ינו 132015
 

רוב הארגונים הלא-ציוניים הגדולים באמריקה, בכלל זה ארגון בני-ברית, הצטרפו למאבק הציבורי למען הגירה יהודית חופשית לארץ-ישראל והקמת מדינה יהודית. גם גוף כמו "ועד העובדים היהודיים" (Jewish Labor Committee), שהקפיד עד כה על עמדה נייטרלית ביחס לציונות ולסוגית ארץ-ישראל, שינה את עמדתו המסורתית ועבר לתמיכה בתכנית החלוקה.

הלחץ הגובר על הבית הלבן מצד הציבור היהודי יצר, עם זאת אנטגוניזם ניכר אצל הנשיא ובכמה הזדמנויות נתן ביטוי לזעמו. "לא אתן ליהודים להכתיב את ההיסטוריה של ארצות-הברית ואת ההיסטוריה שלי", אמר לג'ימס מקדונלד, מי ששימש נציב לענייני פליטים בגרמניה ובלט בעמדותיו הפרו-ציוניות. בהזדמנות אחרת אמר: "קיבלתי יותר מ-35,000 דברי דואר ותעמולה מיהודי ארץ זאת, בעוד שאלת ארץ-ישראל תלויה ועומדת; צברתי כל זה בערמה אחת והעליתי אותה באש."

בפברואר העבירה בריטניה את שאלת ארץ-ישראל להכרעת האו"ם . באפריל כונסה עצרת האו"ם למושב מיוחד לדיון בשאלה זו. ועדת החקירה המיוחדת, אונסקו"פ, שמונתה על ידי העצרת, השלימה את עבודתה בסוף אוגוסט והגישה את המלצותיה לעצרת. שמונה מתוך אחד-עשר חברי הוועדה המליצו על חלוקת הארץ בין מדינה יהודית למדינה ערבית. מרגע שפורסמו המלצות אונסקו"פ, אחזה דאגה את משרד החוץ ומשרד ההגנה, שמא ייפגעו האינטרסים החיוניים של ארצות-הברית במזרח-התיכון בשל ההתנגדות העזה של העולם הערבי והמוסלמי לתכנית החלוקה ולהקמת מדינה יהודית בלב המרחב הערבי. טרומן כתב בזיכרונותיו כי פקידי מחלקת המדינה, כמעט ללא יוצא מן הכלל עיינו את רעיון הקמת המדינה היהודית. "כמה מהם, צר לי לומר, היו נגועים באנטישמיות". לוי הנדרסון (Loy Henderson), שהיה ממונה על ענייני המזרח-התיכון במשרד החוץ, ריכז את מאמצי המשרד למנוע את קבלת תכנית החלוקה על ידי עצרת האו"ם. הוא נתמך על ידי שר החוץ החדש, ג'ורג' מרשל, וסגנו רוברט לובט (Lovett). השפעתו של מרשל על הנשיא היתה גדולה והוא הונע במידה רבה על ידי החשש מפני שאיפות ההתפשטות שיוחסו לברית-המועצות. בסוף יולי שיגר ניילס תזכיר לנשיא בו הפנה את תשומת לבו לקו האנטי-ציוני הנקוט בידי הנדרסון, שאינו עולה בקנה אחד עם מדיניותו של הנשיא. ניילס הציע להעמיד בראש המשלחת האמריקנית למושב העצרת, בו תידון תכנית החלוקה, לא את איש אמונו של הנדרסון, כי אם את גנרל הילדרינג (Hilldring), המקורב לעמדת הנשיא בעניין מאה אלף הסרטיפיקטים לפליטים היהודים במחנות העקורים. הילדרינג אמנם מונה לעמוד בראש המשלחת האמריקנית, אך המאבק סביב תמיכת ארצות-הברית בתכנית החלוקה לא דעך ונמשך עד הרגע האחרון. ללחץ הציוני שהופעל על הבית הלבן נוספו גם מנהיגי המפלגה הדמוקרטית, שהזהירו את הנשיא מפני ההשלכות השליליות על הקול היהודי החיוני כל כך במערכת הבחירות הקרובה. הנשיא עצמו לא הסתיר את כעסו על הלחץ הגס מדי שהופעל עליו מצד ההנהגה הציונית באמריקה, בראשות אבא הילל סילבר.

אף כי הנשיא טרומן הורה למשלחת האמריקנית לתמוך בתכנית החלוקה ולהביא את העמדה האמריקנית לידיעת כמה מן המדינות המהססות באמריקה הלטינית ובאפריקה, היתה זו הפעילות היהודית הנמרצת, תוך הפעלת קשרים אישיים ומסחריים, שסייעה בהטיית מדינות כמו ליבריה והפיליפינים לתמיכה בתכנית החלוקה.

במחלקת המדינה ובמשרד ההגנה נמשכה הפעילות המכוונת למנוע הכרעה לטובת הקמת מדינה יהודית במזרח התיכון. ב-24 בנובמבר, חמישה ימים לפני ההצבעה באו"ם, כונסה "המועצה לביטחון לאומי" (National Security Council), שהוקמה לא מכבר, ביזמת משרד ההגנה, כדי לדון בהשלכות הקמת מדינה יהודית על האינטרסים האמריקנים במזרח-התיכון. בדו"ח שהוכן על מחלקת המדינה ופורסם כחודש ימים לאחר ההצבעה בעצרת האו"ם פורטו הסכנות הצפויות למוסדות חינוך ודת אמריקניים, לבסיסים הצבאיים במרחב ולאספקת הנפט. בתזכיר נאמר: "ארצות-הברית צריכה להודיע מיד – – – כי יישום תכנית חלוקה – – – היא בלתי-אפשרית. סוגיית ארץ-ישראל צריכה להידון – – – על ידי ועדה מיוחדת של העצרת הכללית. – – – עלינו להציע פתרון שיוסכם על ידי הערבים והיהודים. אם זה יתברר כבלתי-אפשרי, עלינו להציע משטר נאמנות מטעם האו"ם על ארץ-ישראל. – – –

 

בינתיים יתבקשו הבריטים להישאר בארץ."

שר ההגנה, פורסטול (Forrestal), כנראה בהסכמתם של הנשיא ושר החוץ, ניסה להשיג הסכמה עם הרפובליקנים להוציא את שאלת ארץ-ישראל מענייני הפנים של ארצות-הברית, כלומר ממערכת הבחירות הקרובה. אך ניסיון זה נידון לכישלון. על רקע ההידרדרות במצב בארץ-ישראל והקושי שהסתמן במערכה שניהל הישוב מול המיליציות הערביות, סיכמה "המועצה לביטחון לאומי" את מסקנותיה, ב-17 בפברואר, והמליצה על פנייה לעצרת האו"ם לעיין מחדש בפיתרון המוצא למשבר בארץ-ישראל ולדון בתכנית חלופית של משטר נאמנות בארץ-ישראל. התזכיר שחיברה המועצה נאמר כי ארצות-הברית לא התחייבה לכפות פיתרון חלוקה בארץ-ישראל. המלצות אלה התקבלו על דעת הממשל האמריקני, בכלל זה הנשיא טרומן. ראש המשלחת האמריקנית לעצרת האו"ם, וורן אוסטין (Warren Austin), קיבל תוך ימים אחדים הנחיות חדשות על השינוי בעמדתה של ארצות-הברית ביחס לתכנית החלוקה.

בין יועצי הנשיא התומכים בתכנית החלוקה בלט קלרק קליפורד (Clifford), שקנה לו מעמד והשפעה בזכות כושר הניתוח והניסוח שלו. ב-8 במרס הגיש לנשיא תזכיר המפריך את טענות משרד החוץ על הסכנות לאינטרסים האמריקנים הגלומות לכאורה בתכנית החלוקה. נסיגה מתכנית החלוקה תחבל במעמדה ובתדמיתה של ארצות-הברית, טען קליפורד. בשלב זה סירב הנשיא להיפגש עם נציגות ציונית או יהודית, לאחר שצבר טינה רבה כלפי מערכת ההסברה הציונית באמריקה, בהנהגתו של סילבר. בתיווכו של אדוארד יעקבסון, שותפו לעסקים בעבר של טרומן, שיחסי הידידות ביניהם נשמרו כל השנים, נעתר טרומן לקבל את חיים וייצמן לראיון ב-18 במרס. טרומן התרשם מאד מאישיותו של וייצמן; אך לא התחייב במעמד זה לכאן או לכאן. למחרת היום נאם אוסטין במועצת הביטחון והעלה את ההצעה לכונן משטר נאמנות בארץ-ישראל. התגובה הציבורית על הנסיגה האמריקנית מתכנית החלוקה היתה שלילית ועזה. העיתונות ברובה, יהודית ולא יהודית השתלחה בממשל. מזכיר האו"ם, טריגוה לי איים בהתפטרות. אלינור רוזבלט, אלמנת הנשיא המנוח פ.ד. רוזבלט, שהיתה חברה במשלחת האמריקנית לעצרת האו"ם, הודיעה אף היא על התפטרותה. טרומן חש נבגד על ידי פקידי מחלקת המדינה. נראה היה לו שמחלקת המדינה נטלה לעצמה חירות פעולה מעבר למה שהתיר לה הנשיא. הוא ביקש להעביר לידיעת וייצמן כי בזמן שהתקיימה השיחה ביניהם, הוא לא היה מודע למהלך החפוז של הופעת אוסטין בפני מועצת הביטחון. בתגובה וייצמן ביקש להרגיע את הנשיא באמרו כי אכן אינו מאמין שהנשיא ידע אותה שעה על העתיד להתרחש במועצת הביטחון.

הפגנת מחאה גדולה, בהשתתפות 150 אלף ותיקי מלחמה יהודיים, צעדה בשדרה החמישית בניו-יורק. מועצת בתי הכנסת המאחדת את שלושת הזרמים ביהדות האמריקנית קראה ליום תפילה ב-8 באפריל. שביתה בת חצי יום הוכרזה ב-14 באפריל והיא אושרה על ידי הפדרציה הכללית של  הפועלים בניו-יורק (A.F.L). כ-250 אלף עובדים השתתפו בשביתה. 30 אלף התאספו ב-Yankee Stadium בעצרת מחאה.

ב-23 באפריל העביר טרומן, באמצעות סם רוזנמן (Rosenman), ששימש יועץ משפטי לנשיא רוזבלט ופרק זמן גם לנשיא טרומן, מסר חשאי לוייצמן, בו התחייב כי אם לא תושג התקדמות באו"ם בסוגיית משטר הנאמנות לארץ-ישראל, ואם תוכרז מדינה יהודית, הוא יכיר במדינה. הוא הדגיש עם זאת כי הוא לא יתדיין עם שום מנהיג ציוני, רק עם וייצמן. מסר זה הועבר רק לידיעת ניילס וקליפורד, שהתחייבו גם הם לסודיות גמורה. ב-1 במאי, על פי הצעת ניילס, מינה טרומן את הגנרל הילדרינג כ"עוזר מיוחד למזכיר המדינה לענייני ארץ-ישראל", בכוונה ברורה למנוע הפתעות נוספות מצד פקידי משרד החוץ. לוי הנדרסון, מצדו יזם את בואו של יהודה לייב מגנס לארצות-הברית, כדי לחזק את חזית ההתנגדות להקמת המדינה היהודית. שליחות זו לא הניבה תוצאות של ממש.

דין ראסק (Dean Rusk), הממונה על תיק האו"ם במשרד החוץ, נפגש ב-2 במאי עם נחום גולדמן ומשה שרתוק והציע מהלך חדש: הפסקת אש שתיכנס לתוקף מיידי ב-5 במאי לתקופה של עשרה ימים, בזמן זה יתנהל משא-ומתן מזורז על הסכם שלום בארץ-ישראל. הנשיא יהיה מוכן להעמיד את מטוסו לצורך זה. בדיון שהתנהל במשרד הסוכנות היהודית בניו-יורק גולדמן תמך בהצעה ושרתוק התלבט. אך סילבר וניומן דחו אותה בתוקף. גם וייצמן השוהה בניו-יורק שלל את ההצעה: יש לנוע בהחלטיות בכיוון המדינה היהודית. שרתוק וגולדמן הוזמנו לפגישה עם מרשל ולובט ב-9 במאי. מרשל יעץ לעושי המדיניות הציונית, שלא ללכת שולל אחרי ההצלחות הצבאיות שהושגו עד כה בארץ-ישראל. המערכה הגדולה עוד לפניהם ואם ייקלעו למצוקה נוכח הפלישה הערבית הצפויה, אל להם לפנות לארצות הברית לעזרה; ארצות-הברית לא תתערב במלחמה. לובט נפגש עם גולדמן ב-11 במאי, במאמץ אחרון להרתיע את הציונים ואיים כי ברשות מחלקת המדינה שלל עדויות על הלחץ הברוטלי שהופעל על הממשל מצד יהודים באמריקה: "אני תוהה למי נתונה נאמנותם בראש וראשונה", אמר לובט.

ב-12 במאי קיים טרומן התייעצות בהשתתפות ראשי מחלקת המדינה, לדון בשאלת ההכרה במדינה היהודית, אם תוכרז. קליפורד וניילס נכחו אף הם. על קליפורד הוטל התפקיד לנסח את העמדה התומכת בהכרה. מרשל ולובט תקפו אותו בחמת-זעם. במעמד זה נמנע הנשיא מהחלטה; אך ראשי מחלקת המדינה הבינו כי הנשיא כבר הכריע בכיוון ההכרה במדינה היהודית. למחרת נפגשו לובט וקליפורד במאמץ ליישב בין שתי העמדות. הציונים התבקשו, שעות אחדות לפני ההכרזה ב-14 במאי להגיש בקשה להכרה. המשפטן בן כהן הכין את נוסח הבקשה, בתיאום עם קליפורד, ומן הבית הלבן יצאה ההודעה על ההכרה בממשלה הזמנית של מדינת ישראל, דקות אחדות לאחר ההכרזה על המדינה. והעיר ניו-יורק צהלה ושמחה. תגובות שמחה המוניות הציפו את כל הקהילות היהודיות בארצות-הברית.