ינו 132015
 

ינואר

2 בינואר. בן-גוריון נפגש עם שר המושבות, קריץ' ג'ונס, ואנשיו. בן-גוריון דיווח בגילוי לב על תוצאות הקונגרס ועל הסיבות שגרמו לדעתו לנפילת וייצמן. קריץ' ג'ונס גילה עניין רב בהערכות הציונית החדשה וחזר לשאלה העיקרית שהטרידה את הבריטים – הסירוב הציוני להשתתף בוועידה. בן-גוריון הצביע על היתרון הגלום בשיחות בלתי רשמיות, שבהן ניתן לברר מראש את גבולות ההסכמה האפשרית. בן-גוריון הבהיר עם זאת כי אם הבריטים יהיו מוכנים לקיים באמונה את המנדט – "לא נתנגד לכך; אבל אם לא – תקום מדינה יהודית; ואם אינכם רוצים גם בזאת – תעזבו את הארץ". שר המושבות טען שהממשלה אינה יכולה לשנות את מדיניותה הנוכחית קודם לוועידה. בדיווח לסילבר, כתב בן-גוריון כי קיבל את הרושם שהבריטים מוכנים לנטוש את תכנית מוריסון ולשרטט איזו שהיא תכנית חדשה.

8 בינואר. בן-גוריון הוזמן לפגישה שנייה עם שר המושבות. קריץ' ג'ונס שכנע את בווין ואטלי לקבל את ההצעה הציונית לקיים שיחות "פרטיות" במקביל לוועידה שיקיימו הבריטים עם הערבים והוא דיווח על כך לבן-גוריון.

10 בינואר. בן-גוריון הגיע לארץ לאחר היעדרות של עשרה חודשים. בישיבות ההנהלה ומוסדות מפא"י, הסביר את מהלכי הקונגרס והשקיע מאמץ בהוקעת גילויי הטרור בארץ והסברת הנזק הנגרם על ידם במערכה הבינלאומית שבה נתונה הציונות.

17 בינואר. בשיחה עם הנציב העליון, תקף בן-גוריון את הטרור והודיע כי הישוב נערך בימים אלה "לשים קץ לדבר". הנציב חזר על הדרישה לדכא את הטרור ולהפסיק או למצער להשעות את העלייה הבלתי-חוקית עד לסיום השיחות בלונדון. בן-גוריון הדגיש את השאיפה היהודית לשקם את היחסים עם בריטניה.

29 בינואר. פגישה ראשונה במסגרת השיחות הבלתי-פורמליות בין נציגי הסוכנות היהודית לבין שר החוץ בווין ושר המושבות קריץ' ג'ונס ועוזריהם. השיחה התקיימת במשרד המושבות ובצד הציוני השתתפו חברי ההנהלה בן-גוריון, שרתוק, גולדמן, ברודצקי, לוקר וניומן, וכן במעמד מומחים ועוזרים – לינטון, אבא אבן, הורוביץ ורוזן. קריץ' ג'ונס פתח והסביר כי מטרת השיחה לבדוק אם ניתן למצוא בסיס להבנה יהודית-ערבית במסגרת של ארץ בלתי מחולקת, כיוון שהערבים מתנגדים בכל תוקף לתכנית חלוקה וגם אינם מקבלים את תכנית מוריסון. בן-גוריון בתשובתו, אמר: "באנו הנה לשתי מטרות: א) להבטיח תקומתנו הלאומית, ביטחוננו ועצמאותנו במולדת שלנו;  ב) לחדש את הידידות היהודית-בריטית." הוא ציין כי נקבל תכנית למדינה בת-קיימא בחלק מספיק של ארץ-ישראל אם תבוא מצד בריטניה; אך הפתרון הצודק והאפשרי בעיני הציונים הוא "שכל מערב ארץ-ישראל יהיה מדינה יהודית". בווין טען כי חלוקה משמעה הקמת מדינה ערבית שלא תהיה בת-קיימא והערבים גם חוששים מהתפשטות יהודית מעבר לגבולות הארץ. בכל חלוקה יימצאו למעלה מחצי מיליון ערבים בשטח המדינה היהודית. בריטניה לא תוכל להשיב את פני הערבים ריקם. חלוקה צריכה אישור או"ם, ואין זה סביר שאישור כזה יינתן. בווין סיכם כי הוא אינו מוכן לנהל משא-ומתן על הבסיס שהציע בן-גוריון והוא מחכה להצעה סבירה יותר. הוא אינו מאמין שהארץ יכולה לקלוט 1,200,000 יהודים שעליהם דיבר בן-גוריון. שני השרים הבריטיים דיברו על יתרונות תכנית החלוקה האזורית (תכנית מוריסון), ובן-גוריון שאל: "האם הממשלה מוציאה מכלל אפשרות המשך המנדט?" בווין השיב כי "צורה זו של ממשל שוב אינה אפשרית". השרים הבריטים ביקשו שהציונים יגישו את התנגדויותיהם בכתב ואת שרטוט קווי החלוקה המוצעים על ידם.

פברואר

3 בפברואר. ישיבה שניה במסגרת הפגישות הבלתי-פורמליות התקיימה במשרד המושבות. אל הנציגות הציונית הצטרף יצחק גרינבוים. קריץ' ג'ונס הקשה ושאל כיצד נתן ליישב בין עקרונות הדמוקרטיה שדעת הקהל העולמית דורשת לבין העובדה "שמספר הערבים עולה על מספר היהודים בארץ-ישראל כדי פעמיים וחצי". בן-גוריון השיב כי "אם ירצו הבריטים להמשיך במנדט חמש שנים נוספות, יוכלו היהודים להכפיל את יכולת הקליטה הכלכלית של הארץ על ידי עלייה ופיתוח". בווין הרחיב את הדיבור על היתרונות השמורים לדעתו לתכנית המדינה האחידה (תכנית מוריסון). הוא חזר והשמיע ביקורת על העמדה היהודית שאינה מתחשבת בזולתה. בריטניה לא תכפה פתרון על הערבים וגם לא על היהודים; במקרה כזה היא תעדיף לצאת את הארץ: "לא ניכנס לסכסוך לא עם האוכלוסיה המקומית ולא עם ארצות-הברית; נעדיף למסור זאת לגוף בינלאומי ולהודיע כי נכשלנו בניסיוננו לפתור את הבעיה. הוא הבטיח להעביר לציונים הצעות בריטיות חדשות תוך 24 שעות.

6 בפברואר. שר המושבות הודיע בפרלמנט על כוונתה של ממשלת המנדט לנקוט בצעדים נגד הטרור בארץ ולביטחונם של הבריטים הנמצאים בארץ, ונוכח ההערה כי אין סיכויים מעודדים לשיתוף פעולה מצד היישוב.

בפגישה שלישית, שהתקיימה במשרד המושבות, עדיין לא הציגו השרים הבריטיים הצעה כתובה. דוד הורוביץ הרצה על אפשרויות הפיתוח בארץ ומקורות המימון לכך. הנגב הצפוני הוצג כשטח הפיתוח העיקרי, שבו ניתן יהיה ליישב אנשים רבים. בן-גוריון חזר והדגיש את עקרון חופש העלייה וחופש ההתיישבות בכל חלקי הארץ, אלא אם כן יוסכם על תכנית חלוקה. הדוברים הציוניים הכחישו את הטענות בדבר נישול הערבים או פגיעה באפשרויות הקיום שלהם. ההתפתחות הציונית לא גרעה כי אם הוסיפה לרמת החיים של האוכלוסייה הערבית. "בשטח שבו ישלטו היהודים לא תהיה אפליה", טען בן-גוריון, "היוצא מן הכלל האחד יהיה ההגירה לארץ אשר תישמר ליהודים בלבד". בסיום הדיון התלונן בווין כי אין לו מושג מה מציעים היהודים. לוקר השיב: אין לנו מושג מה אתם מציעים. בווין אמר: אנחנו מציעים את תכנית מוריסון. הדוברים הציוניים אמרו כי לא ראו את התכנית. שר מושבות הבטיח כי הצעת הממשלה תופץ בהקדם בין משתתפי הדיון.

8 בפברואר. ההצעות הבריטיות החדשות, שהוגדרו כ"תכנית בווין" הוגשו לציונים. בתכנית החדשה נשמר הבסיס של חלוקה לקנטונים, יהודים וערבים, לתקופה של ארבע שנים, שלאחריה תיקרא אספה מייסדת ואם יושג בה הסכם בין רוב הנציגים היהודים ורוב הנציגים הערבים תוקם מדינה עצמאית. אם לא יושג הסכם, יובאו ההצעות השונות להכרעת מועצת הביטחון של האומות-המאוחדות. התכנית דיברה גם על עליית 96,000 יהודים במשך שנתיים (4,000 בחודש).

10 בפברואר. פגישה רביעית במשרד המושבות הוקדשה לדיון בהצעות הבריטיות שהוגשה למשלחת הציונית יום קודם לכן. בן-גוריון הודיע כי הודיע כי הציונים דוחים את התכנית החדשה. היא מהווה נסיגה אף מתכנית מוריסון בכמה וכמה נקודות חשובות; זו חזרה לספר הלבן, ובסופו של דבר היא תביא למדינה ערבית שתקום בתום חמש שנים עם מיעוט יהודי של 700,000 נפש. בווין טען שהתכנית החדשה מהווה ניסיון ללכת לקראת היהודים מבלי להקריב את הערבים. קריץ' ג'ונס טען כי אם היהודים מתעקשים על ריבונות כי אז ברור שאין מקום לפשרה. בווין ביקש מנציגי הסוכנות להגיש תכנית המפרטת כיצד נראית המדינה בת-קיימא שעליה הם מדברים. הבריטים מצדם יציגו את מפת האזורים על פי תכנית מוריסון.

12 בפברואר. פגישה שלא מן המניין במשרד המושבות. בפגישה השתתפו בן-גוריון, שרתוק ודוד הורוביץ; בצד הבריטי מזכיר הממשלה נורמן ברוק, הרולד בילי ממשרד החוץ ודגלס הריס ממשרד המושבות. בפגישה זו פרו הפקידים הבריטים את מפת תכנית מוריסון, שכבר היתה מוכרת לציונים. בן-גוריון התבקש להראות את מתווה המפה של המדינה היהודית על פי התפיסה הציונית. בן-גוריון התווה את הקווים בתנועת אצבע, והיא דמתה לגבולות הסכמי שביתת הנשק (הקו הירוק) שנוצרו לאחר מלחמת העצמאות.

בן-גוריון ביקש להיפגש עם בווין ובשיחה שהתקיימה למחרת היום (13 בפברואר) ניסה לברר לעומק את יחסי בריטניה והציונות ואת האינטרס הבריטי המיוחד בארץ-ישראל. בווין הכחיש שיש לבריטים אינטרסים בארץ-ישראל. "אין לנו צורך בה, אף לא צורך אסטרטגי. – – – האינטרס שלנו הוא – שיהיה שלום במזרח התיכון". בן-גוריון ניסה לדבר על "שותפות של אינטרסים ואידיאלים", גם אם מדובר בשותפות של עם קטן עם מעצמה עולמית גדולה. בווין שיסע אותו: "אינני רוצה שבריטניה הגדולה תנהל מדיניות של מעצמה עולמית.". בן-גוריון חזר והדגיש את החשיבות החיונית שיש לכך שבריטניה הגדולה לא תיחלש, והאינטרס הציוני הוא לספק את הצרכים הלגיטימיים של אנגליה באזור. בוין התלונן על הרגשות האנטי-בריטיים האיומים בקרב יהדות ארצות-הברית והתעמולה החריפה המתנהלת נגד בריטניה. מול טענתו של בן-גוריון שהתכנית הבריטית מסגירה 700,000 יהודים לשלטון ערבי, טען בווין כי לפי תכנית החלוקה שהציג בן-גוריון 600,000 ערבים יהיו תחת שלטון יהודי. בן-גוריון השיב כי יש הבדל גדול בין שלטון ערבי לשלטון יהודי מבחינת ערכי הדמוקרטיה והמחויבות להם. בווין שב והאשים את היהודים, שהם לעולם אינם אומרים מה באמת הם רוצים: "תצטרכו לומר לאו"ם מה אתם רוצים, מהי החלוקה שלכם." בווין שב והאשים את האמריקנים ביצירת הסבך. הם לוחצים על הבריטים אך אינם מוכנים להגיש עזרה של ממש. "הכל בגלל הבחירות שלהם". בן-גוריון הביע ביטחונו כי דעת הקהל העולמית תתקומם על תכנית למשטר נאמנות שיסגיר את המיעוט היהודי בידי הרוב הערבי. בווין ביטא התנגדות אישית לספר הלבן והגדיר אותו כ"שגיאה". הבריטים יתמכו באו"ם רק בהצעה שתזכה להסכמת היהודים והערבים. תכנית החלוקה תגרום מיד למלחמה. בן-גוריון חלק על ההערכה שמדינות ערב ייזמו מלחמה על סוגיה זו. בן-גוריון שב והציג בפני בווין את מפת החלוקה כפי ששורטטה בפגישה עם פקידי משרד החוץ ומשרד המושבות.

ניסיון נוסף של בווין להחיות את שיחות לונדון בהשתתפות הערבים והיהודים לא נשא פרי. גם הערבים דחו את תכנית הממשלה וחזרו על התביעה להעניק עצמאות מיידית לתושבי הארץ, להפסיק את העלייה היהודית ולהגן על הקרקעות הערביים.

בן-גוריון נפגש עם קולונל סטנלי אוליבר, שכיהן כשר המושבות בממשלת צ'רצ'יל בשנים

1945-1944 ונחשב ידיד מובהק של הציונות. ממנו למד כי צ'רצ'יל מתנגד לתכנית חלוקה בארץ-ישראל.

13 בפברואר. פגישה חמישית במשרד המושבות, אחרונה בסדרת השיחות הלא-רשמיות בין הממשלה לבין הנציגות הציונית. שר המושבות פתח ואמר כי זו עשויה להיות הפגישה האחרונה. הוא חזר על הטענה הבריטית כי הציונים לא הגישו כל הצעה. בן-גוריון הכחיש טענה זו: "הצענו שלוש: א)  שכל ארץ-ישראל תהיה מדינה יהודית;  ב)  לחילופין, אם הדבר לא יימצא אפשרי, שהמנדט ינוהל כפי שהיה לפני 1937;  ג)  אם תוצע לנו מדינה בת-קיימא בשטח מתאים של ארץ-ישראל, נהיה מוכנים לדון עליה."

הבריטים טענו כי לא קיבלו הצעה כזו על מפה (בן-גוריון הקפיד לא לשרטט מפה כזו בפועל, אלא הצביע על גבולות אפשריים בתנועת אצבע על גבי מפת ארץ-ישראל). בווין שאל אם אפשר להתייחס לכך כאל הצעה רשמית? בן-גוריון אישר זאת. עם זאת הוסיף כי גם המשך המנדט במתכונתו המקורית מקובל על הציונים. "אילו הצהירה הממשלה על נכונות לנהל את המנדט בתנאים כאלה שיאפשרו ליהודים להיות לרוב, נהיה מוכנים להימנע מלעורר את שאלת סיומו של שלטון המנדט. אם דבר זה אינו ניתן עכשיו – – – נהיה מוכנים לדון על מדינה יהודית בארץ-ישראל מחולקת", אמר בן-גוריון.

הדיון נמשך והתפתל עד שחזר לתכנית החלוקה. בווין שב וטען כי המפה שצייר בן-גוריון אינה מותירה לערבים מדינה בת-קיימא. "הגעתי למסקנה כי עלינו לוותר על המנדט ולהניח לאומות-המאוחדות ליישב את הבעיה". קריץ' ג'ונס הודיע על סיום השיחות. הממשלה תקבל החלטה.

14 בפברואר.  בישיבת הקבינט הבריטי התקבלה הצעתו של בווין למסור את בעיית ארץ-ישראל לאו"ם.

בן-גוריון שלח לבווין במכתב את סיכום ההצעות הציוניות, כפי שעלו בפגישה האחרונה בין הצוות הבריטי והצוות הציוני. הפיכתה של ארץ-ישראל למדינה יהודית היא בלתי אפשרית, כתב בן-גוריון, כי היהודים הם עדיין מיעוט. "הסידור המיידי האפשרי היחיד, שיש בו יסוד של סופיות, הוא הקמת שתי מדינות, אחת יהודית ואחת ערבית (או צירוף השטח הערבי לעבר-הירדן)", כתב בן-גוריון. "כל הדיבורים אודות מלחמה שתבוא כתוצאה מהקמת מדינה יהודית הם חסרי יסוד לחלוטין", הוסיף. לאחר מעשה הערבים ישלימו עם המעשה וישררו באזור כולו יחסי שיתוף פעולה שיביאו לו רווחה וקדמה. בסיומו של המכתב כתב: "אנו רואים בשמירת מעמדה של אנגליה בעולם בכללו ובמיוחד בחלק שבו אנו בונים את עתידנו – אינטרס חיוני שלנו."

19 בפברואר. פגישה במשרד המושבות עם שר המושבות. במשלחת הציונית ארבעה חברי הנהלה  – בן-גוריון, גולדמן, שרתוק ולוקר. בן-גוריון ביקש לדון בהסדר לגבי תקופת הביניים עד לקבלת החלטה באו"ם, שלדעת בן-גוריון היא עשויה להימשך שנים. ההנהלה הציונית ביקשה להבטיח שלא ישתרר קיפאון ממושך בנושאי העלייה וחוקי הקרקע. הועלתה שוב האפשרות לחזור אל המנדט ואולם קריץ' ג'ונס הביע ספק אם ניתן לחזור לשנת 1937. "הרבה דברים קרו מאז". מכל מקום הבטיח להתייעץ עם עמיתיו לגבי תקופת הביניים.

25 בפברואר. בנאום בפרלמנט תקף בווין את מדיניות הנשיא האמריקני שחיבל בסיכוי להגיע להסדר מניח את הדעת, ברגע שהעלה את תכנית 100,000 הסרטיפיקטים. יהודי ניו-יורק השתלטו על הסוכנות היהודית והם שמנעו את הליכה היהודית לועידת לונדון.

בהודעה שפרסמה הסוכנות היהודית נאמר, כי אם ממשלת בריטניה החליטה להעביר את שאלת ארץ-ישראל לאו"ם, היא חייבת לבוא לשם עם המנדט המקורי, כפי שהיה עד 1937 ולקיים אותו משך תקופת הביניים עד להכרעה באו"ם. עד לרגע האחרון לא האמינו המנהיגים הציוניים כי בריטניה אכן תמשוך ידה מארץ-ישראל ונטו לפרש את המהלך הבריטי כצעד תכסיסי מחושב המיועד להשיג מנדט מחודש מן האו"ם שיעניק לבריטניה יד חופשית יותר בארץ-ישראל.

מרס

12 במרס. המלחמה הקרה בין שתי מעצמות-העל מגיעה לשיא חדש. נשיא ארצות-הברית, טרומן, מכריז על עיקרון חדש שיעצב את מדיניות החוץ והביטחון של ארצות-הברית ("דוקטרינת טרומן"): "תוקפנות המסכנת את השלום בכל מקום שהוא, בין במישרין בין בעקיפין, יש בה משום סכנה לביטחון ארצות-הברית". משמעות ההכרזה היתה, שארצות-הברית לא תניח לברית-המועצות להרחיב את שליטתה מעבר לתחומים שהסתמנו עם סיום מלחמת העולם השנייה. לאמתו של דבר, הכרזתו של טרומן באה בעקבות שני מברקים דרמטיים ששיגר שר החוץ הבריטי, בווין, אל מזכיר המדינה, ג'ורג' מרשל, בשבוע האחרון של חודש פברואר, ובהם טען כי בשל מצבה הכלכלי הקשה של בריטניה, היא לא תוכל לשאת בנטל הסיוע ליוון הנתונה במלחמת אזרחים קשה והמיועד למנוע נפילתה בידי הקומוניסטים והצטרפותה לגוש הסובייטי. כמו כן אין בכוחה של בריטניה להעניק לתורכיה את הסיוע הכלכלי והצבאי הדרוש לה כדי לעמוד בלחץ הרוסי. בווין הזמין את האמריקנים ליטול עליהם את האחריות לביטחונן של מדינות האזור. ב-27 בפברואר זימן טרומן לבית הלבן את ראשי הקונגרס. מרשל הרצה בפניהם את תוכן מברקיו של בווין. הוא קבע כי קיימת תכנית השתלטות גלובלית של ברית-המועצות ודרש החלטה מהירה נוכח האיום הרוסי המסכן את עתיד העולם החופשי. ה"ניו-יורק טיימס" הגדיר את המהלך כ"קץ הבדלנות של ארצות-הברית בזירה הבינלאומית ופתיחת תקופה חדשה של אחריות אמריקנית בהיקף עולמי". טרומן עצמו הגדיר את החלטתו כ"גדולה ביותר שעמדה אי פעם בפני איזה נשיא שהוא בתולדות האומה האמריקנית".

בהנהלה הציונית החלו תוהים מה יכולות להיות השלכות הדוקטרינה האמריקנית החדשה על המאבק הציוני ועל הנכונות האמריקנית לתמוך במאבק זה.

אפריל

2 באפריל. ממשלת בריטניה פנתה למזכיר הכללי של האו"ם בבקשה להציב את "שאלת ארץ-ישראל" (The Palestine Question) על סדר היום של כינוס העצרת הקרוב (ספטמבר). כמו כן הציעה הממשלה להקים מבעוד מועד ועדה שתבחן את הסוגיה ותכשיר את הקרקע לדיון המכריע. פרוצדורה זו הוסכמה בין הבריטים לבין מזכיר האו"ם טריגווה לי. לצורך זה יזמן המזכיר מושב מיוחד של העצרת הכללית כדי למנות את הוועדה המיוחדת.

בניו-יורק הוקם מטה מיוחד של הסוכנות היהודית, בראשותו של סילבר. גם שרתוק, בתפקידו כראש המחלקה המדינית בירושלים, עבר לניו-יורק. כמנהל המשרד המדיני בני-יורק התמנה ארתור לוריא. גם נוכחותו של נחום גולדמן נחשבה חיונית בניו-יורק. סילבר הטיל עליה וטו; אך נעתר לבקשתו המיוחדת של בן-גוריון והסיר את התנגדותו. ליד המשלחת היהודית שימש ד"ר יעקב רובינסון, מומחה בעל מוניטין למשפט הבינלאומי. כיועצים וכעוזרים נוספים למשלחת מונו אליהו אפשטיין (אילת), ליונל גלבר ומשה טוב. אליהו אפשטיין ריכז את הקשרים עם המשלחת האמריקנית לאו"ם ומש טוב ריכז את הקשרים עם משלחות מדינות אמריקה הלטינית.

המאמץ הראשון היה להשיג לסוכנות היהודית זכות הופעה בפני המושב המיוחד. פניה זו נתקלה בהתנגדות תקיפה של הנציג הבריטי; אך גם המשלחת האמריקנית גילתה אדישות כלפי הדרישה היהודית. שר החוץ מרשל הצליח לשכנע את הנשיא לנקוט עמדה של ניטרליות בשלב זה של הדיון באו"ם. רוב פקידי משרד החוץ העוסקים בסוגיה נקטו עמדה אנטי-ציונית, אותה נימקו בנזק העלול להיגרם למדיניות החוץ האמריקנית כתוצאה מיצירת ניכור אצל הערבים, שאותו ינצלו הרוסים ללא ספק לצורך חדירה למזרח התיכון. התנהלותה של המשלחת האמריקנית באו"ם עוררה רוגז רב בדעת הקהל היהודית והכללית בארצות-הברית.

28 באפריל. נפתח כינוס המושב המיוחד של העצרת הכללית בפלאשינג מידו, ליד ניו-יורק. נציגי הסוכנות היהודית והוועד הערבי העליון נקראו להשתתף בישיבות הוועדה המדינית של העצרת, שלידיה הועבר הטיפול בשאלת ארץ-ישראל, בראשות הנציג הקנדי, לסטר פירסון. על סדר יומו של המושב המיוחד נמצא סעיף אחד בלבד: "הקמת ועדה מיוחדת וקביעת תפקידיה בהכנת הדיון בשאלת ארץ-ישראל במושב השני הרגיל של העצרת הכללית". כנשיא המושב שימש ד"ר אוסוואלדו אראניה, ראש משלחת ברזיל באו"ם. חמש המדינות הערביות החברות באו"ם דרשו להוסיף לסדר היום סעיף האומר: "סיום המנדט והכרזת עצמאותה של ארץ-ישראל". לאחר דיונים ממושכים דחתה העצרת את הדרישה הערבית, כיוון שהיא "קובעת מראש את גורל הנושא עודד לפני שנחקר". ברית-מועצות תמכה בהצעה הערבית ואילו הנציג הבריטי, סר אלכסנדר קאדוגן, פסל אותה.

30 באפריל. הפתעה רבתי נכונה הן למשלחות המערביות והן למשלחת הציונית, כאשר בדיון בוועדה הכללית של העצרת הכללית תמך אנדרי גרומיקו, סגן שר החוץ הסובייטי ונציגה הקבוע של ברית-המועצות באו"ם, בבקשת הארגונים היהודיים להופיע בפני העצרת.

מאי

המשלחת האמריקנית נסוגה מעמדתה השוללת הופעת ארגונים וגופים לא ממלכתיים לפני העצרת, אך בה בעת פנתה לגופים יהודיים לא-ציוניים ואנטי-ציוניים ועודדה אותם לבקש להופיע בפני העצרת. סילבר הזמין את נציגי כל הארגונים היהודיים הגדולים באמריקה – הקונגרס היהודי העולמי, אגודת-ישראל, הוועד היהודי האמריקני, הוועידה היהודית האמריקנית, בני-ברית, ועדת הפועלים היהודי – הציג בפניהם את תוכן הדרישות שיעלו נציגי הסוכנות היהודית בפני העצרת והפציר בהם להימנע מלבקש להופיע בפני העצרת. כל הארגונים נענו לפנייה הציונית. רק אגודת-ישראל התעקשה על זכותה להופיע, ולו גם כדי להפגין את אי הכרתה בסוכנות היהודית כמייצגת את העם היהודי כולו.

6 במאי. במסיבת עיתונאים תקף סילבר במלים חריפות את הממשל האמריקני המוכן "להקריב את יהודים כדי לזכות באהדת הערבים". דבריו עוררו רוגז רב בבית הלבן. אף על פי כן הורה הנשיא לראש המשלחת האמריקנית, אוסטן, לשנות את העמדה האמריקנית ולהסכים להופעת הנציגות היהודית בפני העצרת. גרומיקו הצטרף לעמדה האמריקנית והעצרת אישרה את הופעת הסוכנות היהודית והוועד הערבי העליון בפני הוועה המדינית של העצרת.

8 במאי. המשלחת הציונית הופיעה בפני הוועדה המדינית של המושב המיוחד של העצרת הכללית. סילבר הציג את העמדה הציונית במקום בן-גוריון, שאיחר להגיע מארץ-ישראל. לדעת הסוכנות היהודית הוועדה שתמונה לבדיקת שאלת ארץ-ישראל – א) תדרוש מן מממשלת בריטניה דין-וחשבון על ביצוע המנדט;  ב) תבקר בארץ-ישראל כדי לעמוד על הישגי היהודים והברכה שהביאו לתושבי הארץ;  ג) תחקור את אפשרויות הפיתוח הגלומות בארץ-ישראל;  ד) תחקור את סיבות אי-השקט וגילויי האלימות בארץ;  ה) תחקור את מצב העקורים היושבים במחנות באירופה. הוא תיאר את הטרגדיה היהודית במלחמת העולם השניה ואת סבלם המתמשך של השרידים המפלסים דרכם לארץ-ישראל והדגיש את העובדה שהעם היהודי התגייס כולו למאמץ המלחמה של בעלות-הברית.

המופתי, ממקום מושבו בקהיר, הורה תחילה לנציגי הוועד הערבי העליון לבטל את הופעתם בפני הוועדה, בשל איזו תקלה טכנית שעיכבה את שיגור ההזמנה לנציגי הוועד הערבי העליון; הוא חזר בו רק לאחר לחץ כבד שהופעל עליו מצד מזכיר הליגה הערבית. הטיעון שהציג הדובר הערבי  שלל את הזכות ההיסטורית שעליה מתבססים היהודים, כפר בטענה הציונית שהמפעל הציוני הביא רווחה לתושבי הארץ הערבים, האשים את הציונים בגזילת ארץ שאינה שלהם; הארץ פשוט שייכת לערבים.

12 במאי. שרתוק הופיע בפני הוועדה המדינית והגיב על שאלות שהוצגו בעקבות נאומו של סילבר. במהלך דבריו תקף את שיתוף הפעולה של המופתי עם הנאצים במלחמת העולם השנייה. הנציג הפלשתיני, אמיל גורי, ביקש את רשות הדיבור אחרי שרתוק וקרא: "מנין ליהודים הרשות לבחון ולבקר את מעשיו של מנהיג רוחני ערבי? האם יכולים דברים אלה להישמע מפיו של עם אשר צלב את מייסד הנצרות?"  דיבור זה קומם את כל הנוכחים בישיבה. לסטר פירסון, היו"ר, הפסיק את גורי והזהירו שלא לחזור על דברים ברוח זו, הנוגדת את עקרונות האו"ם.

הופעתו של בן-גוריון בפני הוועדה היתה רהוטה פחות מזו של סילבר ושרתוק ונשמעה בוטה מדי באוזני המשתתפים בישיבה. עם זאת, שלושת הדוברים הציוניים נמנעו מלהתייחס לפתרון של חלוקה ודיברו על מדינה החופפת את ארץ-ישראל כמות שהיא. הדוברים הערבים, לעומת זאת, לא השאירו מקום לספק כי הקמת מדינה יהודית תגרור מלחמה בין הערבים לבין היהודים.

בדיונים בין המעצמות הגדולות על הרכב הוועדה המיוחדת לעניין ארץ-ישראל הציעה ברית-המועצות כי הוועדה תורכב מנציגי המעצמות הגדולות. ארצות-הברית ובריטניה התנגדו להצעה. הרוסים הצטרפו אז להצעה האמריקנית שדיברה על ועדה של שבעה חברים – קנדה, הולנד, צ'כוסלובקיה, שבדיה, איראן פרו ואורוגוואי; הם ביקשו לצרף להרכב זה את יוגוסלביה; הבריטים ביקשו לצרף את הודו. להרכב מורחב זה הוסכם לצרף נציג נוסף של אמריקה הלטינית ובתמיכת הרוסים נבחרה גואטמלה.

במליאת העצרת תמך הרוב בהצעה למנות ועדה שחבריה יהיו נציגים של המדינות הקטנות והבלתי-מעורבות בסכסוך הארצישראלי. הרכב הוועדה אמור לשקף את החלוקה הגיאוגרפית של ארגון האומות המאוחדות. לוועדה המיוחדת של האו"ם לעניין ארץ-ישראל – אונסקו"פ (UNSCOP – United Nations Special Committee On Palestine ), נבחרו אחד-עשר חברים – קנדה, אוסטרליה, כמייצגות את חבר העמים הבריטי, צ'כוסלובקיה ויוגוסלביה, כמייצגות את מדינות מזרח-אירופה, שבדיה והולנד, כמייצגות את מערב-אירופה, הודו ואיראן, כמייצגות את אסיה, גואטמלה, פרו ואורוגוואי כמייצגות את אמריקה הלטינית.

13 במאי. בדיון על סמכויות אונסקו"פ הציעו משלחות ברית-המועצות והודו לכלול בכתב הסמכויות סעיף שיטיל על הוועדה לבדוק אפשרות "הקמת מדינה עצמאית ודמוקרטית בארץ-ישראל לאלתר". סעיף זה התואם את דרישות הערבים נדחה ברוב קולות המשלחות בעצרת.

תסכולם של הנציגים הערבים גבר כאשר המשלחות של נורבגיה ודרום-אפריקה הציעו לחקור גם את מצב העקורים היהודים באירופה. ליוזמה זאת הצטרפו נציגי גואטמלה ופנמה, שכדי לגייס תמיכה מרבית הציעו נוסח חדש האומר שעל הוועדה המיוחדת "לנהל את חקירותיה בארץ-ישראל ובכל מקום אחר שיש לו שייכות לנושא חקירותיה". הצעה זו עברה ברוב קולות, שבו נכללו גם ברית-המועצות וגרורותיה. הוועדה נדרשה להגיש דין-וחשבון לא יאוחר מ-1 בספטמבר 1947.

14 במאי. יום נעילת המושב המיוחד של העצרת הכללית. ראש משלחת ברית-המועצות, גרומיקו, נשא במסגרת נאומי הסיום החגיגיים נאום שנפל כפצצה באולם והכה הדים בעולם כולו. וכה אמר גרומיקו:

במלחמה האחרונה התנסה העם היהודי בסבל רב וייסורים יוצאים מגדר הרגיל. לא נגזים אם נאמר, שסבל וייסורים אלו הם בלתי-ניתנים לתיאור. קשה להביעם בסטטיסטיקה יבשה של מספר הקורבנות היהודיים של התוקפנים הפאשיסטים. בטריטוריות שבשליטת ההיטלריסטים הושמדו היהודים פיסית כמעט לחלוטין. מספרם הכולל של הנספים מקרב האוכלוסייה היהודית בידי התליינים הנאצים מוערך בששה מיליון. רק כמיליון וחצי יהודים שרדו במערב אירופה אחרי המלחמה. אם כי מספרים אלו נותנים מושג על מספרם של הקורבנות שהפילו התוקפנים הפאשיסטים בקרב העם היהודי, הם אינם נותנים שום מושג על הקשיים בהם נתקלו המוני היהודים אחרי המלחמה.

מרבים מבין השרידים היהודיים באירופה נשללו ארצות מולדתם, בתיהם, ואמצעי הקיום שלהם. מאות אלפי יהודים נודדים בארצות שונות באירופה בחיפוש אחר אמצעי קיום ומחסה. מספר רב מביניהם מצוי במחנות עקורים וממשיך לסבול מעוני ומחסור. ומחסורם הובא לתשומת לבנו בעיקר על ידי נציג הסוכנות היהודית, אותו שמענו בוועדה הראשונה.

ניתן לשאול אם לאור מצבם הקשה של מאות אלפי שרידי האוכלוסייה היהודית יוכל האו"ם להתעלם ממצבם של אנשים שנעקרו מארצותיהם ומבתיהם. האומות המאוחדות אינן יכולות ואינן רשאיות להתייחס למצב זה באדישות. וזאת כיוון שיחס זה אינו מתיישב עם העקרונות הנעלים, עליהם הוצהר במגילת האו"ם; מגילה המבטיחה הגנה על זכויות האדם ללא הבדל גזע דת ומין. הגיעה העת לסייע לאנשים אלה, לא במלים כי אם במעשים. חיוני להראות דאגה לצרכים הדחופים של עם, שהתנסה בסבל כה רב כתוצאה ממלחמה שהביא גרמניה ההיטלריסטית. זו חובתן של האומות המאוחדות.

לאור הצורך בדאגה לצורכי העם היהודי, המצוי ללא בית ולא אמצעי קיום, סבורה משלחת ברית-המועצות שבהקשר זה חיוני להסב את תשומת לב העצרת הכללית לנסיבות החשובות הבאות. ניסיון העבר, ובמיוחד מלחמת העולם השנייה, מלמד שלא היה ביכולתה של שום מדינה מערב-אירופית לספק לעם היהודי סיוע ראוי לשמו בהגנה על זכויותיו ועל עצם קיומו מפני אלימות ההיטלריסטים ובעלי בריתם. זוהי עובדה בלתי נעימה, אך למרבה הצער יש להודות בה כמו בכל עובדה אחרת. העובדה שלא היה ביכולתה של שום מדינה מערב-אירופית להבטיח הגנה על זכויותיו האלמנטריות של העם היהודי ולהגן עליהן מפני אלימות התליינים הפאשיסטיים מסבירה את שאיפת היהודים למדינה משלהם. יהיה זה בלתי צודק לא להתחשב בכך ולשלול את זכותו של העם היהודי להגשים שאיפה זו. יהיה זה בלתי מוצדק לשלול זכות זו מהעם היהודי, בייחוד לאור כל מה שעבר עליו בימי מלחמת העולם השנייה. – – –

גרומיקו הדגיש כי בארץ-ישראל שני עמים שלהם אינטרסים לגיטימיים. הפתרון הרצוי הוא "כינונה של מדינה עצמאית, דו-לאומית, דמוקרטית, הומוגנית, ערבית-יהודית" מדינה כזאת "חייבת להיות מושתתת על שוויון זכויות לאוכלוסיות היהודית והערבית"; אך אם נוכח הידרדרות היחסים בין היהודים לערבים יתברר שאי אפשר לבצע תוכנית זו, יהיה צורך לשקול חלוקה בין "שתי מדינות עצמאיות ואוטונומיות, אחת יהודית ואחת ערבית". פתרון זה, הדגיש גרומיקו, יהיה מוצדק, "רק אם יוכח שהיחסים בין האוכלוסייה היהודית לאוכלוסייה הערבית של פלשתינה הם כה רעים, עד כי בלתי ניתן יהיה לפשר ביניהם ולהבטיח דו-קיום בשלום בין הערבים ליהודים".

הדיפלומטים והמשקיפים המערביים וכמובן גם הציונים התקשו מאד לפענח את המפנה המדהים במדיניות הסובייטית כלפי הציונות, לאחר שלאורך כל השנים נקטה ברית-המועצות קו אנטי-ציוני וצדדה בערבים בסכסוך הארצישראלי. ההסבר הקלוש והלא-סביר שניתן אז ויש לו עדיין מהלכים בקרב ההיסטוריונים, הוא שהרוסים ביקשו לעקור את הבריטים מן המזרח התיכון וליצור מאחז סובייטי באזור.

העובדה המדהימה היתה שמרגע זה הונחה תשתית לשיתוף פעולה לא יזום ולא מכוון בסוגיה הארצישראלית, בין הרוסים לאמריקנים, וזאת דווקא בעיצומה של המלחמה הקרה ביניהם. בתהליך זה מילאו הנציגים הציוניים לא פעם תפקידי תיווך, שחרגו אף מן הסוגיה הארצישראלית, בעיקר ביזמת הרוסים, שביקשו להעביר מסרים או לעמוד על כוונות האמריקנים בסוגיות גלובליות. המדיניות האמריקנית כשלעצמה עדיין קרטעה בשל התנגדות משרד החוץ האמריקני, בראשות מרשל, לקו הפרו-ציוני העלול להזיק לאינטרסים האמריקנים במזרח התיכון.

רק עתה חדרה ההבנה להנהגה הציונית כי דווקא העברת הבעיה לזירת או"ם, שממנה חששה ההנהגה כל כך, אפשרה את פריצת הדרך שקיוו להשיג בשיחות עם הבריטים, וללא הצלחה.

26 במאי. אלינור רוזבלט שיגרה מכתב למזכיר המדינה, מרשל, בו תקפה בחריפות את הקו שנקטה המשלחת האמריקנית במושב המיוחד של העצרת הכללית. קו זה סתר את המדיניות המוצהרת של נשיא ארצות-הברית בשאלת ארץ-ישראל. מרשל התגונן והשיב כי המשלחת פעלה  לפי הנחיה מוקדמת לא לנקוט עמדה בשאלות עקרוניות עד שועדת בדיקה מטעם האו"ם תגיש את המלצותיה, וכל זה נעשה מתוך דאגה למעמדו של האו"ם וליוקרתו.

המשלחת היהודית והמשלחות הערביות נערכו למאמץ מוגבר בתקופה שהפרידה בין סיום המושב המיוחד של העצרת הכללית לבין הכינוס הרגיל של העצרת הכללית שנקבע לספטמבר, תקופה בה פעלה הוועדה המיוחדת לעניין ארץ-ישראל. מאמץ זה היה מכוון בראש וראשונה להבטיח את תמיכת המדינות החברות באו"ם – הציונים בהצעת החלוקה והערבים בהצעה להכריז על עצמאות ארץ-ישראל לאלתר.

אווירה מיוחדת אפפה את התחלת עבודתה של הוועדה המיוחדת של האו"ם, שכן זו היתה הפעם הראשונה שעל האו"ם הוטל תפקיד מכריע בפתרון בעיה בינלאומית קרדינלית. המזכיר הכללי, טריגוה לי, פתח את ישיבות הוועדה, שהתכנסה בסוף מאי, בציינו כי הוועדה "מסמלת את תקוותם ואמונתם של מיליוני בני-אדם. אמונם ביכולתן של האומות המאוחדות למלא את התעודה הנשגבה הזאת יהיה מושפע הרבה מתוצאות עבודתכם".

הוועדה קבעה בישיבתה הראשונה את דפוסי עבודתה והחליטה שלא לגבות עדויות ממוסדות ואישים בארצות-הברית, אך תקבל תזכירים מכל הגופים שיבקשו להופיע בפניה. כיושב-ראש הוועדה התמנה הנציג השבדי, השופט אמיל סנדסטרום. שלושה מזכירים סייעו לעבודת הוועדה, שאחד מהם, ראלף באנץ' האמריקני, מילא תפקיד חשוב בהנעת עבודת הוועדה, למרות מעמדו הזוטר. הוועדה החליטה לבקר במחנות העקורים באירופה לאחר ביקורה בארץ-ישראל.

הוועד היהודי האמריקני שיגר לוועדה ב-31 במאי תזכיר ובו נאמר "שאם יוחלט על ידי ארגון האומות המאוחדות על דחיית פתרון סופי לשאלת ארץ-ישראל ומשטר המנדט יוחלף בנאמנות מטעם או"מ, יתמוך הוועד היהודי האמריקני בהסדר זה בתנאי שיבטיח עלייה יהודית גדולה וביטול שאר הגזירות שבספר הלבן שפורסם ב-1939; אולם אם או"ם יחליט על עתידה המדיני של ארץ-ישראל, יתמוך הוועד בתכנית של חלוקת ארץ-ישראל לשתי מדינות – יהודית וערבית". סיכום זה התקבל בוועד היהודי האמריקני בעיקר תחת לחצו הכבד של יו"ר הוועד , ג'וסף פרוסקאור, שהתגבר על הסתייגויותיהם של אישים לא מעטים בהנהגת הארגון שהתקשו להיפרד מעמדותיהם האנטי-ציוניות המסורתיות.

בתזכיר שהגישה אגודת-ישראל העולמית ב-2 ביוני, בחתימת יעקב רוזנהיים, נשיא האגודה, הובעה תמיכה בדרישות הציוניות להסדר מדיני, לביטול הספר הלבן ופתיחת שערי ארץ-ישראל לעלייה. האגודה תהיה מוכנה לקבל משטר נאמנות בריטי-אמריקני.

יוני

5 ביוני. בנאום באוניברסיטת הארווארד, פרש מזכיר המדינה מרשל את תכנית הסיוע הרחבה לסין ולמדינות אירופה שנפגעו במלחמה, כדי לקדם את שיקומן הכלכלי והחברתי (תכנית מרשל). ביצוע התכנית, הבהיר מרשל, יהיה תלוי במידה רבה באספקת נפט להנעת הייצור החקלאי והתעשייתי בארצות אלה. ההכרזה על "תכנית מרשל" הגבירה את החששות בהנהגה הציונית לגבי ההשלכות הצפויות מן התכנית על יחסי הממשל והציונות, בייחוד בהתחשב בתלות הגוברת במקורות הנפט הערביים במזרח התיכון. חששות אלה התעצמו נוכח העמדה שביטא מזכיר ההגנה, ג'ימס פורסטול, שייחס חשיבות עליונה לנפט הערבי ותבע למנוע בכל מחיר קלקול היחסים עם המדינות הערביות.

16 ביוני. הוועדה המיוחדת (אונסקו"פ) התכנסה לישיבתה הראשונה בארץ (בירושלים). בו ביום התפרסם פסק-דין מוות שנגזר על שלושה אנשי אצ"ל שנפלו בשבי בפריצה לכלא עכו. בני משפחותיהם פנו לוועדה בבקשה לפעול להקלת גזר-הדין. הוועדה הסתמכה על פניית עצרת האו"ם לכל הצדדים בסכסוך הארצישראלי להימנע מכל איום או פעולה העלולה לשבש את עבודת הוועדה והביעה בפני ממשלת המנדט דאגה להשפעת פסק הדין על עבודתה. הממשלה דחתה ברוגז את פניית הוועדה.

הוועד הערבי העליון הודיע למזכירות או"ם כי נציגיו לא יופיעו בפני הוועדה המיוחדת. הוועדה החליטה לאחר שמיעת בא כוח הממשלה והסוכנות היהודית לעבור לשלב הסיורים בארץ, בתקווה שהצד הערבי יתעשת וישנה את עמדתו.

הוועדה שהתה בארץ עד ה-20 ביולי. סיורי חברי הוועדה בארץ הטביעו עליהם רושם חזק ביותר, וביחוד, כצפוי, הסיורים ביישובים היהודיים, העירוניים והכפריים. במפגשים עם אישים ומנהיגים בארץ הטביע עליהם רושם עמוק ביותר המפגש עם חיים וייצמן, כבר לא כנשיא הסוכנות היהודית, אלא כדמות שידעה לבטא יותר מכל דמות יהודית אחרת, הן את הסבל היהודי והן את המאמץ האדיר שהושקע במפעל הציוני מאז הצהרת בלפור. בימים האחרונים לשהותם בארץ חוו חברי הוועדה את הימים הקודרים של תליית שלושת אנשי אצ"ל ותליית שני הסרג'נטים הבריטים שנתפסו על ידי האצ"ל והוחזקו כבני ערובה. יומיים לפני יציאתם מן הארץ חוו כמה מחברי הוועדה את מחזה ההשתלטות הבריטית על האוניה "אקסודוס 1947" והעברתם הכפויה לאניית הגירוש שהובילה אותם חזרה לנמלי אירופה.

18 ביוני. אליהו אפשטיין נפגש בוושינגטון עם עזאם פחה, מזכיר ליגה הערבית, שנחשב דובר מתון ושקול של המחנה הערבי ובעל מהלכים טובים בשדה הדיפלומטי הבינלאומי. בשיחתם הודה עזאם פחה בנזק שגורם המופתי לעניין הערבי בשל קיצוניותו ובשל ההיסטוריה הבעייתית של קשריו עם גרמניה הנאצית. הוא העיד על עצמו שהיה מוכן בשעתו, לפני מלחמת העולם השנייה, לתמוך בחלוקה, שלפיה תינתן ליהודים "מדינת ותיקן" משלהם; אך לאחר המלחמה והשואה, אין סיכוי לפתרון מעין זה. הבעיה היהודית תפחה לממדים עצומים. היהודים אינם יכולים עוד להסתפק גם בחלק ניכר מארץ-ישראל. עלייה גדולה תהפוך אותם לכוח כמותי ואיכותי שישתלט תוך זמן קצר על כל ארץ-ישראל ויהוו סכנה מוחשית לכל מדינות ערב באזור. אין סיכוי להבנה יהודית-ערבית ולאורך ימים אין למדינה היהודית סיכוי של הישרדות במרחב הערבי המשתרע בין הרי הטאורוס בצפון והאוקיינוס האטלנטי במערב.

במועד מאוחר יותר, בספטמבר 1947, בפגישה בין דוד הורוביץ ואבא אבן לבין עזאם פחה, בלונדון, השמיע זה דברים דומים, אף כי בנוסח פסימי יותר, שהשרה דיכאון על הנציגים הציוניים:

העולם הערבים אינו נתון במצב רוח פשרני כל עיקר. יתכן שתכניתכם רציונלית והגיונית, אך גורלם של עמים אינו נחתך בהגיון רציונלי. עמים אינם מוותרים לעולם. בדרכי שלום או פשרה לא תשיגו דבר. יכולים אתם להשיג אולי משהו, אך ורק בכוח נשקכם. אנו ננסה למגר אתכם. אינני בטוח שנצליח בכך; אבל ננסה. הצלחנו לגרש את הצלבנים, ומאידך גיסא, איבדנו את ספרד ואת פרס; יתכן שנאבד גם את ארץ-ישראל. אולם השעה כבר מאוחרת מדי לפתרון בדרכי שלום.

– – -הכוחות המניעים את העמים ומפעילים אותם אינם נתונים לשליטתנו. הללו הם כוחות אובייקטיביים. בעבר היתה אולי אפשרות להסכם, אילו חלה התמזגות מלמטה. כיום אין הדבר בגדר אפשרי עוד. אתם מדברים על המזרח התיכון; לגבינו לא קיים מושג זה. בשבילנו קיים רק המושג של העולם הערבי. הלאומיות – זה הכוח הגדול המניע אותנו. אין אנו זקוקים לפיתוח כלכלי. בשבילנו קיים מבחן אחד בלבד – מבחן הכוח. אילו הייתי מנהיג ציוני, אולי הייתי נוהג כמוכם. לכם אין ברירה. מכל מקום, הבעיה עשויה להיפתר אך ורק בכוח הנשק.

יולי

בשיחות שקיים אליהו אפשטיין עם הממונה על יחסי ציבור ועיתונות בשגרירות הרוסית

בוושינגטון, מיכאיל ואווילוב, גילה זה עניין מיוחד בתגובות הציבור היהודי באמריקה לנאום גרומיקו ולאו דווקא בתגובות הציבור היהודי בארץ-ישראל.

חברי אונסקו"פ יצאו להיפגש עם נציגי מדינות ערב שהתכנסו בצופר, ליד ביירות. שר החוץ הלבנוני דיבר בשם כל הנציגים הערבים והכריז כי כל היהודים שנכנסו לארץ-ישראל מאז הכרזת בלפור, דינם כדין עולים בלתי-חוקיים". הוא חזר והזהיר את חברי הוועדה כי הקמת מדינה יהודית תגרור מעשי טבח באזור. המלך עבדאללה, שנפגש לחוד עם חלק מחברי הוועדה, הציג עמדה פתוחה: יש פתרונות רבים, אמר, "אולם חשוב והכרחי הוא לקבל אחד מהם ולכפות אותו בתקיפות".

אוגוסט

ועדת האו"ם עברה לג'נבה. משם יצאה ועדת משנה לחקור את מצבם של העקורים היהודים בגרמניה ובאוסטריה. חבריה חזרו עם רשמים קשים ביותר, בייחוד נוכח הצפת המחנות באלפי פליטים יהודים שנמלטו מרומניה הסובלת חרפת רעב.

בג'נבה ניסחה הוועדה את המלצותיה ודו"ח הוועדה התפרסם ב-31 באוגוסט. חברי הוועדה דחו פה אחד את רעיון הקמת מדינה ערבית או יהודית בכל שטחה של ארץ-ישראל. הוועדה נחלקה לשתי קבוצות – קבוצת הרוב שמנתה 7 מדינות (קנדה, הולנד, שבדיה, צ'כוסלובקיה, אורוגואי, גואטמלה, פרו), וקבוצת המיעוט שמנתה 3 מדינות (הודו, אירן ויוגוסלביה). נציג אוסטרליה נמנע בהצבעה. קבוצת המיעוט תמכה בהקמת מדינה פדרטיבית, מורכבת משתי יחידות, יהודית וערבית, עם ממשלה מרכזית ואספת נבחרים בת שני בתים – הבית התחתון על פי ייצוג יחסי והבית העליון בייצוג שווה לשני העמים. הצעת הרוב דיברה על הקמת שתי מדינות נפרדות, יהודית וערבית. שטחה של המדינה היהודית כלל את הגליל המזרחי, עמק יזרעאל, שפלת החוף מדרום לעכו עד צפונה לאשדוד, את בקעת באר-שבע ואת הנגב – סך הכל 62% משטחה של ארץ-ישראל המערבית. בשטח זה, על פי הערכת הוועדה, חיו בסוף 1947 כ-500,000 יהודים וכ-416,000 ערבים. לאלה יש להוסיף כ-90,000 בידואים. שטח המדינה הערבית כלל את הגליל המערבי, הרי שומרון ויהודה, וכן רצועת החוף ברוחב 8 קילומטרים מאשדוד עד רפיח. בשטח זה חיו, על פי הערת הוועדה, כ-700,000 ערבים וכ-8,000 יהודים. שטחי שתי המדינות היו מורכבים משלושה אזורים נפרדים שהתחברו בשני צמתים משותפים – האחד בסביבות נצרת והשני בסביבות באר-טוביה. ירושלים תהיה אזור נפרד בינלאומי. בשטח הגוף הנפרד של ירושלים ובית-לחם חיו כ-200,000 תושבים, מחציתם יהודים, מחציתם ערבים. תידרש תקופת מעבר של שנתיים, בה יורשו לעלות לארץ 150,000 יהודים במכסות חודשיות. ההצעה כללה גם מרכיב המחייב ברית כלכלית בין שתי המדינות (וכן האזור הבינלאומי), שנועדה לאפשר למדינה הערבית להסתייע בכוחה הכלכלי של המדינה היהודית. במדינה היהודית המיועדת

ספטמבר

3 בספטמבר. הוועד הפועל הציוני, שהתכנס בציריך, הביע קורת רוח מהצעת הרוב, אך הודיע כי "העמדה הסופית של העם היהודי תיקבע לאחר שתקבל האספה [עצרת האו"ם] את החלטתה בשאלת ארץ-ישראל".

15 בספטמבר. בישיבה סגורה של המשלחת האמריקנית לעצרת האו"ם הזהיר שר החוץ מרשל מפני פגיעה חמורה באינטרסים האמריקנים אם תתמוך ארצות-הברית בהמלצות הרוב של אונסקו"פ. להערכתו ברית-המועצות תתנגד לתכנית החלוקה ואם ארצות-הברית תתמוך בתכנית היא תכשיר את הקרקע להתקרבות בלתי-נמנעת של הערבים אל הרוסים. הוא ציין כי גם שגריר ארצות-הברית במוסקבה בטוח שהרוסים לא יתמכו בתכנית החלוקה, למרות נאומו של גרומיקו. לדעת מרשל אין להמלצות הרוב סיכוי להתקבל בעצרת, אלא אם כןארצות-הברית תתמוך בהן. במקרה כזה יהיה על ארצות-הברית לשלוח צבא אמריקני לארץ-ישראל כדי לכפות פתרון של מדינה יהודית. מאידך גיסא אי אפשר להתעלם מלחצי דעת הקהל האמריקני ועל כן הציע מרשל לנקוט עמדה מעורפלת בעצרת, שאפשר יהיה לפרשה לכאן ולכאן. אלינור רוזבלט, שהשתתפה בדיון, טענה כי האתגר העומד לפני ארצות-הברית כבר אינו עניין הנוגע ליהודים בלבד, כי אם לעתידו של האו"ם. לאחר אונסקו"פ, ארצות-הברית חייבת לתמוך במסקנות הרוב, לטובת מעמדו של האו"ם והשפעתו בעניינים בינלאומיים. יוקרתו של האו"ם מונחת על כף המאזניים והצלחתו בטיפול בנושאים אחרים בעתיד תושפע בלי ספק ממה שיקרה בעצרת הכללית סביב שאלת ארץ-ישראל. אלינור דרשה כי המשלחת האמריקנית תצהיר עם פתיחת העצרת על תמיכתה בתכנית החלוקה. זו עולה בקנה אחד עם מסורת התמיכה האמריקנית בציונות מאז הנשיא וילסון. דבריה של אלינור התקבלו באי-נחת גלויה.

16 בספטמבר (היום השני לראש השנה). נפתחה העצרת השנייה של האו"ם, בלייק-סקסס שבניו-יורק.. מרשל בדבריו השמיע דברים עמומים בסוגיית הפתרון הרצוי בארץ-ישראל. מדבריו ניתן להבין כי הכל עדיין דורש עיון. בתשובה לשאלות עיתונאים אישר דובר המשלחת האמריקנית כי "ממשלת ארצות-הברית לא נקטה עדיין עמדה סופית". העיתונות הכללית והיהודית ביטאה אי-נחת מן הדברים המעורפלים של מחלקת המדינה.

18 בספטמבר. במשרדי הסוכנות היהודית בניו-יורק התכנסו, על פי הזמנת השלוחה האמריקנית של הנהלת הסוכנות היהודית, נציגי כל הארגונים היהודיים הגדולים בארצות-הברית – הקונגרס היהודי העולמי, אגודת ישראל העולמית, הוועידה היהודית האמריקנית, הוועד היהודי האמריקני, בני-ברית, ועד הפועלים היהודי. כינוס זה נועד ליצור חזית מאוחדת של יהדות אמריקה בתמיכה בתכנית החלוקה והקמת מדינה יהודית ויצירת לחץ על הממשל האמריקני לקבל הכרעה חד-משמעית בכיוון זה. במידה רבה נועד צעד זה להפריך את הטענה שטופחה על ידי משרד החוץ האמריקני, כאילו אין ממש ביומרה הציונית לייצג את רצון יהדות אמריקה והציבור היהודי בעולם. היתה זו הפגנה מרשימה של התייצבות העולם היהודי מאחורי התביעה הציונית לעצמאות יהודית בארץ-ישראל. הצטרפותו של ועד הפועלים היהודי, שעד כה שמר על עמדה של ניטרליות בנושא הציוני, העניקה משקל ניכר נוסף לחזית המשותפת. בכינוס הושמעה ביקורת על נטייתו של סילבר לסמן את הנשיא טרומן כמשענת קנה רצוץ מבחינת האינטרס הציוני. סילבר אף טעה לחשוב כי בניגוד לטרומן מרשל הוא אוהד העניין הציוני.

19 בספטמבר. שרי החוץ של מדינות ערב התכנסו בצופאר, בלבנון, וקיבלו החלטות השוללות את המלצות אונסקו"פ ומאיימות בהפעלת החלטות מועצת הליגה הערבית בבלודאן, ביוני 1946, אם יאושרו המלצות אלה.

20 בספטמבר. הקבינט הבריטי קיבל החלטה סודית לסיים את השלטון המנדטורי ולצאת את הארץ.

22 בספטמבר.  בתזכיר שחובר על ידי לוי הנדרסון, הממונה על ענייני המזרח הקרוב במשרד החוץ האמריקני והאחראי במידה רבה על עיצוב הקו המתנגד להקמת מדינה יהודית בארץ-ישראל, חזר הנדרסון על העמדה הקובעת כי העמדה האמריקנית בסוגית ארץ-ישראל תהיה כרוכה בתוצאות מרחיקות לכת על מעמדה והשפעתה של ארצות-הברית באזור ועל המאמץ למנוע את חדירתה של ברית-המועצות לאזור. תמיכת ארצות-הברית בתכנית החלוקה ובהקמת מדינה יהודית תחבל ביחסיה עם העולם הערבי והמוסלמי, שהמערב זקוק לשיתוף הפעולה שלהם. בתזכיר קובע הנדרסון כי ההצהרות התומכות בהקמת מדינה יהודית גרמו נזק רב לחברות אמריקניות הפועלות באזור, מקוממות את הערבים ודוחפים אותם לזרועות הרוסים. יתר על כן, אם תכנית החלוקה תצא אל פועל יוטל העומס הכלכלי והצבאי על ארצות-הברית וזה יימשך שנים רבות ויסבך את ארצות-הברית בתפקיד כפוי טובה. המלצות הרוב בוועדה המיוחדת של האו"ם אינן מעשיות והן נוגדות גם עקרונות הכלולים במגילת האומות-המאוחדות והמונחים בבסיס המשטר הדמוקרטי – הגדרה עצמית ושלטון הרוב. מדינה יהודית תהיה מדינה גזענית ותיאוקרטית ותיתכן גם תופעה של "נאמנות כפולה" מצד יהודים אמריקנים התומכים במאבק הציוני. הנדרסון הציע, בסיכום כי ארצות-הברית תחתור להשגת תמיכת המתונים בשני הצדדים בפתרון של משטר נאמנות לתקופה של חמש שנים שבסיומה יתקיים משאל בקרב תושבי הארץ שיקבע מה יהיה המשטר המדיני שישרור בה. בתקופה זו תורשה עליית מאה אלף יהודים ואולי גם יותר.

הן מזכיר המדינה, מרשל, והן סגנו, רוברט לווט, תמכו בעמדותיו של הנדרסון. גיבוי נוסף לעמדה זו ניתן על ידי שר ההגנה, ג'ימס פורסטול, שהחזיק דרך קבע בהתנגדות לציונות.

25 בספטמבר. ועדה מיוחדת, ועדת אד-הוק (ad hoc ), שבה השתתפו נציגי כל 57 המדינות החברות באו"ם, הוקמה כדי לדון בהצעות אונסקו"פ. נציגי הסוכנות היהודית והוועד הערבי העליון הוזמנו אף הם להשתתף בישיבות הוועדה

26 בספטמבר. נפתחו ישיבות ועדת "אד הוק", שאליה הועברה שאלת ארץ-ישראל. הוועדה הורכבה מנציגי כל המדינות החברות באו"ם וגם הסוכנות היהודית והוועד הערבי העליון הוזמנו  להשתתף בישיבות הוועדה. נציגי הסוכנות היהודית – חיים וייצמן, משה שרתוק, אבא הילל סילבר – הודיעו על הסכמת הסוכנות להצעות הרוב באונסקו"פ, אך הביעו התנגדות בשלוש נקודות – אי-הכללת  הגליל המערבי בשטחה של המדינה היהודית המיועדת, מסירת ירושלים לחסות בינלאומית, הגבלת העלייה בתקופת המעבר. נציג הוועד הערבי העליון, ג'מאל אל-חוסייני, הודיע כי הערבים דוחים גם את הצעות המיעוט באונסקו"פ וימנעו בכוח את מימוש המלצות הרוב. שר המושבות הבריטי, קריץ' ג'ונס, שהופיע בפני הוועדה, הודיע כי ממשלת בריטניה "אינה מוכנה לקבל על עצמה כפיית מדיניות בארץ-ישראל בכוח הנשק"; כל הצעה תישקל על פי מידת הכוח שצריך יהיה להפעיל כדי להביא לביצועה. אם לא יושג הסכם לפתרון בעיית ארץ-ישראל יהיה על הממשלה "לתכנן את הוצאתם המוקדמת ביותר של הצבאות הבריטיים והפקידות האנגלית מארץ-ישראל". הודעת שר המושבות הבריטי גרמה מבוכה למשלחת האמריקנית, שקיוותה להגיע להסדר מוסכם בין שתי המעצמות במהלך הדיונים.

בהופעותיהם של נציגי כמה דומיניונים בריטיים, ארצות אמריקה הלטינית, פולין וצ'כוסלובקיה, בוועדה, הושמעה תמיכה חד-משמעית בהקמתה של מדינה יהודית.

מזכירות הליגה הערבית הפיצה בקרב חברות האו"ם תזכיר הכופר בלגיטימיות של ההחלטות שהתקבלו במושב המיוחד של העצרת הכללית וחוזר על דרישות הערבים: ארץ-ישראל (פלשתינה) נועדה להיות מדינה ערבית. היא תהיה חלק מן העולם הערבי והתושבים היהודים, נתיני המדינה הערבית יצטרכו להשלים עם צביונה הערבי ולבטל את שאיפותיהם לקיום נפרד. התזכיר חזר על האזהרה כי המשך המאבק הציוני לעצמאות יהודית בארץ-ישראל יגרור שפיכות דמים ועימות בו יעמוד העולם הערבי והמוסלמי כולו לימין ערביי פלשתינה.

24 בספטמבר. שר החוץ האמריקני, מרשל, אירח לסעודה את ראשי המשלחות הערביות כדי לשמוע את דעתם בשאלת ארץ-ישראל. אלה חזרו והצהירו על התנגדותם המוחלטת להמלצות הרוב ואיימו בהתקוממות כללית של העולם הערבי. מרשל הודיע באותו מעמד כי ממשלת ארצות-הברית טרם החליטה על יחסה להמלצות הרוב.

26 בספטמבר. סילבר ושרתוק נפגשו עם מרשל. כאשר שאל סילבר מה החליטה ממשלת ארצות-הברית בשאלת ארץ-ישראל ומהי עמדת המשלחת האמריקנית כלפי המלצות אונסקו"פ, התפרץ מרשל בזעם ואמר שאינו מוכן להשיב על השאלות האלה. הוא אינו מוכן להתחייב בשלב זה לגבי העמדה שתנקוט המשלחת האמריקנית. המנהיגים הציוניים יצאו בתחושה קשה ביותר מן השיחה.

שר המושבות הבריטי, קריץ' ג'ונס, הודיע כי בהעדר פתרון מוסכם בין יהודים לערבים, מתכוונת בריטניה לסיים את המנדט ולסגת מארץ-ישראל בהקדם האפשרי.

29 בספטמבר. נציג הוועד הערבי העליון הופיע בפני ועדת אד-הוק ובסיום דבריו הכריז כי משלחת ערביי ארץ-ישראל לא תשתף פעולה בכל צורה שהיא עם הוועדה, אלא כאשר זו תדון בהצעות הערביות לעצמאות פלשתינה.

בישיבה של ראשי המפלגה הדמוקרטית בניו-יורק, הסניף רב ההשפעה של הדמוקרטים, הוחלט לפנות אל הנשיא ולהסביר לו את משמעות הנזקים שייגרמו בבחירות הקרובות אם לא יקוימו ההבטחות שניתנו לציבור היהודי בסוגיית המדינה היהודית.

אוקטובר

דויד ניילס וקלרק קליפורד, יועצים קרובים לנשיא, שמילאו תפקיד מפתח במערכה לגיוס תמיכת הממשל בתכנית החלוקה, ארגנו משלחת של שלושה מחברי הממשלה אל הנשיא, שבשיחה ארוכה עמו הסבירו את חשיבות ההכרעה בשאלת ארץ-ישראל מבחינת אמינות המדינאות האמריקנית בזירה הבינלאומית ובבית, עניין העולה בחשיבותו על שאלת יחסי ארצות-הברית עם הערבים.

דעתו של הנשיא, מדרך הטבע, לא היתה נוחה מן הלחץ הציבורי הכבד שהופעל עליו. שיקול חשוב שהשפיע היסוסיו המתמשכים היה החשש מפני הצורך בהתערבות צבאית במזרח התיכון כדי לגבות את תכנית החלוקה נוכח איומי המתקפה הערבית הצפויה מצד מדינות האזור. בפנטגון היו משוכנעים כי היהודים לא יצליחו לעמוד מול מתקפה של צבאות מדינות ערב.

2 באוקטובר. נציג הסוכנות היהודית, סילבר, הופיע בפני ועדת אד-הוק. הוא הביע תמיכה מלאה  בהמלצות הרוב של אונסקו"פ ודחה בהחלטיות את המלצות המיעוט. מנקודת הראות היהודית גם המלצות הרוב הן בגדר פשרה כואבת ואינן משקפות את מלוא הזכויות של העם היהודי בארץ-ישראל. הוא הצביע על המגרעות העיקריות בהמלצות הרוב (הוצאת הגליל המערבי וירושלים מן השטח המיועד למדינה היהודית); אך למרות מגרעות אלה התנועה הציונית תקבל עליה את האחריות לביצוע החלוקה. הוא קרא לארגון האו"ם להשלים את המלאכה בה החל הארגון שקדם לו (חבר-הלאומים) לאחר מלחמת העולם הראשונה.

5 באוקטובר. מזכיר המדינה, מרשל הוזמן אל הנשיא ובשיחה קצרה ביניהם, הבהיר טרומן את עמדתו הסופית ומסר את הנחיותיו למשלחת האמריקנית בעצרת האו"ם. בישיבה שהתקיימה ב-8 באוקטובר בבית הלבן אישר הנשיא את נוסח הנאום שנכתב על ידי מזכיר המדינה ובו הכרזה מפורשת על תמיכת ארצות-הברית בהמלצות הרוב של אונסקו"פ.

7 באוקטובר. 35 מושלי מדינות בארצות-הברית, דמוקרטים ורפובליקנים, פנו לנשיא בדרישה "להעניק תמיכה מלאה ותקיפה" להמלצות הרוב של אונסקו"פ. מכל צד ועבר זרמו אל הנשיא שדרים הקוראים לו להטיל את כובד משקלו בתמיכה בתכנית החלוקה.

8 באוקטובר. יאן מסאריק, שר החוץ של צ'כוסלובקיה וראש משלחתה בעצרת, נשא נאום מרשים ומרגש בפני ועדת אד-הוק, בו הדגיש ביחוד את האלמנטים המוסריים המחייבים תמיכה בהקמת מדינה לעם היהודי ידוע הסבל.

11 באוקטובר. הנציג האמריקני, הרשל ג'ונסון, הודיע בישיבת ועדת אד-הוק כי ממשלתו תומכת עקרונית בתכנית החלוקה ותסייע לביצועה מבחינה כלכלית. על איומי מדינות ערב אמר כי הן סותרות את מגילת האו"ם. ייתכן שלשם שמירת החוק והסדר בארץ-ישראל בתקופת המעבר יהיה צורך בכוח משטרה מיוחד של מתנדבים שיוקם על ידי האו"ם.

נציג סין, ד"ר טסיאנג טינג-פו, בהופעתו בפני הוועדה, הודה כי "במשך כל ההיסטוריה הארוכה שלה לא עמדה מדינתו בפני בעיה כבעיית ארץ-ישראל". עוד הוסיף כי הסינים התקשו לעמוד על טיבו של העם היהודי ואפילו היום "אין אנו מבינים לא את האנטישמיות ולא את הציונות". הסינים לא יתמכו לא בהצעות הרוב ולא בהצעות המיעוט והם מציעים משא-ומתן נוסף בין היהודים והערבים.

13 באוקטובר. הנציג הרוסי, סימיון צרפקין, חזר על דבריו של גרומיקו באמצע מאי והכריז כי "לעם היהודי יש זכות למדינה יהודית, כשם שלכל עם אחר יש זכות למדינה משלו". צרפקין אמר כי לשתי ההצעות – זו של הרוב וזו של המיעוט – יש יתרונות; אך בנסיבות הקיימות, כשהיחסים בין היהודים והערבים אינם ניתנים לגישור, "לא יוכלו המלצות המיעוט לפתור את הבעיה", לכן רואה המשלחת של ברית-המועצות את תכנית הרוב "כתכנית המעשית ביותר בתנאים השוררים כיום". עם זאת מייחסת ברית-המועצות חשיבות מיוחדת לעקרון האחדות הכלכלית בין שתי המדינות שיוקמו. ברבות הימים זה עשוי לשמש אמצעי וגורם להתקרבות בין שני העמים "וכך תביא בסופו של דבר להקמת מדינה דו-לאומית פדרטיבית".

אליהו אפשטיין (אילת) שמע מפי השגריר היוגוסלבי, סאווה קוסאנוויץ', מהי הסיבה העיקרית להתנגדות יוגוסלביה לתכנית החלוקה: טיטו רואה את עתידה של יוגוסלביה כמדינה פדרלית רב-לאומית, כשלכל עם תוענק אוטונומיה רחבה בעניינים הנוגעים לכולם: הגנה, תקציב פדרלי, מדיניות החוץ וכיוצא באלה. אילו היתה ממשלת יוגוסלביה מצטרפת לתומכים בתכנית החלוקה, היתה מפירה עיקרון חיוני לקיומה ולעתידה.

משלחות ארצות-הברית ושבדיה הגישו הצעה משותפת שיש לקבל את "היסודות העיקריים" הכלולים בהמלצות הרוב כבסיס לדיוני ועדת אד-הוק.

לאחר נאומו של צרפקין דווח כי הנשיא טרומן, בשיחות פנימיות, לגלג על כל המומחים לכאורה, בעיקר אלה של משרד החוץ, שכשלו בכל תחזיותיהם הקודרות לגבי מדיניותה הצפויה של ברית-המועצות כלפי הערבים והמזרח-התיכון. הנשיא גם לא חסך ביקורתו מן המערכת הציונית, שהפעילה עליו לחץ מוגזם וגילתה חוסר-אמון במחוייבות שנטל על עצמו הן בסוגיית המדינה היהודית והן בסוגיית העקורים היהודים באירופה.

15 באוקטובר. בקונסוליה הרוסית בניו-יורק התקיימה פגישה בין נציגות ציונית, בהרכב שרתוק, הורוביץ ואפשטיין (אילת), לבין צרפקין ובוריס שטיין מן המשלחת הרוסית. בעקבות נאומו של צרפקין הציע שרתוק לגרומיקו לקיים מגעים רצופים בין המשלחת הרוסית למשלחת היהודית כדי להחליף דעות בעניינים הקשורים בארץ-ישראל והעומדים על הפרק. גרומיקו נענה מיד בחיוב והודיע כי צרפקין ייצג את הצד הרוסי במגעים אלה. בשיחה הראשונה, שהתקיימה באווירה נינוחה מאד, הרבה צרפקין לשאול על הישוב היהודי בארץ, על צביון המדינה היהודית העתידה, על מעמד המיעוט הערבי בתוכה, על הכוונות הציוניות ביחס לירושלים ושאר הישובים היהודיים שלא נכללו בתחום המיועד למדינה היהודית.

16 באוקטובר. שר המושבות הבריטי, קריץ' ג'ונס הודיע בוועדת אד-הוק כי בריטניה תפנה את ארץ-ישראל בהקדם ולא תסכים למלא תפקיד ראשי בביצוע חלוקת ארץ-ישראל. הוא שיגר רמז ליהודים ולערבים כי הדלת עודנה פתוחה להערכה מחודשת של "התוצאות העגומות העלולות לצמוח להם ולארצם אם לא יגיעו לידי הסכם בדבר עתיד ארץ-ישראל (פלשתינה)".

גרומיקו יזם פגישה דחופה עם שרתוק. שרתוק הציג בפניו את ההסתייגויות הציוניות בנקודות שהעלה צרפקין יום קודם (ירושלים, הגבולות). הציונים מקווים לתיקונים בנקודות אלה. גרומיקו שאל באיזו מידה סומכים הציונים על עזרת האמריקנים במילוי הדרישות האלה. שרתוק הצביע על התמיכה הרחבה שלה זוכה העניין הציוני בדעת הקהל האמריקנית ובקונגרס. גרומיקו התעניין במעמדה ובהשפעתה של אלינור רוזבלט בחיים המדיניים של ארצות-הברית ובאיזו מידה היא מייצגת את דעות בעלה המנוח בנושאים הבינלאומיים. חיים גרינברג, שהשתתף בפגישה, הפליג בערכה ובהשפעתה של אלינור רוזבלט בציבור האמריקני. בסיום הפגישה הקצרה הזמין גרומיקו את הציונים לפנות אליו בכל מקרה שיראו צורך בכך.

בפגישות נוספות שהתקיימו בהמשך בין שתי המשלחות, נוכחו הנציגים הציונים לדעת כי כל אימת שהתבקשו הרוסים לתמוך בתיקון או שיפור בתכנית החלוקה, רמזו אלה כי נכונותם לתמוך בתיקונים אלה תהיה תלויה במידה רבה ואף מכרעת במידת התמיכה בתיקונים אלה שתבוא מצד ארצות-הברית.

18 באוקטובר. בסיכום ההופעות לפני ועדת אד-הוק נאמו ג'מאל אל-חוסייני, ראש המשלחת של הוועד הערבי העליון ואחריו נאם ד"ר וייצמן, כאחרון הנואמים מטעמה של הסוכנות היהודית. אישיותו של וייצמן ריתקה קהל רב, שבא לשמוע במיוחד את דבריו של האיש המזוהה יותר מכל אדם אחר עם המאבק המדיני של הציונות, מאז מלחמת העולם הראשונה והצהרת בלפור.

20 באוקטובר. משרד החוץ הצרפתי פרסם הודעה האומרת כי "למרות הסכמתן של ארצות-הברית וברית-המועצות לתכנית החלוקה, שומרת צרפת לעצמה את זכות ההחלטה בעניין זה מתוך רצונה לערוב לאינטרסים של המוסלמים".

21 באוקטובר. עד הרגע האחרון נמשך המאמץ הערבי בסיוע פקידים במשרד החוץ האמריקני להשהות ולמסמס את ההכרעה על המלצות הרוב. המשלחת המצרית והמשלחת הסורית יזמו פנייה אל בית הדין הבינלאומי בהאג כדי לפסוק על חוקיות המהלך המוביל לחלוקת ארץ-ישראל.

יו"ר ועדת אד-הוק הציע להקים ועדות-משנה, בהיענות לדרישת הערבים, שידונו בנפרד בהצעת החלוקה ובתביעה הערבית בדבר הקמת מדינה אחידה בכל שטחה של ארץ-ישראל. הנציג האמריקני (הילדרינג) והנציג הרוסי (צרפקין) הביעו התנגדות למהלך הזה העתיד להרבות בלבול ומבוכה ולעכב את ההכרעה. הרוסים יזמו מיד מהלך נגדי מחוכם והציעו להצביע לאלתר על הדרישה הערבית לדון על הקמת מדינה אחידה בכל שטחה של ארץ-ישראל. האמריקנים תמכו בהצעה הרוסית; אף על פי כן נפלה ההצעה; רוב הצירים תמכו בהצעת היו"ר להקים ועדות משנה לדיון בכל אחת מן ההצעות ועליהן נוספה ועדת-משנה שלישית שתנסה לברר דרך להשכין שלום בין הצדדים היריבים כל עוד לא נפלה ההכרעה על גורל הארץ. רוב הנציגים חשו כי יש להקפיד על מראית של משחק הוגן ולתת לערבים אפשרות נוספת להציג את עמדותיהם.

גם בהצבעה על ההצעה האמריקנית-שבדית לאשר את העקרונות הכלולים בהמלצות הרוב לא הושגה הצלחה. מאחורי הקלעים התנהל מאבק סמוי, רווי תככים ותכסיסים, שבו מילאה מחלקת המדינה האמריקנית או חלק מפקידיה הבכירים תפקיד מפוקפק, שנועד לעכב או לשבש את ההתקדמות בכיוון אישור המלצות הרוב.

לאחר התדיינות ממושכת מינתה ועדת "אד הוק" שתי ועדות משנה לבדיקת הצעות הרוב והמיעוט של אונסקו"פ. בועדת-משנה א', שעליה הוטל לבדוק את דרכי הביצוע של תכנית החלוקה, בכלל זה הגבולות המוצעים לשתי המדינות על פי הצעת הרוב, שאלת האחדות הכלכלי ושאלת ירושלים, ולקבוע את לוח הזמנים ואת הדפוסים שעל פיהן תקומנה שתי המדינות החדשות. בוועדה זו שותפו נציגי הסוכנות היהודית כיועצים. הנציג האמריקני, הרשל ג'ונסון, ביקש ארכת זמן להצגת העמדה האמריקנית.

25 באוקטובר. בסעודה שנערכה לכבוד וייצמן על ידי המשלחת הצרפתית לעצרת האו"ם, השמיע וייצמן, בנאום מרשים, דברי ביקורת חריפים על התנהגות המשלחת הצרפתית בעצרת הכללית ועל הודעת משרד החוץ הצרפתי מה-20 באוקטובר. ראש המשלחת (בהעדר שר החוץ בידו שחזר לפאריס), איוון דלבוס, הודה כי ממשלת צרפת מתלבטת קשות נוכח מורכבות האינטרסים שלה במזרח התיכון ובעולם המוסלמי.

27 באוקטובר. הנציג האמריקני בוועדת המשנה א' ביקש ביקש דחייה נוספת להודעת משלחתו בנושא ביצוע תכנית החלוקה. בעיתונות האמריקנית גברה הביקורת על ההססנות ואי-הבהירות שמפגינה המשלחת האמריקנית בסוגיית ארץ-ישראל. העצבנות בקרב המשלחת הציונית גברה, שכן על פי המידע שהגיע אל חברי המשלחת, אנשי משרד החוץ אינם חדלים ממאמציהם להפיס את דעתם של הערבים בכל צורה שהיא והם מרכזים את מאמציהם בשאלת הגבולות, בעיקר שאלת הנגב. ב-23 באוקטובר קיבלה מחלקת המדינה החלטה לפעול לניתוק הנגב מן השטח המיועד למדינה היהודית. השאיפה המשותפת לאמריקנים ולבריטים היתה לאפשר רצף טריטוריאלי בין מצרים ועבר-הירדן תוך ניתוק אזור אילת והלאה ממנו מן השטח המיועד למדינה היהודית. בקרב המשלחת הציונית התעורר ויכוח סביב השאלה אם לא כדאי להסכים לויתור על חלקו הדרומי של הנגב תמורת סיפוח הגליל המערבי למדינה היהודית. בעיקר גדולה היתה הרגישות לגורלם של תשעה ישובים יהודים (ביניהם נהריה) בגליל המערבי שהוצאו מן התחום המיועד למדינה היהודית.

30-29 באוקטובר. שרתוק הציג את העמדה הציונית בסוגיית הגליל המערבי בפני ועדת המשנה א'. הנציג האמריקני, ג'ונסון, טען שהעיקרון הקובע בעיצוב הגבולות צריך להיות זה המתחשב בגורם הדמוגרפי. יש לדאוג לכך שהמיעוט הלאומי בכל אחת מהמדינות יהיה קטן ככל האפשר. ועדת המשנה התפצלה לקבוצות עבודה, שבהן הצליחה המשלחת הציונית להשיג תיקוני גבול בגליל התחתון ובעמק בית-שאן, שנועדו לשפר את האחיזה האסטרטגית באזורים אלה, בהתאם לתנאים הטופוגרפיים המקומיים. בנושאים אלה זכו הציונים לסיוע מפתיע מצד הנציגים הרוסים, בעיקר צראפקין, שתוך עיון קפדני בתוואי המפה הפנה את תשומת לב הנציגים הציוניים לחשיבותם האסטרטגית של תוואים באזור הגלבוע. האמריקנים, מאידך גיסא, פעלו להוצאת הכפר קלקיליה המונה 18 אלף תושבים מתחום המדינה היהודית וסיפוחו למדינה הערבית. כפיצוי לחצו צראפקין והנציג הפולני פרושינסקי להעביר את נמל התעופה לוד לשטח היהודי. הצעתם התקבלה לאחר ויכוח נוקב בין צארפקין לנציג האמריקני. יפו הוצאה מן השטח היהודי בלחצם של האמריקנים, שוב בשל הגורם הדמוגרפי. עם זאת הסכימו כי אין ליצור פרוזדור שיחבר את העיר הערבית עם שטח המדינה הערבית. זו תהיה מובלעת שהגישה אליה תהיה דרך הים. גם באזור ים המלח התקבלה הדרישה להגדיל את השטח שייכלל במדינה היהודית, בהתאם לצרכי מפעל האשלג. כמו כן הוסכם לכלול את מצדה בשטח היהודי "בהתחשב עם חשיבותה ההיסטורית לעם היהודי ועם הזיכרונות הטרגיים הקשורים בה במלחמת היהודים נגד רומא על עצמאותם".

שרתוק ואפשטיין נפגשו בבניין הקונסוליה הכללית של ברית-המועצות בניו-יורק עם גרומיקו, צראפקין ובוריס שטיין. שרתוק הסביר למארחיו את חשיבות התיקונים הטריטוריאליים שדורשת הסוכנות היהודית. גרומיקו חיזק את ידה של המשלחת הציונית. המשלחת הרוסית, אמר גרומיקו, תתמוך בדרישותיה של הסוכנות היהודית וזו צריכה להיות תקיפה בעמדתה; עם זאת, מדבריו ניתן להבין  כי הרוסים לא ייכנסו לעימות עם האמריקנים. הציונים יצטרכו לשכנע את האמריקנים לבדם. בסיום הפגישה אמר צראפקין לאפשטיין: "בידינו הוראות לעזור לכם. עליכם לפנות אלינו בכל שעה שעזרתנו תהא דרושה לכם."

בדיון שהתקיים על סוגיית ירושלים, תמך הנציג הרוסי בדרישה הציונית לכלול את העיר החדשה בגבולות המדינה היהודית.

הדיון בועדת-משנה ב' העוסקת בדרישה הערבית להקמת מדינה אחידה בארץ-ישראל עלה על שרטון, כאשר יו"ר הוועדה, ד"ר אלברטו גונסאלס פרננדס, שגריר קולומביה, התפטר מתפקידו לאחר שהנציגים הערבים דחו בחמת זעם את פנייתו לדון בזכויות המיעוט הלאומי היהודי במדינה הערבית. "זה היה איבוד לדעת קולקטיבי", הגדיר פרננדס את ההתנהגות הערבית בועדת משנה ב'. בכך, לדעתו, איבדו הערבים את הסיכוי היחיד שנותר להם לשנות את הכרעת הרוב ולהביא את העצרת להתחשבות בעמדת הערבים. ועת העבודה המשיכה בדיוניה וסיימה את עבודתה ב-11 בנובמבר. הוועדה דחתה את הן את המלצות הרוב והן את המלצות המיעוט של אונסקו"פ. שללה את זכותו של האו"ם "להקים מדינה חדשה בארץ-ישראל"; זבות זו שמורה רק "לעם היושב על אדמתו". לאו"ם אין גם זכות להטיל משטר בינלאומי על ירושלים. נשללה גם התכנית להקמת אחדות כלכלית בין המדינה היהודית והמדינה הערבית – זו תאפשר למדינה היהודית "להתערב בענייני המדינה הערבית". הקמת מדינה יהודית "בלב העולם הערבי" תערער את השלום ואת היציבות באזור כולו ולא רק בארץ-ישראל. ועדת המשנה שללה את זכותה של מועצת הביטחון להשתמש בכוח צבאי לביצוע מדיניות החלוקה; זו תהיה "התערבות בעניינים פנימיים של ארץ-ישראל". הוועדה אימצה את ההצעה לפנות לבית הדין הבינלאומי בהאג כדי לבדוק את הלגיטימיות של משטר המנדט שעמד בסתירה עם אמנת חבר-הלאומים (סעיף 22) ועם הזכויות הבסיסיות של תושבי ארץ-ישראל להגדרה עצמית ושל הלגיטימיות של תכנית החלוקה. הוועדה ניסחה גם את העקרונות של חוקת המדינה האחידה:  א. ארץ-ישראל תהי מדינה אחידה וריבונית;  ב. החוקה שלה תהיה דמוקרטית והממשל תהיה אחראית בפני בית-הנבחרים;  ג. החוקה תעניק ביטחונות בדבר שמירת המקומות הקדושים בהתאם לסטטוס-קוו;  ד. החוקה תבטיח את הזכויות האנושיות של תושביה בלי הבדל של גזע, מין, שפה ודת;  ה. החוקה תבטיח את הזכויות של מוסדות דתיים ואחרים להמשיך ולקיים את מוסדות החינוך שלהם;  ו. החוקה תכיר בזכות היהודים להשתמש בשפה העברית כבשפה רשמית שנייה באזורים שהם הם רוב;  ז. חוק האזרחות ידרוש מהמתאזרח שיהיה תושב חוקי של הארץ במשך תקופה אשר אותה תקבע האספה המכוננת של המדינה.

31 באוקטובר. הנציג האמריקני, הרשל ג'ונסון, מסר בוועדת משנה א' את ההצעות האמריקניות לביצוע תכנית החלוקה. על פי ההצעה שתי מדינות עצמאיות, יהודית וערבית, יוקמו ב-1 ביולי או סמוך למועד זה; תוקם ועדה בת שלושה חברים שתייעץ לממשלת המנדט בתקופת המעבר; עד להקמת המדינות הריבוניות, יהא הצבא הבריטי אחראי לקיום הסדר והשלום בארץ-ישראל. ג'ונסון הוסיף ואמר כי אם הערבים יסרבו לשתף פעולה, השטח המיועד למדינה הערבית יימסר לאפוטרופסות מועצת הנאמנות של האו"ם. המשלחות הערביות הגיבו מיד בשלילה גמורה של ההצעות האמריקניות.

נובמבר

3 בנובמבר. צראפקין הודיע שמשלחתו דוחה את ההצעות האמריקניות ומגישה הצעות משלה: המנדט חייב להסתיים ב-1 בינואר 1948; הבריטים חייבים לפנות את הארץ לא יאוחר מה-1 במאי 1948; הקמת שתי המדינות תתבצע לא יאוחר מה-1 בינואר 1949; הרשות המבצעת תהיה ועדת ביצוע שתמנה מועצת הביטחון; בכל אחת משתי המדינות תוקם מיליציה שתסייע לוועדת הביצוע במילוי תפקידה.

הנשיא טרומן היה רגיש במיוחד לשאלת האחריות לשמירת הסדר והביטחון בארץ-ישראל בתקופת המעבר ולאחריה. הוא חשש שאם יסתלקו הבריטים מאחריות זו ייאלצו האמריקנים להיכנס בעובי הקורה. הרוסים ביקשו להטיל אחריות זו על מועצת הביטחון ולבטל את התלות בשיתוף הפעולה מצד הבריטים; אך האמריקנים ביקשו למנוע מעורבות רוסית במזרח-התיכון באמצעות מועצת הביטחון.

למרות כעסו של טרומן התבצרו הבריטים בעמדה כי הם יהיו מוכנים לקבל אחריות על הביטחון בארץ, רק אם תושג הסכמה בין שני הצדדים המסוכסכים בארץ. במבוי הסתום שנוצר התערב יו"ר הוועדה המדינית, לסטר פירסון הקנדי, והזהיר את המעצמות מפני הכשלת תכנית החלוקה. קנדה, רמז פירסון, תהיה מוכנה לתמוך בהצעה הרוסית כדי לחלץ את העניין מן המבוי הסתום. רוב המשלחות בעצרת הכללית השמיעו ביקורת על עמדתה הנוקשה של ארצות-הברית, שאינה מוכנה להתפשר עם הרוסים כדי לקדם את העניין. תחת לחץ זה הוקמה ועדת-משנה בהרכב ארצות-הברית, ברית-המועצות, גואטמלה וקנדה שעליה הוטל למצוא נוסחה שתפשר בין ההצעות המנוגדות.

7 בנובמבר. הרשל ג'ונסון הודיע ב"ועדת הארבע" על הגמשה בעמדה האמריקנית; זו תהיה מוכנה להפקיד את הטיפול בנושאים השייכים לשמירת השלום והביטחון בארץ-ישראל בידי מועצת הביטחון; זו תדון עם ממשלת בריטניה על אופן סיומו של המנדט, שיפוג לא יאוחר מה-1 ביולי 1948. הנשיא טרומן נשאר נחוש בדעתו כי ארצות-הברית לא תשיא באחריות ישירה לשמירת השלום והביטחון בארץ-ישראל עם סיום המנדט. על כן התעקשו האמריקנים להשיג את הסכמת הבריטים להסדר שיגובש ב"ועדת הארבע" ודחו כל הצעת הסדר שביקשה לדלג מעל המשוכה הבריטית. עמדה זו דנה את המשלחת האמריקנית לעקרות ולבידוד בקרב המשלחות בעצרת. בעיתונות האמריקנית התפרסמו מאמרי ביקורת שהציגו את העמדה האמריקנית כ"הססנית ודו-פרצופית", ואילו העמדה הרוסית זכתה לציון כ"עמדה ריאליסטית ותכליתית", גם בעיתונים שבדרך כלל בלטו בעמדותיהם האנטי-רוסיות.

10 בנובמבר. לאחר התייעצות בבית הלבן הושגה פריצת דרך, שעליה הודיעו ג'ונסון וצראפקין בישיבת "ועדת הארבע". שתי המעצמות הסכימו על התכנית הבאה, שהיה בה כדי לפשר בין השאיפה לערב את מועצת הביטחון בביצוע תכנית החלוקה לבין השאיפה האמריקנית לשמר את מעורבותם של הבריטים בביצוע התכנית:  א. המנדט יסתיים ב-1 במאי 1948; המדינה היהודית והמדינה הערבית יקומו סמוך ל-1 ביולי;  ג. לארץ תשוגר ועדת ביצוע מיוחדת שתמנה 5-3 חברים מקרב המדינות הקטנות שהודיעו על תמיכתן בפתרון החלוקה; ד. ועדת הביצוע תבצע את המלצות העצרת הכללית בנושא החלוקה;  ה. הוועדה תסייע לממשלת המנדט במילוי תפקידיה עד סיום המנדט ב-1 במאי;  ו. הוועדה תהיה אחראית לניהול ענייני הארץ בתקופה שבין סיום המנדט לבין הקמת המדינות העצמאיות;  ז. הוועדה תפעל על פי המלצות מליאת העצרת הכללית ועל פי הוראות מיוחדת של מועצת הביטחון;  ח. הוועדה תדווח על פעולתה למועצת הביטחון פעם בחודש;  ט. מליאת העצרת הכללית תבקש מממשלת בריטניה לשמור על השלום הוסדר ולנהל את השירותים החיוניים בארץ עד ל-1 במאי 1948.

קבוצת העבודה של הארבע הכינה פירוט של תפקידי הביצוע: קביעת הגבולות בין שתי המדינות, הקמת מועצות ממשלה זמניות, תוך התייעצות עם המפלגות הדמוקרטיות והארגונים הציבוריים המקומיים, מתן הנחיות למועצות הממשלה הזמניות להבטחת המעבר התקין לעצמאות, עריכת בחירות דמוקרטיות לאספה מכוננת לא יאוחר מששה חודשים לאחר הקמת המדינות, הקמת מוסדות ממשל מרכזיים ומקומיים בהשגחת וועדת הביצוע, הקמת מיליציה בעלת כושר צבאי מקרב אזרחי המדינה, שתיטול את תפקידי שמירת הסדר הפנימי, המיליציה תפעל תחת ביקורת מדינית וצבאית של ועדת הביצוע.

13 בנובמבר. נציג בריטניה, אלכסנדר קדוגן, הצהיר בוועדת המשנה א' כי הממשלה הבריטית מסתלקת מכל מעורבות בביצוע החלוקה. בריטניה תוציא את צבאותיה מן הארץ עד ה-1 באוגוסט 1948. עד אז תקיים את שלטונה באותם שטחים בהם יימצא צבא. לשאלות שהופנו אליו על ידי חברי הוועדה השיב כי השלטונות הבריטיים לא יאפשרו לוועדת הביצוע לפעול באזורים שבהם יימצא עדיין הצבא הבריטי.

15 בנובמבר. שרתוק וגולדמן הופיעו בפני קבוצת העבודה של ועדת המשנה א'. שרתוק הציע שהמנדט יסתיים לא יאוחר מה-1 במרס 1948; הסוכנות היהודית היא שתמנה את המועמדים למועצת הממשלה הזמנית; הסוכנות היהודית תקדם בברכה הקמת כוח שיטור בינלאומי בתקופת המעבר, אך אם לא יסתייע הדבר, הסוכנות היהודית תקבל על עצמה את האחריות על שמירת השלום והסדר בארץ. הסוכנות מבקשת את עזרת האו"ם באספקת נשק ותחמושת לארגון ההגנה שישמש כמיליציה המקומית.

בפגישה בין הנציגות הציונית לבין גרומיקו וצראפקין, באותו יום, אמר גרומיקו כי יש לדאוג לקיצור התקופה שבין סיום המנדט לבין הקמת המדינות היהודית והערבית. "עליכם לעשות את הדרוש בוושינגטון", אמר גרומיקו, "שם יש לכם השפעה". הוא התעניין לגבי יכולת היישוב להתגונן בפני התקפה ערבית ולהגן על היישובים הרחוקים ממרכז הארץ.

17 בנובמבר. פירסון הביא לישיבת קבוצת העבודה תכנית פעולה חדשה, לפיה המנדט יסתיים לא יאוחר מה-1 באוגוסט 1948 ושתי המדינות החדשות יקומו חודשיים לאחר סיום המנדט. ועדת הביצוע של האו"ם תשמש כרשות המבצעת את תכנית החלוקה והאחראית על ניהול ענייני ארץ-ישראל בתקופת המעבר. התכנית התקבלה פה אחד ב"וועדת הארבע" ואושרה על ידי ועדת-משנה א'.  הוחלט גם על הרכב ועדת הביצוע – גואטמלה, איסלנד, נורבגיה, פולין ואורוגוואי. האמריקנים התנגדו לחברותו של גרנאדוס (גואטמלה) בוועדת הביצוע; אך הגוש הלטיני של חברות העצרת דחה את ההתערבות האמריקנית.

בעיתונות האמריקנית צוינה ההחלטה המשותפת לארצות-הברית ולברית-המועצות כ"מאורע יוצא דופן" על רקע ההחרפה הגוברת ביחסי שתי המעצמות בזירה הגלובלית.

בישיבת ועדת המשנה א' הובאה להכרעה גם סוגיית ירושלים, שעליה ניהלה המשלחת הציונית מאבק עד לרגע האחרון, כדי להכליל את העיר החדשה, על 100,000 היהודים החיים בה, את רמת-רחל ואת מוצא, בשטח המיועד למדינה היהודית. במאבק זה לא ניתן היה להשיג את תמיכת הגוש הלטיני הקתולי, והמדינות הקתוליות האחרות באירופה, שתמכו בתכנית החלוקה. בראש המתנגדים לשינוי המלצות הרוב בשאלת ירושלים עמד הנציג האמריקני, שטען כי חלוקת ירושלים תתפרש כ"פגיעה ברגש הדתי של העולם". תזכיר שהוגש לוועדת-המשנה א' על ידי שרתוק לא זכה לתמיכה. תמימות דעים שהקיפה כמעט את כל המשלחות בעצרת, בכלל זה הרוסים, שררה ביחס למעמדה הבינלאומי של ירושלים. התכנית שאושרה בוועדת המשנה א' דיברה על מינוי מושל לירושלים, שיתמנה על ידי מועצת הנאמנות ולא יהיה אזרח של המדינה היהודית או הערבית; כל תושבי העיר יהיו לאזרחים שלה, פרט לאלה שיעדיפו לקבל אזרחות של המדינה היהודית או המדינה הערבית; נציגים רשמיים של המדינות היהודית והערבית יהיו ממונים על הגנת האינטרסים של אזרחיהם בעיר; עברית וערבית יהיו השפות הרשמיות של העיר; מועצה מחוקקת תיבחר על ידי תושבי העיר, אך לא יהיה בסמכותה לשנות את תקנות המשטר הבינלאומי של ירושלים; ירושלים תיכלל במסגרת האחדות הכלכלית של ארץ-ישראל; ההגנה על המקומות הקדושים תופקד בידי מושל העיר; התכנית תתממש לא יאוחר מה-1 באוקטובר 1948; ההסדר יישאר בתוקפו לתקופה של עשר שנים, ואז ישוב וייבחן על ידי מועצת הנאמנות; תושבי העיר יהיו זכאים אז להביע רצונם בשינויים במשטר העיר באמצעות משאל-עם. המשלחת הציונית חדלה מהתנגדותה לבינאום ירושלים, כאשר התברר כי קיימת סכנה שמדינות התומכות בתכנית החלוקה עלולות לסגת מתמיכה זו אם יתעקשו הציונים בסוגיית ירושלים.

סוגיית האחדות הכלכלית נידונה בקבוצת עבודה נפרדת. המשלחת הציונית דרשה לקיים את הריבונות בקביעת המדיניות הפיסקלית של כל מדינה. כמו כן דרשה להבטיח את הריבונות בניהול מטבע החוץ, בהענקת רישיונות יבוא, בהצטרפות לקרן המטבע הבינלאומית. דרישות אלה התקבלו על ידי קבוצת העבודה ואושרו על ידי ועדת-המשנה א'. המשלחת התנגדה לחלוקה שווה של הכנסות המכס בין שתי המדינות. ברור היה שרוב ההכנסות יבואו מן המשק היהודי והדרישה הציונית היתה לקבוע תקרה לגודל הסובסידיה השנתית של המדינה היהודית למדינה הערבית. האמריקנים דרשו תקרה של 8 מיליון לא"י ורק לאחר מאמצי שכנוע רבים הסכימו להוריד את התקרה ל-4 מיליון לא"י.

בקבוצת העבודה לעניין הגבולות נכנעה המשלחת הציונית ללחץ הכבד שהפעילו האמריקנים לוותר על באר-שבע וסביבתה (כ-300,000 דונם) ועל רצועה רחבה באזור ניצנה (כ-2,000,000 דונם) לטובת המדינה הערבית. הישובים היהודים יד-מרדכי, כפר דרום, ונירים נשארו בתחום המדינה הערבית. כך הוקטן החלק היהודי מ-62% ל-55% משטחה של ארץ-ישראל. מחלקת המדינה האמריקנית שאפה להשיג הסדר שאפני הרבה יותר – להעביר את חלקו הגדול של הנגב לשטח המדינה הערבית. במשלחת האמריקנית נתגלעו חילוקי דעות, כאשר ג'ונסון והילדרינג טוענים לפגיעה באמינותה של ארצות-הברית אם ייוודע שהיא פועלת לניתוק הנגב למרות החלטת הרוב של אונסקו"פ, שלה שותפה גם ארצות-הברית. דין ראסק והנדרסון ייצגו בתוקף את עמדת משרד החוץ בדבר הצורך לפעול לניתוק הנגב מן המדינה היהודית. מרשל שיגר לראש המשלחת, השגריר וורן אוסטן, מברק חשאי ובו הוא מזכיר לו כי מחלקת המדינה כבר החליטה על המהלך הדורש ניתוק הנגב וצירופו לשטח המדינה הערבית. מרשל חזר על הנימוקים המדריכים את מחלקת המדינה, שהעיקרית שבהם היא שהכללת הנגב במדינה היהודית תכניס טריז שיפריד בין המדינות הערבית; זה יעורר התנגדות חמורה בעולם המוסלמי ויקשה על ביצוע החלוקה. מחלקת המדינה נזקקה להסכמת הסוכנות היהודית למהלך זה כדי לא לעורר עליה ביקורת כללית. שרתוק הוזמן לשיחה עם ג'ונסון ודין ראסק, שם הציג ראסק את הנימוקים להצעה האמריקנית. לא כדאי למדינה היהודית להחזיק בנגב, אמר ראסק, זה יחריף את יחסיה עם שכנותיה הערביות, והמדינה היהודית הרי תהיה זקוקה לשלום. שרתוק דחה את ההצעה האמריקנית ודיווח עליה מיד להנהלת הסוכנות ולמשלחת הציונית.

המוסדות הציוניים באמריקה פתחו במסע הסברה נרחב כדי לגייס את דעת-הקהל היהודית והאמריקנית כדי לבלום את הלחץ המופעל מצד מחלקת המדינה בסוגיית הנגב. סנטורים וחברי קונגרס הוזעקו להפעיל לחץ על הנשיא. אלפי מברקים זרמו אל הבית הלבן. ראשי המפלגה הדמוקרטית נרתמו אף הם למאבק, במטרה למנוע נזק ודאי למפלגה במערכת הקרובה לנשיאות. טרומן עצמו פסח על שתי הסעיפים, משום שהושפע מנימוקיהם של אנשי הפנטגון שהצביעו על חשיבותו האסטרטגית של הנגב למעצמות המערב (ארצות-הברית ובריטניה) מול מזימות רוסיות להשתלט על האזור. לדעת מומחי משרד החוץ ומשרד ההגנה נגב ערבי יהיה נוח יותר להשתלת בסיסים צבאיים של המערב.

בישיבת ועדת העבודה בנושא הגבולות לא הושגה הסכמה בסוגיית הנגב. הנציג האמריקני, ג'ונסון, איים כי אם הסוכנות היהודית לא תהיה מוכנה לוותר על "דרום הנגב" לא תוכל ועדת- המשנה להשלים את עבודתה. בהתייעצות בהנהלת הסוכנות הוחלט לבקש מוייצמן להיכנס בעובי הקורה ולבקש פגישה דחופה עם טרומן.

18 בנובמבר. וורן אוסטן שיגר מברק ללווט ובו הזהיר מפני בידודה של המשלחת האמריקנית אם תתעקש זו על עמדתה בעניין הנגב. רק הערבים יתמכו במקרה זה בעמדה האמריקנית ואם תכנית החלוקה לא תקבל את הרוב הדרוש בעצרת הכללית, האחריות לכישלון תוטל על ארצות-הברית. במשרד החוץ נרתעו מעוצמת המסר הזה ונערכו לקראת האפשרות כי הסוכנות היהודית לא תיכנע ללחץ. למשלחת האמריקנית נמסר (19 בנובמבר),כי אם לא תתקבל עמדת ארצות-הברית בוועדת אד-הוק, המשלחת תצביע בעד המלצות הרוב של אונסקו"פ, "אלא שעל נציג המשלחת להבהיר אז הבהרה ברורה שאנו נוהגים כך רק כדי להיענות לרצון הרוב בוועדת אד-הוק".

19 בנובמבר.

הנשיא טרומן נפגש עם וייצמן במה שהוגדר כ"פגישה פרטית". לפגישה הוקצבו 15 דקות. היא התנהלה בארבע עינים ונמשכה 30 דקות. על פי סיכום שהכתיב וייצמן לאפשטיין, כתום השיחה, הוא תיאר באוזני הנשיא את המצב החמור שנוצר בעצרת הכללית של האו"ם, "מצב שניתן יהיה לתקנו רק אם המשלחת האמריקנית תקבע עמדה ברורה בכל הבעיות, עמדה הנובעת מן המדיניות המוצהרת של ממשלת ארצות-הברית בשאלת ארץ-ישראל, ושלא יעלה ספק כלשהו בדעתה של אף משלחת שהאמריקנים החליטו להישאר נאמנים למדיניות זו בכל." הנשיא הביע הסכמה מלאה לדברי וייצמן ואמר: "עלינו להוכיח מעבר לכל ספק שאנו תקיפים בהשקפתנו ובכוונותינו". וייצמן העלה את סוגיית הנגב ובמיוחד עניין אילת וחשיבותה למדינה היהודית השואפת לקיים קשר עם חלקי העולם ולמנוע את בידודה בידי מדינות ערב המחרימות אותה ומאיימות לבודד אותה. הנשיא הודיע בסיום השיחה, "שהוא ידאג לעניין באופן אישי על ידי מתן הוראות מפורשות בנושא הנגב ואילת למשלחת שלו בלייק-סקסס, בהתאם להשקפות שהביע ד"ר וייצמן".

לפני חידוש הדיון בקבוצת העבודה לעניין הגבולות, קיבלו הנציגים האמריקנים, הילדרינג וגו'נסון, הוראה טלפונית מן הנשיא שלא להתנגד להכללת הנגב והמוצא למפרץ אילת בגבולות המדינה היהודית. ג'ונסון הודיע בהתאם כי למשלחת האמריקנית "אין הסתייגויות או הצעות חדשות". בזה נחתם הדיון בשאלת הגבולות והסיכום הועבר לאישור ועדת אד הוק.

 20 בנובמבר. בישיבת ועדת אד-הוק, שלפניה הונחו סיכומי ועדות-המשנה, מסר הנציג הבריטי, קדוגן, הודעה בשם ממשלתו: ממשלת בריטניה לא תשתף פעולה עם שום ועדה של או"ם בהעברת השלטון בארץ-ישראל, ולא תעביר לידיה סמכות באזורים שיפונו על ידי הבריטים; רק עם סיום המנדט תהיה הממשלה הבריטית מוכנה למסור את השלטון בארץ לידי האו"ם; רק ממשלת בריטניה תחליט באיזה תאריך יסתיים המנדט; השלטונות הבריטיים בארץ לא ירשו לוועדת או"ם להקים ממשלות וכוח צבאי בשום אזור לפני שיפונה על ידי הצבא הבריטי.

הודעת השגריר הבריטי היוותה הקשחה ברורה של העמדה הבריטית ופורשה כמאמץ מכוון אחרון מצד בווין לחבל בביצוע תכנית החלוקה. בהתייעצות עם ג'ונסון וצראפקין, הביא פירסון הצעה בשם "ועדת הארבע", כי עם סיום המנדט יוטל על מועצת הביטחון לבדוק אם המצב בארץ-ישראל מהווה סיכון לשלום, ואם תגיע המועצה למסקנה כי אכן קיים איום כזה, יהיה עליה להסמיך את ועדת הביצוע של האו"ם למלא את המוטל עליה בהתאם להחלטות שתקבל העצרת הכללית. הצעה זו נתקלה בהתנגדות בלתי-צפויה מצד ניו-זילנד ודנמרק, שטענו כי היא אינה מבטיחה אמצעים מספיקים ומפורטים להתגבר על מצב חירום שייווצר עם יציאת הבריטים. הם דרשו להחזיר את הדיון לועדת-המשנה א' ועוררו חששות כבדים במשלחת הציונית, כי בכך ייעצר המומנטום המוליך להכרעה חיובית בעצרת. כל המאמצים לשכנע את ראש ממשלת ניו-זילנד לחזור בו מיזמתו לא הועילו. הדנים, מצדם, הציעו לשתף גם את מועצת הנאמנות, בצד מועצת הביטחון, בטיפול במצב שייווצר בתקופת המעבר בין סיום המנדט להקמת המדינות החדשות. האמריקנים תמכו בהצעה הדנית ועוררו את חמתם של הרוסים, שבהם לא נועצו והם ראו בכך קנוניה אמריקנית, כיוון שהרוסים החרימו את מועצת הנאמנות ולא נטלו בה חלק. אף על פי כן

נמנעו הרוסים מיצירת משבר והסתפקו בהימנעות בהצבעה על ההצעה הדנית.

ועדת המשנה א' גיבשה את הסידורים ולוח הזמנים שלפיהם תקומנה שתי המדינות. במסמך שחיברה הוועדה הוצע שהמנדט הבריטי יסתיים לא יאוחר מה-1 באוגוסט 1948. עד למועד זה יפנו הבריטים את כוחותיהם בהדרגה. הבריטים יפנו אחד מנמלי הארץ ב-1 בפברואר וימסרו אותו לידי היהודים. ועדת מיוחדת מטעם האו"ם תישלח לארץ לצורך התווית הגבולות בשטח. כמו כן יקים האו"ם ועדה מיוחדת שתורכב מנציגי חמש מדינות; זו תקבל את סמכות השלטון לתקופת המעבר ותתחיל בהקמת מוסדות השלטון העצמאי בשתי המדינות, שאליהם יועברו סמכויות השלטון בצורה מסודרת. השלטון בירושלים יועבר לנציג האו"ם

לתקופה של עשר שנים.

24-23 בנובמבר. בפני וועדת "אד-הוק" הוצגו סיכומי שתי ועדות המשנה ונערך עוד סיבוב של טיעונים משני הצדדים. הישיבה המסיימת של הדיון הכללי הוקדשה לנאומיהם של שרתוק ושל ג'מאל אל-חוסייני. שרתוק התייחס בין השאר לדברי איום שהשמיע נציג מצרים בדבר הגורל הצפוי למיליון היהודים היושבים בארצות ערב ואמר: "עם אשר איבד זה לא כבר, בשנים אחדות, שליש מבניו, אין לו מה להפסיד; הוא לא ייבהל ולא ירפה מהמאמץ להשריש עצמו בפינה אחת על פני האדמה אשר הוא מאמין כי היא שלו". ג'מאל אל-חוסייני אמר בפתח דבריו: "קל להסביר את טענותינו. זה אלפי שנים אנו יושבים בפלסטין; על כן היא ערבית והערבים בלבד רשאים לעצב את גורל ארצם ולשמור על אחדותה".

במשלחת הציונית חששו כי בהצבעה על ההצעות השונות תהיה להצעה לבקש חוות דעת של בית הדין הבינלאומי בהאג תמיכה מצד כמה מן המדינות התומכות עקרונית בתכנית החלוקה. הטענה היתה כי בעיית ארץ-ישראל היא מיוחדת וכרוכים בה כמה עקרונות חשובים הדורשים עיון משפטי מן הדרגה העליונה. הנציג הצרפתי, פארודי, הציע לפצל את ההצבעה לסעיפים שונים. הצעה זו התקבלה והיא פעלה לטובת הציונים, כיוון שתחילה הועמדה להצבעה השאלה אם לפנות לבית הדין הבינלאומי ולבקש חוות דעתו בדבר עצם סמכותו של האו"ם לכפות תכנית חלוקה על תושבי ארץ-ישראל. על חודו של קול – 20 בעד, 21 נגד ו-13 נמנעו – נשללה הפנייה אל בית-הדין הבינלאומי. בכך נמנעה הסכנה של עיכוב ההכרעה באו"ם עד למסירת חוות דעת בית-הדין הבינלאומי. גם הסעיפים האחרים בהצעה הערבית נדחו. הכרעה דרמטית זו הושגה תודות לתמיכת רוב מדינות הגוש של אמריקה הלטינית והגוש הסלבי-סובייטי בעמדה הציונית. בלטה במיוחד דחיית הסעיף המתייחס לדפוס המשטר שיוקם בארץ עם סיום המנדט על פי ההצעה הערבית ("מדינה אחידה, דמוקרטית ועצמאית וזכויות המיעוטים שבה יהיו מוגנים"): 12 הצביעו בעד, 29 הצביעו נגד ו-14 נמנעו.

האחוז הגבוה של הנמנעים בהצבעות על הצעות הצד הערבי הדאיג את המשלחת הציונית, שכן הוא הגביר את אי-הוודאות לגבי הצבעתם בוועדת אד-הוק ובמליאת העצרת הכללית.

25 בנובמבר. בהצבעה בוועדת אד-הוק הדו"ח של ועדת-המשנה א' עבר ברוב של 25 (אוסטרליה, בוליביה, ברזיל, בילורוסיה, קנדה, צ'ילי, קוסטה-ריקה, צ'כוסלובקיה, דניה, הרפובליקה הדומיניקנית, אקוודור, גואטמלה, איסלנד, ניקרגואה, נורבגיה, פנמה, פרו, פולין, שבדיה, אוקראינה, אפריקה הדרומית, ברית-המועצות, ארצות-הברית, אורוגואי, ונצואלה) מול 13 מתנגדים (אפגניסטן, קובה, מצרים, הודו, אירן, עירק, לבנון, פקיסטן, ערב הסעודית, סיאם, סוריה, תורכיה, תימן) ו-17 נמנעים (ארגנטינה, בלגיה, סין, קולומביה אל-סלבדור, אתיופיה, צרפת, יוון, האיטי, הונדורס, ליבריה, לוקסמבורג, מקסיקו, הולנד, ניו-זילנד, בריטניה, יוגוסלביה). הצבעה זו לימדה כי חסר רק קול אחד להשגת שני השלישים הדרושים להכרעה במליאת העצרת.

מאמצים קדחתניים הושקעו בימים שנותרו להצבעה המכרעת בגיוס תמיכתן של מדינות כמו הפיליפינים הנתונים להשפעת ארצות-הברית, סין וצרפת. הציונים חשו כי המשלחת האמריקנית אינה משקיעה מאמץ מספיק לשינוי עמדותיהן של המדינות הנתונות להשפעתה. הישג חשוב היה בשינוי עמדתה של צרפת מהימנעות לתמיכה בתכנית החלוקה. הוא נזקף במידה רבה לזכותו של המנהיג היהודי הפרו-ציוני, ליאון בלום, שפעל לשכנע את ראש ממשלת צרפת, שומאן, בדבר החובה המוסרית לאפשר לעם היהודי, לאחר השואה, לקומם עצמו בארץ-ישראל. לשינוי בעמדת צרפת נודעה השפעה גם על השינוי בעמדת בלגיה, שעברה אף היא מעמדת הימנעות לעמדת תמיכה בתכנית החלוקה. גם כאן היה התפקיד שמילא ליאון בלום חשוב. אך משקל מיוחד היה לעמדתה של מלכת בלגיה, אליזבת, שהטילה את כל כובד משקלה והשפעתה לשינוי עמדת ממשלת בלגיה. הולנד, המסובכת ביחסיה עם מיליוני מוסלמים באינדונזיה שתחת שליטתה, העדיפה עמדת הימנעות; אך לאחר שהתברר כי היא עלולה להסתמן כמדינה המערב-אירופית היחידה, פרט לבריטניה, המתנגדת לחלוקה, זזה מעמדתה ועברה לתמיכה בתכנית החלוקה.

הפיליפינים שינו אף הם את עמדתם מהימנעות לתמיכה בתכנית החלוקה, לאחר לחץ אישי כבד שהופעל על נשיא הפיליפינים, מנואל רוקסס. ברגע האחרון נכנסה מחלקת המדינה לפעולה כדי לשכנע מדינות הססניות, בעיקר בדרום-אמריקה, להצביע בעד תכנית החלוקה. גם הפעם היתה זו התערבותו של הנשיא טרומן שדרבנה את אנשי מחלקת המדינה להיכנס לפעולה. עמדת האיטי ידעה תהפוכות, עד שעברה מהימנעות לתמיכה בחלוקה, תודות לקשרים וללחצים אישיים שהופעלו על נשיא האי, דימרסה אסטימה.

בסיאם (תאילנד), שהצביעה נגד החלוקה בוועדת אד-הוק, התחוללה בו ביום מהפכה. הממשלה החדשה ביטלה את כתב האמנה של המשלחת שלה לאו"ם ולא מינתה משלחת חדשה. וכך יצאה סיאם ממעגל המצביעים בעצרת הכללית.

ליבריה, שנמנעה בהצבעה בוועדת אד-הוק, איימה להעביר תמיכתה לגוש הערבי-מוסלמי, בשל כעסה על ארצות הברית, שלא עמדה בהבטחתה להעניק לליבריה מלווה. גם התנהלותה של האיטי הושפעה מיחסה של ארצות-הברית לבקשת הסיוע מצדה. מכל מקום, ליבריה נאותה לשנות את הצבעתה לתמיכה בחלוקה לאחר שראש חברת "פאיירסטון", בעלת מפעלי הגומי הגדולים בליבריה, התערב בעניין וביקש מן הממשל הליברי להצביע בעד החלוקה.

גם עמדתה של מקסיקו הושפעה מיחסיה הכלכליים עם ארצות-הברית והכעס על סירובם של האמריקנים להעניק מלווה למקסיקו. כדי להשפיע על הונדורס ואל-סלבדור הפעיל וייצמן את ידידו, סמואל זמוראי, "מלך הבננות" בהונדורס; אך כל המאמצים לשכנע את ממשלות מקסיקו, הונדורס, אל-סלבדור, צ'ילי וקולומביה לשנות את עמדתן מהימנעות לתמיכה לא צלחו.

על פי מידע שהגיע למשלחת הציונית מן המשלחת הפולנית (26 בנובמבר), הושג הסכם בין הרוסים לבין היוגוסלבים, כי אם יהיה חסר קול אחד להשגת רוב שני שלישים בעצרת הכללית, תשנה  יוגוסלביה (האחרונה ברשימה האלפביתית של המצביעים) את עמדתה ותצביע בעד החלוקה.

28 בנובמבר. מושב מליאת העצרת נפתח בנאומו של זפרוללה חאן הפקיסטני, הדובר המהוקצע והמתוחכם ביותר של העניין הערבי-מוסלמי. הוא הצליח במידת מה לשכנע את עמיתיו הערבים להציג נכונות למשא-ומתן נוסף עם הציונים, בתקווה להשהות ואולי להשעות את ההכרעה הצפויה. הדובר האחר מטעם הערבים, הנציג העירקי פאדל אל-ג'מאלי, הלך בעקבות זפרוללה חאן וטען שטרם מוצו כל האפשרויות והדרכים לפתרון צודק בארץ-ישראל והאו"ם אשם בכך שלא עשה מאמץ רציני לפשר בין היהודים לבין הערבים. הנציג הצרפתי, פארודי, הזדרז לנצל את השינוי בטון הערבי והציע לדחות את ההצבעה כדי לאפשר ליהודים ולערבים להגיע לפשרה ביניהם. אנשי המשלחת הציונית התקשרו מיד הן עם האמריקנים והן עם הרוסים בבקשה לחסום את המהלך הצרפתי. צראפקין הבטיח מיד שהמשלחת הרוסית תתנגד לכל הצעה העשויה לסכן את אישור הדו"ח שהוגש על ידי ועדת אד-הוק. עם זאת, זכתה ההצעה של פארודי לדחות את הצבעה ל-24 שעות כדי לברר אם אמנם יש סיכוי סביר להסדר של פשרה בין היהודים והערבים לרוב של 25 נגד 15. ברית-המועצות וארצות-הברית הצביעו נגד. נאומו של פארודי במליאה, שדיבר לכאורה בגילוי לב, הדגים יפה את כפל הפנים של המדיניות הצרפתית. פארודי פתח ואמר שצרפת מבינה את השקפות שני הצדדים בשאלת ארץ-ישראל. היהודים סבלו סבל לא יתואר בתקופת השלטון הנאצי; אך לצרפת קשרים הדוקים של יותר ממאה שנים עם הערבים. צרפת נמנעה מלהציע פתרון לבעיה מתוך תקווה שבמשך הדיונים בוועדות השונות יימצא המכנה המשותף בין שני הצדדים; אך הניסיון לפשר בין היהודים והערבים לא הצליח; לכן לא היתה ברירה אחרת מאשר לקבל תכנית חלוקה, "שאמנם כרוכה בסכנת תוהו-ובוהו בארץ-ישראל". כאן הוסיף פארודי כי הוא אינו משוכנע שלא ניתן היה להגיע לפתרון טוב יותר מאשר חלוקה. בנשימה אחת מתח ביקורת על הדובר העירקי ותהה אם אין דבריו מכוונים למנוע קבלת החלטה בשאלת ארץ-ישראל יותר מאשר להגיע לתוצאה ממשית. הוא מוכן עם זאת להעניק הזדמנות למוצא של פשרה, אך ל"משך זמן קצר ביותר". ההצבעה נדחתה אפוא ליום המחר.

בו ביום התכנסו נציגי מדינות ערב להתייעצות דחופה במאמץ נואש לדחות את ההכרעה לטובת החלוקה. הם קיבלו את הצעתו של קמיל שמעון הלבנוני להודיע על נכונותן של המשלחות הערביות "לעיין בהצעת פשרה, שתישען על תכנית של מדינה פדרלית שתיכון בארץ-ישראל הבלתי מחולקת". הסכמה זו ניתנה תוך חילוקי דעות פנימיים עזים ומול התנגדות חריפה של נציג המשלחת של הוועד הערבי העליון, ג'מאל אל-חוסייני, שאף לא הוזמן לישיבה. הוא האשים את המשלחות של מדינות ערב בבגידה באחיהם הפלסטינים.

חברי המשלחת הציונית נפגשו עם הנציגים האמריקנים, ג'ונסון הילדרינג ועם צארפקין. ג'ונסון הודיע כי ההוראה המפורשת היא להעביר את ההחלטה במושב הנוכחי של העצרת. צארפקין שאל מה תהיה העמדה האמריקנית והדגיש את עקביות העמדה הסובייטית. ברית-המועצות תמנע כל ניסיון לדחות את ההכרעה החיובית על תכנית החלוקה. בעיתונות האמריקנית ובחוגי האו"ם נמתחה ביקורת חריפה על יזמתו של פארודי. מזכיר האו"ם, טריגוה לי, ראה במהלך הצרפתי פגיעה ביוקרתו של האו"ם: ועדה מיוחדת של או"ם חקרה את שאלת ארץ-ישראל בפרטי פרטים והציעה הצעות לפתרונה. העצרת ישבה על המדוכה שבועות רבים עד שהגיעה לפתרון שנראה בעיניה כסביר וצודק; ולאחר כל אלה בא פארודי ומציע הצעה שכמוה כערעור על כל שנעשה על ידי או"ם ומוסדותיו.

29 בנובמבר. יום שבת, אחר-הצהריים. עד לרגע האחרון היתה המשלחת הציונית אחוזה חששות ודאגות. וייצמן התבקש ליצור קשר בבוקר עם הנשיא טרומן ומשזה לא נמצא פנה טלפונית לראש ממשלת דרום-אפריקה, גנרל יאן סמאטס, השוהה בלונדון, וביקש ממנו ליצור קשר עם האמריקנים ולוודא כי אכן לא חלה התערערות בעמדתם. סמאטס המיודד עם מרשל עשה את המבוקש ממנו והודיע לוייצמן כעבור זמן כי המשלחת האמריקנית "תמלא את המוטל עליה". הוא אמר לוייצמן כי לפי המידע שקיבל מן המשלחת שלו בעצרת הכללית תאושר תכנית החלוקה ותקום מדינה יהודית בארץ-ישראל. בינתיים נודע כי גם פארגוואי, שנעדרה מן ההצבעה בוועדת אד-הוק, החליטה לתמוך בחלוקה. ראש ממשלת צרפת, שומאן, הודיע לליאון בלום כי פארודי קיבל הוראה מפורשת להצביע בעד תכנית החלוקה.

יציע האורחים באולם העצרת היה מלא מפה לפה, רובו ביהודים. הדיון נפתח והיו"ר, ד"ר אוסואלדו ארניה, ביקש לקבל דו"ח על האמצעים שננקטו מאז הישיבה הקודמת לקידום הסכם בין הערבים והיהודים. בהעדר דו"ח כזה, ניתנה רשות הדיבור לקמיל שמעון שהציג את הצעת הפשרה הערבית: תקום מדינה פדרלית בארץ-ישראל ב-1 באוגוסט 1948; היא תתבסס על ממשלה פדרלית וקנטונים ערביים ויהודיים, שיכללו בתוכם מספר קטן ככל האפשר של מיעוטים; תיבחר בבחירות ישירות וכלליות אספה מכוננת שתכין את חוקת המדינה הפדרלית; זו תקום על פי הדוגמה של ארצות-הברית; החוקה תעניק הגנה וגישה למקומות הקדושים.

הנציג האמריקני, ג'ונסון, נשא נאום קצר ותקיף. הוא דרש להפסיק את כל "התמרונים" שאינם תורמים לסיום סביר של המערכה, בהתאם לכל התהליכים שהתרחשו בכל שלבי הטיפול במושב זה של העצרת הכללית. פשרה שלא הושגה בין הערבים והיהודים משך שלושים שנה, לא תושג עתה ביממה אחת. הוא הפנה את תשומת לבה של המליאה כי ההצעה שהובאה בשמן של מדינות ערב אינה מייצגת את הוועד הערבי העליון בארץ-ישראל. הוא דחה את הגדרת הצעת שמעון כפשרה. זו רק חרה על המלצות המיעוט באונסקו"פ, המלצות שנדחו על ידי ועדת אד-הוק ועל כן אין בהן כדי להצדיק דיון מחודש של העצרת הכללית.

הנואם האחרון היה גרומיקו, שגם הוא קבע כי בהצעת המדינות הערביות אין כל חדש. התכנית הפדרלית כבר נדחתה לאחר חקירה יסודית. הוא גינה את תמרוני הדחייה ודרש לגשת מיד להצבעה. נציג אירן ניסה להעמיד להצבעה הצעה חדשה לדחיית הדיון על ארץ-ישראל עד ה-15 בינואר 1948, אך היו"ר, ארניה, קבע כי קודם תיערך הצבעה על ההצעות הקודמות, משמע יש לגשת קודם להצבעה על דו"ח ועדת אד-הוק. עוד ערעור מצד הנציג הלבנוני מטעם המשלחות הערביות נדחה על ידי היו"ר לאחר התייעצות עם המזכיר הכללי, טריגוה לי.

עכשיו הוזמנו המשלחות להשיב ב"הן" או "לאו" או "נמנע" על דו"ח ועדת אד-הוק. ברוב של 33 כנגד 13 (כל מדינות ערב, תורכיה, אירן, הודו, אפגניסטן, פקיסטן, יוון וקובה), ו-10 נמנעים אושר הדו"ח.

לאחר ההצבעה ביקש ארניה את אישור המליאה להרכב ועדת הביצוע: בוליביה, צ'כוסלובקיה, דניה, פנמה, הפיליפינים. רשימה זו עוצבה על ידי דין ראסק שדרש להחליף את גואטמלה ואורוגוואי, בנימוק שהרכב הכולל את גרנדוס ופבריגאט לא יהיה לרוחם של הבריטים בשל העמדה האנטי-בריטית שהפגינו בדיוני הוועדות. גם פולין הוחלפה בצ'כוסלובקיה, למורת רוחם של הרוסים; אך אלה נמנעו מלחולל משבר סביב הרכבת ועדת הביצוע. הוסכם גם כי התקציב שיועמד לרשות ועדת הביצוע לא יעלה על 2 מיליון דולר.

הנציג הבריטי, קדוגן, ביקש שוועדת הביצוע תתאם את בואה לארץ ואת סדרי פעולתה עם השלטונות הבריטיים. נציגי סוריה, ערב הסעודית, תימן ועיראק הודיעו החלטת העצרת אינה מחייבת את ממשלותיהם ויצאו מן האולם.

בארץ, עם ערב, רבבות מקרב הישוב היהודי היו מרותקים למקלטי הרדיו, ועם היוודע תוצאות ההצבעה פרצו המונים אל הרחובות בצהלה, הניפו דגלים, רקדו ושרו.

יושב ראש הנהלת הסוכנות, דוד בן-גוריון, פרסם למחרת בבוקר הודעה מטעם הנהלת הסוכנות, בה נאמר: "החלטת או"ם להקים מחדש את מדינתו הריבונית של העם היהודי בחלק ממולדתו העתיקה היא מפעל צדק היסטורי המכפר חלקית לכל הפחות את המעוות ללא דוגמה שנעשה לעם ישראל בדורנו ובדורות הקודמים, – – – זהו ניצחון מוסרי גדול של רעיון האומות המאוחדות – רעיון הקואופרציה הבינלאומית לחיזוק השלום, הצדק והשוויון בעולם. – – – יהודה המחודשת תתפוס בכבוד את מקומה באומות המאוחדות כגורם של שלום, פריחה והתקדמות בארץ הקדושה, במזרח הקרוב ובעולם כולו."

דצמבר

1 בדצמבר. נחשול הפגנות ומהומות הציפו את העולם הערבי, בתגובה להחלטת או"ם על חלוקת הארץ. בחלב שבסוריה ברחו לביירות כ-3,000 יהודים מאימת ההתפרעויות. בבחריין נהרסו ונשדדו עשרות בתי יהודים; אשה אחת נרצחה ו-67 נפצעו. בקהיר הסתער ההמון על מוסדות בריטיים. בעדן נרצחו 75 יהודים וכמספר הזה נפצעו במהומות שהתחוללו בין ה-2 ל-4 בדצמבר עד שהתגברו השלטונות הבריטיים והשליטו סדר.

5 בדצמבר. מחלקת המדינה האמריקנית פרסמה הודעה על אמברגו – הפסקת הענקת רישיונות יצוא של נשק וציוד מלחמתי מכל הסוגים לארצות ערב ולארץ-ישראל. זה היה צעד בולט ראשון בסדרה של יזמות שיצאו ממחלקת המדינה ומן הפנטגון וקיבלו את אישורו של הנשיא, בכוונה לשפר את היחסים עם מדינות ערב תוך שיבוש המהלכים הקשורים בהגשמת תכנית החלוקה. חשיבות גורם הנפט עלתה בכל הדיונים על ההערכות הנדרשת מול האיום הסובייטי, שהיה בבחינת הנחה מוצקה בכל הערכותיהם של מומחי הממשל האמריקני. הנפט הוא ערבי והצורך בפיוס העולם הערבי נראה חיוני בעיני מעצבי מדיניות החוץ והביטחון האמריקני, כפי שהצטיירו הדברים בתזכירים החשאיים שהוחלפו בין פקידי המשרדים. הטקטיקה הנקוטה בידי פקידי משרד החוץ ומשרד ההגנה היתה ליצור אצל הממשלות הערביות רושם כי הדברים הקשורים בהחלטות או"ם לגבי תכנית החלוקה עדיין אינם סגורים ומוחלטים ועדיין ניתן להפוך את הגלגל וטקטיקה זו עלתה בקנה אחד עם ציפיותיהם ומשאלות לבם של פקידים אלה תחת מזכיר המדינה מרשל ומזכיר ההגנה פורסטול.

8 בדצמבר. נציגי הסוכנות, שרתוק ואפשטיין,נפגשו עם פקידי מחלקת המדינההאחראיים לענייני המזרח התיכון וארץ-ישראל, לוי הנדרסון והכפופים לו. שרתוק ביקש שארצות-הברית תפעל להעמיד  לרשות הסוכנות היהודית לאלתר נמל בארץ-ישראל, בהתאם להחלטות העצרת הכללית, כדי לאפשר "עלייה יהודית משמעותית". כמו כן ביקש שרתוק שהנציג האמריקני במועצת הביטחון יצא בהצהרה המגנה את האיומים הערביים ומדגישה מחדש את תמיכת ארצות-הברית בהחלטות העצרת הכללית. בקשה שלישית נסבה על הצורך באספקת נשק קל וכבד כדי לאפשר לשלטונות היהודיים כדי שהמדינה היהודית תוכל לדאוג לעצמה ביום שהבריטים יצאו מן הארץ.

11 בדצמבר. סילבר כינס את הוועד הפועל של המועצה הציונית האמריקנית לשעת חירום כדי לדון בשאלת מעמדה ועתידה של המועצה הציונית האמריקנית לאחר ההכרעה באו"ם. מיום הקמתה, בזמן מלחמת העולם השנייה, שרר מתח בין המועצה הציונית האמריקנית לשעת חירום, בהנהגתו של סילבר, לבין הנהלת הסוכנות היהודית והשלוחה שלה בארצות-הברית. סילבר ביקש באמצעות המועצה הציונית האמריקנית לשעת חירום לבצר את מעמדה של הציונות האמריקנית מול לונדון וירושלים. על פי תפיסתו של סילבר המועצה הציונית האמריקנית היא שצריכה לרכז ולנהל את כל מערכת היחסים עם הממשל האמריקני. תפיסה זו לא התקבלה על דעת ההנהגה הציונית בלונדון ובירושלים ויצרה חיכוכים לא מעטים בעיקר בפרק שהתחיל עם סיום מלחמת העולם השנייה – המאבק על המדינה היהודית. סילבר העלה את השאלה אם יש צורך בהמשך קיומה של המועצה הציונית האמריקנית, לאחר ההכרעה שהושגה באו"ם. על כך השיב כי תקופת המעבר עד הקמת המדינה ב-1 באוקטובר (על פי תכנית האו"ם) תהיה קריטית מבחינות רבות. ההתנגדות למדינה היהודית, בעיקר מצד הערבים, תהיה קשה וחריפה, ויהיה צורך לפנות לממשלת ארצות-הברית ולבקש סיוע כלכלי ואף אמצעי הגנה. המאבק בזירה האמריקנית נכנס לשלב חדש ורציני ביותר ובתקופה זו תפקידה של המועצה הציונית האמריקנית יהיה חיוני ביותר. בקונגרס הציוני הקרוב, סיכם סילבר, ידונו במעמדה ובדרכה של התנועה הציונית בכללה והתנועה באמריקה כשלעצמה, מול המדינה היהודית.

בתזכיר סודי שהכין מנהל המדור של המזרח הקרוב במחלקת המדינה, גורדון מרייאם, הכין לבקשת לוי הנדרסון תזכיר שבו נאמר כי החלטות העצרת הכללית בשאלת ארץ-ישראל "נתקבלו תחת לחץ ולא כתוצאה של שיקול דעת קפדני וחתירה להסדר אמין וצודק של השאלה". מרייאם הציע לבקש מבריטניה להמשיך במילוי תפקידה עד שיימצא פתרון לשאלת ארץ-ישראל.

אליעזר קפלן, גזבר הסוכנות היהודית, הגיע באמצע החודש לארצות-הברית, במטרה לגייס כספים בקרב בציבור היהודי ולהשיג סיוע כלכלי ומלווה מן הממשל האמריקני. הוא פתח במשא-ומתן עם הבנק ליצוא ויבוא של ארצות-הברית על הלוואה בסך 75 מיליון דולר לרכישת חומרי גלם בארצות-הברית למימוש תכניות הפיתוח של המדינה היהודית. בתזכיר שהוגש למחלקת המדינה ב-22 בדצמבר, נאמר כי הסוכנות היהודית שואפת לגייס סכום של ביליון ורבע (מיליארד ורבע)  דולר לצורך קליטתם של 400,000 עולים מאירופה ומאסיה במשך ארבע השנים הבאות. הנדרסון העביר את התזכיר למרייאם, וזה קבע שאין להתייחס ברצינות לבקשות הכספיות של הסוכנות היהודית "לפני שהתנאים המדיניים בארץ-ישראל ובאזור יישענו על בסיס איתן". מחלקת המדינה לא השיבה לתזכיר של קפלן.