ינו 132015
 

ינואר

1 בינואר. הוחל בהנחת קו המים לישובי הנגב. הקו הורכב משתי שלוחות. האחת יצאה מסביבות קיבוץ ניר-עם  מזרחה לקיבוצים דורות ורוחמה ומשם דרומה לשובל, משמר-הנגב וחצרים, ומחצים לרביבים. השלוחה השנייה פנתה דרומית-מערבית דרך סעד, בארי ותקומה, משם לגבולות ומשם הסתעף לכיוון נירים ומזרחה עד אפקים. השלטונות הבריטיים לא הפריעו להנחת הצינור ואף התייחסו אליו בחיוב. נכרתו הסכמים עם כפרים ערביים ועם הבידואים. תמורת הסכמתם הוקצו לכל אחד מן השבטים הבידואים 3-2 ברזי מים. בקטעים מסוימים נמסרה שמירת הצינור לשומרים בידואים בשכר. לאחר ההכרעה באו"ם על הקמת מדינה יהודית ומדינה ערבית בארץ-ישראל נשלחה מחלקת פלמ"ח לנגב להבטחת צינור המים. מחלקה זו פעלה במסגרת "משטרת הישובים העבריים" המאושרת על ידי השלטונות.

3 בינואר. אצ"ל חידש את התקפותיו על מבני שלטון, בתל-אביב, בירושלים, באזורי חיפה, חדרה וטבריה. קצין בריטי נהרג ועשרות נפצעו. חיילים ושוטרים בריטיים הגיבו בחמת זעם, תקפו ועצרו עוברים ושבים ברחובות תל-אביב.

10 בינואר. בן-גוריון הגיע לארץ לאחר היעדרות של עשרה חודשים. בישיבות ההנהלה ומוסדות מפא"י, הסביר את מהלכי הקונגרס והשקיע מאמץ בהוקעת גילויי הטרור בארץ והסברת הנזק הנגרם על ידם במערכה הבינלאומית שבה נתונה הציונות. מנקודת ראותה של ההנהגה המדינית ושל המנהיגות היישובית היה מקום לדאגה נוכח התגברות השפעתם של הארגונים הפורשים, שפעילותם הנמרצת נגד השלטון הבריטי בלטה פי כמה על רקע הפסקת פעילותה של תנועת המרי והזעם המצטבר ביישוב על בריטניה.

12 בינואר. לח"י החדיר מכונית תופת טעונה 400 ק"ג חומר נפץ לחצר בניין המשטרה בחיפה. הנהג היה שוב יעקב פנסו. בהתפוצצות נהרס אגף של הבניין. חמישה שוטרים נהרגו ועשרות נפצעו. בעיר הוטל עוצר ונערכו חיפושים, שלא העלו דבר.

17 בינואר. בשיחה עם הנציב העליון, תקף בן-גוריון את הטרור והודיע כי הישוב נערך בימים אלה "לשים קץ לדבר". הנציב חזר על הדרישה לדכא את הטרור ולהפסיק או למצער להשעות את העלייה הבלתי-חוקית עד לסיום השיחות בלונדון. בן-גוריון הדגיש את השאיפה היהודית לשקם את היחסים עם בריטניה.

20 בינואר. במליאת הוועד הלאומי התקיים דיון על בעיית הטרור. גולדה מאירסון , מנהלת המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית בירושלים, דיווחה על דיוני הקונגרס והחלטותיו בסוגיית המאבק בטרור היוצא מן הארגונים הפורשים. בנאום נוקב אמרה: "לא ייתכן לנהל איזו מערכה שהיא כאשר בתוך הישוב יש קבוצת ארגונים המחליטה מה היא טובת העם ודרך מלחמתו ואינם נזקקים כלל להכרעת הישוב. לא ייתכן שהתנועה הציונית המתכנסת בקונגרס שנבחר על ידי כל יהודי העולם לא תהיה חופשית להחליט על דרכי פעולתה, כי אם קבוצה פלונית תטיל על הישוב והתנועה דרכי מלחמה ותוצאותיהן.לא ייתכן שקבוצות פורשים יטילו את אימתן על הישוב." עם זאת הסבירה כי הישוב לא ייגרר למלחמת אחים וכי הוא לא יקבל על עצמו תפקיד של מדינה ומשטרה כלפי הארגונים הפורשים. "רק על ידי לחץ מוסרי נוכל לנסות להפסיק אותן הפעולות שאנחנו מתנגדים להן." היא הביעה תקווה שלא יתקבל רושם מסולף כאילו מדובר ב"ישוב של פחדנים". הישוב הגיע לשלב חמור והארגונים הפורשים חייבים להבין שעליהם להפסיק את הפעולות המנוגדות לרצונו של הישוב. בהחלטות שקיבלה מליאת הוועד הלאומי אנמר בין השאר כי "הישוב יתגונן בכוח מפני מעשים של השתלטות וכפיה על ידי הפחדה והטלת אימים".

גם הוועד הפועל של ההסתדרות יצא בגילוי-דעת הקורא לפעולה נגד קומץ הטרוריסטים הגורמים לאסונות "והמסכנים את המאבק המדיני של העם העברי בשעה החמורה ביותר בתולדותיו".

ממשלת המנדט סברה כי תגובותיה של ההנהגה הציונית והיישובית הן פושרות מדי ואינן מעידות על רצון נחוש לבער את הטרור.

26 בינואר. לוחמי אצ"ל הצליחו לחטוף בירושלים את קצין האינטליג'נס הבריטי, קולינס, יומיים לפני המועד שנקבע לתלייתו של דב גרונר, שנפצע קשה ונתפס בידי הצבא הבריטי בפשיטה על משטרת רמת-גן באפריל 1946 ונידון למוות בתחילת ינואר 1947. למחרת היום פרצו אנשי אצ"ל לבית-משפט השלום בתל-אביב וחטפו את השופט הבריטי וינדהם. עוצר הוטל על תל-אביב וירושלים וחיפושים נמרצים נערכו בהן. הנציב העליון הזעיק אליו את גולדה מאירסון, אליעזר קפלו ויצחק רוקח ואיים כי אם לא יוחזרו החטופים תוך 48 שעות יופעל מצב צבאי באזורים שבהם בוצעה החטיפה, והתוצאות תהיינה חמורות ביותר. הנהלת הסוכנות הודיע שההגנה תגוייס לחיפושים אחר החטופים. גנרל ברקר הודיע על דחיית ביצוע התלייה לזמן בלתי מוגבל. מפקדת האצ"ל החליטה לשחרר את שני החטופים, בעיקר כדי להימנע מעימות עם ההגנה, והכל נשמו לרווחה.

31 בינואר. הממשלה הודיעה כי בעקבות האירועים האחרונים בארץ הוחלט לפנות מן הארץ את כל הילדים והנשים הבריטיים שנוכחותם אינה הכרחית. לנשים יהודיות הנשואות לפקידים בריטיים ניתנה זכות בחירה. בערים הגדולות הוחל בהקמת אזורי ביטחון. גושי דירות גדולים במרכזי הערים הופקעו וכ-2,400 איש נצטוו לפנות את דירותיהם. גושים אלה הוקפו בגדרות תיל ומשמרות. בירושלים אזור הביטחון המרכזי הקיף את מגרש הרוסים ואת גוש הבניינים הגדולים סביב בית הדואר המרכזי. בתל-אביב הוקם אזור הביטחון סביב בית-הדר. אזור שני הוקם במרכז יפו ובמושבה הגרמנית. בחיפה הוקם אזור הביטחון בשכונה הגרמנית ובהר הכרמל.

פברואר

בחילופי מכתבים בין הממשלה לבין המוסדות הלאומיים נדחתה תביעת הממשלה לשיתוף פעולה ממשי עם כוחות הביטחון לביעור הטרור. בתשובת המוסדות נאמר: "אין להפריד בין המלחמה בטרור מהנסיבות המדיניות שהצמיחו טירוף נורא זה. שורשי הטרוריזם נעוצים בייאוש ובמרירות שנגרמו על ידי 'הספר הלבן' שהממשלה מוסיפה להתמיד בו".

7 בפברואר. לישובי הנגב הצפוני נוספו 3 נקודות חדשות – המושבים מבטחים, שרשים ועלומים.

11 בפברואר. קיבוץ רבדים – נקודת הישוב הרביעית בגוש עציון – של השומר הצעיר, עלה על הקרקע.

14 בפברואר. חבלני הפלי"ם מיקשו וטיבעו סירת משא וכמה אסדות פלישה שעגנו בנמל חיפה.

מרס

1 במרס. אצ"ל תקף את מועדון הקצינים ב"בית גולדשמידט", מול בנייני המוסדות הלאומיים בירושלים. בהתקפה נהרס חלק מן הבניין. חמישה קצינים וחיילים ושבעה אזרחים מעובדי המלון נהרגו. היה זה שינוי הרה-משמעות במדיניותו של האצ"ל, שעד כה נמנע מפגיעה ישירה בחיילים בריטיים. בפקודה פנימית הודיעה מפקדת האצ"ל, ב-12 בפברואר, כי אצ"ל רואה בבריטים "כובש זר" ובכך יישרה קו עם לח"י ביחסו לשלטון המנדט.

הבריטים הכריזו על מצב צבאי בארץ והחילו אותו על מרחב תל-אביב רבתי (תל-אביב, רמת-גן, גבעתיים ובני-ברק) ועל חלק משטחה של ירושלים. אזורים אלה נותקו משאר חלקי הארץ, נאסרה תנועת אוטובוסים, הופסקה עבודת בתי-המשפט האזרחיים, הושבתו הדואר והטלפון. בתי הספר לא נסגרו, העיתונים יצאו לאור וגם אולמות הבידור המשיכו לפעול. מצב זה נמשך 15 ימים. 78 איש נעצרו כחשודים בפעילות טרוריסטית. הממשלה נימקה את הטלת המצב הצבאי בכך שהמוסדות הלאומיים סירבו לסייע בביעור הטרוריזם. נימוק זה הובלט מעתה בהודעותיהם של השלטונות.

11 במרס. מפקדת לח"י פנתה להנהלת הסוכנות והודיעה כי היא מוכנה "לקבל במידה מסוימת עול מרות" אם יוחלט על התנגדות אקטיבית לכל גזירות השלטון ואם יגשו לביצוע המרי האזרחי, שעליו הוחלט בשעתו. ההנהלה לא הגיבה על הצעה זו.

קיבוץ מעין-ברוך עלה על הקרקע בצפון החולה באצבע הגליל.

17 במרס. משרדי מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית פוצצו והשמועה אמרה כי זה היה מעשה ידיהם של השוטרים הבריטיים הזועמים.

31 במרס. חוליה של לח"י חדרה עם לילה לבתי הזיקוק בחיפה, הניחו מטענים בשלושה מיכלי נפט. בפיצוץ נדלקו שמונה מיכלים נוספים. נשרפו כ-20,000 טון דלק והאש בערה שבוע ימים.

אפריל

1 באפריל. יוסף הובר (דרור), הצליח במבצע אישי נועז וקשה להצמיד מוקש עלוקה לאניית הגירוש "אושן ויגר", בנמל פמגוסטה, לאחר שחולייה בת שני אנשים מן הפלי"ם שנשלחה במיוחד לצורך זה מן הארץ ובה גם המפקד יוחאי בן-נון, נחשפה על ידי הבריטים וגורשו מן האי. בן-נון העביר את המשימה לידי יוסף הובר, ששהה במחנה המעפילים באי. הוא הצליח, לאחר שחייה ארוכה, להצמיד מוקש עלוקה לדופן האניה. בפיצוץ נגרם נזק רב לחדר הדוודים של האניה. הובר הוסגר לבריטים על ידי האיכר הקפריסאי שבביתו מצא מחסה; אך המשטרה לא הצליחה לחלץ ממנו הודאה. הוא נמלט מחדר המעצר והסתתר במחנה המעפילים, עד שנמצאה הדרך להוציא אותו מן האי ולהחזירו לארץ בספינת דיג שהביאה משלחת מדריכי פלמ"ח למחנה קפריסין.

3 באפריל. חבלני הפלי"ם הצליחו להצמיד מוקש תחת בטן אניית הגירוש "אמפייר רייוול" שהופיעה בנמל חיפה. המוקש התפוצץ בלב ים, שעה שהפליגה לנמל פורט-סעיד. האנייה נגררה לנמל אלכסנדריה ויצאה מכלל שימוש לחודשים ארוכים.

16 באפריל. השלטונות הכריזו על עוצר כללי ל-24 שעות ועם שחר הוציאו להורג בתלייה ארבעה מתוך ששה הנידונים למוות העצורים בתאי הכלא בעכו ובירושלים – דב גרונר ושלושת הנידונים מ"ליל ההלקאות" (דצמבר 1946), אליעזר קשאני, יחיאל דרזנר ומרדכי אלקחי. שני הנידונים האחרים – משה ברזאני, איש לח"י שנתפס בירושלים בימי המשטר הצבאי ובכליו רימון-יד, ומאיר פיינשטיין, איש האצ"ל, שנלכד בפיצוץ תחנת הרכבת בירושלים (30.10.46) ונידון למוות בתחילת החודש – יום תלייתם נקבע ל-21 באפריל. אל תאם של השניים הוגנב חומר-נפץ בתוך שני תפוחי זהב. השניים פוצצו עצמם לפני ביצוע גזר-הדין.

22 באפריל. יום לאחר שמשה ברזאני פוצץ עצמו בבית הסוהר בירושלים, הפעילו אנשי לח"י מטען תחת רכבת שהובילה מאות חיילים למצרים. רק הקרוות האחרונים נפגעו בפיצוץ. משנעצרה הרכבת ירו עליה בתוקפים באש מקלעים ונמלטו במכונית. חמישה חיילים נהרגו. עשרות חיילים ואזרחים נפצעו. ילד מבין הנוסעים מת מפצעיו.

25 באפריל. אנשי לח"י חדרו למחנה שרונה במכונית תיקונים של הדואר, שעליה השתלטו. במכונית הונח מטען של 400 ק"ג חומר נפץ מסווה בסליל חוטי טלפון. המכונית עברה את הבדיקה בשער. שני לוחמים הסיעו את המכונית, הכניסו את המטען למרכזיית הטלפונים והתחמקו. בפיצוץ נהרגו קצין ושלושה שוטרים. רבים נפצעו. נהרסו משדרים ומרכזת טלפונים.

בחיפה, באותו היום, הצליחו אנשי לח"י להתנקש בחייו של מפקד המשטרה, קונקויסט.

מאי

4 במאי. לוחמי אצ"ל ביצעו את הגדולה והמרשימה בכל פעולותיהם – הפריצה לכלא עכו, בו שוכנו כ-600 אסירים, מהם 82 חברי אצ"ל ולח"י, שעליהם שמרו כ-150 שוטרים. המבצע תוכנן בדקדקנות רבה על ידי עמיחי פגלין, קצין המבצעים של הארגון, שתכנן בשעתו את פיצוץ מלון המלך דוד. חומרי נפץ הוברחו אל פנים בית-הסוהר, שאסירי המחתרת בתוכו הובאו בסוד המבצע. כוח בפיקודו של דב כהן, הגיע אחר הצהריים במסווה של שיירה צבאית קטנה עד לחומות הכלא. במטעני הנפץ שהופעלו נפער חור בחומה. מבפנים פוצצו האסירים את שערי הברזל שהפרידו בינם לבין פרוזדור בית הסוהר. קרב קשה התנהל בין הפורצים ובין שומרי הכלא ותגבורות שהוזעקו למקום. אלה נתקלו בחוליות חסימה ומוקשים שהונחו ברחובות העיר. מחלקת חיילים מהדיביזיה המוטסת שרחצה בים עכו עם נשקה, חשה למקום וחסמה את דרך הנסיגה של קבוצת לוחמים וכמה מן האסירים שנמלטו במכונית משא ערבית. בקרב נהרג דב כהן ושאר חבריו נישבו. 22 חברי אצ"ל ו-7 חברי לח"י הצליחו לברוח מבית הכלא. 9 לוחמים נהרגו – 3 מן התוקפים ו-6 מן הבורחים. 8 נאסרו. 182 אסירים ערבים נמלטו אף הם דרך הפרצה בחומת הכלא.

20 במאי. כוח מן הגדוד השני של הפלמ"ח, בצירוף כיתת אנשי חי"ש, תקף את בית-הקפה בכפר פג'ה, בפאתי פתח-תקוה ואת מחנה הבידואים של ערב-אל-סוארקה ליד יהודיה, בתגובה על התקפות של כנופיות שודדים ערביים שיצאו מבסיסים אלה והפילו חיתתם על תושבי המושבה היהודית. ההתקפה על הכפרים הערבים באה יומיים לאחר ששני תושבים יהודיים בשכונת חסידוף נרצחו בידי השודדים. בפעולת התגמול נהרגו שלושה ערבים וכמה נפצעו. בית-הקפה בפג'ה פוצץ.

ריבוי אירועי שוד ותקיפה מצד כנופיות ערביות הסתמן בעיקר באזורי הדרום והמרכז והעיד על גידול אי-השקט בקרב האוכלוסייה הערבית בארץ. רוב מקרי התקיפה יצאו משבטי הבידואים בשפלה ובשרון, וביחוד משבט סוארקה, שאוהליו היו פזורים לאורך שפלת החוף.

22 במאי. מליאת אספת הנבחרים התכנסה ודנה בשאלת הטרור. נתקבלה החלטה על "המשכת ההתנגדות בכוח לכל ניסיון של הטרוריסטים לכפות את רצונם על כלל הישוב ועל בודדים בתוכו; סיכול פעולות טרור ותעמולת רצח בנקודות הישוב העברי; מתן אזהרה מפני סכנת מוות לאלה שסכנת מוות צפויה להם; בידודן של חבורות הטרור בידוד ציבורי; סתימת מקורות יניקתן בארץ ובחוץ-לארץ; הגברת פעולת ההסברה בקרב הנוער". עוד נאמר: "מלחמה זו היא מלחמת הישוב העצמאי, בראשות מוסדותיו המוסמכים, ללא שיתוף כלשהו עם שלטון הדיכוי היוצר רקע להשתוללות הדמים בארץ".

במכתב לשר המושבות הודה הנציב העליון כי כישלון הממשלה במלחמה בטרור הוא סירוב הישוב לשתף פעולה השלטון המנדטורי, בשל חילוקי הדעות המדיניים ביניהם. בעדות שמסר הנציב העליון לועדת החקירה של האו"ם (אונסקו"פ), ב-17 ביולי, אמר:

היסוד הראשון במעלה והחשוב ביותר במצב זה הוא, שעקב חילוקי-הדעות פוליטיים בין שלטונות המנדט ואי-יכולתה של ממשלת הוד מלכותו לקבל את תביעות היהודים, הקהילה היהודית, שחבריה הפורשים אחראים למעשי זוועה אלה, נמנעה ונמנעת עדיין מלתת כל עזרה לכוחות הממשלה בקיום החוק והסדר. כוחות אלה פעילים על כן בקרב אוכלוסיה של למעלה מ-600,000 איש, שמנהיגיהם סירבו לשתף פעולה עם המשטרה נגד הקיצונים, וככל שלא רצו בכך עודדו למעשה את הקבוצות הטרוריסטיות להמשיך במעשיהן הבלתי-חוקיים ובהתקפותיהן על השלטונות בכל האמצעים שברשותן ובכל צורה אפשרית. ואם כי נציגי הקהילה היהודית גינו התקפות אלה, הרי גינוייהם מכוונים בעיקר לשם הגנת הישוב נגד פעולות הפוגעות בכלכלה יהודית או בעניין יהודי, ולא הגיעו לכלל הכרה של אזרחים במדינה תרבותית, המכירים בחובתם לעזור במניעת פשעים ובהבאת העבריינים לדין.

 

עם זאת, בחודשים מרס-יולי התנהלה פעילות של ההגנה לבלימת הארגונים הפורשים, בעיקר במישור הפנימי, פעילות שכונתה "הסזון הקטן". היא כוונה נגד הניסיונות לסחיטת כספים מיהודים, איומים על שוטרים יהודים, תעמולה בבתי-הספר ובבתי-הכנסת, שדידת מכוניות. מטכ"ל ההגנה הורה להקים בכל סניף "יחידה מגויסת" של 16-10 איש שניתן להפעילה במהירות לסיכול פעילות של הארגונים הפורשים בתוך הישוב. בקרב נהגי המוניות, ששימשו מטרה נוחה לחטיפה ושוד, אורגנה יחידה ניידת מיוחדת, שפעלה בהצלחה יחסית  לסיכול התקפות עליהם. כרוזים וחומר תעמולה של הארגונים הוחרמו. משמרות קבועים הוצבו בפתחי הבנקים ובפתחי בתי-הספר, בשעות הערב, כדי למנוע פעילות ארגונית שם.

יוני

6 ביוני. שוטרים מן "הפלגות המיוחדות" – יחידה חשאית במשטרה הבריטית, בראשות מיג'ור רוי פאראן, שפעלה מחוץ לגדר החוק נגד הטרור היהודי – לכדו את הנער אלכסנדר רובוביץ, שהדביק כרוזים של הלח"י ברחביה בירושלים. הוא נעלם וגורלו לא נודע וככל הנראה עונה ומת וגופתו הועלמה על ידי מעניו. כובעו של רוי פאראן נשמט בעת החטיפה וזהותו נחשפה. הוא הועמד לדין צבאי בתחילת אוקטובר אך שוחרר "מחוסר הוכחות" והוברח מן הארץ כדי להימלט מנקמת לח"י.

15 ביוני. הפיקוד העליון של ההגנה שיגר מכתב הסברה לכל המפקדים ברחבי הארץ, "כללי הפעולה נגד הארגונים הפורשים", בו נאמר כי "במסיבות המדיניות של ימינו, תוך היאבקות נגד מדיניות החנק, אין העת כשרה לפתוח נגד הפורשים במלחמת חיסול וכל הכרוך בה", אך יש "להכביד על פעילותם, למנוע את פעולותיהם, לסתום מקורות יניקתם בחיול ובמימון, לחולל בישוב העברי התנגדות פעילה לקיומם ולפעולתם המהרסת". הוקם מנגנון מיוחד, שאליו גויסו כ-200 איש, לפעולה נגד הפורשים.

16 ביוני. שלושה מלוחמי האצ"ל – אבשלום חביב, יעקב וייס, מאיר נקר – שנתפסו על ידי הצבא בפריצה לכלא עכו נידונו למוות. במהלך משפטם לכד האצ"ל שני שוטרים בריטים שרחצו בבריכת "גלי-גיל" ליד רמת-גן. ההגנה התגייסה לחפש אחר החטופים; המשטרה הבריטית עלתה על עקבות החטופים ואלה שוחררו, לאחר ששומריהם נמלטו.

ועדת החקירה של האו"ם לעניין ארץ-ישראל (אונסקו"פ) הגיעה לארץ. הוועדה שהתה בארץ למעלה מחודש ימים, עד ה-20 ביולי, ערכה סיורים בערים וביישובים יהודים וערבים והתרשמה מקרוב בנעשה בארץ. לאחר הסיורים נפגשה עם נציגי הישוב היהודי – וייצמן (שהופיע בפניה כ"איש פרטי"), בן-גוריון, שרתוק, בן-צבי, קפלן, ואחרים. הוועד הערבי העליון החרים את הוועדה ולא שלח אליה את נציגיו. חברי הוועדה נפגשו באופן חשאי עם נציגי ההגנה ונציג האצ"ל.

בכינוס של מועצת הליגה הערבית, בבלודאן בלבנון, התקבלה החלטה חשאית האומרת כי "המצב בפלשתינה מתפתח לקראת התנגשות חריפה בשל קיום הארגון הצבאי הציוני והארגונים הטרוריסטיים, ולנוכח הרגלם של הציונים להשתמש בכוח להשגת מטרותיהם. דבר זה מחייב את ערביי ארץ-ישראל לנקוט באמצעים דומים להגנה על עצמם. כתוצאה מכך עלולה לבוא התנגשות שתעמיד את מדינות ערב במצב עדין ביותר, מאחר שהן לא תוכלנה למנוע את התנדבות בני עמיהן לעזרת אחיהם בפלשתינה בכל האמצעים: בכסף, בנשק, ובכוח-אדם." החלטה שנייה חייבה את מדינות ערב להחריף את היחסים עם ארצות-הברית ועם בריטניה, אם אלה תאשרנה את המלצות ועדת החקירה האנגלו-אמריקנית, וכן לעיין גם בביטול הזיכיונות הקיימים של מדינות אלה בארצות ערב.

ישראל גלילי מונה לתפקיד הרמ"א של ההגנה.

18 ביוני. חוליה של "היחידה המגויסת" בסניף תל-אביב נשלחה לסכל חפירת מנהרה של האצ"ל לכיוון "בית הדר". משהורם מכסה המנהרה, הופעל מוקש ואיש היחידה, זאב ורבר, נהרג בפיצוץ. ההגנה פרסמה הודעה בה נאמר:"תנועת המרי העברי העומדת במאבק עם השלטון לא תירתע מסכנות כדי להגן על חירותו הפנימית של הישוב היהודי מפני תעלולים של חבורות של פורשים".

בכנס מפקדים בכירים של ההגנה הציג הרמ"א גלילי את המסקנות שגיבש בן-גוריון, הממונה על תיק הביטחון, ב"סמינר" האישי שעשה ללימוד מצבה של ההגנה לקראת המערכה הצבאית הצפויה. במערכה זו, הדגיש בן-גוריון, ההגנה תהיה הגורם הראשי והמכריע – "זו תהיה הכרעה של כוח, הכרעה צבאית יהודית". יש להתאים את מבנה ההגנה לנסיבות החדשות, "תוך שימוש מלא בניסיון הצבאי שרכשנו אנחנו ורכשו אחרים במלחמת-העולם האחרונה". עיקר מאמץ יש להקדיש להכשרת קאדרים של מפקדים, זוטרים ובכירים, בכמות שתספיק לגיוס מקסימלי של כוח האדם היישובי.

אחד הצעדים הראשונים שנקט בן-גוריון מתוקף תפקידו כממונה על מחלקת הביטחון של הסוכנות היהודית היה לחדש את פעילותו של "ועד הביטחון". לצורך זה הפכה "ועדת X" לגרעין ועד הביטחון המחודש. דוד רמז הגדיר את הגוף החדש כ"צינור המחבר את הציבור עם הביטחון". בחוקה שעוצבה לוועד הביטחון, לאחר דיונים ממושכים, נאמר כי זה אמור להיות הגוף האזרחי העליון שיתווה את העקרונות הכלליים של מדיניות הביטחון, "במסגרת המדיניות הציונית של הנהלת הסוכנות: גיוס כוח האדם בארץ, ציודם, אימונם, דרכי פעולתם בשלום ובמלחמה, קביעת משטר הביטחון בארץ, – – – וכמו-כן פיקוח מתמיד על כוחות הביטחון". להנהלת הסוכנות תהיה זכות וטו על החלטות הוועד. כחברי ועד הביטחון מונו: דוד בן-גוריון (יו"ר), פרץ ברנשטיין, משה סבירסקי, יוסף ספיר, יעקב ריפטין, דוד רמז, ברל רפטור, לוי שקולניק (אשכול), משה חיים שפירא. כעבור זמן מה צורפו לוועד נציג "אגודת-ישראל", בנימין מינץ ואחריו נציג הספרדים ועדות המזרח, אליהו אלישר. הרמ"א גלילי השתתף ברוב ישיבות הוועד, בהן מסר דו"ח על המצב הצבאי.

26 ביוני. בפגישה שהתקיימה בין סנדסטרום ושני מזכיריו לבין נציגי האצ"ל, בראשות בגין, טען בגין כי לכשיצאו הבריטים מן הארץ ותקום המדינה היהודית יפורק ארגונו. הוא הביע ביטחונו כי הערבים לא יתקפו את המדינה היהודית; אך אם יתקיפו אין ספק שיוכו שוק על ירך. האצ"ל מתנגד לחלוקת הארץ בכל צורה שהיא, אך אם העם היהודי ישלים עם החלוקה הוא אינו יודע כיצד יגיב ארגונו. בפגישה נוספת, בלתי רשמית, עם חברי הוועדה גרנדוס מגואטמלה ופבריגט מאורוגוואי, ניסה בגין ללא הצלחה לשכנע אותם כי יתמכו באי-חלוקת הארץ. הם ניסו ללא הצלחה לשכנע אותו שלא להוציא להורג את הסרג'נטים הבריטיים המשמשים בני-הערובה בידי האצ"ל.

30 ביוני. ההגנה סיכלה ניסיון התנקשות של לח"י בירושלים בחיי הגנרל מקמילן, כשאיתרה את המפעילים זמן קצר לפני הביצוע ואילצה אותם להסתלק עם המטען שעמדו להפעיל. פעולות נוספות של אצ"ל ולח"י סוכלו על ידי פעולות התערבות ושיבוש של אנשי הגנה שהופיעו בזירת ההתרחשות.

הקיבוץ הדתי סעד עלה על הקרקע ונוסף לשרשרת הישובים החדשים בצפון הנגב.

יעקב דוסטרובסקי (דורי) חזר משליחותו בארצות-הברית ולתפקידו כרמטכ"ל. דורי פרש מתפקידו ויצא לרכז את פעולות הרכש בארצות-הברית בשל המתח ששרר בינו לבין הרמ"א, משה סנה, על רקע חלוקת הסמכויות ביניהם. בתקופת שהותו בארצות-הברית, מילא את מקומו יצחק שדה.

יולי

1 ביולי. בתל-אביב אירעה התנגשות בין אנשי הגנה לאנשי אצ"ל בעת שאלה ניסו לגבות תרומה בכוח מאחד הסוחרים ברחוב אלנבי. האיש הזעיק את ההגנה ובתגרה האלימה שפרצה נפצעו שלושה אנשי אצ"ל. מקרה זה הביא להתארגנות בעלי העסקים ברחוב אלנבי, במסגרת ההגנה, ומבצעי ההתרמה של הארגונים הפורשים בעיר הופסקו.

3 ביולי. הקיבוץ אייל ("הקיבוץ המאוחד") עלה על הקרקע, באדמות דרדרה, מעבר לימת החולה, באצבע הגליל העליון.

12 ביולי. האצ"ל תפס שני סמלים בריטים שטיילו בנתניה בלווית ידיד יהודי. עוצר צבאי הוטל על העיר ועל מושב אביחיל והוחל בחיפושים נמרצים לגילוי החטופים, שנמשכו שבועיים ימים אך לא הניבו תוצאות.

13 ביולי. יו"ר וועדת החקירה של האו"ם, השופט סנדסטרום ושני מזכיריו, נפגשו במקום סתר בירושלים עם נציגי ההגנה, ישראל גלילי, יעקב דוסטרובסקי (דורי), יוסף רוכל (אבידר) ויגאל סוקניק (ידין), שאליהם צורף גם אהוד איבראל (אבריאל). סנדסטרום התעניין לדעת אם ההגנה תוכל לעמוד לבדה בהתקפות הערביות הצפויות. גלילי השיב כי "המפקדה העליונה של ההגנה מאמינה שתוכל להדוף כל התנפלות מצד ערביי ארץ-ישראל, גם אם יקבלו ערביי ארץ-ישראל עזרה מן המדינות הערביות, – – – חיילינו מוכשרים יותר מן הערבים, ולארץ-ישראל היהודית יש עתה תעשיית נשק משלה, שתוכל להעמיד אותנו במשך השנים הבאות במצב הרבה יותר טוב ממצבן של כל הארצות הערביות בשטח זה." עוד הוסיף כי יהודי ארץ-ישראל יכולים לסמוך על היהודים בחוץ-לארץ שיושיטו עזרה. יתר על כן, "אנו מבינים שהארצות הערביות לא תוכלנה לשלוח את כל כוחותיהן לעזרת הערבים המקומיים, אך יכולים אנו לעמוד נגד כל הכוחות שישלחו". לשאלה מה בדעת ההגנה לעשות אם תהיינה שחיטות ביהודי ארצות ערב, היתה התשובה כי אם יתייחסו ליהודים בארצות ערב כאל בני-ערובה, יעשו כן היהודים לערביי ארץ-ישראל.

19 ביולי. בתגובה על גירוש מעפילי "יציאת אירופה תש"ז" מנמל חיפה, הפלמ"ח תקף את שני מתקני הראדאר על הר הכרמל, אחד ליד מנזר "סטלה מריס" בכרמל המערבי והשני במזרח הכרמל. ההתקפה על הראדאר המערבי נתקלה ובוצעה תחת אש. מתקן הראדאר שם נפגע חלקית ויצא מכלל פעולה לכמה שבועות. אחד החבלנים, אליעזר ארקין, נפצע אנושות ונשבה בידי הבולשת. בחקירתו לא הסגיר מידע, גם ברגעיו האחרונים.

ההתקפה על הראדאר המזרחי עלתה יפה. המתקן נהרס כליל.

23 ביולי. חבלני הפלי"ם הצליחו להחדיר חומר-נפץ לחדר המכונות של האנייה "אמפייר לייף גארד", בעזרת מעפילים שהוחזרו מקפריסין. לאחר ירידת המעפילים מן האנייה, הופעל המטען. נבעה חור גדול בקרקעיתה והיא שקעה סמוך לרציף.

29 ביולי. שלושת הנידונים – חביב, וייס ונקר – הועלו לגרדום , כל הפניות לחון אותם, מצד מוסדות הישוב ומצד ועדת החקירה של האו"מ, לא הועילו. בתל-אביב כפה האצ"ל סגירת בתי-קפה וקיוסקים והפסקת הצגות בבתי הקולנוע ובתיאטרונים. למחרת הוציא האצ"ל להורג את שני הסרג'נטים שלכד. הם הומתו בחניקה ואחר כך הועברו גופותיהם ונתלו על עצי אקליפטוס בחורשה מחוץ לנתניה. גם פעולה זו עוררה זעם בישוב וחששות מפני תגובת הצבא. הפיקוד הצבאי החליט על איפוק; אך יחידות בריטיות התפרעו ברחובות תל-אביב בליל 31 ביולי, היכו בעוברים ושבים באלות, וירו בנשק מתום מכוניות משוריינות שעברו ברחוב אלנבי. 5 אנשים נהרגו ו-24 נפצעו. גם בכבישי הארץ נפתחה אש ממכוניות בריטיות על עוברי אורח.

 אוגוסט

4 באוגוסט. אצ"ל ביצע שוד בסניף "ברקליס בנק"בהדר הכרמל בחיפה. פקד הבנק, צדוק ליסבונה, שהיה גם חבר הגנה, רדף אחרי השודדים. אלה ירו בו והרגוהו.

5 באוגוסט. אנשי האצ"ל הניחו מטען במשרדי מחלקת העבודות הציבוריות בירושלים. שלושה שוטרים נהרגו.

הבריטים אסרו את ראש עיריית תל-אביב, ישראל רוקח ואת ראשי מועצות רמת-גן ונתניה, אברהם קריניצי ועובד בן-עמי. עמם נעצרו 36 איש מראשי התנועה הרביזיוניסטית ובית"ר. הם הועברו ללטרון כחשודים באהדה לפעולות ארגוני המחתרת. רוקח וקריניצי הוחזקו במעצר כשלושה שבועות; בן-עמי הוחזק חודש ימים נוסף.

10 באוגוסט. ערב שבת. כנופיית שודדים ערבים תקפה את אורחי בית הקפה "גן-הוואי" בצפון תל אביב, מעבר לירקון. שומר המקום הערבי פתח עליהם באש והם ירו לתוך הקהל; ארבעה נהרגו ושבעה נפצעו. הרוחות בתל-אביב סערו ופרצו התנגשויות בגבול תל-אביב—יפו. ב-13 באוגוסט גברו המהומות. שלושה יהודים נהרגו וכעשרים נפצעו. ההגנה הציבה משמרות בגבולות העיר. המון ערבי ניסה לפרוץ לשכונת מכבי והונס באש המשמרות. מחסני עצים סמוך לגבעת הרצל הועלו באש על ידי הערבים. ההגנה הכריזה על מצב כוננות בכל הארץ, מחשש שהאירועים בגבולות תל-אביב הם הקדמה למהומות כלליות. ההגנה איתרה את הערבי ששימש מורה דרך לכנופיה שפגעה בבית הקפה "גן-הוואי" והוציאה אותו להורג. אחר כך נתפס ונורה הבידואי שאוהלו שימש בסיס יציאה לתוקפים. יחידת הגנה הגיעה לבית בפרדס אבו-לבן בצמוד לכביש תל-אביב – חיפה, ששימש מקום מסתור ואימונים לכנופיות השודדים באזור. כמה מן השודדים שנמצאו במקום נורו ונהרגו. הבניין פוצץ ולמחרת התברר כי משפחה שלמה, אם וששת ילדיה, נקברו תחת ההריסות. במהומות שנמשכו בגבול תל-אביב – יפו נהרגו שני יהודים ושלושה ערבים, עד שנרגעו הרוחות.

בעקבות אירוע זה הורה המטכ"ל להקים בכל הפיקודים המקומיים להקים יחידה "אשר תוכל להתגייס במהירות ולבוא לעזרת נתקפים ביום ובלילה ולערוך מארבים לכנופיות וגנבים". משה דיין מונה כ"קצין מטה לענייני הביטחון השוטף".

19 באוגוסט. פיקוד הגנה החליט על החרפת הפעולה נגד הפורשים, באמצעות "הטרדה": הופעה במקומות עבודה ומקומות מפגש של חברי הארגונים. כתוצאה מכך רבו ההתכתשויות ומקרי הכאה שהיזמה להם יצאה מן ההגנה. התפתחות זו, שהזכירה את ימי ה"סזון" משנת 1945,  התקבלה בדרך כלל בשלילה על ידי הציבור הרחב.

26 באוגוסט. בישיבת הוועד הפועל הציוני, שהתכנס בשבוע האחרון של חודש אוגוסט, שב בן-גוריון והתריע על הסכנה הנשקפת לישוב ולמפעל הציוני. יציאת הבריטים עלולה ליצור חלל צבאי, שאם לא ימלא אותו כוח יהודי, הוא יתמלא על ידי כוחות עוינים לישוב. לצורך בניית הכוח הדרוש יש לגייס סכום של 3,000,000 לא"י. המשתתפים בישיבה התקשו לקלוט את אזהרת בן-גוריון.

31 באוגוסט. פורסם הדו"ח של ועדת החקירה של האו"ם לעניין ארץ-ישראל (ראה ****).

ספטמבר

בפגישה בין נציגי המוסדות הלאומיים – גרינבוים, פישמן, רמז, ברנשטיין – עם מנחם בגין וישראל שייב, הסכימו אנשי לח"י להפסיק את פעולותיהם עד סיום הדיון בעצרת האומות-המאוחדות. אצ"ל סירב להתחייב.

הוועדה המדינית של הליגה הערבית התכנסה בצופר בלבנון וקיבלה החלטה למנוע בכל האמצעים העומדים לרשות המדינות החברות בליגה את ביצוע המלצות אונסקו"פ בשאלת ארץ-ישראל.

9 בספטמבר. מטכ"ל ההגנה החליט להפריד את נפת הנגב מגליל הדרום ולהפוך אותה ל"מרחב פיקודי עצמאי". הוראה זו באה לענות על הצרכים הביטחוניים המיוחדים שנוצרו לאחר עליית 11 הנקודות בנגב. האחריות על הגנת הנגב – הנקודות וצינור המים – הוטלה על הפלמ"ח. לצורך זה הוקצתה פלוגה (פלוגה י"ב), שאחזקתה התאפשרה על ידי הקצבה מיוחדת מטעם הסתדרות העובדים, שכן לא ניתן היה לקיים את הפלוגה על יסוד עבודה במשקים הצעירים החדשים. הנגב היה על כן האזור הראשון בארץ שביטחונו נמסר לידי כוח צבאי מגויס (של הפלמ"ח).

26 בספטמבר. לח"י ביצע פעולת שוד גדולה ב"ברקליס בנק", בתל-אביב. 45,000 לא"י נפלו בידי התוקפים. כיתת שוטרים חשה למקום ובחילופי האש נהרגו 5 שוטרים בריטים.

29 בספטמבר. האצ"ל פוצץ את מרכז המשטרה בחיפה, באמצעות מתקן מתוחכם של גליל מתכת ענק, שקוטרו 1.20 מטר ואורכו 2 מטרים, ממולא בחומר נפץ, שאותו ניתן לגלגל באמצעות מנוף ממשאית, מעל גדר התיל שהקיפה את חצר הבניין. בפיצוץ נהרסה הקומה התחתונה של הבניין. 13 איש, מהם 9 שוטרים, נהרגו; 53 נפצעו.

אוקטובר

מועצת הליגה הערבית התכנסה בעאלי בלבנון, בהשתתפות המופתי. בתום דיוני המועצה פורסמה הודעה, כי לנוכח הצהרתה של ממשלת בריטניה כי היא תפנה את מוסדות השלטון האזרחי ואת הצבא מארץ-ישראל, ולנוכח מציאותם של כוחות ציוניים מזוינים וארגונים טרוריסטיים יהודיים המאיימים על שלום הערבים בארץ-ישראל, קובעת המועצה כי המצב מחייב את מדינות ערב לנקוט באמצעים צבאיים לאורך גבולות הארץ הזאת והיא קוראת למדינות ערב לעשות את ההכנות הדרושות לשם כך. הוקמה ועדה לצורך פיקוח על ביצוע האמצעים הדרושים, בהרכב קולונל איסמעיל צפואת מעיראק, קולונל מוחמד אל-הינדי מסוריה, ליטננט-קולונל שאוכת שוכרי מלבנון, וכן נציג של ערביי ארץ-ישראל. בתזכירים שהגישה הוועדה הצבאית למועצת הליגה עם תחילת עבודתה, צוין שליהודים בארץ-ישראל יתרון מוחלט על ערביי הארץ. הכוח הצבאי היהודי נאמד ב-70,000-50,000 איש וכי ללא תגבורת מן החוץ אין לערביי הארץ סיכוי לעמוד בפני היהודים. מועצת הליגה הסתייגה מן הכוונה להקים ממשלה פלסטינית זמנית בראשות המופתי.

2 באוקטובר. אספת הנבחרים התכנסה בירושלים כשהנושא המרכזי על סדר היום הוא הנושא הביטחוני. בן-גוריון הכריז: "עלינו להודיע לעולם, לאומות-המאוחדות, שאנחנו נהיה המבצעים, אנו בעצמנו. אנו רוצים, מוכנים ומוכשרים לפעול כממשלה מיד, מראשית תקופת המעבר במקום הממשלה הבריטית המסתלקת מן הארץ." היכולת הישובית לעמוד בפני תוקפנות, טען בן-גוריון, קיימת יותר בכוח מאשר בפועל. "והדבר הדחוף והחמור שאנו נתבעים לו הוא להוציא יכולת זו מן הכוח אל הפועל, וזאת נוכל לעשות רק על ידי גיוס מלא של המשק, הכלכלה, כוח האדם, כושר הארגון, ניצול המדע והטכניקה וההתנדבות הציבורית בזמן הקצר ביותר ובתנופה הגדולה ביותר גם בארץ וגם בגולה". אספת הנבחרים קיבלה החלטה על קביעת "משטר של משמעת והתנדבות לאומית – ברכוש ובנפש – למען קיים בשעת מבחן והכרעה זו את ביטחון הישוב".

3 באוקטובר. הפיקוד העליון הכריז על "מצב מיוחד של ערות וכוננות" ועל גיוס כללי לקראת כל התפתחות אפשרית בשל "יום פלסטין" שהוכרז בישוב הערבי בתגובה להתפתחויות בזירת או"ם. תגבורות נשלחו לנפת תל-חי ולנפת הנגב. בשביל ההגנה היה זה תמרון גדל ממדים, שחשף ליקויים וחסכים בציוד העומד לרשות אנשי החי"ש והפלמ"ח ואת הצורך בהכנת עתודה ארצית זמינה וערוכה לשעת חירום.

6 באוקטובר. כיתת חיילים בריטיים ערכה חיפוש בחורשת גניגר, שם התנהל קורס מפקדי מחלקות של ההגנה, וחשפה שם מחבוא של מקלעים. חניכי הקורס הקיפו מיד את החיילים הבריטיים ופקדו עליהם להניח את הנשק ולהסתלק. החיילים נסוגו מיד. החניכים ארזו במהירות את הציוד במחנה והעבירו אותו לג'וערה. מאות חיילים בריטיים שהוחשו למקום לא מצאו דבר.

בתגובה לרציחת שני יהודים בסביבות כפר סירקין, תקפה יחידה קטנה של הפלמ"ח מאהל בקרבת ראש-העין, שעל פי המידע ממנו יצאו הרוצחים. שלושה ערבים נהרגו. בחילופי היריות נהרגה אשה ונפצע ילד.

בן-גוריון פנה אל אפרים בן-ארצי, בעל הדרגה הגבוהה מכל הקצינים הארצישראלים ששירתו במסגרת הצבא הבריטי במלחמת-העולם השנייה (ליטננט-קולונל, סגן-אלוף) , וביקש ממנו להגיש לו תכנית להקמת צבא סדיר במתכונת הצבא הבריטי, שיוכל לעמוד מול התקפה ערבית, "לשמור על הישובים ולכבוש הארץ – כולה או חלקה הגדול – ולקיים הכיבוש עד סידור פוליטי מוסמך". בן-ארצי הגיש תכנית למבנה מטה כללי חדש. בן-גוריון מינה את יוחנן רטנר לעמוד בראש ועדה ל"תכנון בשעת חירום", שתעבד תכנית לקראת אפשרות של פלישת כוחות ערבים מעבר לגבולות הארץ. לוועדה צורפו קצינים מיוצאי הבריגדה ויחידות אחרות בצבא הבריטי. יזמותו החדשות של בן-גוריון נתקלו בהתנגדותם הנחרצת של ראשי ההגנה – ישראל גלילי, יעקב דורי, יצחק שדה, יגאל ידין. ברור היה כי בן-גוריון אינו סומך על יכולתה של ההגנה להתמודד עם האיום הצבאי החמור הנשקף לישוב והוא מבקש להקים גוף צבאי "מקצועי", מקביל להגנה, שיירש את מקומה. הצבא, טענו, צריך להתפתח מתוך ההגנה. אין להרוס את המסגרת הקיימת ואת הניסיון שהצטבר בהגנה. יש למזג בתוכה את הידע שנרכש בצבא הבריטי. ההגנה אמנם אינה ערוכה עדיין לעימות עם צבאות סדירים; אך ניתן להכניס בה תיקונים ושינויים נדרשים, באמצעות תקציב אחר. מול המציאות המוצקה והמסורת המושרשת של ההגנה נידונה הצעתו של בן-גוריון לגניזה. בעימות בין בן-גוריון לבין המטכ"ל שאל גלילי את בן-גוריון אם הוא רואה עצמו כמפקד יחיד ואת אנשי המטכ"ל והמפקדה הארצית כ"פקידים" או שהוא מוכן לעבוד כיו"ר של "סיעה". גלילי תבע הגדרת סמכויות בין מנהל תיק הביטחון לבין המטכ"ל, הרמטכ"ל, המפקדה הארצית וראש המפקדה הארצית. בן-גוריון נרתע והסכים להגדרת סמכויות.

7 באוקטובר. מועצת הליגה הערבית התכנסה בעאליה שבלבנון, כדי לגבש מדיניות ערבית משותפת נוכח הודעת שר המושבות הבריטי. על הפרק עמדה דרישת המופתי לאשר הקמת ממשלה פלשתינית והתקוממות מזוינת מיידית בארץ-ישראל. מדינות הליגה דחו תביעות אלה ובלחצן של ראשי ממשלות עיראק ועבר-הירדן התקבלה החלטה חלופית בדבר הפעלת כוחות סדירים בארץ-ישראל. ראש ממשלת מצרים, נוקראשי פחה, הודיע כי הצבא המצרי לא ישתתף במלחמה בארץ-ישראל.

החלטות ועידת עאליה נתנו חיזוק לשאיפתו הישנה והלא-מוסתרת של עבדאללה (מאז 1922) להשתלט על ארץ-ישראל המערבית ולאפשר ליהודים התפתחות אוטונומית בחסותו. עתה, נוכח המגמה המסתמנת באו"ם לאשר תכנית חלוקה בארץ-ישראל ותוך הכרה בכוח שצברו היהודים בארץ, חשב עבדאללה במונחים צנועים יותר – השתלטות על השטח המיועד למדינה הערבית בארץ-ישראל המערבית. ולצורך זה היה מעוניין להגיע להבנות עם הצד היהודי, ובקיץ 1946 בשיחות עם נציגים של הסוכנות היהודית (אליהו ששון) אף גובשה הבנה לא כתובה כזאת. עבדאללה לא יפריע ליהודים להקים את מדינתם על פי תכנית החלוקה והיהודים לא יפריעו לעבדאללה להשתלט על השטח המיועד למדינה הערבית. ציר בריטניה בעמאן, סר אלק קירקברייד, תמך בהתלהבות בתכניתו של עבדאללה והשתדל להשיג גם את תמיכת משרד החוץ הבריטי בתכנית.

8 באוקטובר. הנציב העליון, סר אלן קנינגהם, הזהיר מפני "התוהו ובוהו, הצער, השואה הכלכלית", שיבואו בעקבות הפינוי הבריטי. הוא הביע את תמיהתו על שבארץ אין מעריכים נכונה את הצפוי להתרחש עם יציאת הבריטים.

10 באוקטובר. יצאה הודעה מטעם הרמ"א, ישראל גלילי, על הקמת "שירות האוויר" במסגרת ההגנה, בראשות יהושע אייזיק. ההחלטה להקים "שירות אוויר" התבססה על תכנית שהציגו יוצאי חיל-האוויר הבריטי, אהרן רמז והימן שמיר, להקים חברת תעופה מסחרית, שאת מטוסיה ניתן יהיה לנצל למטרות ביטחוניות.

התחלות חיל-האויר. בארץ פעלה חברת "אווירון", שקיבלה בסוף המלחמה רישיון לטיסות מסחריות והפעילה בית-ספר לטיס בשדה התעופה ברמלה. בבית-ספר זה למדו והתאמנו אנשי מחלקת הטיס של הפלמ"ח, שבסיסם הקבוע היה בנען. באביב 1947 רכשה חברת "אווירון" את המטוס הדו-מנועי הראשון מדגם "ראפיד", שבו בוצעו טיסות לאירופה ובין הנוסעים היו אנשי הסוכנות היהודית ושליחיה. לפי הוראת הרמ"א הופקעו מטוסי חברת "אווירון" וציודה והועברו לרשות "שירות האוויר". המטוסים הועברו ב-13 בדצמבר משדה התעופה בלוד לשדה התעופה הקטן של חברת החשמל בצפון תל-אביב (שנקרא לימים על שם דב הוז – "שדה דב"), כדי למנוע חבלה בהם מצד עוין. גם הטייסים הראשונים באו מחברת "אווירון", בהם טייסי מחלקת הטיס של הפלמ"ח וטייסי "שירות אוויר ארצישראלי" שהשתייכו לאצ"ל. אליהם נוספו טייסים שקיבלו הכשרתם במלחמת העולם השנייה בחיל-האוויר הבריטי ובחילות אחרים. הטייסת הראשונה – "טייסת א'" – מנתה 9 טייסים, ארבעה מהם מדרום-אפריקה ואחד ששירת בחיל-האוויר הסובייטי. מפקדי הטייסת נבחרו בחודשים הראשונים באופן דמוקרטי, על ידי הטייסים עצמם. בסוף נובמבר 1947 נפתח קורס ל-20 טייסים, אך הוא נפסק בשל עומס המשימות המבצעיות שהוטלו על "שירות האוויר" כבר בחודשים הראשונים של המלחמה. בפרק זמן זה הכשירו עצמם בארצות-הברית 15 טייסים מארץ-ישראל, בבית-ספר פרטי לטייסים בקליפורניה. אלה סיימו את לימודיהם והצטרפו לחיל-האוויר רק לאחר קום המדינה. בראשית אפריל נמנו ב"שירות-האוויר" 37 טייסים, מהם 11 אנשי מח"ל. באפריל 1948 נשלחו לאיטליה 25 צעירים, לבית-ספר פרטי לטיס. בראשית מאי יצאה לצ'כוסלובקיה קבוצת טייסים להתאמן בהפעלת מטוסי "מסרשמיט", שנרכשו שם. בינואר 1948 נרכשו מן הבריטים 20 מטוסי "אוסטר", שנמכרו כגרוטאות והועברו מפורקים משדה התעופה הבריטי בעקרון ליקב במחנה שרונה בתל-אביב, שם תוקנו ושופצו. מטוס מצרי, "פיירצ'ילד", שנחת נחיתת אונס בנגב הצפוני, במרס 1948, וטייסו נשבה בידי אנשי פלמ"ח, הופקע והועבר לרשות "שירות-האוויר". מסלול טיסה הותקן ליד ניר-עם כדי לספק למטוסים היוצאים לנגב בסיס תדלוק. ניר-עם שימשה גם בסיס לטייסת השנייה – "טייסת הנגב" – שהוקמה ב-10 בפברואר 1948. ה"טייסת" מנתה בראשיתה מטוס אחד ושני טייסים… באפריל 1948 הוקמה טייסת מס' 3 – "טייסת הגליל" – וכבסיס לה שימש מסלול נחיתה שהוכשר על יד יבנאל. טייסת זו שירתה את חטיבות "גולני" ו"יפתח". תפקידי המטוסים הקטנים, ה"פרימוסים" כפי שכונו מטוסי ה"אוסטר", היו סיורים, הצנחת אספקה, דואר ועיתונים, העברת פצועים מישובים מנותקים. הם לא התאימו למשימות קרב, אך בכורח הנסיבות צוידו במקלע שהופעל בידי לוחם נוסף שנלווה לטייס ובפצצות פרימיטיביות לצורך סיוע ליחידות הקרקע. בתאונה אווירית בהרי ירושלים, ב-10 במאי, התרסק מטוס "נורסמן" ו-7 נוסעיו נהרגו. בחודש מאי הפך "שירות האוויר" לחיל האוויר וכמפקדו הראשון מונה ישראל זבלודובסקי (עמיר). ביום הקמת המדינה היו 28 מטוסים בחיל-האוויר הישראלי: רובם מטוסים קלים ואף לא מטוס קרב אחד.

 

20 באוקטובר. יחידת משמר הגבול הסורי חצתה את הגבול ותפסה עמדות בתל-אל-קאדי, מול הקיבוצים דן ודפנה. כוח צבאי בריטי הוזעק למקום. הסורים נכנעו מיד והוחזרו אל מעבר לגבול.

ריכוז גדול של הצבא הסורי זוהה סמוך לגבול הצפוני-מזרחי של הארץ כבר ב-11 באוקטובר. מפקד הגליל, משה מן, הזעיק את המטכ"ל ותבע גיוס גדול של לוחמים, פינוי הילדים מן הישובים בצפון ומשלוח ציוד ותחמושת לקראת כל התפתחות. הפיקוד על הנפה הועבר לפלמ"ח. הגדוד השלישי של הפלמ"ח הועבר לאזור. אליו הצטרפו כוחות חי"ש מעמק יזרעאל. תנועה זו לא נעלמה מעיני הבריטים, ואלה נכנסו לתמונה כאשר חצתה יחידה סורית את הגבול. כל התמרון הסורי העקר הזה עורר תמיהה; אך אפשר שהיה מכוון לאותת לעבדאללה על התנגדותה ליומרותיו לגבי ארץ-ישראל.

24 באוקטובר. חוליות אצ"ל פרצו לדירות של מפקדי הגנה באזור תל-אביב והיכו את המפקדים ובני משפחותיהם. כמה נזקקו לטיפול בבתי-חולים. בהיתקלות בין חוליית אצ"ל ליחידה מגויסת של ההגנה הופעלו כלי נשק והוחלפו יריות.

בראשון-לציון התנגשה חוליה של ההגנה במדביקי כרוזים של האצ"ל. המדביקים שלפו אקדחים, ירו ופצעו קשה אחד מאנשי ההגנה.

ההתנגשויות בין אנשי הגנה לאנשי אצ"ל תכפו והחמירו. שני הצדדים עברו לחטיפות הדדיות. העיתונות מכל קצות הקשת הפוליטית גינתה את ההתפתחות המסוכנת, בייחוד על רקע ההכרעה המתקרבת בזירת האו"ם. פיקוד ההגנה, בתיאום עם הדרג המדיני, החליט להפסיק את המאבק במדביקי הכרוזים. הנהלת הסוכנות, בישיבתה ב-2 בנובמבר, החליטה להגביל את הפעילות נגד הפורשים לפעולות התגוננות בפני ניסיונות סחיטת כספים של הארגונים הפורשים ולמניעת כניסתם לבתי-הספר.

נובמבר

הפיקוד העליון הוציא את "פקודת המבנה הארצי" המדברת על ריאורגניציה של ההגנה נוכח ההכרה כי לישוב צפויה התקפה מצד צבאות מדינות ערב השכנות. מצב זה מחייב "להיערך בכוח צבאי, מאומן, חמוש ובנוי במתכונת צבאית". הגנה תתפצל לשני גופים ארציים – "החיל", שיורכב מהפלמ"ח והחי"ש ויהיה מיועד להתמודדות עם הסכנות מחוץ, ו"המשמר", שיורכב מן החי"ם ויהיה מיועד להגנה מקומית. "החיל" יהיה כפוף ישירות לרמטכ"ל, ללא זיקה למרחבים המקומיים. הוא יורכב מארבע חטיבות – חטיבת הצפון (5 גדודים), חטיבת התיכון (3 גדודים), חטיבת הדרום (5 גדודים) וחטיבת ירושלים (2 גדודים). "המשמר" יישאר במתכונת הצמידות למרחבים הקיימים – 3 עירוניים ו-11 כפריים; אך בפרוץ מלחמה יהיו כל מפקדי הנפות והערים כפופים במישרין לפיקוד "החיל" הפועל בתחומם.

2 בנובמבר. בישיבת הנהלת הסוכנות נידונה הצעת תיקון שהעלתה המשלחת האמריקנית בעצרת האו"ם ולפיה הערבים בשטח המדינה היהודית, שיעדיפו לקבל נתינות פלסטינית של המדינה הערבית השכנה, יצטרכו לעזוב את המדינה היהודית ולעבור למדינה הערבית וכן להיפך – יהודים במדינה הערבית, שיעדיפו את נתינות המדינה היהודית, ייאלצו לעזוב את מקומם ולעבור לתחום המדינה היהודית. גולדה מאירסון ובן-גוריון טענו כי יש מוקש בהצעה האמריקנית: אם יציבו בפני התושבים הערבים ברירה כזאת, הם יעדיפו להחזיק באזרחות המדינה היהודית ובלבד שלא ייאלצו לעזוב את מקומותיהם, ואין זה רצוי שהערבים יקבלו אזרחות במדינה היהודית. מוטב שיישארו ויחזיקו בנתינות ערבית. הערבים – אמר בן-גוריון – במקרה של מלחמה, יהיו "גיס חמישי"; אם יהיו זרים, אפשר יהיה לגרשם; אך אם יהיו אזרחים, אפשר יהיה רק לאסרם; מוטב לגרשם מאשר לאסרם.

11 בנובמבר. מתחם אימונים של לח"י, בסביבות רעננה, בו התאמנה קבוצת נוער של לח"י, הוקף על ידי כוח שוטרים וחיילים בריטיים. החיילים פתחו מיד באש; מדריך הקבוצה נער ושלוש נערות נורו ונהרגו. השאר נפצעו ונאסרו. ארבעה מהם נידונו לאחר זמן למאסר עולם. לח"י הגיב בפעולות נקם: ארבעה פקידים בריטיים בחברת הנפט "של" נורו ונהרגו בצאתם מקולנוע בחיפה. רימונים הושלכו לקפה "ריץ" בירושלים. שני חיילים נהרגו. ברחוב יפו בירושלים נורו ונהרגו שני שוטרים בריטיים. ברעננה עצרה ההגנה חוליית לח"י שיצאה לפיגוע במחנה צבאי סמוך. 5 ערבים, בני משפחה בידואית, שהתגוררה ליד רעננה ונחשדה (כנראה ללא בסיס) בהסגרת מיקום האימונים שהותקף על ידי הבריטים, הוצאו להורג בידי הלח"י.

13 בנובמבר. נציג בריטניה באו"ם הודיע כי הצבא הבריטי יצא את הארץ עד ה-1 באוגוסט.

בישיבת "ועד הביטחון" אמר גלילי: האינטרס שלנו, אם יתלקחו מאורעות, שהתוקפנות לא תתפשט על הרבה זמן ולא תתפשט על שטח רב." אמנם ההגנה תהיה חייבת לבצע פעולות תגמול, אך אלה צריכות להיות מאותרות. "ההגנה אינה עשויה לתוקפנות; היא אינה רוצה לשעבד, היא מוקירה חיי אדם; היא רוצה לפגוע רק באשמים. היא אינה רוצה להצית, אלא לכבות אש".

הישוב היהודי ערב מלחמת העצמאות. באמצע 1948 נאמד מספר היהודים בארץ בכ-655,000 נפש, מול כ-1,350,000 ערבים, כלומר, יחס של 1:2; אולם הרכב הגילים של הישוב היהודי שיפר במידה ניכרת את יחסי הכוחות בין שני העמים. בישוב היהודי 44% היו בגילים 44-20, בעוד שבישוב הערבי, שבו אחוז הילדים היה גבוה, רק 28.5% היו בגילים 44-20. כלומר, בגיל יוצאי צבא הקיף מספר היהודים כ-284,000, מהם כ-147,000 גברים, בעוד שבישוב הערבי המספרים המקבילים היו 385,000 וכ-200,000. מבחינה ארגונית ולוגיסטית עלתה יכולתו של הישוב לאין ערוך על זו של הישוב הערבי.

בשלוש הערים הגדולות נהנו היהודים מרוב. בתל-אביב-יפו חיו כ-226,000 יהודים מול כ-70,000 ערבים; בירושלים חיו כ-103,000 יהודים לעומת כ-65,000 לא-יהודים, רובם ככולם ערבים (בירושלים העתיקה חיו כ-2,000 יהודים לעומת כ-30,000 לא-יהודים. בחיפה והקריות חיו כ-89,000 יהודים לעומת כ-70,000 ערבים. למעלה מ-66,000 יהודים התגוררו בישובים עירוניים אחרים, כמו רמת-גן (כ-12,500), בני-ברק (כ-7,500), גבעתיים (כ-7,000), שנכללו בגוש דן, חולון (כ-6,000), נתניה (כ-6,500). בפתח-תקוה כ-20,000, ברחובות כ-11,000, ב-ראשון-לציון כ-10,000, בהרצליה כ-5,500.

בקרוב ל-300 נקודות ישוב קטנות שהיו פרושות על פני הארץ, מדן ועד דרומית לבאר-שבע, חיו כ-100,000 יהודים. בנגב חיו כ-250 יהודים בכ-12 ישובים חדשים. בדרום חיו כ-2,230 יהודים ב-17 ישובים. בהרי יהודה חיו פחות מ-2,000 יהודים ב-13 ישובים (בכלל זה 4 ישובים בגוש עציון).

בסוף 1947 היו בארץ 176 קיבוצים ובהם אוכלוסיה המונה למעלה מ-28,000 תושבים ו-63 מושבים המונים למעלה מ-8,140 תושבים. הקיבוצים השתייכו לארבע מסגרות – "הקיבוץ המאוחד", "חבר הקבוצות", "הקיבוץ הארצי" ו"הקיבוץ הדתי".

17 בנובמבר. גולדה מאירסון, ממלאת מקום ראש מחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, נפגשה עם המלך עבדאללה בנהריים. בפגישה זו אישר עבדאללה כי הוא מוכן לקבל פתרון של חלוקה, בתנאי שהחלוקה "לא תבייש אותו" ובתנאי שהחלק הערבי יסופח לממלכתו. הוא דיבר על "רפובליקה יהודית עצמאית" כחלק מפדרציה תחת השלטון ההאשמי.

עבדאללה ביקש את תמיכת ממשלת בריטניה בתכניתו ובחילופי מברקים עם בווין, בחודשים אוקטובר 1947-ינואר 1948, בתיווכו של השגריר, קירקברייד, הובהר לעבדאללה כי התמיכה הבריטית בהגשמת תכניתו תישא אופי חשאי ותנאי לכך שהלגיון הערבי לא יתקוף את השטח המיועד למדינה יהודית.

19 בנובמבר. הוקם "מרכז המפקד לשירות העם", "לשם גיוס הישוב ומיון כוחותיו וחלוקתם", בראשות לוי שקולניק (אשכול) ובנימין אבניאל. לצורך מפקד ההתייצבות לשירות חולקה הארץ ל-6 גלילות, מקבילות לגלילות של ארגון ההגנה; הוקמו לשכות התייצבות בערים ובמושבות וכן לשכות גיוס חקלאיות שהותאמו לתנאי משקי ההתיישבות העובדת. האנשים שהתייצבו בלשכות, עברו בדיקות רפואיות וקיבלו כרטיסי גיוס. האנשים נקראו להתייצבות בהודעות על לוחות המודעות העירוניים ובעיתונות. לרשות "מרכז המפקד" עמדו 250 עובדים וכ-3,500 מתנדבים, ובהם גם רוב הרופאים שבדקו את המתייצבים.

25 בנובמבר. במליאת הוועד הלאומי קרא בן-גוריון לישוב לגייס מיד חצי מיליון לא"י מתוך שלושה המיליונים הדרושים להכנת המערכה הצפויה עם הערבים. "אין לנו הרבה זמן לאבד ואסור לאבד אף שעה אחת", הכריז. הוא הזהיר כי התעוררות שתבוא רק "לאחר שהרעים הרעם" לא תועיל. אכן לימים, בעיצומה של מלחמת העצמאות, התלונן בן-גוריון כי בדומה לעמים אחרים לא חלה התעוררות זאת בעוד מועד גם אצלנו, וציטט את הפתגם האוקראיני: "האיכר לא יצטלב קודם שירעם הרעם".

27 בנובמבר. ראש הוועדה הצבאית שהקימה הליגה הערבית, קולונל איסמעיל צפואת, הגיש למטכ"ל של עיראק ולמזכירות הליגה תזכיר שבו טען כי "לא ייתכן ניצחון על היהודים – – – באמצעות כנופיות וכוחות לא-סדירים בלבד. יש להטיל למערכה כוחות סדירים, מאומנים ומצוידים במיטב הנשק, אשר ייעזרו בכנופיות הפלסטיניות". מלחמה זאת צריכה להיות קצרה ומהירה, כי הצבאות הערביים אינם ערוכים למלחמה ממושכת.

29 בנובמבר. העצרת הכללית של האו"ם מחליטה על קבלת תכנית החלוקה והקמת מדינה יהודית ומדינה ערבית בארץ-ישראל. (ראה ****).

30 בנובמבר. קבוצה של 8 ערבים תקפה בבוקר אוטובוס יהודי שנסע ליד כפר סירקין. חמישה נוסעים נהרגו וכמה נפצעו. כעבור חצי שעה תקפה החבורה אוטובוס שנסע מחדרה דרומה והרגו שנים מנוסעיו.

צלפים ערבים החלו לירות משכונת מנשייה לעבר השכונות הדרומיות של תל-אביב. לפחות יהודי אחד נהרג. אלה היו הקורבנות היהודיים הראשונים של מלחמת העצמאות. גם על אוטובוסים בחיפה ובירושלים נורו יריות.

"מרכז המפקד לשירות העם" הוציא קריאה ראשונה לרישומם של בני הגילים 25-17. מועד התייצבותם נקבע ל-9 בדצמבר. בחודשים דצמבר 1947–ינואר 1948 התייצבו 23,212 גברים ונשים. רק ב-18 בפברואר 1948 יצאה קריאה להתייצבות גברים רווקים ונשואים ללא ילדים עד גיל 35. כל אלה גוייסו גיוס מלא בסוף פברואר. עד אמצע חודש מרס 1948 הגיע מספר המתייצבים ל-52,000 גברים ונשים. עד אמצע אפריל הוכפל מספר המתייצבים ועלה על 100,000; מתוכם 82,500 היו גברים – 82% מכלל הגברים שנקראו להתייצבות. מספר המגויסים בפועל ביום הכרזת המדינה היה כ-30,000.

דצמבר

המוסדות הלאומיים – הסוכנות היהודית והוועד הלאומי – הרכיבו "ועדת מצב", שתפקידה לטפל בצדדים הארגוניים של המעבר מישוב למדינה. ועדה מצומצמת, בראשות זאב שרף, עסקה בגיבוש "הצעה למבנה המחלקות" של הממשלה היהודית העתידה. על פי הצעת הוועד הלאומי הוחלט להרכיב "מועצת ממשלה זמנית" שבה יהיו חברים כל חברי ההנהלה הארצישראלית של הסוכנות היהודית וכל חברי הוועד הלאומי. הוחלט לשתף בגוף זה את כל המרכיבים הפוליטיים של הישוב – בכלל זה הרביזיוניסטים, אגודת-ישראל, הקומוניסטים, וכן נציגי גופים כלכליים, עדתיים, ארגוני נשים. מספר הנציגים הגיע ל-37.

מצבת כוח האדם היישובי היהודי בסוף שנת 1947. הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה ערכה, לפי הוראות המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, סקר של האוכלוסיה היהודית ומיונו על פי גיל ומין, כדי לקבוע מהו הכוח הפוטנציאלי העומד לרשות הישוב, לקראת העימות הצפוי עם הערבים. על פי ממצאי הסקר, נאמד מספר היהודים המתגוררים בארץ – בכ- 630,000 נפש, מהם 97,000 גברים בגיל 35-18, שהם כ-30% מכלל הגברים, 78,000 גברים בגיל 50-36, שהם 24% מכלל הגברים, 9,500 נערים בגיל 17-16, שהם 3% מכלל הגברים. סך הכל: 185,000 גברים שמהם ניתן להקים צבא (בלא לחסר את אלה שלא יתאימו לשירות מטעמי בריאות או את אלה שיהיו מרותקים לשירותים אזרחיים חיוניים). עליהם יש להוסיף 41,000 נשים בגיל 25-18 ולמעלה מ-9,000 נערות (בלא לחסר את אלה הנשואות והאמהות לילדים). הרכב הגילים של הגברים היה אידיאלי מבחינת פוטנציאל הגיוס הצבאי שעמד לרשות הישוב. הפוטנציאל הכללי היה 57% בגילאי 50-16; הפוטנציאל בקיבוצים היה הגבוה ביותר – 74%, בחיפה – 60%, בתל-אביב – 58%, בירושלים – 48%.

תע"ש (תעשייה צבאית). התחלות התע"ש בשנות ה-20, בבתי-מלאכה קטנים לתיקון כלי נשק והכנת פצצות תוצרת בית. אלה התפתחו במקומות שונים בארץ ביזמתם של בעלי מלאכה מקומיים וממציאים בעלי תושיה. עד מהרה עברו לניסויים נועזים יותר, בכוונה לייצר רימוני-יד, רובי-רימון או יורקי להבות. בית המלאכה הקבוע הראשון, שהוקם ביזמת מרכז ההגנה היה במכון המים של שכונת בורוכוב. עבדו בו שני אנשים והוא ייצר רימוני-יד ורימוני-מדוכה. בית-מלאכה לחלקי רובים פעל בדגניה, ובית-מלאכה לייצור כדורים פעל ברחובות. בתקופת המרד הערבי עשתה תעשיית הנשק הצנועה צעד ניכר קדימה. בתי המלאכה המאולתרים גובשו במסגרת של ארבעה מכונים מחתרתיים – בתל-אביב בגבעת-בורוכוב, בנען וברחובות. אלה החלו להתמחות בפיתוח קווי ייצור מיוחדים, מותאמים לצרכיה ויכולתה של ההגנה. עיקר הייצור היה של רימוני-יד ומדוכות להטלת רימונים. זה היה הנשק המסייע של ההגנה באותם ימים. מנהל הייצור היה ישראל זבלודובסקי (עמיר), שהסתייע באנשי מדע מ"מכון זיו" ברחובות. בתקופה זו בוצעה קפיצת-מדרגה, כאשר הוחל בייצור מרגמות 3 אינץ', על פי הדגם בו השתמש הצבא הבריטי. עד שדעך המרד הערבי כבר הגיע התע"ש ליכולת ייצור של עשרות מרגמות ואלפי פגזים. מעבדה מיוחדת לפיתוח חומרי-נפץ הוקמה בקרבת מכון זיו ברחובות והוחל בהכנת תשתית טכנית לייצור כדורים. בזמן מלחמת העולם השנייה עבר התע"ש ארגון מחדש, בניצוחו של המהנדס חיים סלאבין. מעגל הייצור הורחב ועבר לפסים תעשייתים. 12 מכונים פעלו באזור תל-אביב, רחובות והשרון. מפעלי תעשייה אזרחיים סיפקו כיסוי למכוני התע"ש. שני סוגי נשק חדשים – מרגמה 2 אינץ' ות-מקלע "סטן" – ריכזו את עיקר מאמץ הייצור של התע"ש. המאמץ לייצר כדורים לרובים ולתת-מקלעים נתקלו בקשיים גדולים וכמעט אמרו להם נואש. רק בשלהי המלחמה הצליחו להתגבר על קשיים אלה והוחל בייצור המוני של התחמושת לנשק הקל. ליד רחובות, בבטן "גבעת הקיבוצים", הוקם "מכון" חדש לייצור כדורים. עבדו בו כ-40 איש והותקנו בו אמצעי הסוואה קפדניים. מאמצע שנת 1946 ועד ספטמבר1947 ייצר המכון כ-2 מיליון כדורי סטן. מכון מיוחד הוקם בתל-מונד לייצור רימוני "מילס". תוך שנה אחת ייצר המכון למעלה מ-53,000 רימונים.

בחיפושים המדוקדקים שערכו הבריטים ביוני 1946 חשפו את "החנות", אחד החשובים במכוני התע"ש, בסביבת בית-הדר בתל-אביב. המשטרה הציבה מארבים ומוקשים בכניסות למבנה; אך אנשי ההגנה הצליחו בכל זאת, במבצע זריז, לחלץ חלק מחומרי הנפץ, חלקי הנשק ואת המכונה המיוחדת לעיבוד חומר הנפץ קורדיט שנמצאה במכון. חודש ימים מאוחר יותר (10.7.1947) נחשף "הסניף" של התע"ש במגרשי התערוכה בתל- אביב. 24 מן העובדים במקום נעצרו; אך אלה שוחררו בערבות תוך קצר.

התע"ש נאלץ לעבוד בתנאי מחתרת חמורים. אלה הגבילו לא מעט את חופש פעולתו ואת קצב התפתחותו. גם חיכוכים פנימיים, שהתגלעו בין המנהלים והמדענים המרכזיים שעסקו בעבודת תע"ש, עיכבו את התפתחות תעשיית הנשק העצמי של ההגנה; אף על פי כן הגיעה תעשייה זו להישגים מרשימים שהניחו את התשתית להצטיידותו העצמית של הישוב, לקראת רגע ההכרעה הצבאית בארץ.

מקום מרכזי בהתפתחות התע"ש תפס המהנדס חיים סלבין. סמוך לסיום מלחמת העולם השנייה העביר תזכיר לפיקוד העליון בו הצביע על כך כי עם תום המלחמה תיווצרנה אפשרויות גדולות לקניית ציוד מעודפי משק הייצור המלחמתי של ארצות-הברית, שבאמצעותו ניתן יהיה להקים מפעל תעשייתי ממיש לייצור נשק. ראשי תע"ש גילו התנגדות נחרצת לתכניתו של סלבין, שעשויה היתה לפגוע בסמכותם ובתפקודו של תע"ש, שממנו הורחק סלבין ב-1944, בעיקר בשל יחסי-האנוש הגרועים שלו. בן-גוריון במסעו לארצות-הברית ביוני 1945 יזם כנס של בעלי הון, שבו פרש לפני המשתתפים את הערכותיו לגבי ההתפתחות המדינית והביטחונית הצפויה בארץ-ישראל. הוא הציג בפניהם, ברוח תזכירו של סלבין את אפשרויות הרכש הנפתחות בארצות-הברית עם סיום המלחמה וביקש מהם להירתם למאמץ המיוחד לגיוס הכספים הדרושים הן לצורך הרכש והן לצורך מימון פעולות "המוסד לעלייה". בכנס זה, שכונה "כנס המיליונרים", הוקמה ועדת בראשות הנרי מונטור ורודולף סונבורן לריכוז הפעולה. סלבין הוזעק לארצות הברית ונפגש עם "קבוצת סונבורן". הוא פרש לפניה את תכניתו והם העניקו לה את חסותם. סלבין ריכז סביבו צוות עוזרים חרוץ שאיתר את המקומות בהם ניתן היה לרכוש במכרז מכונות ייצור שמכרו כגרוטאות. מכונות מיוחדות לבדיקת כדורים, שמחיר כל אחת מהן היה 18,000 דולר נקנו ב-120 דולר כ"א. במחסן גדול בניו-יורק החלו לרכז את המכונות שנרכשו. בתוך שנה ורבע רוכזו במחסנים שונים כ-2,000 מכונות. משלוח המכונות לארץ היה כרוך בקשיים מובנים והיה צורך לפרק רבות מן המכונות כדי להסוות את ייעודן. על מבצע ההעברה לארץ וקליטת המשלוחים בארץ הופקד אליהו סחרוב, שפעל כעוזרו של סלבין. משך שנה ורבע פעל סלבין בארצות-הברית עד שובו לארץ. בתקופה זו הגיעו לארץ 13 משלוחים שכללו 800-700 ארגזים ובהם כ-95% מן הציוד הדרוש להקמת בית-חרושת לכדורים ולחומרי-נפץ. סלבין ביקש להרחיב ולרכז את פעילות תע"ש המפוזרת בין "מכונים" קטנים רבים בכל רחבי הארץ ונתקל כצפוי בהתנגדות האנשים שניהלו את תע"ש עד לאותה שעה. בלחץ איום המלחמה המתקרבת ניתנה לסלבין האפשרות להקים את מפעלי תע"ש החדשים שיקלטו את הציוד שהובא מארצות-הברית. סלבין הוחזר למעמדו כמנהל תע"ש והועמד לרשותו תקציב עתק כדי לייצר במהירות אלפי רובים, מקלעים, אקדחים, תת-מקלעים ומיליוני כדורים. החזרתו של סלבין לניהול התע"ש גרר התקוממות של כמה מן העובדים הבכירים של המפעל, ובראשם ראשי המחלקה הכימית של התע"ש – ד"ר אשר שוויגר (שמגר) ושלמה בוגרד. המחלוקת יושבה רק לאחר שהוציאו את מחלקת חומרי-הנפץ מידי סלבין והעניקו לה מעמד עצמאי. תע"ש פוצל לשני מפעלים – מפל"ן (מפעלים לייצור נשק) בראשות סלבין ומפח"ם (מפעלים חימיים) בניהולם של רענן וייץ, שלמה גרזובסקי (גור), שוייגר ובוגרד. למפח"ם נודע תפקיד חיוני בחודשים הראשונים של מלחמת העצמאות, בשל המחסור הגדול בחומרי-נפץ, שהעיק על ההגנה תמיד. תפקידו העיקרי של המפח"ם היה לייצר חומר-נפץ.

 

רכש. ייצור נשק עצמי ורכש בארץ ובחו"ל היו שני מקורות הנשק של ההגנה. כתום מלחמת העולם השנייה נהנו הן היהודים והן הערבים מעודפי נשק שהגיעו לידיהם כתוצאה מחיסול מחסני הנשק בארץ. על פי דו"ח של מחלקת החימוש של ההגנה נרכשו בשנים 1947-1946 10 מקלעים בינוניים, למעלה מ-300 מקלעים, קרוב ל-700 רובים, כ-500 תת-מקלעים, קרוב ל-400 אקדחים ולמעלה מ-350,000 כדורים. רוב הנשק נרכש בשנת 1947.

מרכז הכובד של הרכש עבר לאירופה בתנאים המיוחדים שנוצרו בארצות ששוחררו מן הכיבוש הנאצי, בראש וראשונה באיטליה, בשל אי-הסדרים ששררו בצבא הכיבוש הבריטי ובשל נוכחות הבריגדה היהודית שם. באיטליה ובצרפת פעל איש רכש ותיק, יצחק לוי, שנאלץ לעזוב את הארץ בזמן המלחמה, בשל חשיפת הרשת האנגלית שהקים בארץ. מרכז ההגנה שלח לאירופה את מוניה מרדר (מרדור) כד לפתח פעילות רכש באמצעות חיילי הבריגדה היהודית. יצחק לוי הקים רשת סליקים בדרום צרפת, משם קיוו להעביר משלוחים לארץ, תוך עקיפת הביקורת הבריטית. כ-120 טון נשק הועברו בשלוש שיירות של מכוניות צבאיות של הבריגדה למרסי, לטולוז ולוילנב. המשלוח האחרון לוילנב השתבש, כאשר תושבי המקום חשדו כי משלוח זה נועד לשחרר אסירים משתפי פעולה עם הנאצים בבית-כלא סמוך. המשטרה שמה ידה על הנשק ונפתחה חקירה. עד מהרה התעורר החשד בדבר קשר עם "ארגון ציוני מחתרתי". על פי עצתו של עורך-הדין והמדינאי היהודי-צרפתי, אנדרה בלימל, נוצר קשר עם השלטונות הצרפתיים ובפגישה עם ראש משטרת צרפת ועם שר הפנים הסביר נציג ההגנה את מקור הנשק ותכליתו. הצרפתים החזירו את הנשק שנתפס לידי ההגנה, אך דרשו שהנשק יוצא תוך זמן קצר מתחומי צרפת, כדי לא להסתכסך בעניין זה עם הבריטים. פעולה זו נעשתה כשאנשי ההגנה מוסווים כאנשי צבא בריטיים, בידיעת הצרפתים. שירותי המודיעין הצרפתיים חשפו גם תחנות השידור הבלתי-לגליות של ההגנה בצרפת. הם הגיעו להסכם עם ההגנה כי יאפשרו את המשך השידורים בתנאי שיימסר להם צופן השידורים, כדי להבטיח שאין בהם פגיעה באינטרסים של צרפת. יחסי הידידות בין שירותי הביטחון הצרפתיים לבין ההגנה נמשכו עד קום המדינה והתנהלו ללא תקלה. הנשק שהועבר מהבריגדה למחסני ההגנה בארץ, דרך איטליה, כלל 300 מקלעי ברן, 600 רובים בריטיים, 300 אקדחים, 2 פיאטים, 500 תת-מקלעי סטן ולמעלה מ-4,000,000 כדורים מסוגים שונים.

לצורך העברת הנשק, שרוכז בחוות מג'נטה ליד מילנו בצפון איטליה, לארץ, היה צורך לנקוט בשיטות הסוואה מסובכות – השגת רישיונות יבוא למכונות מטעמן של חברות בדויות, הטמנת כלי הנשק במכונות (קומפרסורים, דודי קיטור, מכונות בטון וכיו"ב) ושיטות אריזה יעילות. האחראי על מבצעי הרכש בארץ היה פנחס ואזה, חבר קיבוץ רוחמה, וסגנו, אברהם בורשי (ברושי) הוא שריכז את פעולות ההסוואה באיטליה. ידיד איטלקי, סוחר מכובד, שכינויו היה "דומינו", דאג ליישור ההדורים במשרדי המכס והיצוא האיטלקיים. משלוח ראשון הגיע לארץ בתחילת חורף 1947 ועבר בשלום את ביקורת המכס. ששה משלוחים הגיעו לארץ עד סוף 1947. הם כללו 200 מקלעי ברן וחלקי חילוף, 2,000 רובים אנגלים וגרמנים, 400 תת-מקלעים, 500 אקדחים וכ-1,500,000 כדורים.

עם התקרב ההכרעה הצבאית הצפויה על גורל הארץ, ברור היה שאין להסתפק בפעולות הרכש המוגבלות שבוצעו עד כה. המפקדה הארצית הקימה מחלקה עצמאית לרכש בראשותו של מוניה מרדר. עם התחלת אירועי מלחמת העצמאות בסוף נובמבר 1947 נשלחו אהוד אבריאל ויהוד ארזי לאירופה ולארצות-הברית כדי להשיג בכל דרך אפשרית 10,000 רובים ו-450 מקלעים ואף לבדוק את האפשרויות לרכישת תותחים ומטוסים. לאבריאל ניתן אשראי של 750,000 דולר.

מצבת הנשק של ההגנה ב-29 בנובמבר 1947, יום ההכרעה באו"ם על חלוקת הארץ, היתה כדלקמן:

מרגמות "3 – 84, מרגמות "2 – 670, רובי נ"ט – 16, מקלעים בינוניים – 157, מקלעים – 775, רובים – 10,662, אקדחים – 3,296, תת-מקלעים – 3,662, רימונים – 53,751.  רוב הנשק הקל הוחזק בידי היישובים. ברשות "משטרת הישובים העבריים" היו 48 מקלעים ו-6,840 רובים. מצבת נשק כזאת הספיקה לעמידה בפני התקפות ערביי ארץ-ישראל, אך לא היה שום יחס בינה לבין הנשק והציוד המצוי ברשות צבאות מדינות ערב השכנות.

 

תקציב ההגנה. משנת ת"ש ועד שנת תש"ז גדלו הוצאות ההגנה כמעט פי עשרה – מ-60,685 לא"י ל- 770,000 לא"י. ההוצאות על התע"ש היוו שליש מתקציב ההגנה בסוף התקופה. ההוצאות על אחזקת הפלמ"ח היוו 15% מן התקציב – 120,000 לא"י. ההוצאות על רכש בארץ היו צנועות (20,000 לא"י), אך לצורך רכש נשק בחו"ל הועמדו בסוף התקופה סכומים בלתי מוגבלים במונחי הזמן ההוא.

מקורות המימון היו: א. "כופר הישוב", שנוסד ב-1938 והיה אז המקור העיקרי למימון ארגון ההגנה;      ב. "המגבית להתגייסות והצלה", שנוסד ב-1942; ג. הסוכנות היהודית, באמצעות המגביות שלה בארצות-הברית ובאירופה; ד. מכירות נשק לישובים. בסיום התקופה גדל חלקה של הסוכנות היהודית במימון הוצאות ההגנה וכיסה למעלה ממחציתן. בסוף שנת 1947 הוכרזה בישוב מגבית ל"בטחון העם", שהכניסה תוך זמן קצר 530,000 לא"י, וסיפקה יסוד למימון ההכנות הראשונות למלחמת העצמאות.

 

הכוח היישובי המאורגן ערב מלחמת העצמאות. ארגון הכוח הצבאי העיקרי שעמד לרשות הישוב היתה ההגנה. ארגון זה שהתפתח לאטו בחסות משטר המנדט, אף כי לעולם לא הוכר כארגון לגלי על ידי שלטונות המנדט ובתקופת המאבק בשנים 1948-1945 אף סבל ממגבלות קשות כתוצאה מתנאי המחתרת החמורים שבהם נאלץ לפעול ועוכבה התפתחותו הטבעית. עם זאת, מבחינה ארגונית גרידא ידעה ההגנה התפתחות משמעותית, קודם כל בזכות תחושת שעת ההכרעה המתקרבת. שאלת כוח האדם המאורגן העומד לרשות המוסדות העליונים – קרי: לרשות ההגנה – קיבלה משמעות גדלה והולכת. מבחינה זו גדלה חשיבותן של הערים הגדולות, שהיו מאגרי כוח האדם הגדולים במדינה. הסניפים העירוניים של ההגנה כונו "נחלת קרייתי" (תל-אביב), "נחלת עציוני" (ירושלים), "נחלת הדרי" (חיפה). בתל-אביב שררה מתיחות בין ההנהגה האזרחית של העיר בראשות ישראל רוקח, לבין פיקוד ההגנה, ביחוד לאחר שמפקד הסניף הוותיק, אלימלך זליקוביץ ("אבנר") פרש ובמקומו בא נחום זיו-אב. מאז ומתמיד תבעו החוגים האזרחיים המיוצגים בעירייה שותפות מלאה אם לא עליונות בקביעת התנהלות הסניף התל-אביבי של ההגנה. כל עוד היתה שליטתה במקורות המימון של הסניף, בכלל זה "כופר הישוב", עדיפה, לא ניתן היה לערער על עמדותיו של הגוש האזרחי ששלט בעיר. אך ככל שגברה מגמת הריכוז והמיסוד בהגנה, כמו גם גידול המקורות הכספיים שעמדו לרשותה, כן נחלשה השפעת הגוש האזרחי. תרמה לכך גם אווירת החירום שהתחזקה בישוב על כל חלקיו, אם בלחץ המאבק בבריטים ואם נוכח ההכרעה המדינית והצבאית הקרבה. בתל-אביב הוקמה מסגרת חדשה, "השירות הכללי", שנועדה להקיף אזרחים שלא נמנו על חברי ההגנה והיו מוכנים להתגייס בשעת חירום. מסגרת זו הקיפה כ-2,000 איש עם פרוץ מלחמת העצמאות. מספר חברי הגנה בתל-אביב הגיע ב-1947 לכ-11,000 איש. הגידול במספר החברים התאפשר לאחר שהוגמשו תנאי קבלת החברים והותאמו לתנאים השוררים בעיר. כוח החי"ש בעיר ב-1947 מנה כ-1,200-1,100 איש, ומתוכו הוקמה פלוגה מיוחדת, שעברה אימונים מוגברים והיא הופעלה גם נגד איומים מן הצד הערבי בפרברי העיר, וגם לדיכוי פעילות הפורשים בעיר. בתוך הפלוגה המיוחדת הוקמה באביב 1947 "מחלקה מגויסת", שמנתה 30 איש. משהחמיר מצב הביטחון בסביבותיה של תל-אביב הוטל על "המחלקה המגויסת" ליווי אוטובוסים מן העיר לשכונות שמדרום ליפו. הגדנ"ע והחג"ם בתל-אביב מנו ב-1947 כ-2,000 נערים, שהיו מאורגנים בארבעה גדודי נוער לומד ובגדוד נוער עובד. הם פעלו לפי הסכם מיוחד עם תנועות הנוער בעיר, שלפיו "כל אנשי תנועות הנוער מגיל 16 ומעלה נכנסים ל'שורה'". מאמץ מיוחד נעשה לכלול בגדנ"ע גם נוער משכונות המצוקה בדרום העיר. מאמץ זה נשא אופי חינוכי במידה רבה ונשא פרי. חיל-המשמר (חי"ם) הקיף בתל-אביב רבתי כ-4,000 איש. במסגרת זו שירתו אנשים בגיל 40 ומעלה, שעברו ל"מילואים". באפריל 1947 הודח זיו-אב מתפקידו כמפקד מחוז תל-אביב, לאחר שהואשם במתן הוראה להכאת שוטר חרש ששימש כמודיע למשטרה הבריטית, וזה מת במכות שהוכה. כמפקד החדש מונה יהושע גלוברמן, מן המפקדים הבכירים הבולטים בהגנה. גלוברמן השקיע מאמץ מיוחד בפעולות הסברה בקרב השורות, שבהן הדגיש את חומרת השעה והצורך בהכנה נאותה להתפרצות הקרובה. הוא העניק עדיפות להכשרת מפקדים בכל הרמות, שישמשו שלד מתאים לקליטת מגויסים ולבניית הכוח הצבאי שיקום עם פרוץ המלחמה הצפויה.

בירושלים שררו תנאים מיוחדים, שהקשו על ארגון הכוח והגבילו את מצבת ההגנה. הרכב האוכלוסיה היהודית בירושלים היה בעייתי (ישוב ישן בחלקו שלא היווה חלק מן הישוב המאורגן) והעובדה שירושלים שימשה מרכז השלטון הבריטי הקשתה על התפתחות ההגנה בעיר. זו היתה מבוססת על חיל-המשמר, שבספטמבר 1947 מנה כ-880 איש, כרבע מהם סגל פיקודי בכל הרמות. מספר חברי החי"ש הגיע ב-1947 ל-725 איש, בארבע פלוגות, שאחת מהן היא פלוגת הסטודנטים של האוניברסיטה העברית. ציודם של אנשי החי"ש היה דל: מקלע אחד, 35 תת-מקלעים ו-120 אקדחים. במסגרת החי"ש הוקמה "מחלקה מיוחדת", שרוב לוחמיה היו בני עדות המזרח, ואלה עברו אימונים מוגברים, שהכשירו אותה למילוי משימות מיוחדות. בגדנ"ע נמנו ב-1947 כ-1,000 נערים, בגדוד נוער לומד (250 נערים), בגדוד נוער עובד (360 נערים) ובגדוד נוער דתי (380 נערים). בספטמבר 1947 הקימה ההגנה גוף חדש, "משמר העם", שאליו צורפו תושבים מבוגרים וקשישים, שתפקידם היה בעיקר לשמירה על הסדר הציבורי וסיוע ליחידות ההגנה במילוי תפקידם. ב-1 בנובמבר גדלה מצבת הכוח של עציוני ל-1,675 חברים בחי"ם, 1,080 בחי"ש, 1,400 בגדנ"ע, 650 בחג"ם, 530 במילואים. סך הכל: 5,335 איש. מספרים אלה לא היו מספיקים כלל להגנה על העיר מפני הסביבה הערבית בתוכה ומחוצה לה.

מחוז חיפה (שקיבל את הכינוי "נחלת כרמלי") הקיף 30 ישובים, מעתלית עד חניתה. מבחינת הארגון ההגנתי מחוז חיפה היה המאורגן והממושמע ביותר. גם בהתנדבות כספית למגביות השונות לצרכי ביטחון הצטיין המחוז החיפני מכל המחוזות בארץ. זה נבע בראש וראשונה מכוחה של הסתדרות הפועלים בעיר; אך גם שאר הגורמים בעיר, כולל האזרחיים, הצטיינו במשמעתם והתגייסותם הציבורית.

שטח הקרקע שבבעלות יהודית הגיע ל-1,802,400 דונמים, כ-7% משטח ארץ-ישראל המערבית. השטח הקרקעי בבעלות ערבית היה גדול פי ארבעה, למעלה מ-7 מיליון דונמים.

"אגודת מכבי האש" בחיפה שימשה מרכז לפעילות ההגנה בעיר; ובית הספר הריאלי, בהנהלת ד"ר ארתור בירם, היווה חממה לגידול נוער פטריוטי ולגיוס לגדנ"ע ולחג"ם. "חיל-המשמר" בעיר מנה          כ-700-600 איש ובצירוף חברי ההגנה בישובים הכלולים במחוז – כ-3,000 איש. החי"ש בחיפה מנה כ-800 איש וכ-600 בישובים המסופחים. פלוגה אחת מתוך חמש הפלוגות של החי,ש הורכבה מתלמידי הטכניון. הגדנ"ע הורכב מגדוד נוער לומד (900 נערים ונערות) וגדוד נוער עובד (400 נערים). לאלה צורף גדוד הקריות שכלל פלוגה של בני הקיבוצים מעמק זבולון.

מאות הישובים שהרכיבו את רצף ההתיישבות היהודית מחוץ לשלושת המחוזות העירוניים הגדולים התחלקו בין שלושה גלילות – הצפוני ("נחלת לבנוני"), התיכון ("נחלת אלכסנדרוני") והדרומי ("נחלת גבעתי"). הגלילות התחלקו לנפות, וכל נפה התחלקה לאזורים. האזור כלל בדרך כלל ישוב אחד. עבודת ההגנה נעשתה בדרך כלל באמצעות "משטרת הישובים העבריים", שסיפקה את המסגרת הליגלית לפעילות ההגנה. חברי ההגנה בישובים הושבעו כשוטרים מוספים ויכלו להשתמש בנשק השמור בתחנות הנוטרים. המשמרות הנעים (המ"נים) היוו הכוח הנייד בין הישובים. הגליל הצפוני כלל 120 נקודות, ממתולה עד שער-העמקים. אלה התחלקו לארבע נפות – תל-חי, כינרת, גלבוע, יזרעאל. חברי ההגנה בגליל מנו 13,380, מהם 9,190 בחי"ם, 2,025 בחי"ש (מהם כ-200 במ"נים), 2,165 בגדנ"ע. לעומת המצב בערים הגדולות, מעמדם של הארגונים הפורשים בגליל הצפוני היה חלש. הם תהרכזו במשמר-הירדן ובפלוגת בית"ר הקטנה בראש-פינה. חוליות קטנות של אצ"ל ולח"י התקיימו בטבריה.

הגליל התיכון השתרע מפתח-תקוה עד זיכרון-יעקב וכלל 90 נקודות ישוב, שהתחלקו לשלוש נפות – השומרון, השרון ועמק חפר. בגליל נמנו כ-8,700 חברי הגנה, מהם כ-6,000 בחי"ם, כ-1,200 בחי"ש, וכ-1,500 בגדנ"ע. באזור פעלו 12 קבוצות מ"נים ובהן כ-240 לוחמים. לארגונים הפורשים היתה אחיזה רצינית באזור. לאצ"ל – בפתח-תקוה ובתניה וכן השפעה בזיכרון-יעקב ובבנימינה. נתניה היתה נתונה כולה להשפעת אצ"ל. ללח"י היתה אחיזה חזקה בכפר-סבא וסביבתה.

הגליל הדרומי התחלק לשלוש נפות – רחובות וסביבותיה, באר-טוביה, ונפת הנגב. בגליל נמנו כ-5,500 חברי הגנה, מהם כ-4,000 אנשי חי"ם, כ-640 אנשי חי"ש, כ-860 גדנ"ע. לארגונים הפורשים היתה אחיזה מוחלטת בשכונות התימנים במושבות הגדולות – שעריים ברחובות היתה מעוז של האצ"ל, ובטירת-שלום ובראשון-לציון התבסס לח"י. נפת הנגב הופרדה מן הגליל והפכה לפיקוד עצמאי באוקטובר 1947.

באביב 1947 נמנו במסגרת ההגנה כ-45,300 חברים – כ-27,000 אנשי חי"ם, כ-7,000 לוחמי חי"ש,   כ-9,500 נערי גדנ"ע, כ-2,200 לוחמי פלמ"ח. ערב מלחמת העצמאותבסוף נובמבר1947מנה הפלמ"ח כ-2,100 מגויסים וכ-1,000 במילואים, ב-12 פלוגות, בארבעה גדודים. שליש מן המשרתים בפלמ"ח היו נשים. יחידות הפלמ"ח (מחלקות) היו מפוזרות בין 41 קיבוצים ברחבי הארץ. הגדוד הראשון, בפיקודו של דן לנר חנה בעמקים, מעמק עכו עד עמק בית-שאן; הגדוד השני, בפיקודו של יצחק רבין חנה בשפלה ובשרון ופלוגה אחת שלו באזור ירושלים; הגדוד השלישי, בפיקודו של שלום חבלין, חנה בעמק הירדן ובעמק החולה. הגדוד הרביעי, גדוד המטה, בפיקודו של אורי יפה, היה מרוכז בחלקו בכמה משקים באזור השרון הצפוני והכרמל. פלוגה ז' של הגדוד כללה 3 מחלקות של סיירים, מחלקת "מסתערבים", מחלקת טייסים, 13 במספר; כן כלל הגדוד את הפלוגה הימית (פלי"ם), שמנתה למעלה מ-200 ימאים, בהם 20 חובלים, 40 מפקדי סירות וכ-20 אלחוטאים.

מצבת הנשק של הפלמ"ח היתה – 700 רובים, 52 מקלעים, 450 סטנים, 80 אקדחים, 10 מרגמות "3, 30 מרגמות "2, 200,000 כדורים, 10,000 רימונים.

 

הנוטרות.  מוסד הנוטרות לא בוטל על ידי שלטונות המנדט גם בתקופת המאבק בשנים 1947-1945. הבריטים היו מודעים לקשר ההדוק בין הנוטרות לארגון ההגנה, וכי הנוטרות מספקת להגנה מסגרת ליגלית שבחסותה מבצעת ההגנה את רוב פעולותיה בחיי היום-יום ומול האיום הערבי. נראה שהבריטים ייחסו חשיבות רבה לתפקיד שממלאה הנוטרות בשמירת ביטחון הישוב מול האיום הערבי והחיסכון הנובע מזה בהקצאת כוחות בריטיים. ישראל גלילי הסביר הן את האינטרס הבריטי והן את האינטרס הישובי בנוטרות כך: "הנוטרות היהודית היא הכרח אובייקטיבי; אין זאת קפריזה. השלטון לא עשה זאת כדי לפצות אותנו או כדי להניח את דעתנו. יש יסוד אובייקטיבי אחד לנוטרות והוא: הממשלה איננה יכולה להחזיק גארניזון של צבא ומשטרה בכל ישוב וישוב בארץ-ישראל. הממשלה צריכה שבכל ישוב וישוב יהיה כוח אשר יוכל להחזיק מעמד בהגנת אותו ישוב בפני תוקפנות עד לבואם של משטרה ושל צבא; המשטרה איננה יכולה להתעלם מהגורמים של הפרעת הביטחון, מגורמי הסכנה להתיישבות היהודית. לכן, ככל שנחתור להגדיל את כוחנו הבלתי-תלוי, להאדיר את כוחנו החופשי, לעשותו בלתי-תלוי באימון ובפיקוד ובמקורות החימוש, לא נבזבז ולא נחמיץ גם שום הזדמנות של התבצרות בתוך מערכת הכוחות הלגליים בארץ-ישראל, על מנת שאלה ואלה, כל אחד לפי דרכו, ישרתו את המטרה המשותפת."  ההנהגה המדינית והביטחונית השתדלה שלא לערב את הנוטרים במאבקים שהתפתחו עם הבריטים סביב חיפושי הנשק בישובים ובמבצעי ההעפלה. הנוטרים הצטוו להסתגר במחנותיהם ותחנותיהם. עם זאת שימשו הטנדרים של "משטרת הישובים העבריים" להעברת נשקה של ההגנה ממקום למקום. כ-750 איש ממשטרת הישובים הופקעו דרך קבע למילוי תפקידים חיוניים בהגנה, ועל חסרונם חיפו הנוטרים האחרים. אילוץ זה השפיע לרעה על התנהלות משטרת הישובים, גרר אי-סדרים ודמורליזציה בתוך המשטרה. המאמצים לתקן את ההידרדרות והשחיקה במשטרת הישובים לא נשאו פרי. הניגוד הטבעי בין הדרישות בפניהן עמדה המשטרה כגוף ליגלי לבין התביעות שבאו מצד מפקדי ההגנה בגלילות ובנפות החמיר ככל שהחריף והחמיר מצב היחסים בין השלטונות לבין הישוב היהודי.

כתום מלחמת העולם הודיעה הממשלה על קיצוץ במספרי "משטרת הישובים העבריים", מכ-3,800 ל-1,650, וכן במספרי השוטרים המושבעים מכ-14,000 ל-7,560. הסוכנות היהודית התנגדה לקיצוצים משמעותיים אלה, ולאחר משא-ומתן צומצמו הקיצוצים. בנובמבר 1947 הודיעה הממשלה על הפסקת גיוסם של נוטרים חדשים. במזכירות הממשלה עלתה השאלה מה ייעשה עם הנשק המצוי ברשות "משטרת הישובים העברית" במקרה של פינוי הארץ, והתשובה היתה שאין לפרוק נשק זה "היות וזהו הנשק של קו ההגנה הראשון של היהודים". ערב מלחמת העצמאות היו ב"משטרת הישובים העבריים" 1,797 נוטרים וברשותם 48 מקלעי "לואיס-גן" ו-6,840 רובים. משטרת הישובים המשיכה לפעול עד לסיום המנדט במאי 1947, ובחודשים הראשונים של המלחמה מילאו הנוטרים תפקיד חיוני בליווי השיירות ורבים מהם נפלו בשלב קריטי זה של המלחמה.

אצ"ל. עם פרוץ המלחמה עמדו לרשות האצ"ל כ-2,800 איש. כרבע השתייכו לח"ק ("חיל קרב"), שאותם הפעיל האצ"ל במבצעיו. נשקו של האצ"ל כלל 2 מרגמות, 30 מקלעי "ברן" ו"בראונינג", 180 רובים, 100 תת-מקלעים, 200 אקדחים, כמה מאות רימונים וכמות מוגבלת של חומרי-נפץ. בירושלים, בו ביקש האצ"ל לרכז את מאמציו, כדי להבטיח את הכללתה של העיר בתחומי המדינה היהודית, היו לאצ"ל 90 אנשי ח"ק ו-250 פעילים ומסייעים. ברשותם היו 2 מקלעי "ברן", 9 רובים, 15 תת-מקלעים, 25 אקדחים, עשרות רימוני וכמות קטנה של חומרי-נפץ וכדורים.

לח"י. עם החלטת או"ם החליטה מפקדת הלח"י על פירוק הארגון כפורמציה צבאית והפיכתו לארגון פוליטי. חברי הארגון נקראו להתגייס ליחידות ההגנה. לאחר ארבעה שבועות של מבוכה וויכוחים פנימיים, בוטלה הוראת הפירוק והלח"י שב וקרא לחבריו לחזור אל הארגון במתכונתו הצבאית. בארגון היו כ-600 חברים וברשותו בין 20 ל-30 רובים, 20 תת-מקלעים, 8-6 מקלעים קלים.

 

1 בדצמבר. "הוועד הערבי העליון" הכריז על שביתה כללית לשלושה ימים. על פי המידע שהגיע לשירות הידיעות של ההגנה (ש"י), למופתי ולוועד הערבי העליון לא היתה כוונה לפתוח במערכה כללית, לפי שעה, כיוון שהישוב הערבי אינו מוכן לה כלל; אך, מנגד, להנהגה הפלסטינית לא היתה שליטה של ממש על הציבור הערבי ועל ההתפתחויות שהתגלגלו ללא מעצורים מן הקריאה לשביתה כללית.

2 בדצמבר. ירושלים. המון ערבי יצא משער יפו ונע לכיוון העיר החדשה. החלו התקפות על עוברים ושבים יהודים וביזה של חנויות. יחידות הגנה ירו אש באוויר והניסו את ההמון. מיד התערבה המשטרה הבריטית ורדפה אחרי אנשי ההגנה. יחידת ההגנה שהוצבה במרכז המסחרי, ליד שער יפו, שפתחה באש על ההמון הערבי שתקף את המרכז, נאסרה על ידי המשטרה. לפנות ערב נטשו היהודים את המרכז המסחרי. 40 חנויות נשדדו והועלו באש. נפילת המרכז המסחרי חשפה אזלת יד ומחדל הערכותי של ההגנה בירושלים ועוררה דאגות וחששות בציבור היהודי בארץ כולה. היא העניקה תמריץ להתפרעויות והתקפות מצד האוכלוסיה הערבית בערים הגדולות. באזור הגבול בין תל-אביב ליפו החלה בריחת תושבים, הן יהודים והן ערבים וחילופי יריות בין אנשי הגנה לבין ערבים ביפו. עמדת הגנה קדומנית, בפינת הרחובות ברנט ומנשיה, הותקפה, אך החזיקה מעמד.

3 בדצמבר. תל-אביב. ההגנה פוצצה בית שחלש על רחוב הרצל, בגבול שבין תל-אביב ושכונת אבו-כביר המאוכלסת בכ-5,000 תושבים ערבים. השכונה חלשה על דרך הכניסה והיציאה הראשית מתל-אביב לירושלים ולדרום. ביריות על התחבורה היהודית בקטע כביש זה נהרגו בתחילת החודש 5 יהודים. הבריטים הטילו עוצר על האזור והתחבורה היהודית חודשה בהיקף מצומצם.

4 בדצמבר. בישיבת "ועד הביטחון" קבע בן-גוריון כי בפעולות תגובה אין לתקוף בני-אדם, אלא מבנים ונכסים.

עשרות ערבים מסלמה תקפו את הקיבוץ הקטן אפעל. הם נהדפו על ידי המגינים שנעזרו בתגבורת של הפלמ"ח.

6 בדצמבר. 15 לוחמי אצ"ל, בטנדר צבאי, תקפו את שכונת הפחים באבו-כביר. הם נתקלו במשוריינים של המשטרה הבריטית, שדלקו אחריהם עד מרכז חולון. כמה מאנשי האצ"ל נפצעו וטופלו על ידי אנשי ההגנה בחולון. אותה שעה, בשכונת שפירא, חילצו אנשי אצ"ל תחת אש חבר הגנה שנפצע אנושות באש שנורתה על השכונה. שלושה אנשי אצ"ל נפצעו בפעולה זו. חילופי אש אלה הביאו לחסימת הכביש בקטע אבו-כביר. התחבורה היהודית נפסקה בו עד לכיבוש יפו במאי 1948. התנועה דרומה הועברה לדרך עפר משכונת התקוה למקוה-ישראל. על קטע דרך זו נסלל כביש, כדי לאפשר תנועה בימי החורף. לצורך זה השתלטה ההגנה על הפרדסים בסביבה, שהיו שייכים לערביי אבו-כביר ויאזור.

יפו והכפרים הערבים שבסביבתה – אבו-כביר, יאזור וסלמה – היוו מקור איום מתמיד לתושבי תל-אביב. למרות יחסי הכוחות שהעניקו עדיפות ברורה לצד היהודי במרחב זה, ההגנה נמנעה מלפעול בכוח כלפי יפו ולהסיר את האיום הנשקף ממנה, כדי לא להגיע לעימות עם הצבא הבריטי ששמר על הסטטוס-קוו. במצב זה הפכו גבולות תל-אביב לחזיתות – בדרום מול יפו, אבו-כביר וסלמה; בצפון מול שלושת הכפרים הערבים – שייך-מוניס, סומייל, וג'מוסין. כפרים אלה עשו מאמץ שלא להיגרר למעגל המלחמה והגיעו להסדר עם נציגי ההגנה; אך בסופו של דבר לא עמדו בלחץ הכנופיות ובסוף חודש מרס נטשו כולם את בתיהם. כל השטח בין תל-אביב להרצליה פונה מתושביו הערביים.

פעילות ההגנה בתל-אביב הקיפה גם את השכונות שמדרום ליפו – בת-ים, חולון, מולדת ומקוה-ישראל. גם הגנת בן-שמן ו"בית הקרן הקיימת" ליד בית-דגון היתה באחריות ההגנה בתל-אביב. כ-4,600 אנשי חי"מ, מחוזקים ביחידות חי"ש, איישו את עשרות העמדות בגבולות העיר שהפכו לחזיתות.

נפתחה מלחמת צלפים ששיתקה את התנועה בכמה מרחובות תל-אביב. ערביי יפו העמידו צלפים בכמה מן הבניינים הגבוהים בגבולות העיר, ביניהם מסגד חסן-בק, שממנו צלפו על עוברים ושבים ברחוב הירקון. הוקמו קירות מגן כדי לאפשר תנועה ברחובות החשופים לאש הצלפים, כמו רחוב העלייה ורחוב הרצל. ההגנה השתדלה לאתר את הבניינים מהם פעלו הצלפים ולפוצץ אותם. כמו כן הועמדו צלפים יהודים שפעלו לשתק את הצלפים הערבים.

8 בדצמבר. חסן סלאמה, שנמנה יחד עם עבד אל-קאדר אל-חוסייני על חשובי המפקדים הפלסטינים במחנהו של המופתי, ומונה לפקד על הכוחות הפלסטינים באזור הדרום, יזם התקפה גדולה על שכונת התקוה. מאות לוחמים מלוד, רמלה ואף משכם, הוזעקו להשתתף בהסתערות. זו החלה עם ערב והתנהלה במתכונת צבאית, עם כוחות רתק, מאמץ משני ומאמץ עיקרי. המסתערים הצליחו לפרוץ לתוך שכונת בית-יעקב. תגבורת חי"ש, שהוחשה למקום, שינתה את מהלך הקרב. התוקפים נסוגו לבסיסם בכפר סלמה, לאחר שנגרמו להם אבדות כבדות. משוריינים בריטיים הופיעו בזירה ופתחו באש על כוחות ההגנה שהגיעו למבואות הכפר והסיגו אותם לאחור. בזמן ההתקפה ברחו מאות מתושבי השכונה לתל-אביב ומאות צעירים נסערים אצו מתל אביב לכיוון השכונה כדי להצילה. ההגנה השתלטה אך בקושי על המהומה. במאורעות סביב שכונת-התקוה גילתה משטרת מחוז יפו עוינות ברורה כלפי הכוחות היהודיים והיו אחראיים לרציחת שני מגינים. המתיחות שגאתה בין המשטרה לבין האוכלוסיה היהודית, החישה כנראה את החלטת הממשלה לפנות את מרחב תל-אביב ופתח-תקוה ולהעבירו לאחריות המוסדות היהודיים (15.12.47).

לאחר כישלון ההתקפה על שכונת התקוה, ריכזו הערבים את התקפותיהם נגד השכונות היהודיות מדרום ליפו – חולון ובת-ים. התוואים השולטים שאיימו על שכונות אלה היו תל-א-ריש ושכונת ג'בליה. התחבורה הרגילה בין השכונות האלה לתל-אביב נותקה. צריך היה לעקוף את יפו ואחר כך לעבור לשיירות מלוות במכוניות משוריינות.

ראשי הממשלות הערביות מתכנסים בקהיר לדון במצב שנוצר לאחר החלטת או"ם. הן מאמצות את המלצת צפואת על הקמת כוח מתנדבים; אך הן דוחות הצעה בדבר שיגור צבאות סדירים למערכה בארץ-ישראל. צפואת מונה כמפקד צבא המתנדבים ועליו הוטלה המשימה להקים צבא כזה. ראשי המתנגדים להצעה היו ראשי מצרים וערב הסעודית. המופתי, מצדו, התנגד להתערבות צבאות ערב במערכה ודרש במקום זה שמדינות ערב יגישו סיוע חומרי וכספי לפלסטינים. ההחלטה על תמיכה בכוח מתנדבים גדול שייכנס לארץ-ישראל התפרשה כמכוונת גם לסיכול תכניתו של עבדאללה להשתלט על השטח המיועד למדינה הערבית בארץ-ישראל.

9 בדצמבר. חיפה. בחילופי אש בין מגיני הדר הכרמל וערביי חליסה, נהרגו 9 ערבים ועשרות נפצעו. הערבים עברו לצליפות אל השכונות היהודיות. הגנת העיר התבססה על פעילות מתנדבים במסגרת החי"ם והחי"ש. בעיר פעלו שני גדודי חי"ש במסגרת חטיבת "לבנוני", שהוקמה כמה שבועות לפני פרוץ הלחימה. שני גדודים נוספים נמצאו בתהליך הקמה ואימונים. פעולות תגובה כנגד יעדים ערביים בוצעו תחילה על ידי אנשי המילואים של הפלמ"ח. אך באמצע החודש גוייסו אלה והועברו לנגב והאחריות הביצועית הועברה לחי"ש. הקו שהנהיגה ההגנה בעיר היה של תגובה אגרסיבית על כל פיגוע ערבי. יחידות חי"ש היו חודרות לשכונות או לרחובות ערביים ומפוצצות בתים שסומנו כבסיסי כנופיות.

תל-אביב. אנשי לח"י ירו על מכוניות משטרה בכיכר המושבות בעיר והטילו על אחת מהן בקבוק מולוטוב. השוטרים הגיבו באש ושני עוברי-אורח נהרגו.

ירושלים. התחבורה בין מרכז העיר החדשה לבין השכונות היהודיות המנותקות, בדרום העיר וצפונה, הר הצופים, ובית הקברות בהר הזיתים, היוותה נטל כבד על פיקוד ההגנה בירושלים. עד סוף פברואר 1948 התנהלו הלוויות להר הזיתים בליווי משמרות בריטיים. אז הוחלט לפתוח בית-עלמין זמני מצפון לסנהדריה.

האחריות לליווי השיירות מירושלים לשפלה נמסרה לידי הפלמ"ח, לאחר שבשבוע הראשון לאירועי המלחמה היתה נתונה בידי "עציוני". הפלמ"ח נקט שיטה של חלוקת הדרך לקטעים, כשעל כל קטע אחראי כוח של מחלקה או יותר, שבסיסו בישוב יהודי סמוך (חולדה, קריית-ענבים). יחידות קטנות בגודל של כיתה או פחות נשלחו לתפוס תוואים בצד הדרך כדי לאבטח שיירות לעיר. השיירות הראשונות לא היו משוריינות ואליהן נלוו חוליות מאבטחים, שישבו לצד הנהג. אלה היו צריכים לדאוג להסתרת נשקם מפני פטרולים של הבריטים, שנהגו בשבועות הראשונים לקיים פיקוח באמצעות חיפושי-פתע בכליהם של מלווי השיירות. רק בראשית ינואר, עם החרפת הפגיעות בשיירות לירושלים, הופיעו המכוניות הממוגנות הראשונות. הופסקו הפטרולים הקטנים לשטח, בשל הסכנה הנשקפת להם מצד ריכוזים גדולים של כפריים חמושים. השיירות נצטוו לפרוץ מארבים ומחסומים בכוח. בשבועות אלה בלט התפקיד שמילאו אנשי משטרת הישובים העבריים ובעיקר לוחמי המ"נים, שרובם היו אנשי חי"ש ופלמ"ח במילואים.  בחודש דצמבר נפלו 14 נוטרים במשימות ליווי השיירות ברחבי הארץ ונפצעו עשרות.

מצב קשה הסתמן בצפון הנגב, שם הושמדו בין ה-9 ל-13 בדצמבר שלוש חוליות אבטחה של לוחמי פלמ"ח שהופקדו על אבטחת צינור המים. ב-9 בדצמבר נקלעה כיתת לוחמים לכפר הבידואי א-שוט סמוך לקיבוץ מבטחים. ההמון שתקף אותם הרג 6 לוחמים ורק 3 הצליחו להימלט. יומיים לאחר מכן נקטלה חוליה של 5 לוחמים סמוך למשמר-הנגב. וב-13 בדצמבר הושמדה חוליה שלישית, ליד תקומה. במשך החודש נפלו 25 לוחמי פלמ"ח במאמץ לאבטח את דרכי התחבורה בין ישובי הנגב. במטכ"ל הרהרו באפשרות לפנות את 14 נקודות ההתיישבות שמדרום לכביש עזה–באר-שבע. משנפסל רעיון זה הוחלט להגביר את הכוח הלוחם באזור ולהגדיל את מצבת "גדוד הנגב" לכדי כוח חטיבתי. כבר בחודש ינואר הורגש ההבדל ביחסי הכוחות במרחב. הבידואים הפסיקו התקפותיהם, בייחוד לאחר שיחידות פלמ"ח ביצעו פשיטות עונשין על מאהלי הבידואים ועל כלי-תחבורה שנעו באזור.

10 בדצמבר. המפקדה הארצית החליטה כי יש לעבור מהגנה פסיבית ל"הגנה פעילה" הכוללת "מערכת תגובות ועונשין". הקו השליט במגננה היישובית בימים הראשונים למתקפה הערבית אמנם לא גרס "הבלגה" מלכתחילה, אך עם זאת חייב ריסון, מתוך הנחה שניתן יהיה להכיל את ההתפרצויות הערביות, שמקורן בחוגים הקיצוניים בישוב הערבי, אך עדיין אינן מקיפות את כל האוכלוסיה הערבית. שיקול נגדי אמר שיש למנוע יצירת רושם, "שכוחם של היהודים אינו מספיק לעמוד, וגם בפנים הישוב יחדלו להאמין שאנחנו יכולים לעמוד".

שתי מחלקות חי"ש נכנסו לרובע היהודי בעיר העתיקה, בסיוע קצין משטרה בריטי, וצורפו לכוח המגן הקטן ברובע. הבריטים שלחו שתי מחלקות שתפסו עמדות בין הרובע היהודי לבין הרובע הערבי. התחבורה לעיר החדשה חודשה באמצעות משוריינים בריטיים.

11 בדצמבר. הבריטים קיבלו עליהם את ליווי השיירות לצפון ים-המלח כדי להבטיח את הובלת האשלג ממפעלי ים-המלח. נתיב זה נחשב בטוח ביותר, ולעתים היו אנשי ציבור ומפקדי הגנה יוצאים באוירון לצפון ים-המלח ומשם עולים בשיירה היוצאת לירושלים תחת אבטחה בריטית. כך, כאשר התכנס הוועד הפועל הציוני בתחילת אפריל 1948, בירושלים, חברי הוועד הועברו לעיר בנתיב זה.

בעקבות הוראת המטכ"ל לפגוע בתחבורה ערבית, הציבה יחידת חי"ש מארב לתחבורה הערבית בכביש קלקיליה—ראש-העין. משאית ערבית הועלתה באש על שלושת נוסעיה.

תל-אביב. חוליית לח"י השליכה מטען על בית-קפה ערבי. המון ערבי רגם באבנים שיירה יהודית שנקלעה למקום. נהג יהודי נהרג.

מארב ערבי חסם את דרכה של שיירת אספקה שיצאה מירושלים לגוש עציון הנצור. המוני ערבים הוזעקו למקום ובקרב שהתפתח נהרגו 10 יהודים. מיד לאחר הקרב נטשו תושבי כפר ערבי קטן סמוך את בתיהם. הצבא הבריטי קיבל עליו בסוף דצמבר ללוות את שיירות האספקה לגוש.

גוש עציון הקיף 4 ישובים – כפר-עציון, משואות-יצחק, עין-צורים ורבדים – שאכלסו כ-260 חברים וחברות. הגוש קיבל אספקה יומית מירושלים, מזון ומים. בגוש היו אנשי מילואים של הפלמ"ח ומשמר נע של נוטרים. רובם נמצאו ברבדים. כן התקיים ברבדים קורס קבוע של מ"כים חי"ש מירושלים. מצבת הנשק של הגוש כללה 7 מקלעים, 7 מרגמות "2, 165 רובים ו-45 תת-מקלעים. עם פרוץ אירועי הלחימה נשלחה לגוש מחלקת פלמ"ח, שברשותה מקלע אחד, 12 רובים ו-15 תת-מקלעים. גם היא התבססה ברבדים. עם המחלקה הגיע מפקד חדש לגוש – המ"פ דני מס. הגוש התחלק לשני מתחמים – עין-צורים ורבדים בצפון, כפר-עציון ומשואות-יצחק בדרום. קורס החי"ש הוצא מן המקום ובמקומו באו אנשי פלוגה ג' של גדוד "מכמש" מירושלים, שהיתה מורכבת ברובה מסטודנטים של האוניברסיטה העברית. ב-5 בינואר הוצאו מן הגוש הילדים וחלק מן הנשים, בליווי צבא בריטי. הגוש נכנס למצב הכן תמידי.

12 בדצמבר. כוח של הגדוד השלישי של הפלמ"ח הציב מארב לאוטובוס ערבי, שהסיע לוחמים ערבים לא-סדירים, ליד אל-נבי יושע, בקרבת צפת. 6 ערבים נהרגו וכ-30 נפצעו.

13 בדצמבר. יחידת חי"ש תקפה וכבשה את תל-א-ריש; אך לא הצליחה להחזיק בתל ונסוגה מפני התקפת-נגד של הערבים. משוריינים בריטים התערבו והחרימו שני מקלעי ברן וכמה רובים שהיו ברשותם של מגיני שכונת-גרין הסמוכה לחולון.

קבוצת לוחמי אצ"ל, מוסווים כערבים, חדרו במכונית ליפו, גלגלו מוקש חבית לבית- קפה ערבי ונמלטו. בפיצוץ נהרגו 6 ערבים ורבים נפצעו. באותו יום (שבת חנוכה) ערך האצ"ל פשיטות נוספות על ישובים ערבים. בירושלים הופעל מוקש חבית בשער שכם: 10 ערבים נהרגו ועשרות נפצעו. ליהודיה חדרו ארבע מכוניות של אנשי אצ"ל והניחו שם מטענים ליד בתים. בפשיטה על כפר טירה נהרגו 13 ערבים ובפשיטה על יאזור נהרגו 6 ערבים.

14 בדצמבר. חיילי "הלגיון הערבי", שחנו במחנה הצבאי בבית-נבאללה, פתחו באש קטלנית על שיירה יהודית בדרכה לבן-שמן והרגו 14 ממלוויה; 10 נפצעו.

16 בדצמבר. חיפה. כוח חי"ש פשט על שכונת חואסה עלית, ליד הכפר בלד-א-שייך, בתגובה על ירי על פועלי המחצבות היהודיים בסביבת הכפר.

18 בדצמבר. פעולת תגמול ראשונה בסוגה נגד הכפר חסאס, בגליל העליון. מן הכפר יצאו מתנקשים שהרגו את הנוטר זלמן וינטר, שנהג בעגלה מקיבוץ מעין-ברוך. לאחר ויכוח חריף קיבל מפקד פלוגת הפלמ"ח באזור רשות לבצע פעולת עונשין נגד הכפר. לוחמי פלמ"ח חדרו לכפר בלילה, פוצצו מספר בתים, הרגו 7 גברים, אשה אחת ו-4 ילדים. פעולה זו עוררה ביקורת קשה, בעיקר מצד אנשי המחלקה הערבית בש"י.

21 בדצמבר. לאחר התקפה על שיירה לירושלים (19.12), בה נהרג יונה רסין, ממפקדי ההגנה הבכירים (על שמו נקרא "מחנה יונה" בצפון תל-אביב), יצאה יחידה שהורכבה ממפקדים לכביש רמאללה-לטרון ופגעה באוטובוס ערבי. 4 נוסעים נהרגו והאוטובוס עלה באש. המטכ"ל נזף במפקד ירושלים, ישראל זבלודובסקי (עמיר), על הפעולה, שלא אושרה על ידי המטכ"ל. אולם כעבור שבוע הורה המטכ"ל למפקד העיר לבצע מכאן ואילך פעולת תגמול כנגד התחבורה הערבית בכביש רמאללה-לטרון, בתגובה לכל פגיעה בתחבורה היהודית בכביש ירושלים-לטרון.

24 בדצמבר. כוח חי"ש פשט על תל-א-ריש ופוצץ את הבית האדום על התל. בפעולה זו הופעלו לראשונה מקלע כבד ושתי מרגמות "2. שני לוחמים נהרגו בפעולה.

26 בדצמבר. שתי כיתות חי"ש, שנשלחו מירושלים לתגבר את הישוב המבודד הרטוב, מלווים בטנדר של נוטרים, הותקפו סמוך לבאב-אל-ואד על ידי המוני כפריים שחסמו את הדרך. לוחמי חי"ש היו ללא נשק (בו היו אמורים להצטייד בהרטוב), ובקרב שהתפתח נהרגו 3 לוחמים. יחידת צבא בריטית הגיע למקום וחילצה את השיירה.

 

שיירה הותקפה במעלה הקסטל. נהרגו 4 יהודים, ביניהם מנהל מחלקת עליית הנוער של הסוכנות היהודית, הנס בייט.

כוח של שתי כיתות שיצאו מצאלים לבדוק את קו המים נתקלו במארב ערבי. כוח משטרתי הגיע מעימארה ועצר את הלוחמים היהודים. נשקם הוחרם והם הועברו למעצר. בהתערבות המוסדות הלאומיים שוחררו הלוחמים ונשקם הוחזר. ניכר היה שהמשטרה הבריטית עוינת את הנוכחות ואת הפעילות היהודית במרחב. ההנהגה הפוליטית החליטה להקצות משאבים לחיזוק האחיזה היהודית בנגב. הוקמה "ועדת הנגב", בראשות יוסף וייץ; הוחל בביצורים והכנת מקלטים בכל נקודות הישוב בחבל. הוגבר כוח האדם בכל נקודה. לאחר חודש דצמבר נפסקו התקפות הבידואים. ההתעצמות הביטחונית היהודית נמשכה והגיעה לשיאה עם הקמת "חטיבת הנגב", בפיקוד נחום שריג, בחודשים פברואר-מרס, שתוך זמן קצר השליטה את מרותה על המרחב.

27 בדצמבר. ירושלים. מחלקת חי"ש שיצאה לפני שחר לפעולת תגמול בכפר בית-סוריק, נתקלה בהתנגדות עזה במבואות הכפר ונאלצה לסגת כשמגיני הכפר דולקים אחריהם.

לוחמים ערבים מקלנסוה וטייבה, שהגיבו על פעילות פטרולים אלימים של ההגנה ופיצוץ באר ערבית, תקפו את כפר יעבץ. תגבורת של ההגנה ומשוריינים בריטיים הגיעו למקום והדפו את התוקפים. ליהודים ולערבים היו הרוגים.

לאחר התקפה על שיירה לים-המלח בסביבות כפר השילוח, שבה נפצע אנושות לוי שפיגלמן, מפקד סדום. נערכה פשיטה לילית על כפר השילוח. פוצצו בתים ופגעו בתושבים.

28 בדצמבר. מחלקת חי"ש פשטה על הכפר בית-סוריק, אך נתקלה בהתנגדות עזה ונסוגה. לוחמי הכפר עברו במהירות לרדיפה אחרי המחלקה הנסוגה. ניכר היה שיפור ממשי ביכולת ההתגוננות של הכפריים במרחב ירושלים.

חיפה. "הוועדה הלאומית"של ערביי חיפה פרסמה כרוזיםהקוראת להימנע מפעולות תוקפניות "הגורמות לאנרכיה ולאי-סדרים". קריאה זו באה על רקע נחיתות כוחם של הערבים בעיר מול כוחות ההגנה. התושבים הערבים בחיפה היו נתונים במצור כבר בחודש הראשון ללחימה. במשך החודש ברחו מחיפה אלפי תושבים ערבים.

ירושלים. לח"י תקף באש מקלעים ורימונים בתי קפה ערביים בשכונת רוממה בירושלים.

רציחתם של שני רופאים יהודים בולטים שפעלו בשכונות ערביות (בית צפאפה, קטמון) חידדה את שאלת ביטחונם של יהודים שהתגוררו בשכונות ערביות או בשכונות מעורבות (טלביה, רוממה). המדיניות היתה עזיבת יהודים – לא בשכונות מנותקות ואף לא בשכונות מעורבות או ערביות. אך עם החרפת הלחימה החל תהליך של עזיבת יהודים המתגוררים בסביבה ערבית.

עיקר כוחה של ההגנה בירושלים היה מבוסס על החי"ם. לצורך ההגנה הסטטית של שכונות העיר הוכרז על גיוס חלקי של אנשי החי"ם. מצבת החי"ם לאחר חודשיים של לחימה לא עלתה על 1,500 אנשים, וזו לא הספיקה לאיוש כל עמדות ההגנה בעיר. מצבת החי"ש בירושלים היתה דלה ובאמצע החודש הוטל על אמנון רודי (זעיר) להקים שני גדודי חי"ש בעיר. הגדוד הראשון – גדוד "מוריה" – הוצב בצפון העיר ובאמצע פברואר מנה 565 מגויסים גיוס מלא. הגדוד השני – גדוד "מכמש" – מנה באמצע פברואר 624 מגויסים. הסטודנטים שלימודיהם על הר הצופים שותקו, התנדבו ברובם לשירות מלא. גדודי החי"ש לא הגיעו לכלל גיבוש משום שמיד הוטלו לתפקידי שמירה והגנה בשכונות העיר, בדומה לחי"ם.

29 בדצמבר. חיפה. אנשי אצ"ל השליכו פצצה אל תוך קבוצת פועלים ערבים שהמתינו לאוטובוס  ליד שער בתי-הזיקוק. 6 נהרגו ועשרות נפצעו. במפעלי בתי הזיקוק עבדו כ-270 פועלים יהודים וכ-200 פקידים יהודים, בין כ-1,700 פועלים ערבים. המון הפועלים הערבים הסתער מיד על היהודים. 41 יהודים נרצחו בידי ההמון, במקלות, באבנים ובמוטות ברזל. רק כעבור שעה הגיע למקום צבא בריטי והשתלט על המהומה הרצחנית. לאחר מכן פונו הפועלים הערבים באוטובוסים, בלא ניסיון לעכבם. בדו"ח שחיברה ועדת חקירה ישובית על האירוע שהסעיר את כל הישוב, נקבע בין השאר כי התנהלות המשטרה והבולשת הבריטית מעידה על התפוררות מוחלטת של המנגנונים האלה המופקדים על הביטחון בארץ.

ירושלים. אנשי אצ"ל השליכו ממכונית פצצה ליד שער שכם. 17 ערבים ו-2 בריטים נהרגו.

תושבי רוממה הערביים נטשו את השכונה, לאחר שלא עמדו בלחץ הרצוף שהופעל עליהם. כך נוצר רצף יהודי במערב העיר והובטחה שליטה על הכניסה לעיר במבואותיה המערביים. הכפר דיר-יאסין התחייב לשמור על ניטרליות ולמנוע חדירת גורמים עוינים לכפר. גם הכפרים קסטל, צובה, מלחה, קיבלו עליהם לשמור על השלום ולהימנע מפעולות איבה נגד היהודים.

המצור הערבי על הרובע היהודי בעיר העתיקה התהדק. אספקת המזון לרובע הופסקה ורק לאחר איום לפוצץ את חומת העיר קיבל הצבא הבריטי את האחריות לאספקת המזון לרובע. שיירת מזון הגיעה לרובע אחת ליומיים-שלושה. הבריטים הגיעו למסקנה כי לא ניתן להגן על הרובע והפעילו לחץ על התושבים לפנות את הרובע. כדי למנוע עריקת תושבים, הטילה ההגנה עוצר פנימי ברובע כל אימת שהגיעה שיירה בריטית לשער-ציון.

30 בדצמבר. אנשי אצ"ל מוסווים כערבים חדרו ליפו, השליכו פצצה לבית-קפה ערבי. יום קודם עשה כוח אצ"ל ניסיון פריצה כושל ליפו דרך הים.

31 בדצמבר. בחיפה, ארבע מחלקות מהגדוד הראשון של הפלמ"ח ושתי מחלקות חי"ש – כוח של 170 לוחמים – יצאו עם שחר מיגור לפעולת תגמול כנגד הכפר בלד-א-שייך, שרבים מתושביו נמנו על עובדי בתי-הזיקוק. הפקודה היתה "להרוג מקסימום גברים", אך להימנע מהריגת נשים וילדים. הכוח התגלה בפאתי הכפר ופרץ פנימה תחת אש. למעלה מ-60 מתושבי הכפר נהרגו בפעולה, ביניהם נשים וילדים. התוקפים עברו מבית לבית, שלפו את הגברים החוצה וירו בהם למוות. לכוח היהודי היו 3 הרוגים, לוחם פלמ"ח ושני מפקדי חי"ש. על שם אחד מהם, חנן זלינגר, נקרא הישוב תל-חנן, שנבנה על חורבות בלד-א-שייך, שנה לאחר מכן.

מפקדת ההגנה בתל-אביב יזמה התקפה על הכפר סלמה. לצורך זה רוכז כוח של 250 לוחמים – יחידות מהגדוד הרביעי של הפלמ"ח, כוח שהורכבה ממפקדים וחיילים מחטיבת "גבעתי, שהיתה בשלבי הקמה, ומחטיבת "קרייתי". היה זה מבצע ראשון בסוגו, כיוון שהיה מיועד לכיבושו של כפר ערבי וגם בהיקפו ובתכנונו חרג מן הדפוסים המקובלים עד כה. על פי התכנון הרעשה של מרגמות "3 היתה צריכה להקדים את ההתקפה; אך הצעה זו נפסלה על ידי הרמ"א גלילי, מחשש שתגרום לקורבנות רבים בקרב האזרחים תושבי הכפר. ההתקפה הסתיימה בכישלון בשל טעות בניווט שמנעה ממחצית הכוח להיכנס לפעולה.

הקמת חטיבות השדה של ההגנה. "פקודת המבנה הארצי", שהניחה את היסוד להקמת חטיבות חיל-השדה של ההגנה, עברה שינויים מהירים בלחץ האירועים והתפתחות מצב המלחמה שפרצה למחרת ההכרעה המדינית בזירת או"ם, ב-29 בנובמבר 1947. על פי התפיסה המקורית, החטיבה היתה אמורה לשמש יחידה מנהלתית, בעוד שיחידת השדה המבצעית היא הגדוד. בתנאי המלחמה התברר מהר כי ההבחנה בין הפונקציה המנהלית לבין הפונקציה המבצעית אינה ישימה לגבי החטיבה. מצד אחד, נאלצו מפקדות החטיבות החדשות להקצות כוחות ואמצעים למשימות הגנה מקומיות או לתגבור נקודות תורפה במערך ההגנה של הישוב או לאבטחת התנועה בדרכים; מצד שני, התחזקה ההכרה כי לשם ריכוז כוח לצורך הכרעה בגזרה רחבה יותר, יש צורך בהפעלה מבצעית של כוח בסדר גודל של חטיבה. כאשר הגיעה שעתו של "מבצע נחשון" נמצא כי לרשות הפיקוד העליון אין כח חטיבתי מגובש, משום שכל חטיבות ההגנה, בכלל זה הפלמ"ח, רתוקות למשימות הגנה רבות ומפוצלות במרחביהן. את כוח המשימה של "מבצע נחשון" היה הכרח להרכיב משלוש חטיבות מתהוות – גבעתי, קרייתי ואלכסנדרוני – ולצרף אליהן גדוד של הפלמ"ח ויחידות נוספות. "מבצע הראל", שבא בעקבותיו, כבר נמסר לאחריותן של שני גדודי פלמ"ח, שתוך כדי המבצע גובשו לחטיבת פלמ"ח חדשה, היא חטיבת "הראל". הפלמ"ח היה הראשון שגייס גיוס מלא את כל אנשי המילואים שלו והרחיב במהירות את שורות לוחמיו. החטיבה הראשונה שהוקמה במסגרת הפלמ"ח היתה חטיבת הנגב. זו נוצרה על רקע ניתוקם של ישוב הנגב והצורך באבטחת קו המים אליהם. צורת התהוותה של חטיבת הנגב היתה אופיינית לזו של רוב חטיבות הפלמ"ח וההגנה. תחילה הורד לנגב הגדוד השני של הפלמ"ח; זה אמור היה לשמש גרעין להקמת החטיבה החדשה. מן הגדוד נלקחה פלוגה ב' והיא שימשה גרעין ליצירת גדוד חדש – הגדוד השביעי של הפלמ"ח. אל הגדוד החדש הועברו מפקדים מכל הגדודים האחרים של הפלמ"ח. במרס 1948 כבר היו לחטיבת הנגב שני גדודים בתקן חסר. במאי 1948, לקראת הפלישה המצרית מדרום, הועברו אליה שני הגדודים החדשים שנוספו לפלמ"ח – הגדוד השמיני שהוקם  באפריל מן הגיוסים המיוחדים של הכשרות-הנוער והמעפילים, שהתנדבו לשירות כבר במחנות קפריסין; הגדוד התשיעי שהוקם בחופזה, ממש ערב הפלישה, כיחידת קומנדו ממונעת על 35 ג'יפים נושאי-מקלעים. חטיבת "הראל" גובשה, כאמור, לאחר מבצעי "נחשון" ו"הראל" מן הגדוד הרביעי ("הפורצים"), הגדוד החמישי והגדוד הששי (שסבל אבדות כבדות בליווי השיירות ואבטחת התחבורה לירושלים). החטיבה השלישית, "יפתח", גובשה מן הגדודים הראשון והשלישי, תוך כדי "מבצע יפתח", שהביא לכיבושו של הגליל המזרחי בראשית מאי 1948.

חטיבת "גבעתי" נועדה על פי "פקודת המבנה הארצי" להכיל חמישה גדודים ולמלא את משימות ההגנה המרחבית באזור תל-אביב. הקמת גדודי החטיבה התנהלה בעצלתיים בשל ריבוי משימות ההגנה המקומית ואבטחת הדרך לירושלים בקטע שעד חולדה ושער-הגיא. כמו כן נדרשה החטיבה תדיר לשגר תגבורות ניכרות לנגב ולירושלים. הפיקוד העליון הניח כי החטיבה תוכל תמיד למלא את שורותיה על ידי גיוס חדש מתוך מאגר כוח-האדם הגדול של תל-אביב. כל הפעילות הקרבית בחודשים ינואר-אפריל, במרחב תל-אביב ודרום השפלה, עד הקיבוצים גת וגלאון, בוצעה על ידי יחידות חי"ש שהשתייכו לחטיבת "גבעתי". רק בסוף אפריל הופיעה גבעתי ככוח משימה חטיבתי מגובש, בצד שתי חטיבות נוספות – "קרייתי" ו"אלכסנדרוני".

הקמת חטיבת "קרייתי" היתה כרוכה בניתוקה של חטיבת "גבעתי" ממחוז תל-אביב, כדי לפנות אותה למשימות הגנת המרחב הדרומי. שתי החטיבות החדשות נועדו לשמש חטיבות עירוניות – "קרייתי" בתל-אביב ו"כרמלי" בחיפה. בתכנון המקורי נאמר שחיפה תשתייך לחטיבת הצפון ("לבנוני") ותל-אביב לחטיבת הדרום ("גבעתי"). לירושלים הקצה התכנון חטיבה מקומית, "עציוני", שבאחריותה גם מפעלי ים-המלח, גוש עציון והישובים המבודדים מצפון לעיר. בחיפה פוצלה חטיבת "לבנוני" לשתי חטיבות – "גולני" ו"כרמלי".

חטיבת "אלכסנדרוני" נועדה לשמש כחטיבת המרחב התיכון. תחום פעולתה הקיף את גוש ההתיישבות היהודית הצפופה בשרון – מצפון לתל-אביב ועד מורדות רכס הכרמל. בראשה הוצב דן אפשטיין (אבן), יוצא הבריגדה היהודית, והיא נבנתה כולה במתכונת הצבא הבריטי; דפוסיה הארגוניים והלוגיסטים שימשו דוגמה לכל החטיבות האחרות.

גח"ל (גיוס חוץ-לארץ). הרעיון לגייס כוח-אדם לוחם מקרב הצעירים המתעתדים לעלות לארץ במסגרת עלייה ב' נבט, עם פרוץ הקרבות בארץ, במטה ההגנה באירופה. נחום קרמר (שדמי), מפקד ההגנה באירופה, יזם ב-27 בדצמבר 1947 כנס של פעילים העוסקים בבריחה ובהעפלה והציע להתרכז במאמץ לגייס 20,000 צעירים, שיקבלו עדיפות בתור לעלייה ארצה ויצטרפו שם מיד להגנה. הצעה זו לא עוררה התלהבות בקרב הפעילים, ורק בפברואר 1948 התעורר הפיקוד העליון בארץ והורה למטה ההגנה באירופה להתרכז בגיוסם והכשרתם הצבאית של צעירים מועמדים לעלייה. בסוף פברואר 1948 התכנסו בפאריס חברי המשלחות הארצישראליות ונציגי תנועת הנוער החלוצית והחליטו לקרוא לכל צעיר וצעירה בגילים 32-17 "לנכונות לעלייה מיידית מאורגנת ומאומנת לארץ-ישראל". נקבעו מכסות גיוס לכל ארצות אירופה. קרמר חזר לאירופה והחל לארגן את פעולת הגיוס. הוקמו ועדות גיוס מקומיות, שהקיפו עשרות ארצות באירופה, באמריקה הצפונית והדרומית ובצפון-אפריקה. המגויסים רוכזו במחנות מעבר בהם קיבלו אימון ראשוני, משך שבועיים עד חודש ימים. ממחנות המעבר הועברו האנשים לבסיסי העפלה – האחד באזור מרסי בדרום צרפת והשני באיטליה. שמונה מחנות אימונים הוקמו בכל אחת משתי הארצות. כל מחזור אימונים הקיף כ-1,000 איש. אלה מבין המתגייסים שהיו בעלי הכשרה צבאית קודמת הובדלו משאר המתגייסים ונשלחו לארץ בהקדם האפשרי. בחודשים מרס-יולי 1948 יצאו את הבסיס במרסי 7,467 מגויסים, ומאיטליה יצאו 2,646 מגויסים. מארצות הדנובה והבלקן יצאו 2,826 מגויסים. כשעברו הבסיסים לרשות צה"ל עוד היו בהם 4,300 מגויסים שציפו לתורם. תנועת גח"ל הקיפה עד קום המדינה כ-20,000 איש. רוב המגויסים שעלו על אניות ההעפלה נלכדו על ידי הבריטים והועברו לקפריסין; שם המשיכו את אימוניהם והצטרפו ליחידות ההגנה ולצה"ל מיד עם בואם לארץ.

מח"ל (מתנדבי חוץ-לארץ). ראשוני המתנדבים לעזרת היישוב במלחמת העצמאות באו מקרב היהודים האמריקנים שהתנדבו לשרת בספינות המעפילים. בתחילת 1948 הוקם בארצות-הברית משרד – Land and Labor for Palestine – בראשות מייג'ור ולסלי אהרן, מקציני הבריגדה היהודית. אנשי המשרד חיפשו אחר בעלי מקצוע למיניהם, שיכלו לסייע למאמ המלחמה. משך חודשי פעילותו, עד סוף 1948, גייס המשרד כ-1,500 איש, אזרחי ארצות-הברית וקנדה. משרדים דומים פעלו גם בבריטניה, בצרפת, בארצות השפלה, בסקנדינביה, באמריקה הלטינית, בדרום-אפריקה. המשרד בדרום-אפריקה פעל בגלוי ונקרא "הליגה למען ההגנה". בראשו עמדו קצינים יהודים ששירתו במלחמת-העולם השנייה ובמסגרתו נרשמו כ-3,000 מתנדבים.. ראשוני המתנדבים הגיעו לארץ באפריל 1948. רובם הגיעו לאחר הכרזת המדינה. הקבוצה הגדולה ביותר של המתנדבים הגיעה מדרום-אפריקה. אנשי מח"ל רוכזו במחנה מיוחד בתל-ליטוינסקי. תרומתם העיקרית היתה להנחת היסודות לחיל-האוויר הישראלי. אך גם בכל החילות המקצועיים – חיל-הים, חיל הקשר, חיל הרפואה, חיל התותחנים. תרומות אלה באו לכלל ביטוי מובהק רק לאחר הקמת המדינה והמעבר מההגנה לצה"ל.