציגים הדיפלומטים של מדינות ערב בוושינגטון הגישו תזכיר למזכיר המדינה ברנס ובו הוגדרה תמיכת ארצות-הברית בהמלצות ועדת החקירה כ"מעשה עוין" כלפי העם הערבי. למשלחת הערבית שהגישה את התזכיר נאמר כי לא חל כל שינוי במדיניות ארצות-הברית בשאלת ארץ-ישראל ולא תתקבל שום החלטה מדינית בסוגיה זו לפני שתיוועץ ממשלת ארצות-הברית בערבים וביהודים.

20 במאי. ביזמת מחלקת המדינה האמריקנית נשלחה פנייה מטעם ממשלות ארצות-הברית ובריטניה אל הסוכנות היהודית ואל הוועד הערבי העליון שיחוו דעתם על המלצות ועדת החקירה וההמלצות הכלולות בו. בקשה זו הופנתה גם אל כל הממשלות של מדינות ערב ולארגונים ערבים ויהודים מוכרים, ציונים ולא-ציונים.

22 במאי. בוועידת יושבי הראש של המועצות הציוניות המקומיות מכל רחבי ארצות-הברית שכונסה בוושינגטון, האשים סילבר את ממשלת בריטניה ואת מחלקת המדינה במאמץ מכוון לחבל ביישום המלצות ועדת החקירה האנגלית-אמריקנית.

בפגישה עם דין אצ'יסון, סגן מזכיר המדינה, שנערכה באותו יום, הביאו סטיבן וייז וסילבר את מחאת הוועידה על הדחייה בביצוע המלצות ועדת החקירה והאשימו את מחלקת המדינה במעשים הנוגדים את עמדת הנשיא ואת החלטתו בעניין "מאה האלף". אצ'יסון כפר בדברים אלה וטען כי מחלקת המדינה פועלת לפי הוראות הנשיא ואין סתירה בין ההתייעצויות עם יהודים וערבים לבין ההבטחה בעניין "מאה האלף". השיחה כולה התנהלה באווירה מתוחה מאד.

23 במאי. נוכח הפרסומים בעיתונות מטעם המועצה הציונית האמריקנית לשעת חירום, בגנות מדיניות מחלקת המדינה, פרסמה מחלקת המדינה הודעה המאשרת את תמיכת ארצות-הברית בהמלצות ועדת החקירה בעניין "מאה האלף". גם מטעם הבית הלבן יצאה הודעה דומה ב-29 במאי.

יוני

3 ביוני. הנהלת הסוכנות פרסמה הודעה המביעה דאגה רצינית נוכח הדחיות וההיסוסים המתגלים בביצוע ההמלצות החיוביות של הדו"ח. עם זאת הודיעה ההנהלה כי "לאחר שתבוצע בכנות ההמלצה העיקרית של הוועדה שלפיה יאפשרו את בואם המיידי של מאה אלף יהודים לארץ-ישראל – תהיה הסוכנות היהודית מוכנה לדון עם ממשלות הממלכה המאוחדת וארצות-הברית על הצדדים השונים של בעיות ארץ-ישראל והעם היהודי ועל כל השאלות היכולות להתעורר עקב המלצות הוועדה".

השאיפה הציונית כמובן היתה להפריד בין ההמלצה להעלות 100,000 פליטים, שאותה יש לבצע באופן מיידי, וכן ההמלצה לבטל את חוק הקרקעות שעל פי הספר הלבן, לבין שאר ההמלצות שאותן יש להשאיר פתוחות למשא-ומתן. החשש בהנהגה היה שאצל קובעי המדיניות הבריטיים והאמריקנים ייווצר הרושם כי היהודים יהיו מוכנים להשלים עם ההמלצות האחרות של ועדת החקירה מתוך הכרה כי המקסימום שניתן להשיג הוא 100,000 הסרטיפיקטים. על רקע זה ניתן אור ירוק למבצע "ליל הגשרים" שנועד לאותת על נחישותם ועל יכולתם של היהודים לשבש כל מהלך שאינו מוביל ל"כינון ארץ-ישראל כמדינה יהודית".

בסנט האמריקני תקפו דוברים משתי המפלגות את מחלקת המדינה, אותה האשימו בעיכוב מכוון של עליית "מאה האלף".

הממשלה הבריטית נתפסה למבוכה גלויה: המאמץ  לרתום את הממשל האמריקני לעגלת המדיניות הבריטית בארץ-ישראל הניב תוצאה לא רצויה בדמות התביעה להעלאה מיידית של 100,000 עקורים. זו תקומם באופן ודאי את כל העולם הערבי ותסכן את עמדותיה של בריטניה במזרח התיכון. דברים ברוח זו הוחלפו עם מחלקת המדינה בארצות-הברית.

הנציגים הדיפלומטים האמריקנים במדינות ערב דיווחו על סירוב הממשלות הערביות לחוות דעתן על המלצות ועדת החקירה.

12 ביוני. בוועידת הלייבור בבורנמות הוטחו דברי ביקורת על התנהלות הממשלה בעקבות דו"ח הוועדה האנגלו-אמריקנית. בווין הגיב בחמת זעם וטען כי העלאת 100,000 פליטים יהודים תצריך שיגור עוד דיביזיה של חיילים בריטים, תעורר רגשות אנטישמיים בצבא הבריטי ותחייב הוצאה נוספת של עוד 200 מיליון ליש"ט. היהודים צריכים להישאר באירופה ולהיות אזרחים בה, סיכם. בין השאר אמר בווין כי עמדת ארצות הברית לגבי עליית יהודים לארץ-ישראל נובעת מזה ש"אין רוצים יותר מדי מהם [מן היהודים] בניו-יורק". הערה זו זכתה לכותרות בעיתונות ועוררה מחאות זעם בארצות-הברית, בכלל זה גם בקונגרס האמריקני. סילבר פרסם הודעה בעיתונות שיש למנוע הענקת מלווה לממשלת בריטניה. סטיבן וייז מצדו פרסם הודעת הסתייגות מדרישתו של סילבר.

17 ביוני. המבצע הגדול של "ליל הגשרים – פשיטה על אחד-עשר גשרים המחברים את ארץ-ישראל עם הארצות השכנות והריסת עשרה מהם – הוצא לפועל בידי יחידות פלמ"ח. זה היה המבצע הגדול והמרשים מכל מבצעי תנועת המרי ושכנע סופית את ממשלת המנדט כי יש לנטרל את כוחו הצבאי העיקרי של הישוב – ההגנה והפלמ"ח – קודם שניתן יהיה לקדם פתרון מדיני כפוי.

בפגישה שהתקיימה בין הנציב העליון לבין וייצמן, לאחר ליל הגשרים, הביע הנציב את התפעלותו מן הכושר שהוכיחה ההגנה במבצע זה, והוסיף: "מובן מאליו ששום שלטון לא יכול להשלים עם כך שיימצא בתחום שלטונו כוח צבאי כה מעולה שאינו בשליטתו."

על שולחנה של ממשלת בריטניה היתה מונחת מזה זמן תכנית לדיכוי כוחו הצבאי של הישוב. עד כה היססה הממשלה ודחתה את הלחצים להפעיל את התכנית; אך עם כניסתו של פילדמרשל מונטגומרי לתפקיד ראש המטה הכללי של הצבא הבריטי הוגבר הלחץ מצד פיקוד הצבא ומבצע ליל הגשרים הסיר את העכבות האחרונות בצד הבריטי.

18 ביוני. 5 קצינים בריטיים נחטפו במועדון חיילים בתל-אביב בידי האצ"ל. אירוע זה עורר התרגשות וזעם רב בחוגי הצבא והשלטון. לחץ כבד הופעל על ההנהגה הציונית בירושלים ובלונדון. וייצמן איים בהתפטרות וגם בן גוריון בלונדון שיגר מברק לארץ המורה לפעול נמרצות כדי לשחרר את החטופים.

20-19 ביוני. בן-גוריון נקרא פעמיים לשיחה עם שר המושבות, הול, בלונדון. הוא נשאל אם יש בכוונת הסוכנות היהודית להביא להפסקת הפעילות האלימה בארץ-ישראל וכצפוי, השיב בן גוריון כי אין לאל ידה להשפיע על הישוב הנרגז נוכח מדיניות הממשלה. הול רמז על התכנית המתגבשת לחלק את הארץ לאזורים אוטונומיים – יהודי וערבי – תחת שליטה בריטית מרכזית. בן-גוריון שלל את הרעיון.

בהנהגה הציונית שררה בדרך כלל אופטימיות זהירה. הסברה היתה שהאמריקנים ילחצו על הבריטים להגשים לאלתר את ההמלצה בדבר 100,000 הסרטיפיקטים. רק נחום גולדמן הביע דעה ספקנית לגבי העמדה האמריקנית, אם אלה יעמדו בפני ברירה בין קבלת דו"ח ועדת החקירה בשלמותו או דחייתו.

על אף התגובות הקשות בצד הבריטי על "ליל הגשרים", בהנהגה הציונית האמינו כי הבריטים יימנעו מתגובה קשה לפי שעה. בפיקוד הבריטי היו מודעים לכך שבמערכת השיקולים הציוניים מונחת ההכרה כי הבריטים לא יעזו לפגוע קשה מדי ביהודים. מונטגומרי, שביקר בארץ פעמיים במשך החודש התבטא בחריפות רבה על המורל הירוד של כוחות הביטחון הבריטיים ואי-ההחלטיות כלפי גילויי המרי היהודי: "נראה היה לי שהמושלים האמיתיים היו היהודים, אשר סיסמתם שלא בוטאה במלים היתה 'לא תעזו לגעת בנו'. הוא הבהיר למפקד הצבא בארץ, הגנרל אוולין ברקר, כי "יש לכונן מחדש סמכות בריטית תכליתית נגד היהודים". אם יוביל הדבר למלחמה נגד היהודים "תהיה זו מלחמה נגד אויב קנאי וערום, אשר ישתמש בחטיפות, ברצח ובחבלה; נשים תילחמנה נגדנו כגברים ואיש לא ידע מי נמנה על ידידינו ומי על צרינו".

29 ביוני.  "השבת השחורה". הבריטים הפעילו את מבצע "ברודסייד" (שם המבצע שונה ל"אגתה"), בו פשטו על 27 נקודות ישוב, שסומנו כבסיסי הגנה ופלמ"ח, עצרו כ-2,700 איש, תפסו את כרטסת שמות חברי הפלמ"ח בקיבוץ מזרע, חשפו את מחסן הנשק הגדול של ההגנה בקיבוץ יגור, פשטו על בנין הסוכנות היהודית בירושלים, החרימו את מסמכיו, עצרו את כל חברי הנהלת הסוכנות שידם השיגה – משה שרתוק, יצחק גרינבוים, הרב יהודה לייב פישמן, ברנרד ג'וזף (דב יוסף) – וכן את יו"ר הוועד הלאומי, דוד רמז. שני האישים המרכזיים בפיקוד ההגנה, משה סנה וישראל גלילי, הצליחו להתחמק מן המעצר, תודות להתראה המוקדמת.

בסקירה מאוחרת שהפיץ המודיעין הצבאי הבריטי נאמר כי מטרת המבצע היתה: " א. לרוצץ את הפלמ"ח, שהוא כוח המחץ של ההגנה והאחראי למבצעים ההרסניים ביותר, שנערכו בתיאום זמן עם אצ"ל וקבוצת שטרן;  ב. להשאיר את ההגנה ללא הנהגה על ידי מעצר אותם ממנהיגי הסוכנות הידועים או החשודים כקשורים בהגנה;  ג. לגלות מסמכים שיספקו הוכחה ניצחת על פעילותה הבלתי-ליגלית של הסוכנות ויפיצו אור נוסף על ארגונה של ההגנה."

ממשלת המנדט פנתה מיד אל וייצמן ליטול לידיו את הרסן ולהקים הנהגה מתונה. וייצמן דחה את ההצעה הבריטית על הסף. הוא דרש לשחרר את חברי ההנהלה שנעצרו. הנציב הבהיר כי ההוראות באות מלונדון.

30 ביוני. הוקמה הנהלה זמנית ארצישראלית, בהרכב שני חברי ההנהלה שלא נעצרו – אליהו דובקין ואמיל שמורק – ואליהם צורפו זאב שרף, י. אייזנברג ודוד הורוביץ. גולדה מאירסון הופקדה על המחלקה המדינית.

בפיקוד העליון של ההגנה התקבלה עמדתו של משה סנה כי יש להמשיך בפעולות המרי כדי להוכיח כי לא נפגע כושר הפעולה של ההגנה. ועדת X אישרה את ההחלטה.

יולי

1 ביולי. בירושלים נערך מושב חירום של המוסדות העליונים – הוועד הפועל הציוני המצומצם, הוועד הלאומי, ראשי הרשויות המקומיות ונציגי אגודת-ישראל. בכינוס זה הוחלט על אי-שיתוף פעולה כללי עם שלטונות המנדט: 1) הפסקת השתתפות בוועדות ממשלתיות; 2) אי-תשלום מסים; 3) הפסקת הקשרים בין הרשויות המוניציפאליות לבין הממשלה.

משה שרתוק וחברי ההנהלה העצורים בלטרון תבעו ממשה סנה, כחבר הנהלה, להסגיר עצמו לידי הבריטים, כדי להוכיח בכך שאין כל קשר בין ההנהלה לבין תנועת המרי. משמעות הדרישה הזאת היתה שיש להפסיק את המאבק האלים. סנה התנגד לצעד זה וביקש את התערבותו של בן-גוריון בפריס. זה תמך בעמדתו של סנה, שיש להמשיך בפעולה, אך לא נכנס לוויכוח עם חבריו בלטרון ואף ביקש לדעת "איך לפרש את שתיקתו של חיים [וייצמן]?". בחליפת המברקים בין סנה לבן-גוריון  בשבוע הראשון של יולי, סנה ביקש מבן-גוריון להעניק לו סמכות פעולה נרחבת, שלא תהיה תלויה בהסכמת חברי ההנהלה האחרים. בן-גוריון השיב שהשעה הטרופה אינה כשרה לשינויים מעין אלה "העלולים לסבך את היחסים הפנימיים".

2 ביולי. משלחת מטעם המועצה הציונית האמריקנית לשעת חירום התקבלה אצל הנשיא טרומן. הנשיא דרש לשתף במשלחת, בנוסף על סילבר ווייז, גם את ליפסקי וגולדמן, כנציגי הסוכנות היהודית, למורת רוחו הרבה של סילבר, שראה בכך מזימה משותפת שרקחו נגדו גולדמן עם יועצו של הנשיא, ניילס. בשיחה זו חזר הנשיא על מחויבותו בעניין העלאת "מאה האלף". ממשלת ארצות-הברית תהיה מוכנה לשאת בכל הסידורים הטכניים ובהוצאות הכספיות הכרוכים בכך.

5 ביולי.  מאיר וייסגל נשלח על ידי וייצמן אל משה סנה, בדירת המסתור שלו, בדרישה להפסיק לאלתר את "פעילות המרי המזוין". וייצמן איים בהתפטרות אם לא תתקבל דרישתו. סנה הודיע כי יעביר את ההכרעה לועדת X. זו קיבלה את האולטימטום של וייצמן ברוב קולות.

בן-גוריון יצא מפריס בדרכו לניו-יורק. הוא שיגר מברק לסנה (מברק שהגיע רק ב-7 ביולי בחצות) שבו שב ותמך בהחלטתו של סנה, שלא להיאסר ולהמשיך בפעולה; אך בעת ובעונה אחת הדגיש כי אין להרחיב את הפעולה מעבר לתחום המוגדר על ידי תפיסת "המאבק הצמוד" (סביב נושאי עלייה והתיישבות). יתר על כן, באותו מברק רמז בן-גוריון כי מרכז הכובד של המערכה צריך לעבור לאפיק המדיני וזו תהיה מערכה שתדרוש "פיצויים מלאים על הפוגרום ומניעת הישנותו", ואלה לא ייתכנו בלי "סילוק כל השלטון הנוכחי. לרבות שהצבא לא יתערב בענייני הישוב."

זו היתה הפעם הראשונה בה התבטא בן-גוריון במונחים נחרצים אודות הצורך להתנתק מן הבריטים ומן המנדט לאלתר. משמעות הדבר – מעבר מיידי למדינה יהודית. אך בן-גוריון לא הזכיר עתה את תכנית בילטמור. במגעים שונים שקיים נחום גולדמן בזירת או"ם ועם חברים במועצת הביטחון, בכלל זה עם הנציג הסובייטי, גרומיקו, במחצית הראשונה של חודש יוני, הוברר לו היטב כי תכנית בילטמור אינה עשויה להתקבל על דעת הפורום הבינלאומי בשל הנתונים הדמוגרפיים בארץ-ישראל. הוא דיווח על כך לבן-גוריון ולשרתוק. בזיכרונותיו העיד גולדמן: "המנהיגים הציוניים הבכירים, בעיקר וייצמן, בן-גוריון ושרת, ששימש אז ראש המחלקה המדינית של הסוכנות בירושלים, היו תמימי דעים עמי. אף על פי כן ידעתי היטב כי לא קל יהיה להתגבר על ההתנגדות העזה לכל תכנית מעין זו מצד חוגים נרחבים בקרב התנועה הציונית. ארץ-ישראל כל כולה קטנה היא, כל שעל מאדמתה מקודש לעם היהודי בתוקף מסורת וזיכרונות היסטוריים היקרים ללב כל יהודי; יתר על כן, התנועה הציונית שהיתה מורגלת יותר לתגובה רגשית מאשר למחשבה מדינית ריאלית, לא תסכין בנקל – בזאת הייתי בטוח – עם ויתור מרצון על חלק של ארץ-ישראל ההיסטורית".

בתקופת שהותו באמריקה הגה בן-גוריון רעיון מדיני חדש, "תכנית יהודה-עבדאלליה", אותה הפיץ בקרב רשימה מצומצמת של אישים מקרב המנהיגים הציוניים, בארצות-הברית, באנגליה ובארץ-ישראל ואף ביקש להעביר אותה לידיעת הממשל האמריקני. תכנית "יהודה-עבדאלליה" דיברה על כך, שבמרחב הכולל את ארץ-ישראל המערבית ואת עבר-הירדן תקומנה "שתי מדינות חופשיות ועצמאיות, יהודה ועבדאלליה, אשר יוקמו בשטח זה, יספקו את השאיפות המוצדקות של שני העמים". המדינה הערבית בסיסה יהיה עבר-הירדן ויסופחו אליה שטחים מרובי אוכלוסיה ערבית בארץ-ישראל, תמורת שטחים בעבר-הירדן שיסופחו למדינה היהודית, שבסיסה יהיה ארץ-ישראל המערבית.

תכניתו החדשה של בן-גוריון זכתה לקבלת פנים צוננת מצד רוב קוראיה. היו מהם שהגדירו אותה כהזויה לחלוטין. בן-גוריון התכוון להציג אותה בכנס המיועד להתקיים בתחילת אוגוסט בפאריס, כתכנית חלופית לתכנית בילטמור. בן-גוריון ביקש בכל מאודו להתחמק מהכרעה פנימית הגוזרת תכנית חלוקה. מכל מקום, בן-גוריון, לאור התגובות על תכניתו החדשה, כלל לא הציג אותה בכנס פאריס.

8 ביולי. מועצת הליגה הערבית פרסמה הודעה ולפיה היא אינה מכירה בזכותה של ארצות-הברית להתערב בשאלת ארץ-ישראל ואין היא מוכנה להתחשב בדעת-הקהל האמריקנית המושפעת בעניין זה מ"כנופיה יהודית צעקנית". האינטרסים האמריקנים יסבלו בלי ספק אם יוגשמו המלצות ועדת החקירה.

9 ביולי. וייצמן ביקר במחנה לטרון ונועץ עם שרתוק. שניהם היו תמימי דעים לגבי הצורך בהפסקת המאבק האלים. בנאום שנשא בישיבת הוועד הפועל הציוני, לפני הביקור באותו יום, אמר וייצמן: "מוכרח להיות שקט בארץ – – – ואז אני מאמין שנגיע לתוצאות חיוביות ואולי במהרה". הוא קרא לממשלה לסייע לישוב "להתגבר על עצות היאוש הפושטות בתוך עמנו".

11 ביולי. נחום גולדמן יזם כתבה ב"ניו-יורק טיימס" בה הועלתה תכנית החלוקה כ"פתרון מעשי יחיד לשאלת ארץ-ישראל". ההצעה יוחסה ל"מנהיגים ציוניים", והיא עוררה זעם רב בקרב המנהיגות הציונית האמריקנית בראשות סילבר, שהאשים את המשרד המדיני של הסוכנות היהודית בוושינגטון, בראשות גולדמן, בהפרת המשמעת הציונית ובחוסר תיאום עם המועצה הציונית האמריקנית לשעת חירום.

גולדמן פתח בפעולת הסברה למען תכנית החלוקה. בהופעה בפני ישיבה מורחבת של הנהלת הדסה פרש את שיקוליו ונימוקיו בזכות תכנית חלוקה. הברירה לפני התנועה הציונית עכשיו היא בין נאמנות בריטית בלי בית לאומי לבין חלוקה. דבריו של גולדמן גררן התקפה חריפה מצד אנשי סילבר. עמנואל ניומן, שהופיע אף הוא בפני נשות הדסה, האשים את גולדמן בפעולה פרטיזנית המחבלת במאבק הציוני. הוא לא שלל אפשרות של פשרה בעתיד בשאלת ארץ-ישראל, אך הצעתו של גולדמן מכשילה את כוח המיקוח של התנועה הציונית אף לקראת אותה פשרה עתידית. הוא טען שיש לרכז את הפעולה המדינית בארצות-הברית ורמז לצורך בסגירת המשרד של הסוכנות היהודית בוושינגטון.

12 ביולי.  על פי דו"ח שהוציא המודיעין הבריטי, וייצמן קיבל הבטחה מן ההגנה על הפסקת הפעולות האלימות. ייתכן שבשיחה שקיים וייצמן עם הנציב העליון אותו יום, הוסכם לאפשר לסנה לצאת את הארץ.

סנה, בעצה אחת עם חבריו בפיקוד ההגנה, הודיע על התפטרותו מתפקיד הרמ"א. זאב שפר מונה כממלא מקומו לתקופה של חודש ימים, בהנחה שעד אז תיפול הכרעה בדרג המדיני על דרך המאבק בעתיד. מטה ההגנה ומטה הפלמ"ח קיבלו הוראה לבטל את ההכנות לפשיטה על מחסני הנשק של הצבא הבריטי בבת-גלים. לאצ"ל וללח"י נמסר כי יש להשהות את הפעולות שיועדו להם. לא נאמר להם כי יש להימנע באופן קטיגורי מביצוע הפעולות.

בלונדון החל המשא-ומתן בין משלחת המומחים שהגיעה מארצות-הברית, בראשות הנרי גריידי, כדי להגיע להבנה ולנוסחה משותפת לגבי ביצוע המלצות ועדת החקירה האנגלו-אמריקנית.

תכנית מוריסון-גריידי.  נוכח הקיפאון שנוצר לרגע בשל סירוב הבריטים להתקדם בביצוע המלצות ועדת החקירה אלא בתנאים ידועים (פירוק הנשק של הארגונים הצבאיים בארץ-ישראל והשתתפות צבאית אמריקנית ביישום התכנית, ונוכח סירובם של היהודים והערבים להשתתף בהתייעצויות על ההמלצות. מזכיר המדינה ברנס הציע להקים ועדה שתרכז בידיה את הטיפול בסוגיה עם ממשלת בריטניה. ועדה כזאת הוקמה בראשות מזכיר המדינה ברנס ובהשתתפות שר האוצר ושר המלחמה, שתרכז את הטיפול בסוגיית "מאה האלף" עם ממשלת בריטניה ותבחן את הסוגיות הטכניות הכרוכות בביצוע התכנית. כוונתו המקורית של הנשיא היתה לבודד את שאלת "מאה האלף" ממכלול הסוגיות הכרוכות בשאלת ארץ-ישראל, אך הוא לא הבליט את דרישתו והסתפק בהחלטה העקרונית שלא להסכים לשיגור צבא אמריקני לארץ-ישראל, על פי דרישת הבריטים. הוועדה הממשלתית החליטה על שיגור משלחת ללונדון, בראשות הנרי פ. גריידי, כלכלן ומשפטן, איש מחלקת המדינה, שקיבל מעמד של שגריר מיוחד לצורך המשא-ומתן עם הממשלה הבריטית. בלונדון הסכים הצוות האמריקני לאמץ את התכנית שהוכנה על ידי צוות בראשות הלורד שומר החותם, הרברט מוריסון ובתמורה הסכימו הבריטים לאמץ את תכנית "מאה האלף" של הנשיא טרומן. בתוכנית הידועה בשם "תוכנית מוריסון-גריידי" (מנקודת ראותם של הבריטים זו היתה "תכנית מוריסון") דובר על הקמת ישות פדרלית בת ארבעה אזורים – אזור יהודי (17% מן הארץ), אזור ערבי (40%), מחוז ירושלים ומחוז הנגב (43%) בשליטה בריטית. מדיניות החוץ והביטחון והמכס יהיו בסמכות הנציב העליון. האזורים היהודי והערבי יהיו אוטונומיים ויוכלו לקבוע את מדיניות ההגירה בתחומיהן, תחת מגבלת כושר הקליטה הכלכלי. מאה אלף הסרטיפיקטים יחולקו תוך 12 החודשים הראשונים לביצוע התוכנית, בכפוף לביצוע התכנית בשלמותה. מוריסון הציג את התכנית בפני הפרלמנט הבריטי ב-30 ביולי.

22 ביולי.  האצ"ל החדיר מטענים גדולים למרתף מלון המלך דוד ובפיצוץ האדיר קרס האגף הדרומי של המלון. נהרגו כ-80 איש – 25 בריטים, 17 יהודים וכ-40 ערבים. תוצאותיו הקטלניות של הפיצוץ חוללו זעזוע גדול בארץ ובעולם. פיקוד ההגנה ותנועת המרי נבוכו קשות. אצ"ל הואשם בהפרה זדונית של ההפוגה שעליה הוסכם לכאורה לאחר "השבת השחורה". הרמ"א ומטכ"ל ההגנה לא העניקו לאצ"ל גיבוי ובכך ננעץ טריז בין ההגנה לבין הארגונים הפורשים והסתיים שיתוף הפעולה ביניהם, ובעוד ההגנה מקבלת את מרות ההנהגה המדינית ואת דין ההכרעה שתיפול בפאריס, אצ"ל ולח"י עתידים להמשיך בפעולותיהם העצמאיות.

23 ביולי. סנה יצא את הארץ מנמל חיפה, ללא הסתר, עם דרכון וויזה כשרים, בדרכו לפאריס, כדי להשתתף שם בהתוועדות החשאית של הנהלת הסוכנות, שנקראה להחליט על המשך המאבק במצב שנוצר לאחר "השבת השחורה".

24 ביולי. הממשלה פרסמה "ספר לבן" ובו הוכחות חותכות לקשר הישיר בין הנהלת הסוכנות היהודית לבין פעולות תנועת המרי. הספר כלל חילופי מברקים ותשדורות בין הנהלת הסוכנות בארץ ובלונדון שיורטו על ידי הביון הבריטי. גם שיתופם של האצ"ל והלח"י בפעולות תנועת המרי נחשף בספר.

27 ביולי.  בן-גוריון קיים מסיבת עיתונאים במלון "רויאל מונסו" בפאריס, בה הגיב על ההאשמות והמסמכים הכלולים בספר הלבן שפרסמו הבריטים. הוא הכחיש מכל וכל את המידע הכלול בספר, אף לא הוציא מכלל אפשרות שהמברקים זויפו. משנשאל על הקשר בינו לבין סנה השיב: "בין כל חברי לעבודה איני מכיר אדם ששמו או כינויו 'סנה'". דבריו של בן-גוריון לא נתקבלו באמון.

בוושינגטון נערכה פגישה של ידידי הציונות, מקדונלד, חבר הוועדה האנגלו-אמריקנית לשעבר, והסנטור ואגנר, עם הנשיא טרומן, על רקע החרפת המצב בארץ, לאחר פיצוץ מלון המלך דוד. טרומן היה בהלוך רוח נזעם וכמקדונלד טען כי היהודים יעדיפו לוותר על עליית "מאה האלף" מאשר להסכים לתכנית מוריסון-גריידי, התפרץ טרומן בכעס וקרא: "אי אפשר לספק את דרישות היהודים". הוא הבהיר כי לא ירפה מתכנית העלאת "מאה האלף". "היהודים לא יכתיבו את תולדות ארצות-הברית ולא את שלו".

בעיתונות האמריקנית ובקונגרס הותקפה תכנית מוריסון-גריידי כסותרת החלטות קודמות של הממשל ושל הקונגרס ומנוגדת להמלצות ועדת החקירה. בהשפעת הביקורת הרבה החליט הנשיא לדחות את הודעת תמיכתו בתכנית עד לבירור ולהבהרות בשיתוף עם חברי הצוות האמריקני בוועדת החקירה האנגלו-אמריקנית. בישיבה שהתקיימה במחלקת המדינה בין חברי הוועדה האנגלו-אמריקנית בראשות השופט האצ'יסון לבין גריידי וצוותו, תקפו האצ'יסון וחבריו בחריפות רבה את תוצאות שליחות גריידי, שנפל בפח האנגלי והוכיח בורות מוחלטת בסוגיית ארץ-ישראל ובעניינים בהם דנה ועדת החקירה. לאחר עימות זה הודיע טרומן לאטלי כי הוא דוחה לפי שעה את תכנית מוריסון-גריידי. אטלי הנזעם השיב כי ממשלתו תישאר נאמנה לתכנית ותדאג להוציאה לפועל ואף הוסיף איום כי ממשלת בריטניה תיאלץ להכניס שינויים לרעת היהודים בהיקף העלייה לארץ-ישראל. ברגע קריטי זה נכנס לתמונה גולדמן עם ההצעה לקדם תוכנית חלוקה כמוצא יחיד מן המשבר. תכנית זו אושרה על ידי הוועידה הציונית החשאית שהתכנסה בפאריס בתחילת חודש אוגוסט.

אוגוסט

1 באוגוסט. הנהלת הסוכנות היהודית התכנסה במלון "רויאל מונסו" בפריס, בערב, באווירה כבדה של משבר ומבוכה. חודש הימים שחלף בין "השבת השחורה" לבין הכינוס בפאריס היה טעון מתח ומלווה בויכוח ציבורי חריף, כאשר הגורמים המתונים בישוב ובקרב מפא"י יצאו בדברי ביקורת חריפים על הקו המיליטנטי של ההנהגה הפוליטית, שהביא את הישוב אל עברי פי פחת. עיתון "הארץ", במאמר ראשי, ב-24 ביולי, כתב: "זה חודשים רבים היתה בחוגים לא מעטים של הישוב הרגשה קשה שאנו מתגלגלים במדרון. לא נוכל לקדם את פני המחר תחת אותה הנהגה שעל ראשה אחריות החמורה והמעמסה הנוראה של כישלונות וקוצר ראות וחוסר ישע".

לאווירת המשבר והמבוכה תרמה העובדה שלאחר "השבת השחורה" לא באה הודעה מוסמכת כלשהי מטעם ההנהגה הפוליטית – לא לכיוון זה ולא לכיוון אחר.

ועידת פאריס, אוגוסט 1946. בוועידה השתתפו 13 חברים של הנהלת הסוכנות (בן-גוריון, הרב יהודה לייב פישמן, אליעזר קפלן, ברל לוקר, אליהו דובקין, אמיל שמורק, משה סנה, גולדה מאירסון, שאול מאירוב, זליג ברודצקי, סטיפן וייז, לואיס ליפסקי, רוז הלפרין), ו-10 חברים מחוץ להנהלה, עם זכות השתתפות בדיון, אך ללא זכות השתתפות בהכרעה. שלושה חברי הנהלה – שרתוק, דב יוסף, יצחק גרינבוים – היו עצורים בלטרון. את מקומו של שרתוק מילאה גולדה מאירסון; את מקומו של דב יוסף מילא שאול אביגור, שניהם תומכים מובהקים של בן-גוריון. הנשיא וייצמן ואבא הילל סילבר, מנהיג הציונות האמריקנית, בלטו בהעדרם. העדרות זו התפרשה כאי-רצון מצד שני המנהיגים להשתתף במה שנראה כמחזה ערוך על פי רצונו של בן-גוריון.

הוועידה נמשכה שלושה שבועות. בפתיחת הוועידה נדון מברק ששיגר סילבר לכנס, בו תבע לא לקיים מגע עם הממשל האמריקני, בלא להיוועץ בו. בן-גוריון העביר מיד החלטה הדוחה דרישה זו, בטענה שרק הנהלת הסוכנות מוסמכת לנהל את המדיניות הציונית בכל הנוגע לארץ-ישראל, ואין לשנות נוהל זה, בעוד שתפקיד הנהגת ציוני אמריקה הוא גיוס דעת הקהל המקומית ולא ניהול משא-ומתן עם הממשל האמריקני.

דרישתו של סילבר היתה מכוונת קודם כל לקבע את מעמדה של ההנהגה האמריקנית כשוות ערך להנהגות בלונדון ובירושלים; במידה רבה היתה מיועדת גם לנטרל את נחום גולדמן, שנוא נפשו של סילבר, שהפך איש המפתח בניהול הקשרים והיחסים עם המימשל האמריקני, בעוד שסילבר הפך מוקצה מחמת מיאוס בעיני הממשל בשל הקו האגרסיבי המופגן שנקט כלפי הממשל במאבק על דעת הקהל באמריקה.

בן-גוריון נשא בערב הפתיחה את הנאום היחידי, בו פרש את חמשת העקרונות שעל פיהם, לדעתו, צריכה המדיניות הציונית להתנהל בשעה זו:  א. לקיים בכל האמצעים והתנאים את האחדות בתנועה ובישוב;  ב. המטרה המדינית הראשית היא מדינה יהודית;  ג. סיום השלטון הבריטי בארץ-ישראל;  ד. אין לאמץ אוריינטציה רוסית;  ה. שכנות טובה עם הערבים. בדבריו קבע בן-גוריון כי הברית בין הציונות לבין בריטניה הגיעה לקצה ואנו שרויים בשלב "הציונות המהפכנית", הנאלצת לנהל מאבק אלים להשגת מטרותיה.

למחרת היום (2 באוגוסט) נפתח הדיון המרכזי, שנמשך עד ה-5 באוגוסט, שבו, בהצבעה דרמטית, נפלה ההכרעה על שינוי הקו הציוני. נקודות המחלוקת העיקרית היתה: בעוד בן-גוריון מתנגד לחידוש המשא-ומתן עם הבריטים אלא על בסיס הדרישה להקמת מדינה יהודית לאלתר, גולדמן וקפלן, ואליהם הצטרף גם ברודצקי, מתנגדים לניתוק היחסים עם בריטניה וטוענים כי ניתן, בסיוע האמריקנים, להכניס שיפורים משמעותיים בתכנית מוריסון-גריידי – הגדלת השטח המיועד לאזור היהודי ומעבר לעצמאות תוך זמן סביר.

גולדמן הודיע כי קיבל ידיעה דחופה מאמריקה (שמקורה היה בדויד ניילס יועצו הקרוב של הנשיא טרומן), שהנשיא טרומן עומד לכנס את הצוותים האמריקנים שעסקו בשאלת ארץ-ישראל כדי לגבש את עמדתו בסוגיה זו; במשרד הסוכנות בוושינגטון סבורים כי חיוני ביותר שחבר הנהלה מוסמך יבוא ויציג בפני האמריקנים את "דרישות המינימום של הסוכנות היהודית". ניילס הסביר לאפשטיין, במענה לפנייה של גולדמן, כי על רקע ההתלבטות לגבי תכנית מוריסון-גריידי, יש חשיבות מכרעת להצגת עמדה ציונית פוזיטיבית אלטרנטיבית לאלתר, כיוון שהנשיא חוזר ושואל "מה בעצם רוצים היהודים", והתחושה בבית הלבן שהיהודים מתנגדים לכל מה שמציעים להם, בלי שתהיה להם הצעה משלהם. גולדמן תבע ישיבה מיוחדת ביום שבת (3 באוגוסט), כדי לקבל החלטה. בישיבה זו, שהתקיימה במוצאי שבת והוגדרה כ"ישיבה שלא מן המניין", הציע גולדמן להביא בפני האמריקנים תכנית חלוקה, על בסיס מה שייראה כשיפורים בתכנית הבריטית.

בדיון שנמשך למחרת היום (4 באוגוסט) התעקש בן-גוריון בדעתו כי אין לנהל משא ומתן עם הבריטים, אלא על בסיס הדרישה למדינה יהודית. הוא ומשה סנה פסלו גם את ההצעה להציע לאמריקנים תכנית חלוקה. הצעה כזאת צריכה לבוא מצד האמריקנים ולא מצדנו. השליח מטעמנו צריך להגביל עצמו אך ורק במסגרת הדרישה למדינה יהודית, בלא להתחייב או להזכיר חלוקה. החברים האמריקנים תמכו בהצעת גולדמן ואישרו את טענתו כי הממשל האמריקני ואף דעת-הקהל האמריקנית עייפים מן הסוגיה הארצישראלית ודרושה על כן פריצת דרך ויש לשלוח את גולדמן עם ההצעה החדשה.

גולדמן תבע לקיים ישיבת לילה כדי להחליט ללא שהיות על שיגור השליח לוושינגטון. הצעתו התקבלה.

בן-גוריון תקף באף ובחמה "אחדים מהחברים כאן, שנתפסו לפאניקה בימים האחרונים", ומוכנים ללכת לוושינגטון עם תכנית המבוססת על תכנית הממשלה. לדעתו אין מקום להכרעה חדה עכשיו ואם גולדמן יצא לוושינגטון, עליו לומר שם, "שאם תוצע לנו מדינה יהודית הוא מקבל את ההצעה בשם עמיתיו, ואנו נביא אותה להכרעת הקונגרס". משמעותההנחיה היא "שהוא (גולדמן) מוסמך להשיב הן למדינה יהודית ולאו לכל הצעה אחרת", חרץ בן-גוריון.

ההכרעה נדחתה למחרת היום (5 באוגוסט). גולדמן ביקש לקבל החלטה בהקדם, כי המטוס בו הוא אמור להמריא, יצא אחר-הצהרים.  הוא הודיע, עם זאת, כי הוא "מסרב ללכת לוושינגטון אך ורק כדי לבקש מדינה יהודית". הנשיא נתון ללחצים. "בלבו אינו ידידנו". מחלקת המדינה לוחצת לאשר את תכנית מוריסון-גריידי ולמנוע קרע עם בריטניה בגלל ארץ-ישראל. וייז הציע שלואי ליפסקי ייסע מטעם ההנהלה לוושינגטון, בגלל ההתנגדות לגולדמן בצמרת הציונות האמריקנית (קרי: סילבר ואנשיו). בן-גוריון השיב: השאלה איננה מי ייסע, אלא מה תהיה העמדה שתוצג בשמנו. לאחר שנחליט בשאלה זו, נקבע עם ד"ר גולדמן יהיה השליח אם לאו.

הצעת בן גוריון, אותה לא הגיש בכתב כי אם הציג אותה בעל-פה, דיברה על דחיית תכנית מוריסון ו"להבהיר לידידינו בארצות-הברית שאנו מוכנים לדון בתכנית הכוללת מדינה יהודית ובתנאים הכרוכים בכך". הצעת בן-גוריון קיבלה רק שני קולות ונדחתה.

הצעת גולדמן הכילה שלושה סעיפים. וגולדמן ביקש להצביע על כל סעיף בנפרד. סעיף ראשון דיבר על דחיית ההצעות הבריטיות (מוריסון-גריידי) כבלתי קבילות לשמש בסיס למשא-ומתן. סעיף זה התקבל פה אחד. הסעיף השני אמר: "ההנהלה מוכנה לדון בהצעה לכונן מדינה יהודית בת-קיימא (viable state  ) על פני שטח מתאים של ארץ-ישראל". 10 מחברי ההנהלה הצביעו בעד; אחד (משה סנה) הצביע נגד; אחד (בן-גוריון) נמנע. הסעיף השלישי אמר: "כדי ליישם סעיף ב' תובעת ההנהלה- – – : 1. להעניק מיד רישיונות ל-100,000 עולים ולהתחיל מיד בהעברתם לארץ-ישראל.  2. להעניק מיד אוטונומיה מלאה לאותו חלק מארץ-ישראל שיועד למדינה יהודית.  3. להעניק לממשל את השליטה על העלייה לאותו חלק מארץ-ישראל שיועד למדינה היהודית. גם תת סעיפים אלה אושרו בדומה לסעיף השני. בעד שליחותו של גולדמן הצביעו 6 ו-1 הצביע נגד. גם 6 המשתתפים שלא היו חברי הנהלה חייבו את שליחות גולדמן.

אחד האישים שתרמו להכרעה הדרמטית והברורה לטובת תכנית החלוקה ולשליחותו של גולדמן, הכרעה בה השתתפו כל הנציגים הארצישראלים, שברובם היו תומכי הקו האקטיביסטי של בן-גוריון, היה הרב יהודה לייב פישמן, שבמעמד דרמטי זה פרץ בבכי, הזכיר לכולם כי הוא חסיד מושבע של ארץ-ישראל השלמה, אך בשעה הרת-גורל זו, הוא מעלה את הפסוק מספר תהלים (קי"ח ה') "מן המיצר קראתי יה", שבמבטאו הליטאי נשמע ה"יה" כ"יא!" – כן!  כלומר, אין ברירה, יש להגיד "כן" להצעת גולדמן.

גולדמן יצא מיד לנמל התעופה והמריא לניו-יורק. הוא הגיע ב-6 באוגוסט ונפגש שם עם סילבר. זה קיבל מברק מבן-גוריון שהפציר בו לשתף פעולה עם גולדמן ועם ההחלטות שהתקבלו בפאריס. סילבר ניאות לכאורה, אך  ניסה להטיל את מרותו על גולדמן והשיג ממנו הבטחה כי לא ייפגש עם טרומן ועם ממלא מקום שר החוץ, דין אצ'יסון, ולא יציע דבר קודם שיקבל אישור על כך מן ההנהלה האמריקנית. אך גולדמן הערים על סילבר ונפגש עם אצ'יסון בסתר. השיחה עם ממלא-מקום שר החוץ היתה מכרעת בחשיבותה. גולדמן הצליח להשיג את תמיכתו המלאה של השר בתכנית החלוקה שהביא גולדמן, אותה ביסס על מתווה שהציג וייצמן בשיחות שקיים בלונדון אם שר המושבות הול – תכנית פיל פלוס הנגב. גולדמן, בדרכו האופיינית, הסביר לאצ'יסון מה יקרה אם יימשך הקיפאון המדיני. ביישוב תגבר ידם של הקיצונים. הטרור יתגבר. וייצמן וגולדמן יתפטרו מהנהלת התנועה הציונית. מה יוכלו אז האמריקנים לעשות, שאל גולדמן, אם לא לסייע לבריטים ללחום ביהודים – וזאת לאחר דכאו ואושוויץ. אצ'יסון אישר כי בממשל גוברת הנטייה למשוך ידיים מכל עניין ארץ-ישראל בשל הכישלון להגיע להסכמה עם הבריטים. הוא הבטיח להביא את ההצעה החדשה לפני הנשיא וביקש מגולדמן להכשיר את הקרקע גם בקרב ההנהגה היהודית באמריקה, בין אם מדובר בסילבר הציוני ובין אם מדובר בפרוסקואר, נשיא הוועד היהודי האמריקני, שנודע בהתנגדותו לעצם הרעיון של הקמת מדינה יהודית. גולדמן נפגש עם פרוסקאור והצליח לשכנע אותו לשנות את עמדתו המסורתית נגד מדינה יהודית וליישר קו עם הסוכנות היהודית בסוגיה זאת. פרוסקאור העמיד תנאי, שיובהר לנשיא כי מדובר במדינה דמוקרטית בעלת רוב יהודי; זו תעניק זכויות שוות לכל תושביה; שמה לא ייקרא "מדינה יהודית", כי אם שם בעל משמעות גיאוגרפית כמו "יהודה". שיחה חשובה אחרת היתה לגולדמן עם עוזר הנשיא, דיוויד ניילס (יהודי), שהגיב בהתרגשות ובחיוב על הצעת גולדמן והבטיח את תמיכתו המלאה. דרך ניילס ופרוסקאור הושגה גם תמיכתו של שר ההגנה פטרסון.

אצ'יסון וניילס נפגשו עם הנשיא טרומן ב-10 באוגוסט וזה שוכנע לאמץ את התכנית. אצ'יסון הזדרז להעביר לידיעת השגריר הבריטי בוושינגטון, לורד אינוורצ'אפל, את פרטי התכנית ואת החלטת הנשיא. טרומן הבריק לאטלי ב-12 לאוגוסט: "הגעתי למורת רוחי למסקנה כי לא אוכל לתמוך פורמלית בתכנית [מוריסון-גריידי] במתכונתה הנוכחית כתכנית משותפת של שתי ממשלותינו. הוריתי לשגרירותנו בלונדון לדון אתך או עם השרים המיודעים לכך בממשלת בריטניה בהצעות מסוימות שהוגשו לנו ושלפי הבנתי מוגשות גם לכם."

אצ'יסון שלח לשגריר האמריקני בלונדון, אווריל הארימן, הנחיות סודיות לדווח לאטלי ולבווין על התכנית שקיבל מגולדמן בשם הנהלת הסוכנות היהודית. מחלקת המדינה רואה ב"תכנית גולדמן" פיתוח של תכנית מוריסון- גריידי והיא מעידה על כוונה מצד הסוכנות היהודית לשקול את המצב שיקול ריאליסטי ולהשתתף בחיפוש פתרון מעשי לשאלת ארץ-ישראל. האמריקנים מציעים שבדיונים עם היהודים והערבים תיכלל התכנית של "מדינה יהודית בת-קיימא", ואם זו תתקבל, ממשלת ארצות-הברית תהיה מוכנה להעניק לה עזרה מוסרית וכספית. אטלי השיב במברק לטרומן (14 באוגוסט) כי ממשלת בריטניה תציע לוועידה עם הערבים ועם היהודים את תכנית מוריסון-גריידי, אך שני הצדדים יוכלו להביא גם הצעות משלהם.

סילבר זעם וקצף משנודע לו על מהלכיו העצמאיים של גולדמן, אך לאחר שהובררו לו תוצאות יזמתו של גולדמן, בירך אותו והבטיח את סיועו.

גולדמן חזר לארץ ב-12 באוגוסט ולמחרת דיווח להנהלה המכונסת בפאריס על תוצאות שליחותו. הוא תבע לחדש את המשא-ומתן עם הממשלה הבריטית, על בסיס ההבנה שהושגה עם הממשל האמריקני. בן-גוריון התנגד ליזמה זו. הפשרה (תכנית החלוקה) שהצענו לאמריקנים אינה מתאימה ביחס לבריטים. "הם אויבינו". מכל מקום, צריך לברר קודם כל אם יש בקרב הבריטים נכונות לדון על בסיס ההצעה הציונית החדשה. גולדה מאירסון תמכה בעמדתו של בן-גוריון וגרסה כי רק הוא יוכל לנהל את המשא-ומתן עם הבריטים. בן-גוריון פסל הצעה זו של גולדה; הוא לא ינהל משא-ומתן עם הבריטים כל עוד יושבים חברי הנהלה במעצר; הוא גם פוסל קטיגורית את האפשרות שוייצמן ינהל משא-ומתן כזה מטעם ההנהלה הציונית.

14 באוגוסט. הוועידה דנה בסוגיית אי-השיתוף עם ממשלת המנדט ובאפשרות להטיל חרם כלכלי על מוצרים בריטיים, שבו תשתתף יהדות העולם. הדעות התפלגו וגם בן-גוריון ייצג עמד פרגמטית זהירה הגורסת שיש להתנהל תוך שאיפה לצמצם את הפגיעה הכלכלית בישוב. מכל מקום, אין לחדש לפי שעה את המאבק הצבאי ויש להתרכז באפיק המדיני.

גולדמן נפגש עם בווין בניסיון לשכנע אותו לקבל את תכנית החלוקה כבסיס למשא-ומתן מחודש עם הציונים. בווין לא דחה על הסף את רעיון החלוקה, אך עמד על הקשיים הרבים הכרוכים בהקמת מדינה יהודית, שתהיה בוודאי מדינה גזענית. גולדמן הדגיש כי היהודים מחויבים לעיקרון של זכויות שוות לכל תושבי הארץ. בווין העיר: "אם תתבססו בארץ-ישראל, תחזיקו את המפתח למזרח התיכון, זהו מפתח למקום החשוב ביותר בעולם מבחינה אסטרטגית". גולדמן השיב, שדווקא על כן מוטב שהמפתח יהיה בידי היהודים. בווין העלה את נושא ההעפלה וניסה להוציא מגולדמן הסכמה להפסקת ההעפלה לפחות לתקופה בה יתנהל המשא-ומתן על פתרון שאלת ארץ-ישראל; אך גולדמן התחמק.

סילבר שלח מברק בו הוא מודיע על התפטרותו מן ההנהלה במחאה על שליחות גולדמן ועל פעולותיו של זה בוושינגטון. הוא שולל את ההחלטה שקיבלה ההנהלה לגבי תכנית החלוקה, שעל יסודה פעל גולדמן. זעמו של סילבר התעורר מחדש לאחר פרסום כתבה מפורטת ב"ניו-יורק טיימס" שהביאה את פרטי התכנית שהציג גולדמן בפני הממשל האמריקני.

משלחת ציונית בהרכב וייצמן, גולדמן, וייז ולינטון נפגשה ב-14 באוגוסט עם שר המושבות הול ועוזריו הבכירים. על הפרק עמדה הכוונה הבריטית לכנס ועידה משולשת – יהודית-ערבית-בריטית – כדי להגיע לפתרון מוסכם בשאלת ארץ-ישראל. וייצמן הזהיר בפני חזרה על ועידת ס"ט ג'יימס 1939, שהובילה לאישור הספר הלבן דאז. גולדמן דיווח על שליחותו לארצות-הברית ועל החלטת ההנהלה הציונית בדבר חלוקה, "שהיא בגדר קורבן עצום מהצד היהודי וכי היה קושי רב להביא חלקים חשובים בעולם היהודי ובמיוחד בארצות-הברית לידי הסכמה לכך". הציונים יסכימו ללכת לוועידה רק על בסיס זה. הול הסביר כי על בסיס זה לא יסכימו הערבים להשתתף בוועידה. גולדמן הציע להמיר את הוועידה בחילופי מכתבים בין הסוכנות לבין הממשלה הבריטית, בה ילובנו הדברים ביניהן. הול הזמין את גולדמן לבוא לוועידה מטעם ההנהלה הציונית.

להערה של וייצמן כי הציונים יסכימו לתת לבריטניה בסיסים בשטח המדינה היהודית, השיב הול: "איננו רוצים שום בסיסים. אנו רוצים לצאת".

בדיון שהתקיים בפאריס ב-15 באוגוסט על ההזמנה הבריטית, טען בן-גוריון כי יש להתעקש על שלושה תנאים: א. כינון מדינה בת-קיימא בחלק מתאים של ארץ-ישראל כבסיס לדיונים;  ב. שחרור המנהיגים העצורים;  ג. הסוכנות היא שתקבע את הרכב המשלחת היהודית לוועידה. "יש לעשות הכל כדי למצוא מוצא, כדי שנוכל להתייצב בפני ההיסטוריה והעם היהודי במצפון נקי". הוא הזהיר בפני כוונותיהם של הבריטים לאור התנהגותם הנפשעת בארץ-ישראל. "אל לנו לשגות באשליות של אולם דיונים, אלא לחיות את המציאות המתרחשת בארץ-ישראל. אם מאמצינו [המדיניים] ייכשלו, חייבת להיות לנו תכנית מוגדרת להמשך המאבק".

מברק נשלח לסילבר ובו דוחה ההנהלה את התפטרותו ואת הנימוקים לה. שליחותו של גולדמן נעשתה בסמכות ההנהלה; "כולנו חייבים לקבל החלטות הרוב ולבצען בנאמנות בהתאם לעקרון האחריות הקולקטיבית". סילבר הוזמן לבוא לפאריס.

17 באוגוסט. גולדמן נפגש עם בווין והול, שהגיעו לפאריס לדיוני ועידת השלום. בשיחה השתתפו גם סטיפן וייז וברל לוקר. בווין דחה את התנאים שהציבה הסוכנות לקיום השיחות: "יש לזה אופי של אולטימאטום שמגישה מעצמה מנצחת לאויבה המובס", אמר. בווין חזר והזהיר, כי אם לא יושג הסדר בהקדם, לממשלה לא תהיה ברירה אלא להעביר את הסוגיה לידי האומות-המאוחדות.

בדיון שהתקיים בהנהלה, לחץ גולדמן להיענות להזמנה הבריטית. אפשר להסתפק רק בתנאי שתכנית מוריסון לא תשמש בסיס למשא-ומתן. גולדה מאירסון שללה מכל וכל את ההליכה לוועידה. שום טובה לא תצמח מזה. לנו אין מה להפסיד מאי-הליכה והיא רק תגביר את המבוכה והפילוג במחנה הציוני. בן-גוריון הסתייג מדבריה של גולדה. יש ללכת לוועידה, אך רק על בסיס תכנית המדינה היהודית. עם זאת הציע לומר לבווין בפגישה המיועדת למחר כי "ההנהלה מוכנה להשתתף בשיחות בלתי-רשמיות עם הממשלה על מנת למצוא בסיס משותף". הוא הביע דעתו שתוצאת שליחותו של גולדמן היתה שלילית. ההישג היחידי קשור ב"החלטה החשובה האחת שקיבלנו והיא לומר לא לתכנית מוריסון". ולזה הושגה  כנראה תמיכה במחלקת המדינה של ארצות-הברית. הערכתו השלילית והמוטעית של בן גוריון נשענה על הערפל שאפף לפי שעה את מגעי הנשיא האמריקני עם ממשלת בריטניה וכמובן על נטייתו לאשש את ההסתייגות שהיתה לו מלכתחילה כלפי שליחותו של גולדמן.

בפגישה שהתקיימה למחרת (18 באוגוסט) עם בווין והול, בה ייצגו גולדמן, וייז ולוקר את ההנהלה הציונית, הבהיר גולדמן כי חלוקה מהווה את "גבול הפשרה שמעבר לו יהודי וציוני לא יוכל ללכת". בווין הודיע כי הוא מוכן לשיחות בלתי-רשמיות; אך הציונים צריכים להפסיק את מבצעי ההעפלה הבלתי-ליגליים. "אתם במצב מלחמה אתנו", התלונן בווין. הוא התעניין בהרכב המשלחת היהודית לשיחות וטען כי אם יתעקשו הציונים על העמדת בן-גוריון בראש המשלחת, יוכלו הערבים לדרוש את העמדת המופתי בראש המשלחת שלהם. חברי המשלחת מחו על ההשוואה הלא-הוגנת בין בן-גוריון למופתי. הוסכם לקיים פגישה נוספת בעוד שלושה-ארבעה ימים.

גולדמן דיווח על הפגישה בישיבת ההנהלה. פליקס רוזנבליט (פנחס רוזן) הופיע בפני הכנס בשם מפלגתו "עלייה חדשה" ותקף נמרצות את הקו האקטיביסטי ומדיניות המרי שהובילה את הישוב אל עברי פי-פחת. הוא הזהיר מפני הינתקות מבריטניה החוצצת בינינו לבין הערבים. "לא נוכל לעמוד מול הערבים בלי בריטניה", אפילו לא נגד ערביי ארץ-ישראל לבדם. הוא התריע על הסתה והפחדה הקיימות בישוב "מאותו סוג שהרביזיוניסטים ניהלו נגד ארלוזורוב לפני הירצחו". מפלגתו תומכת בתכנית חלוקה אך עליה יש לקיים משא-ומתן עם הבריטים. האנשים הרואים בבריטניה אויב לא הם שצריכים לנהל עמה משא-ומתן. על ההנהלה להתפטר. הוועד הפועל הציוני צריך לבחור הנהלה חדשה.

בשלושה הימים האחרונים לוועידה  (20-18 באוגוסט) נדונו הסיכויים להבנה עם המרחב הערבי, הצורך להשכנת שלום בציונות אמריקה המפולגת בין נציגי הנהלת הסוכנות בארצות-הברית לבין "ועד החירום" הכפוף לסילבר, והצורך בהשגת אישור להחלטות ועידת פאריס בפורום מוסמך של התנועה הציונית, אם בוועד הפועל הציוני המורחב ואם בקונגרס הציוני הקרוב. הוסכם כי יש לדחות כל הצעה למשטר נאמנות בארץ-ישראל, במקרה שבריטניה תדחה את ההצעה להקמת מדינה יהודית.

בסיום הוועידה (23 באוגוסט) פורסמה הודעה שבסיומה נאמר כי "ביחס למדיניות הכללית , הוחלט לא להשתתף בשום דיונים על בסיס התכנית לארץ-ישראל שהובאה על ידי ממשלת הוד-מלכותו בפני בית-הנבחרים (תכנית מוריסון). – – – שום פתרון שאין בו משום תקומת העצמאות היהודית אינו יכול לשמש נושא לדיון".  תכנית החלוקה לא נזכרה בהודעת הנהלת הסוכנות.

בהסתדרות הציונית באמריקה סערו הרוחות בעקבות שליחות גולדמן. סילבר הציע בישיבת המועצה הציונית האמריקנית לשעת חירום לדרוש מהנהלת הסוכנות להודיע על התנגדותה לתכנית החלוקה כדי לפתוח את הדרך חזרה לתכנית בילטמור. לא נתקבלה החלטה.

 

12 באוגוסט. מזכירות הליגה הערבית קיבלה החלטה המחייבת השתתפות בדיונים עם ממשלת בריטניה, בתנאי שעל סדר היום של הוועידה  היזומה על ידי הממשלה הבריטית תעמוד הדרישה הערבית לכונן את ארץ-ישראל כמדינה ערבית, וללא השתתפות הציונים והאמריקנים.

ממשלת בריטניה הודיעה, עם תפיסתם של שתי אניות מעפילים ועל סיפונן כ-1,300 מעפילים, כי מכאן ואילך יועברו כל המעפילים שייעצרו על ידי הצי הבריטי ישירות למחנה מעצר בקפריסין.

23 באוגוסט. במכתב ששיגר בן-גוריון לועידת מפא"י בארץ, אליה לא יכול להגיע מחשש מאסר בידי הבריטים, שב והעריך את חשיבות ועידת פאריס: היא חילצה את התנועה מן "השבץ הפוליטי" שאחז בה לאחר 29 ביוני ("השבת השחורה"); הוא הודה בקיומם של חילוקי הדעות הפנימיים ששררו גם במהלך הוועידה אך ההחלטות שהתקבלו בה כמעט פה אחד, "אם כי לא כל חבר הסכים בכל לכל החלטה שנתקבלה (ובכך התכוון בעיקר לעצמו)", אך כל זה נעשה כדי לשמור על אחדות התנועה ועצמאותה. חששו העיקרי של בן-גוריון היה שהממשלה תצליח לזרוע פירוד ופילוג בישוב, תוך טיפוח מפלגה של משתפי פעולה באמצעות "אתננים של משרות מיניסטרים"; אך מזימה זו נכשלה, אף כי סכנתה קיימת. במכתבו הארוך, קרא בן-גוריון להשבת האחדות בשורות תנועת הפועלים ובחיזוק הקשרים עם ציבור הפועלים שהוא בסיס כוחה של תנועת העבודה ושל הישוב בכללו, לקראת המבחנים הגדולים והקשים הצפויים.

25 באוגוסט. בן-גוריון שיגר מכתב פיוסין לסילבר בו טען כי שליחות גולדמן היתה מיועדת להכשיל את כוונת הבריטים להשיג את תמיכת האמריקנים בתכנית מוריסון. שוב חזר בן-גוריון על הערכתו המוטעית כי שליחות גולדמן לא השיגה את יעדה, אבל לפחות הובהר שאיננו מוכנים לנהל משא-ומתן על בסיס תכנית מוריסון. חשוב על כן שסילבר ישתתף במשלחת היהודית שתבוא ללונדון, לא רק כדי להפגין את אחדותו של המחנה הציוני, אלא גם כדי להוות משקל נגד לנטייתם של וייצמן וגולדמן להגיע להסדר יהודי-בריטי בכל מחיר.

הנהלת הסוכנות ייפתה את כוחו של נחום גולדמן להצטרף לצוות הלונדוני, בראשות ברודצקי, כדי להמשיך את המגעים עם ממשלת בריטניה. מגעים אלה התנהלו עם מזכיר המושבות, ג'ורג' הול, שריכז את ההכנות מטעם הממשלה לוועידה המשולשת (בריטית-ערבית-יהודית), שנועדה ל-9 בספטמבר.

ספטמבר

1 בספטמבר. בארצות-הברית יזם סילבר מהלך למיזוג הגופים הציוניים – ועדת השמונה, המועצה לשעת חירום, המפלגות הגדולות – בגוף מרכזי אחד, "המרכז החדש והמועצה המרכזית לעניינים ציוניים", בראשותו של סילבר, שיהיה הגוף המוסמך לנהל את הפעילות הציונית באמריקה. סילבר הודיע על כך במברק ששיגר לבן-גוריון. צעד זה התפרש כמובן כניסיון גס של סילבר ליצור באמריקה מרכז כוח שקול להנהלה הציונית בלונדון ובירושלים, ולהשיג מידה של עצמאות בקביעת המדיניות הציונית.

4 בספטמבר. הממשלה הבריטית החליטה לקיים את הוועידה על ארץ-ישראל בהשתתפות נציגי גופים יהודיים מוכרים מחוץ להנהלת הסוכנות. הנציב קיבל הוראה להזמין משלחת מהישוב מורכבת מאישים המזוהים כמתונים (בטעות שורבב שמה של גולדה מאירסון לרשימת "המתונים"). מבריטניה הוזמן הרב הראשי, נציגי ועד שליחי הקהילות ואגודת אחים (האגודה האנגלו-יהודית). כל המוזמנים השיבו בשלילה. הנהלת הסוכנות היהודית הודיעה במכתב לשר מושבות, הול, בחתימת נשיא ההסתדרות הציונית והסוכנות היהודית, וייצמן, כי היא לא תשתתף בוועידה שהבסיס לדיוניה תשמש תכנית מוריסון-גריידי. הסוכנות היהודית דורשת שתכנית החלוקה היא שתשמש בסיס לדיונים. וייצמן סיים את מכתבו בהצעה שקודם לפתיחת הוועידה, תיזום ממשלת בריטניה שיחות בלתי-רשמיות כי למצוא בסיס משותף להסכם.

9 בספטמבר. סילבר ניסה להגיע לכלל הבנה עם בן-גוריון על פעולה משותפת באופוזיציה לקו של וייצמן ותומכיו, לקראת הקונגרס הציוני הקרוב. סילבר יהיה מוכן לתמוך בקו של ההנהלה כפי שעוצב בוועידת פאריס; אך יש חשיבות לתקן את הרושם שנוצר בתקשורת כאילו סילבר מייצג קו קיצוני מנוגד לזה המתון של ההנהלה הציונית העולמית. ויש להרחיק את גולדמן מפעילות בארצות-הברית ולהעבירו לאירופה.

10 בספטמבר. נפתחה ועידת לונדון בהשתתפות הערבים. גולדמן, באישור וייצמן וחברי ההנהלה בלונדון, ניהל מגעים עם בווין ועם הול על השתתפות הסוכנות היהודית על בסיס נוסחה שתוותר על הצגת הדרישה למדינה יהודית כתנאי מוקדם, וכל צד יביא לוועידה את הצעותיו (נוסחה הקרובה לעמדת הבריטים בשיחות שהתקיימו עם בווין והול בפאריס, בחודש אוגוסט) . הבריטים הודיעו באופן קטיגורי כי לא ירשו לכלול במשלחת הציונית "אף לא אחד מהחברים העצורים בארץ-ישראל או מאלה המיועדים להיעצר".

בישיבת המועצה לשעת חירום הציע סילבר להפעיל לחץ על מועמדי המפלגות, בעיקר מועמדי  המפלגה הדמוקרטית, כי יהודי ארצות-הברית יקבעו את עמדתם על פי התמיכה במאבק הציוני. הצעה זו של סילבר עוררה התנגדות עזה בקרב כמה מחברי המועצה, שראו בכך תקדים מסוכן והתערבות גסה בהליכי הבחירה לקונגרס האמריקני. לא האינטרס הציוני כי אם שיקולים כל-אמריקנים צריכים לקבוע את עמדת הבוחר היהודי.

14 בספטמבר. בן-גוריון בפאריס הגיב בזעם על הידיעה כי מתנהל משא-ומתן על השתתפות הציונים בוועידה. הוא הודיע על התנתקותו מן ההנהלה בלונדון: "אין אני רואה עצמי יותר שותפכם בהנהלה ומכאן ולהבא אין אתם פועלים בשמי ולא על אחריותי". עם זאת נקלע ללבטים בסוגיית ההשתתפות בוועידה. העצורים בלטרון נחלקו בדעותיהם לגבי ההשתתפות בוועידה הבריטית. רמז וגרינבוים תמכו בהשתתפות. דב יוסף התנגד. שרתוק נמנע מהכרעה.

גולדמן שיגר מכתב לאצ'יסון ובו ביקש שארצות-הברית תימנע משיגור משקיפים לוועידה הבריטית קודם שתגיע הסוכנות היהודית להסכם עם הממשלה הבריטית על השתתפותה בה. הוא הפציר באצ'יסון לפעול לכך שהממשל יפרסם הודעה פומבית התומכת בתכנית החלוקה. הודעה כזאת תרגיע את הקיצונים במחנה היהודי, טען, ואף תשפיע בלי ספק על מנהיגי מדינות ערב.

15 בספטמבר. וייצמן, במכתב לבן-גוריון, הפציר בו שלא להכשיל את הסיכוי הטמון בכל זאת בניסיון ההידברות עם הבריטים, לאחר שברור כי תכנית מוריסון לא תשמש בסיס לדיונים.

16 בספטמבר. הסתיימו ללא הסכם השיחות עם משלחת המדינות הערביות לוועידת לונדון. זו פרסמה הודעה, בה היא תובעת את הפסקת העלייה, סיום המנדט, הקמת מדינה פלשתינאית בכל שטחה של ארץ-ישראל.

שאלת שחרור העצורים ושאלת הרכב הנציגות הציונית לשיחות הפכו לנושא מרכזי במשא-ומתן עם הממשלה על ההשתתפות בוועידה. הבריטים היו מוכנים לפתוח בשיחות בלתי-רשמיות, בהתאם להצעה קודמת של הציונים. הבריטים ביקשו רשימה של הנציגות הציונית. גולדמן הגיש רשימה כזאת ב-20 בספטמבר.

20 בספטמבר. סטיבן וייז והרברט ליהמן נפגשו עם הנשיא טרומן. הם הביעו את דאגתם לתוצאות הבחירות בקרב הציבור היהודי הרוגז על מחדלי הממשל בעניין עלייה "מאה האלף". טרומן האשים את אטלי ובווין בחוסר אנושיות בשל התנגדותם העיקשת להגשמת תכנית "מאה האלף". הוא חזר על החלטתו הנחושה לקדם את העלאת העקורים מעבר לכל חשבון מדיני. בסוגיית ארץ-ישראל בכללה הוא חייב להביא בחשבון את כל הגורמים ולמצוא פתרון שישביע במידה זו או אחרת את רצון כל הצדדים. לארצות-הברית אין עניין לפגוע באינטרסים של בריטניה במזרח התיכון. צרכי הביטחון והשלום העולמי מחייבים את הימצאותה של בריטניה במזרח התיכון. במענה לדאגה שהביעו שני האישים לתוצאות הבחירות בציבור היהודי, אמר הנשיא כי בין כל ההצעות – זו של הוועדה האנגלו-אמריקנית, זו של מוריסון-גריידי וזו של החלוקה הוא נוטה לכיוון החלוקה, שכה רבים בציבור האמריקני תומכים בה; אך אלה העוסקים במדיניות החוץ האמריקנית ומופקדים על שמירת האינטרסים של ארצות-הברית במזרח התיכון מתנגדים לתכנית ומנבאים צרות לארצות-הברית אם תתמוך בה. עליו לשקול את העניין בזהירות לפני שיקבל החלטה.

21 בספטמבר. סנה הגיש לבן-גוריון את התפטרותו מחברותו בהנהלת הסוכנות. מאז ההתקפה הבריטית ב-29 ביוני השתלטו על התנועה "התבוסנים שבתוכנו": "בהנהלה הציונית שולטים למעשה אנשים שאינם מסוגלים להשתחרר מנתינותם הנפשית והרעיונית והיא – נתינות בריטית."  הוא התאפק לאורך כל הדרך תוך היענות לצו שמירת אחדות התנועה; אך הוא הגיע לקצה גבול היכולת נוכח ההליכה לוועידה עם הבריטים תוך סירוס שלושת התנאים שהציבה ההנהלה בפאריס. "ההנהלה הקיימת אינה מוכשרת, אינה מסוגלת להתנגדות עקבית וממושכת, ובכן – אינה ראויה לתפקידה." בן-גוריון לא קיבל את התפטרותו של סנה (אף כי טרח להדגיש כי אין בסמכותו למנות או לפטר בעלי תפקיד) וסנה המשיך בתפקידו ולשתף פעולה עם בן-גוריון.

24 בספטמבר. בירושלים התכנס הוועד הפועל הציוני להחליט בשאלת ההשתתפות בוועידת לונדון. ברל לוקר הגיע במיוחד מלונדון לישיבת הוועד הפועל כדי להסביר את עמדת וייצמן וחברי ההנהלה בלונדון, בזכות ההשתתפות בוועידה. גולדה מאירסון ייצגה את עמדת האקטיביסטים המתנגדים להשתתפות בתנאים הנוכחיים. הוועד הפועל הצביע ברוב קולות נגד ההשתתפות.

26 בספטמבר. שר המושבות, הול, יזם פגישה דחופה עם וייצמן, בה רמז על נכונות בריטית להגמיש את העמדות. בין השאר טען כי תכנית החלוקה אינה יוצאת מכלל אפשרות מבחינת הבריטים וניתן להגיע אליה גם על בסיס תכנית מוריסון. גם שאלת הרכב המשלחת הציונית יכולה למצוא את פתרונה.

29 בספטמבר. וייצמן הודיע על התפטרותו בתגובה על החלטת הוועד הפועל בירושלים, אף כי דחה את פרסום ההודעה עד לאחר החג (ראש השנה).

בירושלים התכנס פורום של חברי הנהלה ואישים אחרים וקיבלו החלטה להשתתף בוועידה הבריטית, אך בישיבה ראשונה שם יעלו את הדרישה לשחרור העצורים ולחופש קביעת הרכב הנציגות הציונית. אם דרישה זו לא תתקבל, ינטשו מיד את השיחות. בן-גוריון נתן הסכמתו להחלטה זאת.

אוקטובר

1 באוקטובר. בלונדון התקיימה פגישה בין בווין, הול וצוות פקידים בכירים של משרד החוץ ומשרד המושבות, עם נציגות ציונית, שכללה את וייצמן, ברודצקי, גולדמן, הרב פישמן ואליעזר קפלן (אלה הגיעו במיוחד לצורך זה מארץ-ישראל), ברל לוקר ולינטון. וייצמן וחבריו הציגו את הקובלנות והדרישות הציוניות: חלוקה והקמת מדינה יהודית תוך שנתיים שלוש; שחרור העצורים נציגות יהודית חופשית, ללא תכתיב בריטי; הפסקת המצוד על המעפילים וגירושם לקפריסין; הפסקת חיפושי הנשק והמצור על מרכזי הישוב. בווין שב והתלונן על התנהגות הישוב והסוכנות היהודית, שהכריזו מלחמה על בריטניה. רגשות אנטישמיים גואים בבריטניה ובקרב הצבא בשל כך. יש להפסיק קודם כל את פעולות הטרור ולהחזיר את השקט בארץ על כנו ואז ניתן יהיה לפתור את בעיית העצורים. אשר לפתרון שאלת ארץ-ישראל: הצהרת בלפור כוללת התחייבות לשני העמים. היא מדברת על בית לאומי יהודי ולא על מדינה יהודית. הנשיא האמריקני סיבך את העניין בדרישתו למתן 100,000 סרטיפיקטים. הערבים לא יסכימו בשום פנים לתכנית חלוקה. בריטניה לא תכפה עליהם את הדבר בכוח. היא גם לא תכפה על היהודים פתרון בכוח. היא מנסה להשיג פתרון מוסכם; אך אם לא יעלה הדבר בידה היא תחזיר את המנדט לאו"ם.

השיחה הסתיימה ללא סיכום. מדבריו של בווין ניתן היה להבין כי הבריטים לא ימושו מעמדתם הבסיסית; הם לא יסתכנו בעימות עם הערבים והם מקווים להתגמשות נוספת בעמדה הציונית.

בהתייעצות מדינית שהתקיימה לאחר הפגישה עם בווין והול, שררה תמימות דעים ביחס למצב שנוצר; זה הוגדר כ"מבוי סתום".

בישיבת המועצה הציונית האמריקנית לשעת חירום (1 באוקטובר) התפתח ויכוח בין סילבר לוייז על הטקטיקה שיש לנהוג בה כלפי הממשל, ערב הבחירות לקונגרס. סילבר דרש לצאת חוצץ כנגד מחלקת המדינה ואף נגד הנשיא ולהוקיע את מחדלי המפלגה הדמוקרטית שקפאה על שמריה ולא הוכיחה מעש בשאלת ארץ-ישראל. וייז הזהיר מפני קלקול היחסים עם הממשל ועם הנשיא ומפני התערבות גסה בהליך הבחירות הדמוקרטיות. המועצה לא הכריעה בין שתי הגישות.

בן-גוריון, במענה לסילבר בפנייתו בתחילת ספטמבר, הסביר את מהלכיו בועידת פאריס ולאחריה. גם הוא לא היה שלם עם ההחלטות שהתקבלו שם. הוא הבין את ההכרעה שהתקבלה שלא אנו נציע חלוקה אלא אנחנו נודיע לאמריקנים שאם יציעו לנו חלוקה, אנחנו ניעתר… מכל מקום, האינטרס העליון במשבר החמור שאליו נקלעה התנועה הציונית היה לשמור על האחדות עד לכינוס הקונגרס (תחילת דצמבר). הוא דחה את השקפתו של סילבר כאילו אך ורק שליח של ציוני אמריקה יכול לנהל משא-ומתן עם הממשלה האמריקנית. "הציונות היא עניינם של יהודי כל העולם ובא כוח העם היהודי (הוא יכול להיות אמריקני; הוא יכול להיות שוויצרי, אם הוא מתאים לכך) רשאי וחייב להופיע בכל שעת צורך בפני הממשלה האמריקנית". התמונה תתבהר בקונגרס ושם יוכרעו הדברים בוויכוח בין "אקטיביסטים" לבין "מתונים". "נסתיים פרק אחד בתולדות הציונות – אם טוב הדבר ואם רע – ועלינו לחשוב מחדש את דרכנו – – – ולמצוא דרכים חדשות שיביאו אותנו במסיבות שהשתנו לידי מטרתנו ההיסטורית שאינה ניתנת לשינויים". בן-גוריון הצביע על אפשרות שבה לא ניתן יהיה לעשות דברים מן הארץ, והחזית באירופה תהיה אחת החזיתות העיקריות של הציונות והכרחי יהיה לקיים "ממשלה גולה ולא רק הנהלה בגולה". הוא הציע לערוך כינוס מקדם של "מספר חברים אחראיים משלוש המפלגות הראשיות – ציונים כלליים, המזרחי, מפא"י – מאמריקה ומארץ-ישראל בשביל לברר השאלות בירור מוקדם" לפני הקונגרס.  סילבר היה מאוכזב ממכתבו של בן-גוריון ובמכתב תשובה (9 באוקטובר) חזר על האשמותיו בדבר אחריותו של בן-גוריון לשליחותו של גולדמן ומה שגרוע לא פחות, מנקודת ראותו של סילבר, שאת התזוזה בעמדת הממשל מייחסים לגולדמן, בעוד שהקרדיט מגיע לסילבר ולמועצה הציונית האמריקנית לשעת חירום.

4 באוקטובר (ערב יום הכיפורים). נציגי ההנהלה הציונית, בראשות וייצמן וגולדמן, נפגשו עם שר המושבות הול ואנשיו. הול חזר על העמדה שיש קודם כל להשיב את הסדר והביטחון בארץ על כנו ולהפסיק את העלייה הבלתי-ליגלית. הוא התלונן כל כפיות הטובה מצד היהודים. כיצד היה נראה הבית הלאומי היהודי אלמלא בריטניה והתפקיד המכריע שמילאה בקידומו. במקום הכרת טובה היא זוכה בקיתונות של השמצה ומשטמה מן היהודים בכל רחבי העולם. גולדמן השיב כי הסוכנות היהודית אינה יכולה למתן את הציבור שלה ללא צעדים פייסניים מצד הממשלה. הפגישה נסתיימה ללא התקדמות; אך סוכם להיפגש שוב במועד קרוב.

אותו יום, נוכח המבוי הסתום שנוצר בשיחות בלונדון בין הציונים לבין הממשלה הבריטית, השתכנע הנשיא טרומן ליזום מהלך שיתיר את הפקעת סביב שאלת ארץ-ישראל. בברכתו לקהילה היהודית ערב יום הכיפורים, פרסם הודעה מיוחדת בשאלת ארץ-ישראל ("איגרת יום הכיפורים"). באיגרת פירט את צעדיו של הממשל בסוגיה, בעקבות שליחותו של ארל האריסון למחנות העקורים באירופה: העניין המיוחד שהיה לממשל בביצוע תכנית 100,000 הסרטיפיקטים, שעליה המליצה ועדת החקירה האנגלו-אמריקנית. תכנית מוריסון, שעובדה במשותף עם האמריקנים, נתקלה בהתנגדות תקיפה מצד חוגים שונים באמריקה. בינתיים יזמה הממשלה הבריטית ועידה בהשתתפות היהודים והערבים כדי להגיע לפתרון מוסכם על בסיס תכנית מוריסון. הסוכנות היהודית הגישה הצעה המדברת על יצירת מדינה יהודית בת-קיימא בשטח מספיק בארץ-ישראל במקום כל ארץ-ישראל. הצעה זו זכתה להדים רבים והנשיא מאמין שהיא תזכה לתמיכת דעת הקהל בארצות-הברית וכי ניתן יהיה לגשר בין ההצעות השונות. "לפתרון כזה יכולה ממשלתנו לתת את תמיכתה". אם תקודם התכנית הזאת, הנשיא יהיה מוכן להמליץ בפני הקונגרס להגיש סיוע כלכלי לפיתוח הארץ. נוכח הסבל הנורא שהעם היהודי חווה באירופה בזמן המלחמה הנשיא אינו מאמין שתכנית זאת לא תזכה בתמיכת כל הצדדים הנוגעים בדבר.

הגיע שלב ההצבעות. על הפרק עמדו ארבע הצעות – של קפלן, של גולדמן, של סנה ושל בן-גוריון. הצעת סנה אמרה: "תכנית מוריסון לא תוכל לשמש בסיס למשא-ומתן; ההנהלה מסמיכה אחד מחבריה לנסות ולהשפיע על הממשלה האמריקנית לדחות את תכנית חלוקת הארץ לחבלים ולהציע תחתיה הקמת מדינה יהודית בארץ-ישראל".

טרומן שיגר כבר בחצות, לפני פרסום ההודעה, מברק לאטלי, בו הציג את תמצית ההודעה. אטלי העביר מיד בקשה לטרומן לעכב את פרסום ההודעה, עד שיוכל לדון עליה עם בווין השוהה בפריס. טרומן לא נענה לבקשה והורה על פרסום ההודעה כמתוכנן. אטלי שיגר מחאה לנשיא שעות אחדות לאחר פרסום ההודעה. הוא טען שהודעת הנשיא מכשילה את מאמצי הממשלה הבריטית להגיע להסדר בשאלת ארץ-ישראל. אין כל סיכוי שהערבים, המתקשים לקבל את תכנית הקנטונים (מוריסון גריידי), יקבלו את תכנית החלוקה. קיצוניות היהודים תגדל ומרירות הערבים תתגבר ותרחיק אותם מכל נכונות להסדר.

בבריטניה עוררה הצהרת הנשיא תדהמה ורוגז רב, שקיבלו ביטוי גם בכלי התקשורת. אך גם במחנה הציוני הודעת הנשיא התקבלה בצורה פושרת למדי. בן-גוריון שמר על שתיקה. סילבר ניסה להמעיט בחשיבות ההצהרה, הביע פקפוק בהחלטיותה וביקש במברק לבן-גוריון בפריס ולוייצמן בלונדון, לעכב כל תגובה על הצהרת הנשיא עד שתתברר משמעותה ומכל מקום להיוועץ על התגובה עם ועד החירום האמריקני. גם במחנה של וייצמן וגולדמן שררה אי-ודאות לגבי משמעות ההצהרה ובאיזו מידה היא מייצגת קו מדיני ברור בזכות הקמת מדינה יהודית או שהיא רק חלק ממערכת הבחירות באמריקה, בה מבקש הנשיא להבטיח את תמיכת הבוחרים היהודיים. אצ'יסון, בשיחה עם אליהו אפשטיין, הבטיחו כי הודעת הנשיא מייצגת נאמנה את מדיניות הממשל ביחס לארץ-ישראל.

8 באוקטובר. בעקבות חילופי גברי במשרד המושבות, התקיימה פגישה בין וייצמן, קפלן, לוקר, לינטון וזסלני לבין שר המושבות החדש, קריץ' ג'ונס ופקידי משרד החוץ. בישיבה זו ובזו שבאה בעקבותיה, חזרו שני הצדדים על עמדותיהם ולא הושגה כל התקדמות.

במסיבת עיתונאים בוושינגטון דיווח אצ'יסון כי "לפני חודשיים הציג גולדמן בפני מחלקת המדינה תכנית חלוקה. המחלקה הודיעה למשרד החוץ הבריטי כי התכנית ראויה לעיון רציני. משרד החוץ הבריטי הודיע כי תכנית כזאת הוצגה בפניו על ידי הסוכנות היהודית בלונדון".

10 באוקטובר. טרומן השיב לאטלי במברק, שנוסח על ידי קליפורד וניילס (ולא אנשי מחלקת המדינה). במברק קבע הנשיא כי ממשלת בריטניה לא מילאה אחר התחייבויותיה לפי כתב המנדט והיא גורמת צער וסבל לעקורים היהודים באירופה. "אנו מודעים לעובדה שבריטניה הגדולה אחראית לממשל בארץ-ישראל", כתב הנשיא, "לפי תנאי המנדט שקיבלה ממשלתכם לאחר מלחמת העולם הראשונה ומאמינים שאחת ממטרותיו העיקריות של המנדט היתה לסייע לפיתוח של הבית הלאומי היהודי. מטרה זו זכתה לאהדה בינלאומית וממשלת ארצות-הברית עקבה אחריה כל הזמן מתוך עניין עמוק. לפי דעתנו, פיתוחו של הבית הלאומי היהודי יהיה חסר משמעות בהעדר עלייה והתיישבות יהודית, בהתאם לנאמר במנדט. נוסף על כך, שיקולים הומניים דורשים עלייה ניכרת ומיידית לארץ-ישראל. – – – העניין דחוף ואינו סובל דחייה עד שיסתיימו הדיונים [בשאלת ארץ-ישראל]."

14 באוקטובר. המבוכה ואי-הוודאות ששררו במחנה הציוני לגבי הודעת הנשיא העידו על חילוקי הדעות הפנימיים והקושי לפענח את ההתפתחויות בזירה הבינלאומית וביחסי המעצמות הגדולות. לשיא הגיעו הדברים במועצה הציונית האמריקנית לשעת חירום, שם סירב סילבר לפרסם הודעה בזכות איגרת הנשיא, אותה ביטל מכל וכל ואותה הגדיר כ"לא זו בלבד שאינה מועילה, אלא אף מזיקה". סטיבן וייז איים בהתפטרות מן המועצה, אם זו לא תקבע עמדה חיובית ברורה וכנה ביחס להודעת הנשיא. בארטלי קראם, תומך הציונות, הביע תמיהה באסיפה ציונית בסן-פרנציסקו (12 באוקטובר) על כך שהמוסדות הציוניים בארצות-הברית אינם מביעים תמיכה בהודעת הנשיא.

15 באוקטובר. המלך אבן-סעוד שיגר מכתב לנשיא טרומן, בו מחה על הודעת התמיכה של הנשיא בתביעות הציוניות. הודעת הנשיא שינתה את המצב הבסיסי בארץ-ישראל, טען המלך, ועומדת בסתירה להבטחות קודמות שניתנו לערבים, הן על ידי רוזבלט והן על ידי טרומן עצמו. היהודים שואפים להתפשט על פני ארצות ערב מחוץ לארץ-ישראל, "לרבות הערים הקדושות מכה ואל-מדינה שבערב הסעודית". הנשיא השיב למלך הסעודי במכתב (26.10) בו הכחיש שהתמיכה בעלייה יהודית לארץ-ישראל פירושה יחס עוין לערבים. הנשיא הדגיש כי אינו מאמין שליהודים יש כוונות תוקפניות כלפי מדינות ערב ופירט בבהירות ובחדות נדירים את השיקולים העקרוניים שעליהם מבוססת המדיניות האמריקנית כלפי הציונות:

הממשלה והעם של ארצות-הברית תמכו ברעיון הבית הלאומי היהודי בארץ-ישראל מאז סוף מלחמת העולם הראשונה, שנסתיימה בשחרור שטח גדול של המזרח הקרוב, ובכלל זה ארץ-ישראל, ובהקמת כמה מדינות עצמאיות, שהן עתה חברות בארגון האומות-המאוחדות. ארצות-הברית, שהקריבה דם ואמצעים לשם השגת הניצחון, לא יכלה להשתחרר מאחריות לגבי הארצות והעמים ששוחררו אז. עמדתה היתה ועודנה שיש להכין עמים אלה לשלטון עצמי ושבית לאומי לעם היהודי יוקם בארץ-ישראל. אני שמח לראות שרוב בני העמים המשוחררים הם עתה אזרחים של מדינות עצמאיות. לעומת זאת הבית הלאומי היהודי עדיין לא התפתח במלואו. לכן טבעי ביותר, שממשלה זו תגלה עתה אהדה להכנסת מספר רב של עקורים יהודים מאירופה לארץ-ישראל, לא רק כדי שימצאו שם מקלט, אלא גם כדי שישקיעו מכישרונם וממרצם למען הקמת הבית הלאומי היהודי.

18 באוקטובר. פגישה נוספת בין קריץ' ג'ונס, שר המושבות ופקידיו הבכירים לבין וייצמן ואנשיו (ברל לוקר, קפלן, סאקר) הסתיימה אף בלא כלום. נתברר כי לא ניתן יהיה להגיע להסכמות בנקודות ההיקפיות (מאסר המנהיגים, שילוח המעפילים לקפריסין, ממדי העלייה, מאבק בטרור היהודי וכיו"ב), ללא הכרעה לגבי המדיניות הכללית.

23 באוקטובר. אצ'יסון דיווח לגולדמן כי מחלקת המדינה הודיעה לכל הנציגויות האמריקניות במדינות ערב להודיע לממשלות הערביות כי מדיניות הממשל האמריקני היא לתמוך בעליית ה-100,000 ובהקמת מדינה יהודית בת-קיימא בחלק מספיק של ארץ-ישראל. אבן-סעוד השיב כבר כי הוא לא יעמיד מכשול בפני מדיניות ארצות-הברית וימליץ לשאר המדינות הערביות לנקוט קו מתון.

28 באוקטובר. בן-גוריון כתב לוייצמן מכתב פיוסין, בו פרש את תמונת המצב הנראית לו. בן-גוריון החל להשתכנע, לאחר הודעת מחלקת המדינה, כי האמריקנים אכן מתנגדים למדיניותה של בריטניה ונותנים תמיכתם לתכנית חלוקה. בריטניה נשארה מבודדת בשאלת ארץ-ישראל. בעיני בן-גוריון התמונה התבהרה: יש להעמיד את הדרישה הציונית – "או על מדינה יהודית (אם כי לא בכל ארץ-ישראל) או על מנדט בכל ארץ-ישראל" – "וכל זמן שהממשלה לא קיבלה לעצמה אחד משני העקרונות האלה יש להימנע מכל דיון עם הממשלה". בכוונת בן-גוריון להביא עמדה זו לקונגרס.

29 באוקטובר. הוועד הפועל הציוני פרסם הודעת גינוי כנגד הטרור ובתגובה על כך הודיע שר המושבות ב-5 בנובמבר על שחרור המנהיגים העצורים בלטרון ועל השבת חופש התנועה לבן-גוריון ולמשה סנה. אלה רשאים לחזור לארץ-ישראל. במקביל הודיעו הבריטים על שחרור המנהיגים הערבים שהוגלו לאיי סיישל.

בוועידת ציוני אמריקה, באטלנטיק סיטי, נשא סילבר נאום לוחמני, בו תבע מדינה יהודית בכל שטחה של ארץ-ישראל, השווה את מעשי הבריטים בארץ-ישראל לאלו של הנאצים במלחמת העולם השניה והביע תמיכה מלא בפעולות תנועת המרי בארץ. גולדמן, שלא הוזמן לוועידה, שימש שק החבטות לרוב הדוברים בוועידה, בה שלט סילבר שלטון ללא מצרים.

בבחירות לקונגרס באמריקה זכו סילבר ואנשיו ברוב קולות מוחלט.

נובמבר

בן-גוריון הגיע לארצות-הברית בליווי סנה, ב-29 באוגוסט, במטרה לגבש קו מדיני מוסכם עם הציונות האמריקנית ועם סילבר, לקראת הקונגרס. אך למרות מאמציו להיפגש עם סילבר, נמנע המפגש ביניהם, בשל התחמקותו של סילבר. בן-גוריון נפגש עם אצ'יסון ועם לוי הנדרסון, ראש המחלקה למזרח הקרוב ואפריקה, בתיווכו ובליוויו של גולדמן. כן נפגש עם השגריר הבריטי רב ההשפעה, הלורד אינוורצ'אפל. בווין, השוהה בארצות-הברית, סירב להיפגש עם בן-גוריון, למרות השתדלותו של אינוורצ'אפל. בן-גוריון שהה בארצות-הברית כחודש ימים ורק לקראת סיום ביקורו נפגש עם סילבר לזמן קצר.

22 בנובמבר. התוועדות נדירה של גולדמן, וייז וסילבר, עם מזכיר המדינה ברנס (Byrnes), בלשכתו של השר. השלושה לא נועדו יחד, אלא שר החוץ זימן אותם יחד, לאחר פניות נפרדות שבאו מוייז וגולדמן מצד אחד ומסילבר מצד שני. סילבר וגולדמן דיווחו על שיחותיהם הנפרדות עם בווין השוהה בארצות-הברית. סילבר התרשם שבווין מוכן לשקול תכנית חלוקה. גולדמן טען שהבריטים אינם נוטים לייחס חשיבות לעמדה האמריקנית בשאלת ארץ-ישראל ורואים בה תרגיל בחירות. ברנס הבהיר כי הוא רואה בחלוקה פתרון הוגן לשאלת ארץ-ישראל והוא יפעל ככל יכולתו לשכנע את הבריטים לנוע בכיוון זה. האמריקנים אינם יכולים להכריח את הבריטים לקבל את התכנית: הרי לא נכריז עליהם מלחמה. ברנס הטעים כי שום נושא בתקופת שירותו לא זכה לביטוי כה נחרץ מצד הממשל האמריקני כמו הנושא הארצישראלי. לטענה כי הבריטים חוששים מהתקוממות ערבית באזור, השיב גולדמן כי הבריטים יכולים לדכא התקוממות כזאת בקלות, והיהודים עצמם אינם חוששים להישאר פנים אל פנים עם הערבים. ברנס סיפר כי התרשם בשיחתו עם בווין, שהבריטים מוכנים להעביר את הבעיה להכרעת האו"ם, אם לא יימצא פתרון בתוך כמה חודשים. התפתחות כזאת לא תהיה לטובתכם, אמר ברנס, האו"ם מחוסר אונים ולא יוכל לכפות פתרון כלשהו. סילבר הסביר מדוע אין הציונים יכולים ללכת לוועידה עם הבריטים על בסיס שונה מתכנית החלוקה. הוא עצמו אינו חסיד של התכנית, המהווה לגביו ויתור מקסימלי מצד הציונים. גולדמן וסילבר הדגישו כי הציונים מעדיפים שהשאלה תוכרע בפורום של שתי המעצמות המערביות. ברנס, בסיכום הדיון, הבטיח כי הוא מצדו יעשה הכל לקדם את פתרון שאלת ארץ-ישראל והעיר כי זו הסוגיה היחידה המפרידה בין ארצות-הברית ובריטניה ומצב זה הוא בלתי-נסבל. הדוברים הציונים אמרו כי לדעתם רק לחץ אמריקני ממשי על הבריטים יכול לקדם את הפתרון המבוקש. ברנס ביקש כי מנהיגים ציוניים יישארו בוושינגטון משך שהותו של בווין, למקרה שתחול התקדמות כלשהי. גולדמן קיבל עליו לדחות את נסיעתו לקונגרס הציוני לצורך זה.

דצמבר

2 בדצמבר. בחילופי מכתבים בין ברנס לבווין, דיווח ברנס כי הציונים רואים בחלוקה תכנית מעשית לפתרון בעיית ארץ-ישראל ורוצים לדעת אם זו תזכה לעיון רציני מצד הבריטים. בווין השיב כי הממשלה הבריטית תעיין בתשומת לב בכל ההצעות שיוצגו בפניה בוועידה היזומה על ידה והיא איננה מחויבת לשום הצעה כולל זו שלה.

9 בדצמבר. הקונגרס הציוני הכ"ב התכנס בבאזל, בהשתתפות 382 צירים, עד ה-25 בדצמבר. מערכת הבחירות שקדמה לקונגרס היתה תוססת ועמדה בסימן השמועות שרחשו אודות ועידת פאריס החשאית וההחלטות הפשרניות לכאורה שהתקבלו שם. הרביזיוניסטים שחזרו להסתדרות הציונית והשתתפו בבחירות ויצרו ביחד עם הציונים הכלליים והמזרחי גוש ימני, שמנה 222 צירים (הציונים הכלליים – 123 צירים, המזרחי – 58, הרביזיוניסטים – 41). גוש השמאל, לעומתו, שהיה מורכב ממפלגות הפועלים, מנה 153 צירים (סיעת האיחוד העולמי, כפי שנקראה מפא"י עם שלוחותיה בתפוצות – 101 צירים, השומר הצעיר – 26, אחדות-העבודה-פועלי-ציון-שמאל – 26).

במרכז דיוני הקונגרס עמדה השאלה האם הקונגרס מאשר את הקו האקטיביסטי המזוהה עם בן-גוריון או את הקו המתון המזוהה עם וייצמן, קו הגורס השעייה מוחלטת של המאבק עד מיצוי השיחות והמשא-ומתן עם הבריטים. יחסי הכוחות בקונגרס ואף במפא"י הצביעו בבירור על עדיפות מוחלטת של הגורמים התומכים בקו האקטיביסטי; אך על פירוש ה"אקטיביזם" הזה או על תרגומו המעשי נחלקו הדעות. משה סנה גרס כי משמעו, נוכח ההתעקשות הבריטית על "תכנית מוריסון", הסתלקות מהחלטות ועידת פאריס על החלוקה וחזרה לתכנית בילטמור המדברת על ארץ-ישראל כמדינה יהודית. יצחק טבנקין, מנהיג אחדות-העבודה, דחה מלכתחילה את החלטות פאריס ואת תכנית החלוקה, דבק בעיקרון "ארץ-ישראל השלמה" וגרס המשך מאבק רצוף ללא תנאי. בעמדה דומה החזיקו אנשי המזרחי והרביזיוניסטים, שתמכו גם בשיטות המאבק של הארגונים הפורשים, להם התנגדו בזעם מנהיגי תנועת הפועלים, מבן-גוריון ועד טבנקין.

וייצמן היה המנהיג שיצא בתוקף נגד סיסמת המאבק ונגד דרך המאבק שהובילה ל"שבת השחורה": "אלה התוקפים את הממשלה חייבים לצפות שהממשלה תכה חזרה. אנו מתלוננים, שהם מכים חזק יותר ושאנו סובלים יותר. היכולנו לצפות למשהו אחר? היה עלינו לדעת זאת מראש!" הוא תקף בזעם גם את ציוני ארצות-הברית, התומכים במאבק, אך עושים זאת ממרחק בטוח ושולחים אחרים לבריקדות. עמנואל ניומן, איש אמונו של סילבר, צעק מן הקהל "דמגוג". וייצמן הגיב בכאב ובהתרגשות: "אני – דמגוג?! אני אחד מאלה שעברו דרך כל מכאובי המפעל הציוני. האיש שטפח בפני את המלה הזאת צריך לדעת כי בכל בית ובכל רפת בנהלל, בכל בניין ובכל סדנה בתל-אביב או בחיפה יש טיפה מדמי." קהל הצירים קם על רגליו והריע לוייצמן.

בן-גוריון החזיק בתוקף בעקרון המאבק, ועל עיקרון זה ביסס את ביקורתו והתנגדותו העזה להמשך מנהיגותו של וייצמן. רוב חברי מפלגתו, מפא"י, תמכו בקו האקטיביסטי המזוהה עם בן-גוריון, אך לא היו מוכנים לוותר על מנהיגותו של וייצמן וביקשו להפריד בין ההצבעה על הקו האקטיביסטי לבין ההצבעה על המשך נשיאותו של וייצמן. במלים אחרות: רוב חברי מפא"י ביקשו למצוא נוסחה האומרת "גם אקטיביזם וגם וייצמן", למגינת לבו הרבה של בן-גוריון, שאף פרש בזעם לפרק זמן קצר מדיוני סיעת מפא"י בקונגרס.

גם עמדתו האקטיביסטית של בן-גוריון לא היתה חד-משמעית ופשטנית כלל. הוא החזיק בעקרון המאבק, אך בה בשעה הכיר בכך שיש להשעות את המאבק האלים ולצמצם את המשך המאבק, בנסיבות הקיימות, למבצעי העפלה והתיישבות. בשום פנים אין להגיע להתנגשות חזיתית עם כוחה הצבאי של בריטניה, העלול להרוס את הישוב ואת המפעל הציוני בארץ. בן-גוריון ניסח זאת במשפט "לא מצדה ולא וישי". מבחינה מעשית לא היתה עמדתו רחוקה מזו של וייצמן; אך וייצמן לא היה מחויב לחידוש המאבק בשעת הצורך, אם תתחפר בריטניה בעמדתה, והיה מוכן לויתורים מרחיקי לכת – בכלל זה ויתור על עקרון המדינה היהודית עכשיו – כדי לא לדחוק את הקץ. ההבדל הבולט בין שני האישים היה בתחושת הדחיפות שליוותה את שיקוליו ומסקנותיו של בן גוריון לעומת גישתו הפביאנית של וייצמן.

גם סיסמת המדינה היהודית, שבן-גוריון הפך אותה לדגל העיקרי במדיניות הציונית לאחר המלחמה, לא היתה חד-משמעית ופשטנית. הפולמוס בקונגרס התנהל סביב השאלה אם דרישת המדינה היא על פי תפיסת בילטמור (תביעה על כל ארץ-ישראל) או על פי תפיסת החלטות ועידת פאריס (מדינה יהודית בת-קיימא בחלק מספיק של ארץ-ישראל). בן-גוריון טען שזה ויכוח מיותר. הוא עצמו הדגיש כי לעולם לא ימשוך ידיו מן התפיסה המגולמת בתכנית בילטמור (מדינה יהודית בכל שטחה של ארץ-ישראל), אך הוא נאבק נגד המגמה לבטל את החלטות פאריס. יתר על כן, הוא הציג בקונגרס גם נוסחה האומרת כי הדרישה מול הבריטים צריכה להיות "או מנדט או מדינה", כלומר, או חזרה למשטר המנדט המקורי (מלפני הספר הלבן 1939), שיאפשר המשך גידולו של הבית הלאומי היהודי עד לממדים שיאפשרו מעבר טבעי למדינה יהודית בכל שטחה של ארץ-ישראל, או, מול סירוב בריטי להמשיך את משטר המנדט על התחייבויותיו כלפי היהודים, להקים מדינה יהודית לאלתר בחלק מספיק של ארץ-ישראל.

האיש השלישי בחשיבותו ובהשפעתו בקונגרס היה אבא הילל סילבר, מנהיג ציוני אמריקה. הוא עמד בראש סיעה אמריקנית גדולה, שמשקלה היה כפול ומכופל על רקע חורבן יהדות אירופה ועל רקע התפקיד הגובר שמילאה ארצות-הברית בפתרון שאלת ארץ-ישראל. סילבר היה מזוהה עם קו אקטיביסטי קשוח: התנגדות לתכנית החלוקה ולהליכה לוועידה עם הבריטים. אך גם האקטיביזם של סילבר לא היה חד-משמעי ודמה לזה של בן-גוריון. מנהיגותו סבלה ממגבלות קשות: הוא לא היה מקובל על הממשל האמריקני ויחסיו הן עם וייצמן והן עם בן-גוריון היו מתוחים וספוגים חשבונות אישיים. גם איבתו השוצפת לגולדמן, שגנב ממנו את ההצגה בזירה הביתית שלו, אמריקה, קלקלה אצלו מאד את השורה. ביסודו של דבר סבלה מנהיגותו של סילבר ממגבלה אובייקטיבית: בסיס כוחו והזירה הטבעית לפעולתו היתה אמריקה ובדומה למה שחסם את מנהיגותו הציונית של ברנדייס בשעתו, הוא לא היה מסוגל לפעול מחוץ לזירה האמריקנית ובודאי לא לנתק עצמו ממנה. שאיפתו היתה להשליט את הציונות האמריקנית על הציונות העולמית, באמצעות שלט-רחוק, שהוא יחזיק בידיו, או למצער להבטיח כי השלוחה הציונית האמריקנית תהיה עצמאית בכל הקשור בניהול המדיניות הציונית והיחסים עם הממשל באמריקה. דרישה זאת לא יכלה להתקבל לא על דעת בן-גוריון ווייצמן ולא על דעת כל חלקי התנועה הציונית העולמית וגם לא על דעת רוב הציונים האמריקנים עצמם, ואחרי ככלות הכל מרכז הכובד של התנועה הציונית, בשלב זה, לא היה באמריקה וגם לא בלונדון, כי אם בארץ-ישראל.

הקונגרס קיבל החלטה, אותה הוליכו סילבר וסנה, השוללת הליכה לוועידת לונדון: "הקונגרס קובע, כי במסיבות הקיימות אין התנועה הציונית יכולה להשתתף בוועידת לונדון. אם יחול שינוי במצב, ידון הוועד הפועל בעניין ויחליט אם להשתתף בוועידה או לא". ההחלטה השאירה עם זאת בידי ההנהלה הציונית פתח לשנות את העמדה השלילית בסוגיית ההשתתפות בוועידה. הגוש הימני, שאליו הצטרפה גם אחדות-העבודה גבר על הגוש המתון שבמרכזו עמד האיחוד העולמי (מפא"י) ומנע גם את בחירתו של וייצמן לנשיאות. וייצמן סירב להצעה להיבחר כנשיא-כבוד. הוועד הפועל הציוני קיבל את הצעתו של סנה שלא לבחור נשיא להסתדרות הציונית. בן-גוריון הסביר כי איש אינו ראוי להיכנס בנעליה של אישיות דגולה כוייצמן שקנה את מעמדו המיוחד בזכות הישגיו ההיסטוריים. הוא הבהיר עם זאת כי הוא עצמו אינו רואה עצמו מועמד לשמש בכהונה זאת. הוא מעדיף לשמש בתפקיד יו"ר ההנהלה, אם ייבחר, משום שהוא מאמין בהנהגה ובאחריות קולקטיבית. היו"ר אינו קובע את מדיניות ההנהלה כי אם מרכז את פעילותה ומייצג אותה כלפי חוץ.

הקונגרס ננעל ב-25 בדצמבר באווירה של משבר, כיוון שלא הצליחו לבחור הנהלה, לאחר ששתי המפלגות הגדולות – הציונים הכלליים ומפא"י – לא הגיעו לכלל הסכמה על הרכב ההנהלה. הבחירה הועברה לוועד הפועל הציוני. גם שם לא הוסר הקושי. סילבר הציע להקים שתי הנהלות – אחת בירושלים ואחת בארצות-הברית ולכל אחת מהן יו"ר. הצעה שקופה זו לא היתה עשויה להתקבל על דעת רוב מניין ורוב בניין של הצירים. בסיעת מפא"י התחדש הלחץ להחזרת וייצמן לנשיאות. סילבר הכריז כי הציונים הכלליים לא יצטרפו להנהלה בנשיאותו של וייצמן, ובן-גוריון הכריז כי בלי הציונים הכללים אין קואליציה ולא ניתן להקים הנהלה חדשה. קפלן תקף את בן-גוריון, הפועל על דעת עצמו ואינו נועץ עם חבריו למפלגה.

בסופו של דבר ובלחץ הזמן הורכבה ההנהלה החדשה. זו מנתה 19 חברים: שבעה חברי מפא"י – דוד בן-גוריון, חיים גרינברג, אליהו דובקין, ברל לוקר, גולדה מאירסון, אליעזר קפלן ומשה שרתוק; שמונה ציונים-כלליים – זליג ברודצקי, נחום גולדמן, יצחק גרינבוים, רוז הלפרין, עמנואל ניומן, אבא הילל סילבר, פרץ ברנשטיין; ארבעה חברי המזרחי והפועל-המזרחי – הרב זאב גולד, הרב יהודה לייב פישמן, משה חיים שפירא, ש"ז שרגאי. הפשרה שהניחה במידת מה את דעתו של סילבר היתה העברתו של גולדמן מארצות-הברית לאירופה.

29 בדצמבר. ההנהלה החדשה התכנסה לישיבתה הראשונה. יו"ר ההנהלה, דוד בן-גוריון, נתן ביטוי לחשש כי גודלה של ההנהלה וחיבור הגורמים שהיו עד כה רחוקים זה מזה, הן ריחוק אידיאולוגי והן ריחוק גיאוגרפי, עלול לגרום תקלות; אך יש לעשות כל מאמץ כדי לשמור על שיתוף הפעולה ועל אחדות הפעולה בשעה הרת-גורל זו. בן-גוריון דיבר על שלושה דברים שיש לעשות: א) מגע עם הממשלה בלונדון; ב) צריך להמריץ את העלייה; ג) בדיקת מצב הביטחון שלנו.

שאלת הביטחון לא תפסה מקום מרכזי בדיוני הקונגרס, אף כי בן-גוריון השתדל להציב אותה במרכז תשומת הלב. בישיבה סגורה של הוועדה המדינית של הקונגרס, ב-18 בדצמבר, אמר:

"הבעיה הראשית היא בעיית הביטחון. – – – עד הזמן האחרון היתה רק שאלה כיצד להתגונן בפני ערביי ארץ-ישראל, שגם להם לא היו, כמונו אנחנו, כלים ממלכתיים, והם היו מתנפלים מזמן לזמן על ישובים יהודיים או על הישוב היהודי. אולם עכשיו אנו עומדים לפני מצב חדש לגמרי. ארץ-ישראל מוקפת מדינות ערביות עצמאיות – – – מדינות שיש בזכותן לרכוש ולייצר נשק, להקים צבאות ולאמן אותם. התקפת ערביי ארץ-ישראל אינה מסכנת את הישוב היהודי, אולם יש סכנה, שהמדינות הערביות השכנות ילשחו את צבאן לתקוף את הישוב ולהשמידו, – – – לאחר מה שקרה בשש השנים האחרונות אסור לנו להתעלם מסכנה זו. חובתו של הישוב, של התנועה הציונית ושל העם היהודי לראות את בעיית הביטחון בכל היקפה, חומרתה ודחיפותה, ולראות את הסכנה הצפויה לישוב בארץ; אולי לא היום ומחר – המדינות הערביות עדיין אינן מוכנות לכך – אולם אנו עומדים בפני חליפות ותמורות, ואסור לנו לחכנות עד שהסכנה תהיה בשלה. עלינו להתכונן מיד, במכסימום יכולתנו הטכנית והכספית. זוהי, לדעתי, המשימה הראשית של הציונות בשעה זו. – – – בעיית הביטחון היא במרכז, כי כאן עומד בסכנה עצם קיומנו. נדרשת עכשיו גישה חדשה לבעיה, נדרשים אמצעים גדולים יותר, ריאורגנזיציה של כוחותינו להתכוננות ממין חדש לגמרי."

הנהלת הסוכנות החליטה להפקיד את מחלקת הביטחון בידי היושב-ראש, דוד בן-גוריון.

במושב הוועד הפועל הציוני, שדן בהרכבת ההנהלה, הושמעו טענות על כך שההנהגה הציונית מפירה את החלטות הקונגרס וממשיכה את המגעים עם הממשלה הבריטית על השתתפות ציונית בוועידת לונדון. בן-גוריון טען אז כי "הקונגרס לא החליט שלציוני אסור לנסוע ללונדון; הקונגרס החליט שאין אנו הולכים לוועידה, אבל הוא הוסיף שאין זו החלטה אבסולוטית. באם התנאים ישתנו, יחליט הוועד הפועל הציוני אם ללכת או לא." ואמנם הוועד הפועל הציוני לא קיבל החלטה לעצור בעד המגעים עם הממשלה.