ינו 132015
 

ינואר

במגעים שהתקיימו בחודשים ינואר-פברואר, בין נציגי הסוכנות היהודית לבין נציגי עבדאללה, הועלתה מן הצד הירדני הדרישה ל"תיקוני גבול". שליחו של המלך טען שהמלך נתון ללחץ כבד המכוון לכבוש את כל הארץ ולצמצם את שטחה של המדינה היהודית לרצועת חוף מעתלית לתל-אביב.

בחיפה הוקמה "פלוגת הנמל", מורכבת מאנשי פלי"ם, בפיקוד יוחאי בן-נון, שתפקידה היה להבטיח את ביטחון הפועלים היהודים בנמל, לאחר הטבח בבתי-הזיקוק. הפלוגה חולקה לחוליות שעבדו בפינות שונות של הנמל ולרשותם נשק שהוחבא בסליקים בשטח הנמל.

במשך חודש ינואר ניסו הערבים לנתק את התחבורה בין הכרמל ומורדותיו לבין העיר התחתית והנמל, בעיקר באמצעות ירי צלפים. למשך יומיים-שלושה הצליחו צלפים אלה לשתק את התחבורה ואת החיים הכלכליים בעיר. ההגנה הגיבה בחריפות ויזמה פעולות רבות לשיתוק מקורות האש של הערבים. ההגנה שמרה על העיקרון שלא לפנות שום מבנה יהודי, גם אם כל דייריו נטשוהו. זה אילץ את ההגנה לרתק כוח ניכר לצורך אחזקת הקו הפתלתל שהפריד בין דיירים יהודים וערבים. לצורך זה הוקם גם "גדוד בחורות לוחמות" (גב"ל), ששימשו בתפקידי שמירה בעמדות לאורך הקו. על העומס הוסיפה העובדה כי חיפה נתבעה להקצות כוחות תגבורת להגנת הגליל העליון המזרחי ולעמק בית-שאן.

בלוחמה העירונית שהתפתחה בחיפה, ניצלו אנשי ההגנה את יתרון הגובה שהיה לשכונת הדר-הכרמל על השכונות הערביות בעיר התחתית: הם שפכו בנזין מהול בשמן במורד הרחוב והציתוהו. הלוחמים הערבים יצאו מעמדותיהם לכבות את האש ונפגעו בירי שכוון אליהם. גם כדורי ברזל, ממולאים בחומר נפץ, גולגלו במורדות הרחובות אל העמדות והמחסומים של הערבים בעיר התחתית.

מראשית ינואר הוכנסו לשימוש אוטובוסים ומשאיות ממוגנים בלוחות ברזל ולאחר זמן כלי רכב משוריינים ("סנדויצ'ים"), ששימשו את ההגנה עוד בימי המרד הערבי, בשנים 1939-1936. על המשוריינים האלה הציבו מקלעי ברן, שסיפקו מענה טוב יותר להתקפות על התחבורה לירושלים. הבריטים התירו את השימוש במכוניות אלה, בתנאי שתהיינה מסומנות בפס לבן סביב, כדי להבחין בינן לבין המכוניות המשוריינות בשירות הצבא הבריטי. אבטחת התחבורה לירושלים העסיקה למעלה מ-400 לוחמים, מן הפלמ"ח, החי"ש והמשמרות הנעים (המ"נים). בפרק זמן זה מדי יום עלו שתים-שלוש שיירות לירושלים, רובן ללא פגע. נתיב הנסיעה עבר דרך רחובות-נען-אל קובאב-לטרון, או דרך נען-חולדה-לטרון.

3 בינואר. ירושלים. הערבים תקפו את "בתי וארשה" בפינה הצפונית-מזרחית של הרובע העתיק. לאחר כמה התקפות שנהדפו דרשו הבריטים להעביר את המתחם לידיהם. הנהלת הסוכנות היהודית הורתה לקבל את התכתיב הבריטי.

4 בינואר. יפו. שני אנשי לח"י הכניסו לעיר מכונית תופת, החנו אותה סמוך לבניין ה"סראיה" הישן, שבו שכנו משרדי "הוועדה הלאומית" הפלסטינית והסתלקו ברגל לתל-אביב. בפיצוץ נהרס הבניין ו-26 איש נהרגו. פיגוע זה השפיע קשה על המורל של תושבי העיר.

5 בינואר. ירושלים. חבלני ההגנה חדרו עם שחר לשכונת קטמון ופוצצו חלק ממלון "סמירמיס", שעל פי מודיעין מוטעה שכנה שם מפקדה ערבית מקומית. בפיצוץ נהרגו 26 אזרחים, ביניהם סגן קונסול ספרד. פעולה זו עוררה בהלה בשכונה, שתושביה נחשבו על אמידי ירושלים הערבית. אלה החלו יוצאים את העיר בבהלה. הבריטים זימנו את בן-גוריון ונזפו בו. בן-גוריון הדיח את המפקד האחראי, מישאל שחם.

חבלנים ערבים הצליחו בחסות גשם שוטף להתקרב למבנה המבודד של "בית הקרן-הקיימת" ולפוצץ אחד הקירות בו. אחד מלוחמי הפלמ"ח שהחזיקו בבניין נהרג. המבנה, שניצב ממערב למשטרת בית-דגון, על ציר הכביש הראשי, בקטע בין יאזור ורמלה, שימש כעמדה חיונית לאבטחת הדרכים היוצאות מתל-אביב לירושלים ולמושבות הדרום. מעמדה זו שלטו היהודים בדרך המחברת בין רמלה ליפו. בתיווך השוטרים הבריטים בבית-דגון הושג הסכם להימנע מפעולות איבה בקטע זה בשעות היום. הסכם זה קויים משך עשרת השבועות הראשונים למלחמה.

7 בינואר. ירושלים. אנשי אצ"ל השתלטו על מכונית משוריינת של "משטרת הישובים העבריים", נסעו בה לשער יפו, וזרקו פצצה סמוך למחסום הערבי בשער. 25 איש נהרגו ועשרות נפצעו. בדרכם חזרה הטילו פצצה שנייה לבית קפה ערבי ברחוב ממילא. בפיצוץ נפגע המשוריין ואנשי אצ"ל נאלצו לקפוץ ממנו ולהימלט. שוטרים בריטים ירו בבורחים והרגו שלושה מהם. פצוע שהובל לבית-החולים הממשלתי נרצח שם בידי העובדים הערבים.

8 בינואר. הגדוד הראשון של "חיל ההצלה", "גדוד הירמוך השני", בפיקודו של הקצין הסורי, אדיב שישקלי (לימים שליטה של סוריה), ובו כ-330 חיילים וקצינים נכנס לארץ והתבסס ליד תרשיחה.

9 בינואר. כוח גדול של בידואים, בפיקוד האמיר פאעור, שביתו נפגע בהתקפה על כפר חסאס (18.12.47), תקף את כפר סאלד. הם נהדפו בסיוע 4 משוריינים בריטיים שחשו למקום ממפקדת הצבא הבריטי בראש-פינה. איש הגנה אחד נהרג. לתוקפים היו 24 הרוגים ו-67 פצועים.

תל אביב. ההגנה הקימה מחסומים בכל מבואות העיר וכל מכונית נכנסת עברה בדיקה. הבריטים כפרו בזכות משמרות ההגנה לעצור מכוניות צבאיות לצורך בדיקה. עמדה זו השתנתה לאחר הפיגוע שנעשה ברחוב בן-יהודה בירושלים ב-23 בפברואר.

11 בינואר. לוחמים ערבים מן הכפרים בית-ג'יז וח'רבת בית פאר, שנמנו על כוחותיו של חסן סלאמה, תקפו את הנקודה הקטנה והמבודדת, כפר אוריה, ממזרח לרמלה. מטוס "אוסטר" הצניח תחמושת למגינים; כוח של שתי מחלקות חי"ש מרחובות וראשון-לציון וכיתת פלמ"ח מחולדה חשו למקום. גם משוריינים בריטיים התערבו בקרב והדפו את התוקפים. לערבים היו 25 הרוגים; להגנה 3 הרוגים ו-13 פצועים.

12 בינואר. ירושלים. כוח הגנה חדר לבית-צפאפה ופוצץ טחנת קמח במקום, שממנה נורתה תדיר אש על השכונה מקור-חיים.

חיפה. על רקע החרפת היחסים בין ההגנה והאצ"ל בחיפה, נעצרו אנשי אצ"ל מכאן ונחטף איש הגנה בתגובה. בחיפוש אחרי החטוף עצרו אנשי הש"י של ההגנה שני אנשי אצ"ל שהחזיקו בו. אחד מהם, ידידיה סגל, הצליח להתחמק ממקום מעצרו על הכרמל ונמלט בכיוון הכפר טירה. למחרת נמצאה גווייתו, מדוקרת וירויה. האצ"ל האשים את ההגנה ברציחתו ודרש הקמת ועדת חקירה. ועדה כזו הוקמה, בהרכב יצחק גרינבוים, הרב יהודה לייב פישמן ומשה שפירא. הוועדה הגיעה למסקנה כי אין הוכחה לכך שידידיה סגל נרצח על ידי אנשי ההגנה. הפרשה הוסיפה להתסיס את הרוחות בקרב אנשי אצ"ל עוד זמן ממושך.

13 בינואר. ירושלים. כוח חי"ש חדר לשיח-ג'ראח, שהתרוקנה מתושביה ושימשה בסיס לצליפות על השיירות העולות להר-הצופים, והעלה באש 12 בתים נטושים.

שיירה שחזרה מכפר-עציון נתקלה במחסום על הכביש. שנים מאנשיה נהרגו, בעוד היא מבקיעה דרך בין אבני המחסום.

14 בינואר. כוחותיו של עבד אל-קאדר אל-חוסייני תקפו את גוש עציון. עבד אל-קאדר ריכז כוח גדול, שמנה כ-1,000 לוחמים. התוקפים השתלטו על השטח הגבוה המפריד בין המתחם הצפוני והדרומי של הגוש וניסו לבתר אותו. התקפת הכוח הערבי נשברה כאשר מחלקת פלמ"ח איגפה לאותו ופתחה עליו באש מעורפו. התוקפים נסוגו באבדות כבדות. ללוחמי הגוש היו 3 הרוגים.

חיפה. הערבים החדירו מכונית דואר קטנה עם מטען חומר-נפץ אל תחנת אוטובוסים במרכז המסחרי החדש. 8 אנשים נהרגו ועשרות נפצעו.

16 בינואר. כוח של 38 לוחמים, אנשי מילואים של חי"ש ופלמ"ח, רובם סטודנטים מן האוניברסיטה העברית בירושלים, נשלחו, בפיקודו של דני מס, ששימש זמן מה כמפקד הגוש, כתגבורת לגוש עציון, הטור יצא במסע רגלי, מהרטוב לגוש. 3 חזרו לבסיס היציאה, לאחר שאחד הלוחמים נקע את רגלו. השאר המשיכו דרך ההרים, אך בשל העיכוב ביציאה מהרטוב, התגלו עם אור בקרבת הכפר צוריף והמון כפריים הוזעקו וסגרו עליהם. בקרב שהתפתח נהרגו כל ל"ה הלוחמים.

כוח פלמ"ח פשט על הכפר סעסע, בלב המרחב הערבי בגליל העליון. פוצצו 20 בתים ונהרגו כ-60 מתושבי הכפר.

גשר שיח' חוסיין שעל הירדן ושלושה גשרים על גבול לבנון-ארץ-ישראל פוצצו בידי חבלני פלמ"ח, כדי לנתק את דרכי התחבורה בין יחידות צבא ההצלה בצפון הארץ לבין בסיסיהן בסוריה.

17 בינואר. חיפה. חיילי הלגיון הערבי עצרו מכונית שירדה מהר הכרמל, הרגו את שלושת נוסעיה והעלו אותה באש. בלחץ ההנהגה היהודית בעיר הורחקו חיילי הלגיון מן האזורים היהודיים בעיר.

18 בינואר. ירושלים. ניסיון של האצ"ל להחדיר מכונית ממוקשת דרך שער יפו נכשל, לאחר שנהג המכונית, המוסווה כערבי, זוהה במחסום, נתפס ונרצח תוך עינויים קשים.

20 בינואר. "גדוד ירמוך הראשון", בפיקודו של מוחמד צפא, ובו כ-630 חיילים וקצינים, רובם ממשוחררי הצבא הסורי, נכנס לארץ. "גדוד ירמוך השני", בסיוע תושבי הכפרים בסביבה, ביצע התקפה ראשונה על ישוב יהודי – יחיעם – ונחל תבוסה. ביחיעם היו 50 חברים מתוגברים במחלקת חי"ש. התוקפים הסתערו חזיתית פעמיים ונהדפו על הגדרות. לתוקפים היו 30 הרוגים וכ-60 פצועים. למגינים – 4 הרוגים, שאליהם נוספו 6 הרוגים שנפלו במארב של "צבא ההצלה", בקרבת הקיבוץ. לאחר ניסיון כושל זה התפזרו פלוגות גדוד ירמוך השני ומחלקותיו בין כפרים ערבים שונים בגליל.

22 בינואר. סיור של המ"נים נכנס למארב מול יאזור. 7 נוטרים נהרגו. שיירה גדולה שיצאה מירושלים הותקפה ליד הקסטל. בפעולות תגמול שבוצעו נגד התחבורה הערבית ליפו – רובן ללא אישור המטכ"ל – הושמדו 8 כלי רכב ערביים על נוסעיהם.

שיירה גדולה שיצאה מירושלים ומנתה כ-30 מכוניות הותקפה במעלה הקסטל. אחד הנהגים נהרג. משמר צבאי בריטי נקלע למקום ופיזר את התוקפים באש תותחים ומקלעים.

24 בינואר. 250 לוחמי חי"ש מחטיבת "גבעתי" הועברו לירושלים לחיזוק הגנת העיר. הגנת הישובים בסביבות ירושלים נעשתה בשיתוף עם יחידות הפלמ"ח שחנו במרחב (יחידות פלמ"ח חנו ברמת-רחל, בקריית-ענבים, בבית-הערבה).

25 בינואר. מחלקת פלמ"ח שפטרלה באזור הקסטל, נתקלה בכוח ערבי שהניח מארב לשיירות. בקרב שהתפתח ובו היה מעורב גם כוח בריטי נפלו 10 לוחמים, חלקם מאש הבריטים, שירו ללא אבחנה. במשך הזמן הפסיקו הבריטים את חיפושי הנשק ובמקרים מסוימים סייעו לשיירות בחיפוי אש.

26 בינואר. המזכיר הראשי של ממשלת המנדט, גרני, בשיחה עם הרב הראשי, הרצוג, הודיע כי הממשלה תהיה מוכנה ליטול עליה את האחריות לשלום התושבים היהודים ברובע היהודי בעיר העתיקה, בתנאי שיפונו ממנה כל אנשי ההגנה והארגונים הפורשים.

28 בינואר. להרי שומרון הגיע "גדוד חטין", של "צבא ההצלה". הגדוד מנה 375 חיילים וקצינים, רובם מתנדבים מארץ-ישראל, בפיקודו של מדלול חבאס העיראקי. הגדוד תפח עם הצטרפותם של מתנדבים מקומיים ושל כוח גדול, שמנה כ-300 מתנדבים צ'רקסיים, שהגיעו מאזור קוניטרה בגולן.

30 בינואר. חוליית חי"ש פוצצה את בית שאהין בקטמון, שממנו ירו צלפים על מערב רחביה.

פברואר

המועצה המדינית של הליגה הערבית דנה במצב בארץ ובתכניות ההתערבות בה. בכנס השתתפה גם משלחת פלסטינית בראשות המופתי. דרישותיו של המופתי למנות נציג פלסטיני במפקדה הכללית של כוחות המתנדבים ולאשר הקמת ממשלה זמנית ערבית-פלסטינית, מיד עם הפינוי הבריטי, נדחו על ידי חברי הליגה. חברות הליגה לא רחשו אמון למופתי ולא אחת לרעותה. ולמופתי לא היתה תשתית מספיקה להכריז על ממשלה ללא תמיכת הליגה הערבית. הוא, מצדו, ראה בעין רעה את הופעת "צבא ההצלה", בראשות קאוקג'י, הנהנה מתמיכת הליגה. אושר מחדש מינויו של איסמעיל צפואת כ"מפקד כללי של פעולות הגנת פלסטין". הוקמה "ועדה צבאית" שתפקידה להדק את הקשרים הצבאיים בין המדינות חברות הליגה לבין מועצת הליגה הערבית.

במטכ"ל ההגנה עוצבה בחיפזון "תכנית יהושע" (על שם יהושע גלוברמן, מפקד החי"ש ומפקד מרחב תל-אביב, שנהרג במארב בדרך מירושלים לתל-אביב, ב-8 בדצמבר 1947), כדי לקדם אפשרות של הקדמת הפינוי הבריטי ופלישת צבאות ערביים סדירים בעקבותיה. התכנית דיברה על "הגנה היקפית של כל נקודת ישוב והגנת השטחים שבין הישובים", בד בבד עם התקפות-נגד ופשיטות לעומק של יחידות מחץ, במטרה לשבש את היערכות הכוחות הפולשים או אף להשמידם.

2 בפברואר. ירושלים. שני עריקים בריטיים, יחד עם אחד מאנשי עבד אל-קאדר אל-חוסייני, החדירו משאית צבאית בליווי מכונית משטרה אל מרכז העיר החדשה והחנו אותה בצמוד לבניין ה"פלסטין פוסט". המשאית התפוצצה בשעה 22:55 והרסה את הבניין. אדם אחד נהרג וכ-20 נפצעו.

3 בפברואר. חיפה. במסגרת הפעולות לדיכוי פעילות הצלפים בעיר, פוצץ "בית נג'אדה", ששיכן את ועד השכונות הערביות, במזרח העיר. יחידות לגיון ששכנו בקרבת מקום פתחו באש לעבר מכוניות יהודים והרגו 5 נוסעים.

7 בפברואר. קורס המ"כים של גדוד חי"ש החדש, "ברק", שאליו צורפה כיתת פלמ"ח שחנתה בבית-קשת, פשט בהצלחה על הכפר עין-מאהיל. פשיטה זו היתה סנונית ראשונה בסדרה של פשיטות שיזם מטה ההגנה כדי להעביר את היזמה לצד היהודי. במסגרת זו, שכונתה "המבצע לזכר הל"ה", בוצעו פשיטות על 6 גשרים המחברים את הארץ עם סוריה.

10 בפברואר. ירושלים. כוח ערבי שיצא מן העיר העתיקה תקף את שכונת ימין-משה, ממערב לגיא בן-הינום. אנשי ההגנה, שנעזרו גם בכוח בריטי, הדפו את ההתקפה. לתוקפים נגרמו אבדות – 16 הרוגים ועשרות פצועים – למגינים הרוג אחד וחמישה פצועים.

12 בפברואר. תל-אביב. ארבע מחלקות חי"ש של ההגנה, בפיקודו של ישראל שחורי, תקפו את אבו-כביר, פוצצו בתים, פגעו במטה הלוחמים המקומיים, הרגו כמה מהם ואת מפקד השכונה, אבו-רחמה. במבצע זה נפלו שני לוחמי חי"ש.

חיפה. פלוגת חי"ש תקפה את מגרש החניה של אוטובוס מס' 5 בלב העיר העתיקה והעלתה באש 8 כלי רכב. זה היה חלק מן המערכה הכוללת שהתנהלה סביב התחבורה בחיפה.

13 בפברואר. ירושלים. פטרול בריטי עצר ארבעה אנשי הגנה שאיישו מחסום ברחוב שמואל הנביא ופרק אותם מנשקם. אחר כך הפקיר אותם לחסדי המון ערבי שהרג אותם והתעלל בגופותיהם.

14 בפברואר. במסגרת "המבצע לזכר הל"ה" בוצעה פשיטה נועזת על הכפר הערבי החזק סאסא, בגליל העליון. כוח בגודל פלוגה מן הגדוד השלישי של הפלמ"ח יצא מעין-זיתים, עם חשיכה, ועשה דרך של 20 קילומטרים בשטח בוצי קשה לתנועה, הרבה מעבר לטווחים שבהם פעלו יחידות הפלמ"ח עד כה. הכוח פרץ לכפר בחצות לילה בהפתעה גמורה, פוצץ 10 בתים והסב אבדות לאנשי המיליציה הערבית שחנו בכפר. במהירות התארגן הכוח לתנועה חזרה והגיע לבסיסו עם בוקר לאחר מסע מפרך בגשם ובבוץ, כשהוא נושא עמו 2 פצועים. הלוחמים צעדו 15 שעות, הלוך וחזור, והוכיחו כושר סבילות והתמצאות מעולה בשטח קשה. סאסא היתה ממוקמת עמוק בשטח ערבי והפשיטה המוצלחת אילצה את הערבים לרתק מרגע זה כוחות ניכרים להגנת כפריהם באשר הם.

15 בפברואר. יחידת אצ"ל במדים בריטיים פשטה על מחנה אספקה בריטי בחדרה, השתלטה על השומרים והוציאה 40 טון של מזונות ואספקה.

16 בפברואר. "גדוד ירמוך הראשון" של "צבא ההצלה" תקף את טירת-צבי, עם שחר, תחת גשם שוטף. המגינים הדפו את ההתקפה באש יעילה. כוח משוריין בריטי הגיע למקום ופקד על מפקד הגדוד, צפא, לפנות את השטח. הלה ביקש מן הבריטים להפעיל כנגדו אש כדי לספק לו תירוץ לכישלון החרוץ ולנסיגה. בקשתו התמלאה. הגדוד נסוג, כשהוא משאיר מאחור למעלה מ-40 הרוגים. למגיני טירת צבי היה הרוג אחד ופצוע אחד.

21 בפברואר. גוש עציון. שיירה גדולה, שהביאה עמה תגבורת של 50 לוחמים הגיעה אל הגוש מירושלים. הבריטים, שהעניקו חסות לשיירות אספקה קטנות, סירבו לתת ליווי לשיירות גדולות ולהעברת נשק ותחמושת לחיזוק הגנת הגוש. ההגנה החליטה לוותר על חסות זו וארגנה שיירה עצמאית (מבצע דבורה") של 12 מכוניות – 5 משאיות ו-7 משוריינים – שלוותה במטוס מעל. השיירה הגיעה בשלום לכפר-עציון, פרקה את משאה וחזרה לירושלים.

לאחר כישלון ההתקפה הגדולה של לוחמי עבד אל-קאדר אל-חוסייני (14.1), עברו  חודשיים של שקט, בהם נעשו עבודות ביצורים ושיפור העמדות והמשלטים של הגוש; נתפסו התוואים השולטים על הישובים ועל הדרכים המחברת ביניהם. הוכשר מסלול המראה למטוסים קלים במרכז הגוש והמטוס הראשון נחת עליו כבר ב-7 בפברואר. מטוסים הגיעו ונחתו כמעט מדי יום והביאו תחמושת ונשק וחילצו פצועים וחולים.

22 בפברואר. ירושלים. עבד אל-קאדר אל-חוסייני הצליח להחדיר לרחוב בן-יהודה שלוש משאיות בריטיות גנובות ושריונית ליווי, נהוגות בידי ששה עריקים בריטיים. הנהגים הסתלקו בשריונית. המשאיות התפוצצו בשעה 06:30 בבוקר. נהרסו ארבעה בניינים; 58 איש נהרגו ו-32 נפצעו. התדהמה בישוב היתה גדולה. פיגוע זה נחשב לחמור ביותר בכל המלחמה. בן-גוריון הגיב עליו בישיבת ועד הביטחון כך: "דבר כזה לא ראיתי – – – אך לא יכולתי שלא לזכור שהראשונים אנחנו עשינו – – – היהודים עשו הראשונים מעשה כזה", כשהוא מתכוון לפיגועים שביצעו אצ"ל ולח"י בקרב האוכלוסייה הערבית. אצ"ל ולח"י הגיבו מיד בהתקפות ירי על חיילים ושוטרים בריטיים; 16 חיילים ושוטרים נהרגו. הפיקוד העליון הורה לכל כוחות ההגנה למנוע כניסת חיילים בריטיים לאזורים יהודיים ללא בדיקה. גם השלטונות הבריטיים הורו לאנשיהם להימנע מכניסה לאזורים היהודיים בערים הגדולות ובישובים. הוראה נוספת שיצאה מן הפיקוד העליון להתנגד בכוח לחיפושי נשק או החרמת נשק או מאסר של אנשי הגנה בידי חיילים ושוטרים בריטיים, לאחר המקרה החמור שאירע ב- 13 בפברואר בירושלים, בו נרצחו ארבע חברי הגנה, שנאסרו על ידי משמר בריטי והוסגרו לידי ההמון הערבי בשער שכם.

כתוצאה מהתפתחות זאת צומצמה עוד יותר המעורבות הבריטית באירועי המלחמה. שני הצדדים נהנו מעתה מחופש פעולה גדול יותר. בכביש ירושלים, בקטע שבין לטרון לעיר, פינה הצבא הבריטי את הזירה והשאיר אותה פתוחה להתגוששות שני הכוחות. הערבים ניצלו תמורה זאת מיד והציבו מחסומים ומארבים תדירים על הדרך. נפתחה המערכה הגדולה על הדרך לירושלים. בינתיים הושלמה התקנת דרך עפר מנען לחולדה. דרך עפר אחרת נסללה מחולון לראשון-לציון כדי לעקוף את יאזור.

בירושלים הוקמה "ועדת-ירושלים", ועדת חירום מיוחדת שבראשה הוצב דב יוסף. עליה הוטלה האחריות לניהול משטר חירום אזרחי בעיר, תוך הנהגת קיצוב באספקת המזון, אגירת מלאי במחסנים, אגירת מים בבורות ופיקוח על המאפיות. בשלהי פברואר כבר הורגש מחסור בצרכי מזון בסיסיים. לפי חישוביהם של אנשי "ועדת ירושלים" היתה העיר היהודית זקוקה לאספקה יומית של 200 טון מצרכים מן החוץ. לרשות הוועדה עמדו כ-3,000 מתנדבים ששירתו במסגרת "משמר-העם" ומילאו תפקידים של מיליציה וסדרנות. בין תפקידיו החשובים של "משמר-העם" היו חלוקת נפט, חלוקת מזון, חלוקת מים. חוליות של "משמר-העם" שימשו גם במחסומים ובפיקוח על עוברים ושבים ועל אורחים בבתי-קפה ובבתי-מלון. במסגרת זאת הפעיל המשמר גם בתי-דין ששפטו ספסרים. חלוקת המים קיבלה משמעות חיונית לאחר שהערבים הפסיקו ב-7 במאי את פעולת המשאבות שהזרימו מים לירושלים ממעינות ראש-העין.

על השכונות המבודדות, מקור-חיים וימין-משה, שנעזבו בחלקן על ידי התושבים, הופעל לחץ ערבי מתמיד; אך כוח חי"ש שהחזיק בשכונות, הדף את כל ההתקפות עליהן ומנע כרסום בליבת העיר היהודית החדשה. עם פינוי העיר על ידי הבריטים שימשה שכונת ימין-משה בסיס התקפה שהביא לכיבושן של תחנת-הרכבת, שכונת אבו-טור והר ציון.

גם נוה-יעקב ועטרות, מצפון לירושלים, היוו נטל רציני על הגנת העיר; אף כי נוה-יעקב מילאה תפקיד אגרסיבי בשיבוש התחבורה הערבית בין רמאללה לירושלים. נקודות אלה החזיקו מעמד בלב הסביבה הערבית עד ההכרזה על המדינה. ב-16 במאי, בלחץ התקפה עזה של הלגיון הערבי, פונתה נוה-יעקב, שאליה הצטרפו מגיני עטרות, עם לילה והלוחמים עשו דרכם להר הצופים, לאחר שאיבדו בקרב ארבעה לוחמים.

– מפקד העיר החדש, דוד שאלתיאל, תבע מן הפיקוד העליון ראורגניזציה מקיפה של מערכת ההגנה בעיר. הוא התלונן על האיכות הירודה של כוח האדם הלוחם בעיר ועל השפעת המורל הירוד בקרב תושבי העיר גם על הלוחמים. הוא הציע להחליף את היחידות הלוחמות בעיר ביחידות לוחמים מן החוץ. כמו כן הציע לצמצם את קוי החזית. יש לפנות את גוש-עציון (וגם את עטרות) ולצרף את מגיניו לכוח הלוחם בירושלים. העומס על ההגנה בירושלים הוא ללא נשוא.

24 בפברואר. ערביי פאלוג'ה הקימו מחסומים על הכביש העובר דרך העיירה אל הישובים המבודדים גת וגלאון. בהתקפה על שיירה שחזרה מגת לנגבה נהרג אחד הנהגים ומכוניתו הועלתה באש. מושל המחוז הבריטי הודיע לאנשי גת וגלאון כי הצבא אינו מוכן לשאת במחיר שיידרש לאבטחת התחבורה אליהם והציע להם להתפנות בחסות הצבא. הצעה זו נדחתה והישובים המבודדים נותקו מן הרצף הישובי למשך שבועיים.

– הפיקוד העליון הודיע על החלטתו להקים שירות שריונים שיפעל להקמת "יחידות שריון לוחמות בחטיבות". יצחק שדה מונה לעמוד בראש השירות החדש ונקבע כי היחידות הראשונות תוקמנה מתוך הפלמ"ח. רק בתחילת מאי יצאה פקודה מטעם הרמ"א לכל החטיבות למסור את כל המשוריינים שברשותן, לצורך "הקמה מיידית של יחידת שריון ראשונה".

25 בפברואר. בהתקפה על שיירה שעלתה לירושלים עלה משוריין החלוץ על מוקש. שלושה נהגי משאיות נפגעו ונהרגו. השיירה המשיכה דרכה כשהיא גוררת עמה את המכוניות שנהגיהן נהרגו.

26 בפברואר. התנגשות בין אנשי אצ"ל ואנשי הגנה בכיכר מוגרבי בתל-אביב, בשל ניסיון ההגנה להפריע בעד תעמולת המגבית המיוחדת שניהל האצ"ל, "קרן הברזל", למימון פעולותיו. הפיקוד העליון הורה להפסיק את ההפרעות למגבית האצ"ל. במגבית זו גייס האצ"ל למעלה מ-60,000 לא"י.

28 בפברואר. תל אביב. בהתקפה כושלת על סלמה נהרגו 6 לוחמי חי"ש, תוך נסיגה מבוהלת והפקרת פצועים מאחור. המפקדים הזוטרים הועמדו לדין צבאי ודרגותיהם נשללו.

חיפה. שני לוחמי פלמ"ח, מן "המסתערבים", החדירו מכונית עם מטען חומר-נפץ למוסך ערבי גדול, שבו על פי המודיעין הכינו הערבים מטען רב-עוצמה, והסתלקו. בפיצוץ האדיר הושמד המטען ונהרגו כמה ערבים.

29 בפברואר. לוחמי לח"י פוצצו רכבת צבאית ליד רחובות. 28 חיילים נהרגו ועשרות נפצעו. חיילים בריטיים, שפעלו כנראה על דעת עצמם, בתגובה על הפיגוע ברכבת, פירקו את נשקם של אנשי כיתת חי"ש שהחזיקה בבניין בית-החרושת "היוצק" ליד חולון. הבניין שימש עמדה קדומנית מבודדת בפאתי תל-אביב ואבטח את כביש היציאה לירושלים עד מקוה-ישראל. בבניין נערכו עבודות ביצורים והבריטים הסגירו את הלוחמים ואת הפועלים היהודים לידי המון ערבי שהתגודד בחוץ. 10 איש נטבחו בידי ההמון.

בהתקפה על שיירה ליד דיר-איוב השתמשו הערבים לראשונה בכדורים חודרי שריון. שני לוחמי פלמ"ח נהרגו.

מרס                                       

עם כניסת קאוקג'י ואנשיו לארץ, פרסם "הוועד הערבי העליון" הודעה המזהירה מפני שיתוף  פעולה עם "הזרים". המופתי ואנשיו לא היו מוכנים להכיר בקאוקג'י כמפקד כללי של הכוחות הערבים בארץ. הם ראו בעבד אל-קאדר אל-חוסייני מפקד עליון ומינו מפקדים מקומיים בערים הערביות בשומרון ובהרי יהודה, שלא הכירו במרות המפקדה הכללית בדמשק. בארץ הסתמנו שלושה כוחות שפעלו בשלושה אזורים נבדלים – בצפון (גליל וצפון שומרון) פעל "חיל ההצלה" של קאוקג'י, במרכז ובחלקים אחרים של הארץ פעלו הכוחות המקומיים, בדרום פעלו המתנדבים שהגיעו ממצרים.

עד סוף מרס הגיעו לארץ כ-5,200 מתנדבים ערבים – כ-3,000מהם מסוריה, כ-800 עיראקים, כ-300 מלבנון וכמה עשרות יוגוסלבים (בוסנים) – כל אלה עברו אימונים במחנות קטאנה מדרום לדמשק. באימונים אלה השתתפו גם כ-800 ארצישראלים, מהם כמה מאות ממשוחררי חיל-הספר, ששירתו תחת הבריטים. בקטאנה אורגנו המתנדבים במסגרות של גדודים ופלוגות ונשלחו לארץ, לאחר תקופת אימונים קצרה. במשך החודש הגיעו לארץ שני גדודים נוספים של "חיל ההצלה", שהורכבו מ-720 מתנדבים עיראקיים, גדוד לבנוני שמנה כ-200 איש וגדוד דרוזי, שמנה כ-500 איש, בפיקודו של שהיב והב. הגדוד הדרוזי הגיע לשפרעם ומפקדו קיבל את הפיקוד על אזור חיפה. ל"חיל ההצלה" הצטרפו גם יחידות קטנות ומספר אנשי צבא גרמניים, שברחו ממחנות שבויים של הצבא הבריטי. כן הצטרפו לחיל כ-60 יוגוסלבים, ששירתו במלחמת העולם השנייה בס"ס הגרמני ולא יכלו לחזור לארצם. הם פעלו כמחלקה מיוחדת ובלטו בכושר הלחימה שלהם. בתחילת מרס הגיע לארץ פאוזי קאוקג'י עצמו וקבע את מפקדתו בכפר ג'בע, בין שכם וג'נין.

3 במרס. חיפה. שני ניסיונות ערביים להחדיר מכוניות תופת למרכז המסחרי ולבת-גלים נכשלו, לאחר שהמשמרות במחסומים קידמו אותם באש.

ירושלים. מפקד הרובע היהודי בעיר העתיקה, אברהם הלפרין, נעצר בידי הבריטים והועבר לעיר החדשה. הלפרין בפעל ברובע כששה שבועות ועשה הרבה לחיזוק כוח העמידה של הרובע ולשיתוף מתנדבים מקרב התושבים בכוח הלוחם של הרובע. לאחר סילוקו נשאר הרובע ללא מפקד. המ"מ משה רוסנק התמנה כמפקד הרובע בפועל.

4 במרס. כוח חי"ש שהניח מארב לתחבורה הערבית בכביש רמאללה-לטרון, צפונה מירושלים, נלכד על ידי המון כפריים שהוזעקו מכל העברים. רק 3 לוחמים, מתוך 19 שמנה הכוח, הצליחו לפלס דרך לעטרות.

הערבים הקימו מחסומים לאורך קטע הכביש מבאב-אל-ואד עד סריס. יחידות פלמ"ח יצאו מקריית ענבים ונכנסו בקרב עם המארבים הערביים. 3 לוחמים נפלו בקרב מפוצל זה.

5 במרס. לח"י יזם החדרת מכונית תופת לשכם. המשימה הוטלה על אלישע איבזוב, אחד משני הלוחמים שפוצצו את בניין הסראיה ביפו. הפעולה נכשלה, לאחר שמשתף פעולה ערבי שנלווה לאיבזוב, הסגיר אותו בטול-כרם לידי הערבים. איבזוב, למרות שעונה קשות, סירב לפרק את מטען הנפץ. שני חבלנים בריטים, שנמנו על החוליה שביצעה את הפיגוע ברחוב בן-יהודה בירושלים, נהרגו בניסיון לנטרל את המטען. איבזוב הוצא להורג.

7 במרס. הושג הסכם בין נציגי המוסדות הלאומיים לבין נציגי האצ"ל על פירוק האצ"ל עם סיום המנדט והקמת ממשלה זמנית ועל הפסקה מיידית של פעולות האצ"ל העצמאיות. המשא-ומתן על ההסכם החל מיום שהתקבלה ההכרעה באו"ם ורק עכשיו הבשיל עד לחתימה. ההסכם הובא לאישור הוועד הפועל הציוני ב-12 באפריל ורק לאחר ויכוח חריף בו יצאו נציגי מפלגות הפועלים – מפא"י ומפ"ם ואליהם הצטרפו נציגי "עלייה חדשה" – נגד ההסכם, אושר הסכם בהצבעת רוב של הציונים הכלליים, המזרחי, הפועל המזרחי והרביזיוניסטים. ביצוע ההסכם התעכב בשל תנאים שונים שהציב האצ"ל, בעיקר סביב הדרישה להחזיר לו נשק וציוד שהוחרם ממנו על ידי ההגנה. רק ב-27 באפריל, בלחץ המצוקה אליה נקלע האצ"ל בקרב על מנשיה, חתם האצ"ל על ההסכם. האצ"ל שמר על מסגרתו הארגונית עד ל-1 ביוני 1948, שבו נחתם הסכם לפירוק האצ"ל "במדינת ישראל ובתחום מדינת ישראל".

10 במרס. "תכנית ד'", שעוצבה על ידי המטה הכללי בתחילת מרס, הופצה בין מפקדי החטיבות של ההגנה. היתה זו התכנית הראשונה שבה הועתק הדגש מהגנה מקומית להפעלת צבא סדיר, תחת פיקוד ארצי אחיד, לשם "השתלטות על שטח המדינה העברית והגנה על גבולותיה, וכן גם על גושי ההתיישבות והאוכלוסיה העברית שמחוץ לגבולות". התכנית הוצגה כהשלמה לשלוש התכניות שקדמו לה – "תכנית ב'" מספטמבר 1945, "תכנית מאי 1946", ו"תכנית יהושע" מפברואר 1948. היא נבדלה מן התכניות שקדמו לה בשלוש בחינות חשובות: א. היא התבססה על ההנחה שגרסה סיום הנוכחות הבריטית ועימות גלוי עם הכוחות הערביים הסדירים של מדינות ערב השכנות ועם הכוחות הערבים הסדירים למחצה של ערביי הארץ; ב. היא קבעה לראשונה כמטרה אסטרטגית כוללת "השתלטות על המדינה העברית והגנה על גבולותיה" ופירוש הדבר היה – כיבוש כל השטחים המוחזקים על ידי הערבים בתחומים המיועדים למדינה היהודית; ג. היא הטילה על כל חטיבות חי"ר החדשות ועל הפלמ"ח משימות אופרטיביות מפורשות להשתלטות על מרחבי הפיקוד שלהן – "התבססות בערים", "השתלטות על עורקי תחבורה ראשיים ארציים", הטלת "מצור על ערבי האויב", ביצוע "התקפות-נגד", כדי לעצור ולהכשיל התקפות ערביות. בתכנית צוין עם זאת, כי "מטרתה של תכנית זו אינה בדרך כלל פעולת כיבוש מחוץ לגבולות המדינה העברית". מקום מיוחד תפסו פקודות השתלטות על תחנות המשטרה הבריטיות, ברחבי הארץ, מיד עם פינוין על ידי הבריטים. התכנית דיברה על "פעולות נגד ישובים של האויב, הנמצאים בתוך או בקרבת מערכת ההגנה שלנו, במטרה למנוע את שימושם כבסיסים לכוח מזוין פעיל". פעולות אלה כללו "הרס כפרים כאלה, עריכת חיפושים, ובמקרה של התנגדות – השמדת הכוח המזוין וגירוש האוכלוסיה אל מעבר לגבול המדינה". במקרה של אי-התנגדות יוכנס חיל-מצב לתוך הכפר. למפקדים ניתנה הסמכות להחליט על גורל הכפרים והשכונות הערביות שייכבשו. תכנית ד' נכנסה לתוקף ערב הכרזת המדינה ופלישת צבאות ערב, אך רוב המבצעים הגדולים, למן "מבצע נחשון", קיבלו ללא ספק את השראתן מן התכנית, בכלל זה היחס לאוכלוסיה הכבושה.

11 במרס. כוח גדול של פלמ"ח וחי"ש פשט עם שחר על מפקדתו של מנהיג ערבי מקומי בכפר-כנא. הכוח נתקל בהתנגדות עזה ומאורגנת ונסוג. הלוחמים המקומיים דלקו אחריו למרחק ניכר, עד לניתוק מגע ביניהם. כישלון זה של היהודים רומם את רוחם של ערביי הסביבה.

ירושלים. נהג ארמני בקונסוליה האמריקנית, שפעל כסוכן כפול של הש"י ושל עבד אל-קאדר אל-חוסייני, החדיר מכונית תופת אל חצר בנייני המוסדות הלאומיים. כניסתו התאפשרה כי הוא היה אמור להעביר שלושה מקלעים להגנה והשומרים קיבלו הוראה להתיר את כניסתו. הוא החנה את הרכב והסתלק. המכונית התפוצצה תוך דקות אחדות. 12 נהרגו ו-10 נפצעו. פיגוע זה זעזע את תושבי העיר וגרם מבוכה רבה בפיקוד ההגנה.

התקפה לילית על "בית הקרן-הקיימת", ליד בית-דגון, נהדפה על ידי מחלקת חי"ש שהגנה על המבנה. במתחם נערכו עבודות ביצורים נרחבות, נוכח החרפת האיום הערבי על המקום.

12 במרס. תל אביב. בהתקפה על אבו-כביר הופעלו לראשונה שתי "דוידקות", שירו קרוב ל-30 פגזים כבדים על השכונה. האפקט היה מהמם. מגינים ערבים נטשו את עמדותיהם בבהלה ולוחמי ההגנה חדרו לשכונה ופוצצו את בתיה.

ה"דוידקה" היתה מרגמה כבדה שפותחה על ידי איש התע"ש, דוד ליבוביץ. באמצעותה ניתן היה לשגר מטענים כבדים, כ-40 ק"ג, לטווח של 300-200 מטרים. היא היתה מסורבלת ובלתי-מדויקת ולא התאימה להפעלה בתנאי שדה; אך התגלתה כיעילה לצורך הרעשת מטרות שטח והפגזת טרור בלחימה העירונית.

 

פקודת מטכ"ל הודיעה על הקמת "שירות תותחנים". התפקיד הוטל על יוצא חיל התותחנים הבריטי, אריה גינזבורג.

13 במרס. הגדוד השלישי של חטיבת "גבעתי" יצא לפרוץ את המצור על גת וגלאון. שיירה של 12 מכוניות משוריינות בגיבוי כוח רגלי עברה דרך הכפרים עיראק סואידן, כרתיה ופאלוג'ה. ביציאה מפאלוג'ה אירע אסון, כאשר לוחמי השיירה ירו על כוח חסימה של ההגנה, בין פאלוג'ה לעיראק- אל-מנשיה. 7 לוחמים נספו. כוח של הגדוד חזר למחרת עם 8 מכוניות משוריינות לכפר פאלוג'ה, הניח מטענים ופוצץ את המבנים הציבוריים בכפר. 15 תושבים נהרגו. מנהיגי הכפר פנו אל המושל הבריטי ודרשו כי צבא בריטי ילווה את השיירות היהודיות העוברות דרך הכפר, כדי למנוע תקריות נוספות בעתיד…

15 במרס. חיפה. הגנרל סטוקוול, מפקד הצבא הבריטי בצפון הארץ, נפגש עם נציג הסוכנות היהודית בעיר והבהיר לו מה הם העניינים החיוניים בעיני הצבא הבריטי המחזיק בעיר עד הפינוי: "1. ביטחון הנמל;  2. ביטחון מסילות-הברזל;  3. נפט;  4. הביטחון בדרכים;  5. קיום מצב השלום בין הנצים."

16 במרס. כיתת פלמ"ח שיצאה לסיור מבסיסה בבית-קשת, בפיקודו של עלי בן-צבי, כותרה והושמדה. תגבורות פלמ"ח וחי"ש הוזעקו למקום; אך גם הערבים הזעיקו את לוחמיהם מכפרי הסביבה. הקרב הגדול שהתפתח במקום ארך שעות אחדות ונסתיים ללא הכרעה.

הצבא הבריטי הודיע כי הוא מפסיק ללוות את השיירות היוצאות מן הקיבוץ נגבה אל יישובי הנגב. הסדר זה התקיים מדצמבר 1947, כאשר במרחב התהווה הסדר שלפיו הערבים משתמשים בכביש מג'דל-עזה ואילו היהודים משתמשים בכביש ג'וליס-בריר-נירעם. בכביש זה ליוו חיילים בריטים ולוחמי פלמ"ח את השיירות. משהופסק הליווי הבריטי חסמו ערביי הכפר בריר את הכביש על ידי חפירת תעלות עמוקות לרוחב הדרך. בלית ברירה עברה התחבורה היהודית לכביש מג'דל-עזה העובר בשטח רצוף באוכלוסיה ערבית. בשל ריבוי הפגיעות בציר זה והפעלת מוקשים חשמליים, הוחלט להפסיק את התעבורה בנתיב זה והקשר עם יישובי הנגב נעשה באמצעות שני "פרימוסים", עד שנסללה דרך רצופה מהמורות, שעקפה את הכפר בריר והתחברה עם כביש פאלוג'ה ליד משטרת עיראק-סוידאן, שהוחזקה על ידי הבריטים. כדי להבטיח את הדרך הוקמה נקודת ישוב חדשה – ברור-חיל –  מול הכפר בריר.

17 במרס. חיפה. שיירת תחמושת (שתי משאיות ומונית) שעשתה דרכה מביירות לחיפה ובה גם מפקד העיר הערבית, מוחמד אל-חניטי, נבלמה מצפון לקריית-מוצקין, על ידי מארב של כיתת פלמ"ח מהגדוד הראשון. זו הוחשה למקום על יסוד מודיעין מוקדם. בחילופי היריות התפוצצו שתי המכוניות ומלוויהן נהרגו. שני לוחמי פלמ"ח נפלו בפעולה.

–  בפיקוד העליון הוחלט על הקמת שירות ימי עצמאי. לצורך זה נצטווה הפלמ"ח להעביר את היחידות הימיות שלו לרשות המטכ"ל, כדי שישמשו "יסוד ראשון לבניין השירות. ההחלטה על הקמת שירות עצמאי התמהמהה בשל ויכוח בין הפיקוד העליון לבין הפלמ"ח שביקש להשאיר את פיתוח הכוח הימי ברשותו, תוך הרחבת הפלי"ם. בן-גוריון התנגד לכך נמרצות ודרש "להקים כוח ימי מיוחד, הכפוף ישר למטה ולמערכת הפיקוד העליונה". דעתו הכריעה את הכף. לרשות החיל החדש עמדו תחילה כ-130 אנשי פלי"ם, כיוון שרוב לוחמי פלי"ם גויסו לגדוד הרביעי הנלחם בדרך לירושלים ובהרי יהודה. כלי השיט הראשונים שהופעלו על ידי החיל היו סירות מנוע, ספינות דיג וספינות משא שהיו בבעלות יהודית. ספינת הדגל של הצי העברי הנולד היתה "דרום-אפריקה" – ספינה קטנה שעליה העמיסו כמה מקלעי בראונינג, רובים וסטנים. עיקר פעילותו של השירות הימי היתה בהעברת ציוד ואספקה מן המרכז לצפון, בעיקר לישובי הגליל המערבי המנותקים משאר חלקי הארץ.

18 במרס. שיירה של חטיבת "גבעתי", שנשלחה כתגבורת להרטוב, ובה 4 רכבים ו-4 מכוניות משוריינות, בפיקודו של המ"מ מתי פלד, נתקלה בדרכה חזרה בשורה של מחסומים ומארבי אש. השיירה הצליחה לפרוץ דרך ורק הרכב האחרון נתקע בבוץ. יחידת פלמ"ח הגיעה למקום ברכבים משוריינים. בקרב שנמשך כשלוש שעות נפלו 11 לוחמים.

19 במרס. הערבים הצליחו לפוצץ את "בית הקרן-הקיימת", לאחר שגלגלו ממכונית ערבית מטען של חצי טון אל קיר המבנה. המגינים הספיקו לתפוס עמדות חלופיות בביצורים החדשים שהקיפו את המבנה. לאחר הפיצוץ נערכה התקפה ערבית עזה על המתחם. תחמושת המגינים כמעט אזלה ורק ברגע האחרון הגיעה תגבורת משכונת מולדת ומשוריין מתל-אביב. התוקפים נסוגו. הבריטים שהגיעו למקום למחרת בבוקר תבעו את פינוי המבנה. הושגה פשרה ולפיה יישארו המגינים בעמדותיהם, אך לצדם תתבסס במקום יחידת צבא בריטית. התקפות הערבים על המתחם פסקו. בין המגינים היהודים והחיילים הבריטים התפתחו יחסים ידידותיים. בליל הסדר אירחו הלוחמים היהודים את סגל הפיקוד הבריטי במקום. הערבים הצליחו לנתק את הדרכים שבהן הובלה האספקה למוצב; אך ציוד ומזון הובאו למוצב, ברגל, דרך הפרדסים. ב-1 במאי, עם השלמת מבצע "חמץ" וכיבוש יאזור, הוסר המצור מעל המוצב המבודד.

21 במרס. חיפה. הערבים החדירו משאית תופת אל מול משרדי "סולל-בונה" ברחוב הנמל, שנמצא בשליטת הבריטים. שני נוטרים יהודים השגיחו בפתיל דולק המבצבץ מן המכונית והרחיקו את העוברים והשבים. המכונית נדחפה מן המקום, אך בפיצוץ נהרגו 6 יהודים, ביניהם שני הנוטרים שבערנותם הצילו רבים אחרים.

למחרת, בתגובה, החדירה ההגנה מכונית תופת ללב העיר הערבית. המכונית הוכנסה לעיר במסווה שיירה צבאית בריטית. היא עברה את המחסומים הערביים, אך בהפעלתה אירעה תקלה שעוררה את חשדות הקהל הערבי בסביבה. הלוחמים היהודים פתחו באש ופרצו לעצמם דרך אל השכונות היהודיות. המכונית התפוצצה וגרמה להרס רב ולחללים מקרב ערביי הרחוב.

גוש עציון. על רקע חיכוכים בין מפקד הגוש, איש הפלמ"ח עוזי נרקיס, לבין מפקדת ההגנה בירושלים, הוחלף נרקיס במשה ("מוש") זילברשמידט, ממפקדי החי"ש הבולטים בירושלים. "מוש" השקיע את כל מרצו בביצור הגוש ובשילובו במערכת הלחימה של ירושלים, בעיקר בשיבוש התחבורה הערבית בין חברון לירושלים.

22 במרס. תל-אביב. ההגנה תקפה את ג'בליה, בסיוע "דוידקות". גם כאן היה האפקט של המרגמות הכבדות חזק ביותר, וכמה עמדות ומבנים בשכונה פוצצו.

24 במרס. שיירה גדולה בת 30 משאיות אספקה, שלוותה ב-7 משוריינים, נחסמה בדרך לירושלים, בקטע שבין שער-הגיא לסריס, שלאורכו התפרסו מארבים של הלוחמים הערביים. 12 משאיות ושני משוריינים ננטשו ושאר כלי הרכב סבו על עקביהם וחזרו לחולדה. חלק מן הנהגים והלוחמים מצאו מחסה בתחנת השאיבה בסריס; שם התגוננו, בשיתוף עם הכוח הבריטי הקטן שהחזיק במקום, והדפו את התקפות הערבים, עד שהגיעה תגבורת בריטית למקום, בחצות לילה, וחילצה את הנצורים. הלוחמים הערבים התפזרו לכפריהם עם רדת החשיכה ופיקוד ההגנה ארגן מחדש בזריזות את השיירה שתוגברה בכלי רכב נוספים שהגיעו מתל-אביב. זו עשתה דרכה לירושלים, בחסות הלילה, ללא תקלות.

שתי מכוניות משוריינות, שנשלחו מירושלים לעטרות, עלו על מוקשים סמוך לבית-הספר לשוטרים והתהפכו. הלוחמים ברכבים נפצעו רובם ככולם ובקרב שהתפתח נהרגו 14 לוחמים, עד שהגיע כוח בריטי והניס את התוקפים. ההרוגים והפצועים הועברו לירושלים. הקשר לעטרות ולנוה-יעקב נותק לגמרי. ב-7 באפריל העביר קצין משטרה בריטי, ששיתף פעולה עם ההגנה, רימונים ותחמושת לעטרות, בשני משורייני משטרה. באותם משוריינים הועברו 10 ילדים ונשים לירושלים.

גליל תחתון. במארב שהונח לתחבורה היהודית סמוך לודי שרר נהרגו שתי נערות שחזרו מקורס קשר ביבנאל. בפעולת תגמול נהרסו בתי הבידואים שהתגוררו בסביבה. הנשים והילדים אולצו לעבור לדבוריה.

27 במרס. שיירה של עשרות משאיות עמוסות אספקה ומלוות ב-5 אוטובוסים שהסיעו לוחמים וב-7 משוריינים, יצאה מירושלים לגוש-עציון. שיירה זו הורכבה מן המשאיות שהגיעו לירושלים ב-24 במרס. מטוס תצפית ליווה את השיירה מעל. היא הגיעה ליעדה ופרקה את מטענה. בדרכה חזרה נתקלה במחסומים שהניחו הערבים לאורך ציר הדרך. הבריטים הזהירו את הסוכנות היהודית מפני המתרחש בצד הערבי. כמאל עריקאת, סגנו של עבד אל-קאדר אל-חוסייני, הזעיק אלפי לוחמים מחברון, מבית-לחם, מירושלים וכפרי הסביבה כדי לתקוף את השיירה בדרכה חזרה. מפקדי השיירה הניחו כי יצליחו לפרוץ את המחסומים; אך במארב שהונח בנבי דניאל, מדרום לבית-לחם, נתקע רכב החלוץ פורץ המחסומים. כלי הרכב נעצרו ללא יכולת תמרון. אש כבדה משני צדי הכביש ניתכה עליהם. 186 הלוחמים שהיו בשיירה יצאו מכלי הרכב התקועים ומצאו מחסה במבנה אבן בשולי הדרך. כלי הרכב המשוריינים התמקמו סביב המבנה. קבוצה קטנה של לוחמי פלמ"ח הצליחה להסתנן ולסגת לגוש עציון, תשעה ק"מ משם. הנצורים במבנה, בפיקודו של המ"מ אריה טפר, התגוננו משך שלושים שעות, כשמטוס התצפית מגיח מדי פעם, יורה אל התוקפים, מטיל רימונים, ומצניח אספקה. ניסיון ההגנה בירושלים לרכז כוח חילוץ גדול נכשל. תגבורת פלמ"ח ב-4 משוריינים נתקעה במבואותיה הצפוניים של בית-לחם וחזרה על עקבותיה. כיתת לוחמים במשוריין הראשון, פורץ המחסומים, ניהלה קרב נואש משך חמש שעות, בלי יכולת להתחבר אל שאר הכוח. כל הלוחמים ברכב נפצעו. מפקד המשוריין, זרובבל הורביץ, פוצץ את הרכב עליו ועל חבריו, כאשר סגרו הערבים עליהם (על מעשה זה הוענק לו "אות הגבורה" לאחר המוות). שלושה פצועים הצליחו להתחמק מן הרכב וחברו אל חבריהם במבנה הנצור. פיקוד ההגנה פנה אל הבריטים והפציר בהם להתערב. אלה התמהמהו ורק בבוקר היום שלמחרת (28.3) הגיע למקום טור בריטי. במשא-ומתן שנפתח במקום, הוסכם שהנצורים ימסרו את נשקם לבריטים ויובלו בכלי הרכב הבריטיים לירושלים. הבריטים מסרו את כלי הנשק לערבים. כל כלי הרכב של השיירה – 10 משוריינים, 25 משאיות ממוגנות, 4 אוטובוסים – הושארו בשטח. בכך איבדה ההגנה חלק גדול מן הרכב המשוריין שעמד לרשותה. להגנה היו 15 הרוגים ו-37 פצועים. אבדות הערבים נאמדו בכ-60 הרוגים וכ-200 פצועים.

בתגובה על מפלת שיירת נבי-דניאל הותקפה שיירה ערבית בקטע הכביש הסמוך לגוש. אך משוריין בריטי שליווה את השיירה הכשיל את המארב והשיירה הערבית הצליחה לסוב על עקבותיה ולחזור לירושלים. הערבים הגיבו בהתקפה עזה שנמשכה יום שלם על משלט המנזר הרוסי החולש על מרכז הגוש. מגיני המשלט הדפו את התוקפים.

הגליל המערבי. שיירה של 7 כלי רכב, שהסיעה 89 גברים ונשים לקיבוץ יחיעם הנצור, נתקלה במארב שיזם "צבא ההצלה", בסיוע לוחמים מקומיים, ליד הכפר הערבי אל-כאברי. רכב החלוץ הצליח לפרוץ ולהגיע ליחיעם. שאר כלי הרכב נתקעו ועלו באש. חלק מן הלוחמים חילצו עצמם וחמקו ליישובים היהודיים בסביבה. כוח בריטי הגיע לשטח והפגיז את אל-כאברי, אך לא הצליח לחבור עם הלכודים. בקרב שנמשך קרוב לעשר שעות נהרגו 47 לוחמים. גוויותיהם הושחתו. לערבים היו אבדות מועטות.

28 במרס. ירושלים. כוח בריטי, בפיקודו של רב-סרן, ניסה להחרים את המרגמה היחידה שעמדה לרשות המגינים ברובע נתקל בהתנגדות. בחילופי יריות נהרגו 4 חיילים בריטיים והקצין נפצע. אחד המגינים נהרג בתקרית ושנים מתושבי הרובע נורו ונהרגו בידי החיילים הזועמים. לאחר התערבות מהירה של קציני קשר אל הצבא הבריטי מטעם הסוכנות היהודית נפסקה האש. הושג הסכם כי מגיני הרובע יוכלו לשאת את נשקם בגלוי בתחומי הרובע. פעילות בריטית עויינת זאת שיקפה מצד אחד את רצונם של הבריטים לפנות את הרובע מכוח ההגנה בתוכו, ומצד אחר היו בקרב היחידות הבריטיות שפעלו בשטח כאלה ששטמו את הצד היהודי והפגינו את יחסם העויין בהזדמנויות שונות.

12 במרס. הרמ"א הודיע על הקמת "שירות תותחנים"

30 במרס. יגאל אלון, מפקד הפלמ"ח, הגיע לגוש כדי לחזק את מורל הנצורים שם. הוא השווה את הגוש לטוברוק במלחמת העולם השנייה והדגיש כי "כי אין להעלות על הדעת כי אנו נפנה את הגוש"; הוא מהווה עמדה קדומנית חשובה להגנת ירושלים; "הוא יהיה נקודת מוצא לחדירתנו לנגב ולאזור חברון", קבע אלון.

31 במרס. שיירה גדולה של 37 כלי רכב, עם לוחמים ואספקה יצאה מחולדה לירושלים. השיירה נתקלה בראשית דרכה באוטובוס ערבי, ירתה עליו, הרגה את הנהג ופצעה כמה נוסעים. לילה קודם חדרה חוליית הגנה לכפר הערבי אבו-שושה, פוצצה בית והרגה 15 ערבים. פיגועים אלה הזעיקו לציר הדרך מאות לוחמים מן הכפרים בסביבה ואלה התמקמו על התוואים השולטים ופתחו באש על השיירה. לוחמי פלמ"ח יצאו ותפסו כמה מן התוואים השולטים. התפתח קרב. למקום הגיעו גם כמה משוריינים ערבים. כמה כלי רכב יהודיים נפגעו והתהפכו. רוב המכוניות חולצו, אך אחד המשוריינים נותר בשטח והוקף על ידי הערבים. מפקד המשוריין, יורם טריבס, פוצץ אותו עליו ועל חבריו כדי לא ליפול בידי הערבים. רוב לוחמי הפלמ"ח חילצו עצמם עם לילה ונסוגו לחולדה. 22 לוחמים של ההגנה נהרגו ו-16 נפצעו. אבדות הערבים היו מועטות. הנציב העליון, קנינגהם, דיווח ללונדון: "נראה כי מאזן הקרבות נוטה יותר לטובת הערבים".

31 במרס. תל-אביב. התקפה חוזרת על אבו-כביר, בה נהרסו רוב בתי השכונה. אבו-כביר הפכה תל-חרבות. הלוחמים הערבים נטשוה. היהודים נמנעו מלתפוס את השכונה, כדי לא להתעמת עם הבריטים. אלה החזיקו במקום ומסרו אותו לידי ההגנה ב-10 במאי.

בישיבה שזימן בן-גוריון בביתו עם פיקוד ההגנה התריע מפני הסכנה שירושלים תיפול ודרש לרכז כל כוח שבנמצא כדי לחזק את ירושלים. על טענתו של ידין כי אין רזרבות ואי אפשר לקחת מהישובים את כל הלוחמים והנשק, השיב בן-גוריון: "ניקח מהישובים גם לוחמים, גם נשק וגם מרגמות – – – אם תיפול ירושלים כל השאר לא חשוב." במעמד זה נפלה ההכרעה על "מבצע נחשון".

בשבוע האחרון של חודש מרס נפלו כ-100 לוחמים יהודים בניסיונות לפרוץ את הדרך לירושלים או לישובים מבודדים כמו גוש-עציון ויחיעם.

בסקירה שהכין הש"י במאי1948 על תוצאות פעולות הגמול של ההגנהבחודשים דצמבר 1947-מרס 1948 נכתב: "עיקר השפעת הפעולות הללו היתה על האוכלוסייה הערבית. היא סבלה מהשיתוק הכלכלי, מחוסר העבודה, מהמחסור בדלק ואספקה בגלל ניתוק התחבורה. הם סבלו מפיצוץ בתיהם ומבחינה פסיכולוגית עצביהם נפגעו במידה גדולה יותר, ואף סבל של פינוי ונדודים נפלו בחלקם. – – – [זה] החליש את העורף הערבי והקשה על פעולות הלוחמים, ונוסף לכך גרם להתנגשויות בין האוכלוסייה הערבית האזרחית שנפגעה ובין הלוחמים הערבים, שבהם ראתה האוכלוסייה את מקור האסון."

בתום שלב זה של הלחימה הגיע מספר ההרוגים בצד היהודי לכ-1,000 איש.

אפריל

1 באפריל. ראש אגף מבצעים במטכ"ל, יגאל סוקניק (ידין), הגיש לבן-גוריון תזכיר "סיכום המצב הקרבי" ובו כתב: "יש לקבוע כי כל שלבי המערכה עד כה הוכתבו לנו על ידי האויב ולא עלה בידינו להפשיע על המהלך האסטרטגי והאופרטיבי של המערכה, עד היום, שהיא באופיה התפתחות ממאורעות למלחמה בין שני כוחות סדירים-למחצה. – – – הפתרון היחיד הוא נטילת היזמה האופרטיבית לידינו בשאיפה להגיע להכרעה צבאית מצדו נגד האויב."

על "מבצע נחשון" הופקד שמעון אבידן, מפקד חטיבת "גבעתי". כוח המשימה, שהורכב במהירות, כלל שלושה גדודים חסרים, שגם הם הורכבו טלאים-טלאים מפלוגות שהועברו מן החטיבות המתהוות של "גבעתי", "קרייתי", "אלכסנדרוני" ומן הגדוד הרביעי של הפלמ"ח. כן גויסו כל קורסי המפקדים והקורסים המקצועיים של אגף הדרכה וכל מטה אגף הדרכה, שהפך למטה כוח המשימה. בצורה דומה ובקשיים גדולים נאסף הנשק והציוד למבצע. הנשק נלקח ממחסני החטיבות החדשות, שממילא סבלו ממחסור חמור, וממחסני ישובים בכל חלקי הארץ. חלק ניכר מן הנשק במחסני ההגנה נמצא פגום או באיכות לקויה.

עניין ההצטיידות בנשק קיבל בשלב זה של הלחימה חשיבות ודחיפות עליונה, וביתר שאת בשל התפרקות מנגנון הרכש המסועף שהוקם בארצות-הברית בשנת 1947, לאחר שמשלוח 50 טון של ט.נ.ט. נחשף בנמל ניו-ג'רזי (3.1.48). למרות המאמצים הקדחתניים של ייצור עצמי במפעלי  התע"ש, הסיכוי היחיד להצטיידות מהירה בעוד מועד היתה בהצלחת פעולות הרכש בחו"ל. ב-20 במרס מונה שאול מאירוב (אביגור), שריכז עד כה את פעולות המוסד לעלייה ב', כמרכז פעילות הרכש באירופה. המקור העיקרי בחודשים ינואר-פברואר עד שהושלם המשא-ומתן עם מפעלי הנשק של "סקודה" בצ'כוסלובקיה, שימשה איטליה. מוניה מרדור ריכז את פעילות הרכש בארץ זו. מאיטליה נשלחו 215 טון נשק וחומרי-נפץ. עזרה רבה הגישו הפרטיזנים האיטלקים שמכרו נשק ממחסניהם במחיר נמוך. משלוח נוסף יצא מאיטליה בתחילת מאי 1948. המשא-ומתן עם הצ'כים החל לאחר ההכרעה באו"ם ועלה במהירות לפסים מעשיים. הצ'כוסלובקים היו מעוניינים בעסקה מטעמים כלכליים בעיקר והם מכרו נשק במקביל גם לסורים. למרבה המזל לא הניחה ברית-המועצות מכשולים בדרך; ולאחר ההשתלטות הקומוניסטית על המדינה, בפברואר 1948, ניתנה דחיפה נוספת להשלמת העיסקה עם "סקודה", ולא זו בלבד אלא המשטר הקומוניסטי אסר על אספקת נשק לערבים שהוכרזו כתוקפן.

משלוח ראשון של נשק מצ'כוסלובקיה – 200 רובים, 40 מקלעים ו-160,000 כדורים –  הגיע לארץ במבצע העברה נועז (מבצע "בלק"), במטוס "קונסטליישן" אמריקני שנשכר מחברה אמריקנית. המטוס נחת באישון לילה בשדה תעופה שהוכשר לצורך זה בבית-דראס, לאחר שנתפס בידי ההגנה. למחרת הגיע לנמל תל-אביב משלוח שני באניית משא איטלקית, "נורה". המשלוח כלל 4,500 רובים, 200 מקלעים ו-5,000,0000 כדורים. משלוחים אלה אפשרו לראשונה לצייד בנשק כוח צבאי מרוכז, בלא תלות במחסני הנשק של המרחבים והישובים הקיימים. אלה נטו להחזיק בעקשנות בנשק שברשותם ולא נטו להשאיל אותו למבצעים היזומים של הפיקוד העליון ואשר חרגו מצרכי ההגנה המקומיים. עד סוף מאי 1948 נקנו בצ'כוסלובקיה 24,500 רובים, למעלה מ-5,000 מקלעים קלים ("מגלדים"), 200 מקלעים בינוניים ("בזות"), יותר מ-54,000,000 כדורים. כמו כן נרכשו 25 מטוסי "מסרשמידט", מאובזרים וחמושים. מחיר העסקה הגדולה הזאת היה כ-12,280,000 דולרים. הממשל האמריקני אסר על החברה האמריקנית להמשיך בהשכרת מטוסיה להובלת נשק לישוב בארץ. בחיפוש אחרי אמצעי תעבורה אחרים, הצליחו סוכני ההגנה, שהסתייעו באישים יהודיים וצרפתים, לגייס חברת תעופה פרטית בשבדיה שהעמידה לרשות ההגנה מטוסי "סקיימסטר" ששימשו כ"רכבת אווירית" לצורך העברת הרכש הצ'כי לארץ. שני משלוחים שכללו את המקלעים הבינוניים הגיעו לארץ ערב הכרזת המדינה. רוב הנשק של העיסקה הצ'כית הגיע לארץ באניות, ולאחר האניה "נורה", שהגיעה ערב מבצע "נחשון", הגיעו לארץ עד קום המדינה עוד 13 אניות, שהביאו עמן 3 מטוסים מפורקים, אלפי כלי נשק קל, 26 תותחים.

יהודה ארזי הצליח לרכוש 25 תותחים אנטי-אוויריים 20 מ"מ על תחמושתם, מבית החרושת "היספנו-סויצה" בשוייץ. התותחים נשלחו ב-50 משאיות לנמל מרסיי. המודיעין הצרפתי העמיד לרשותם רציף נפרד בנמל וממנו נשלחו התותחים תחת שכבת תפוחי-אדמה לנמל תל אביב, אליו הגיעו ב-25 באפריל. בעיסקה שנקשרה עם בית החרושת "אדגר ברנד" בצפון צרפת נרכשו 50 תותחים 65 מ"מ על תחמושתם, 24 מרגמות 120 מ"מ, 11 מקלעי 20 מ"מ ו-250 מקלעי "שאטו". משלוח הנשק הזה נתקל בקשיים והן בנמל נאפולי באיטליה, בגלל סירוב המלחים האיטלקים להסיע נשק. רק חלק מן הנשק, בכלל זה 5 תותחים, הגיע לנמל תל-אביב ב-13 במאי. הבריטים עצרו את האניה סמוך לחופי הארץ והובילו אותה לנמל חיפה; אך הם לא החרימו את הציוד ושילחו את אנייה ללב ים. עם תום המנדט, כעבור יומיים, התאפשרה פריקת המטען ו-4 תותחים הועברו במהירות לחזית הצפון, מול הפלישה הסורית.

בארצות-הברית פעלה קבוצת רכש, שפעיליה הארצישראליים הראשיים היו יהודה ארזי ותדי קולק. האמברגו שהטיל הממשל האמריקני על משלוחי נשק למזרח התיכון הגבילו את אפשרויות הפעולה בארצות-הברית. אף על פי כן, הגיע לנמל חיפה, בסוף מרס 1948, משלוח של 50 חצאי- זחלים שנקנו "לשימוש חקלאי"; אך רק 13 זחלים הורדו מן האניה, בעוד שהשאר נמנעה פריקתם על ידי הבריטים. משלוח גדול אחר סוכל על ידי שלטונות קנדה וארצות-הברית. קבוצת סונבורן של בעלי הון ואישי ציבור יהודים ולא-יהודים עמדה במרכז פעילות הרכש בצפון-אמריקה והיא עסקה לא רק ברכש נשק, אלא גם במגבית כספים למען ההגנה ובאיסוף ציוד וחומרים שנקנו מעודפי הצבא האמריקני. התפתחות משמעותית חלה כאשר הופנה המאמץ לרכישת מטוסים. המהנדס אדולף (אל) שויימר, מומחה לאוירונים שעבד בחברת TWA צורף לצוות ובפיקוחו נעשו החיפושים ונרכשו המטוסים הראשונים – שלושה מטוסי "קונסטליישן". לאחר זמן נרכשו 10 מטוסי "קומנדו" צבאיים, ששופצו בשדה תעופה בקליפורניה. רכש המטוסים מעודפי הצבא האמריקני שיצאו מכלל שימוש לאחר מלחמת העולם השנייה לא היה קשה; אך הוצאת המטוסים מארצות-הברית היתה מסובכת הרבה יותר ולצורך זה הוקמו שתי חברות תעופה, אחת באמריקה והשנייה בפנמה, כיוון שתחילה ניתן היה להעביר מטוסים מארצות-הברית לדרום-אמריקה, ומשם ניתן היה להטיס אותם לאירופה. באמצע אפריל נכנס לתוקף חוק האוסר הוצאת מטוסים מחוץ למדינה ללא אישור מיוחד. במבצע מהיר הועברו תשעה מטוסי "קומנדו" לפנמה. אחד המטוסים התרסק בדרך ושני טייסיו האמריקנים נהרגו. המטוסים האלה הגיעו לארץ רק לאחר הכרזת המדינה ומילאו תפקיד חשוב ב"רכבת האוירית" שהעבירה ציוד ונשק מצ'כוסלובקיה לארץ.

גם בדרום-אפריקה נערך רכש מטוסים. בוריס סניור, איש "טייסת א'", נשלח לשם בפברואר 1948. בסיוע ההסתדרות הציונית המקומית רכש 10 מטוסים אזרחיים וגייס 40 מתנדבים לחיל האוויר.

3 מטוסי משא "נורסמן", שנרכשו בגרמניה מעודפי הצבא האמריקני, הגיעו לארץ ב-2 במאי, נושאים מטען של נשק.

גם בארץ קיבלו פעולות הרכש תנופה על רקע פירוק מחסני הנשק של הצבא הבריטי. במסגרת זאת בוצעו עסקות עם מחסנאים ונהגים ועם קצינים בריטים, בהם נרכשו כמויות ניכרות של כלי נשק וכדורים. שלושה חיילים בריטיים, שערקו מן הצבא ועברו לשרת ב"הגנה", היו ממונים על "רכש" משוריינים. במדים בריטיים עקבו אחרי משוריינים, ובמקרים בהם נהגי המשוריינים ירדו למסעדה או לשפת הים, היו משתלטים על המשוריינים ומסיעים אותם למקומות מחבוא של ההגנה. במקרים מסוימים נמכרו משוריינים על נשקם ותחמושתם להגנה. כך נרכש גם טנק "שרמן" שנועד לפירוק בהר הכרמל. הוא נרכש מאנשי היחידה הבריטית שעסקה בהשמדת ציוד צבאי והובל על גבי משאית למגרשי התערוכה בתל-אביב. ממקור נוסף לרכש היו סוכנים ערבים שקנו נשק גנוב ממחסני הצבא הבריטי ומכרו אותו להגנה.

3 באפריל. פלוגת פלמ"ח כבשה בקלות וללא אבדות את הכפר אל-קסטל השולט על הקטע האחרון בכביש תל-אביב ירושלים. הפעולה התגלגלה כמעט מאליה בעקבות חילופי יריות עם כוח ערבי בסביבות מוצא. היה זה איתות הרה-משמעות לשינוי מהפכני באסטרטגיה של הלחימה מצד ההגנה. בכפר הוצבה מחלקה מחטיבת עציוני הירושלמית.

4 באפריל. קאוקג'י יזם התקפה מסיבית על משמר-העמק, בסיוע ארטילרי של שבעה תותחי שדה. מטרתו של קאוקג'י היתה לחסום את הדרך מואדי-מילך לחיפה ולהתאחד עם הכוח הערבי שם. ההתקפה על משמר-העמק נפתחה בהרעשה מפתיעה שהסבה אבדות בנפש ונזקים כבדים ברכוש. היתה זו הפעם הראשונה שהופעלו תותחים במלחמת העצמאות; אך ניסיונות ההסתערות על המשק נהדפו בקלות. הלוחמים הערבים נסוגו עם ערב לכפריהם ולבסיס "צבא ההצלה" בג'נין. עם לילה הגיעה למקום תגבורת של פלוגה מחטיבת "גולני". בבוקר חידשו הערבים את ההרעשה ואת ההתקפה על הנקודה. כוח של הצבא הבריטי שחנה ברמת-דוד חש למקום וכפה הפסקת-אש על שני הצדדים. קאוקג'י כבר נואש מן הקרב. הוא נקרא לסייע לכוחות הערביים בגזרת ירושלים ועל כן ביקש מן הבריטים לדאוג לשביתת-אש ממושכת ולמנוע מן היהודים פעולות תגמול נגד הכפרים הערביים שהשתתפו בלחימה. אך ההגנה ניצלה את ההפוגה הקצרה וריכזה כוח משימה, בפיקודו של יצחק שדה, שיצא להתקפה לילית על המשלטים הערביים בסביבת משמר-העמק. הכפר רוביא-אל-פוקא נכבש (8.4), אך כוח ההגנה לא היה מסוגל להחזיק ביעדים שכבש תחת אש התותחים של קאוקג'י. משך שבוע ימים התנהלה לחימה, שבה כוחות ההגנה פועלים בלילה וצבא ההצלה מפגין את עליונותו הארטילרית בשעות היום. הכפרים הערביים על ציר הכביש לחיפה – כופריין, אבו-זוריק, אבו-שושא – וכן הכפרים נרנריה ומנסי נכבשו ונהרסו במהלך הקרבות. בסופו של דבר נואש קאוקג'י ונסוג לג'נין (13 באפריל). כל האזור, ממשמר-העמק עד לג'ון, התרוקן מתושביו הערבים.

– שמעון אבידן, מפקד מבצע "נחשון", הוציא פקודת מבצע המדברת על פתיחת הדרך לירושלים "על ידי פעולות תוקפניות נגד בסיסי האויב של עורף קו התנועה על מנת להעביר שיירות העתידות לבוא". כל הכפרים הערבים לאורך ציר הדרך הוגדרו כ"בסיסי ריכוז או יציאה של האויב". היתה זו הפעם הראשונה שכוחות ההגנה קיבלו פקודה להשתלט על שטח ערבי ולהחזיק בו.

5 באפריל. בניין המפקדה של חסן סלאמה, בלב פרדס בפאתי רמלה, פוצץ בפשיטה מוצלחת ומתוכננת היטב של פלוגה מחטיבת גבעתי. בפיצוץ נהרגו עשרות לוחמים ערבים וקצין גרמני ששימש כיועץ לחסן סלאמה. לתוקפים היו שלושה פצועים קל. בכך נוטרל הכוח הערבי העיקרי ששלט בקטע המערבי של הדרך לירושלים. מכה זו שברה את רוחם של ערביי הסביבה והחלה בריחה של תושבים מן הכפרים הערבים באזור.

ניסיון של האצ"ל להחדיר מכונית תופת לג'נין נכשל. המבצע, ברוך מזרחי, ערבי שהתגייר והצטרף לאצ"ל בנערותו, נלכד עם היכנסו לעיר והוצא להורג.

6 באפריל. הגדוד הראשון של הפלמ"ח כבש את הכפרים הערבים חולדה ודיר-מחסין, ללא התנגדות של ממש. הגדוד השני השתלט על התוואים השולטים על שער-הגיא. עכשיו התאפשרה הנעת שיירת האספקה  הגדולה, שמנתה 60 כלי רכב – 25 משאיות, 5 אוטובוסים ממוגנים, ו-18 משוריינים – שהיתה תקועה בחולדה היהודית משך שבוע ימים. השיירה הגיעה לעיר למחרת היום.

– לוחמים ערבים מרמלה ניסו לכבוש מחדש את דיר-מחסין, אך נהדפו. כוח בריטי שהגיע למקום דרש מן ההגנה להתפנות מן הכפר תוך הבטחה שלא יתיר לאנשי מיליציות ערביות להיכנס לכפר. אנשי הגנה פינו את הכפר.

– כוח אצ"ל, במדים בריטיים, פשט עם שני משוריינים על מחנה תותחנים ליד פרדס-חנה והשתלטו על מחסן הנשק. בחילופי אש עזים נהרגו קולונל בריטי, מפקד מחנה, ושבעה חיילים. לאצ"ל הרוג אחד. השלל כלל 62 רובים, 39 תת-מקלעים, 24 מקלעי "ברן" ותחמושת רבה. הבריטים הטילו עוצר על כל האזור ושיתקו את התחבורה מהצפון לדרום הארץ.

8 באפריל. עבד אל-קאדר אל-חוסייני הצליח לרכז כוח של מאות לוחמים, בהם גם מתנדבים עיראקים, לכיבוש מחדש של הקסטל. אלה התקדמו אט-אט במעלה ההר ב-6 באפריל וצרו על המחלקה המחזיקה בו. כוח בריטי משוריין סייע תחילה למחלקה היהודית באש תותחים; אך הסתלק לאחר זמן קצר. הלוחמים הערבים נאחזו בפאתי הכפר אך נהדפו באש לוחמי "עציוני". כל אותה עת התנהל ויכוח עקר בין פיקוד ירושלים לבין פיקוד הפלמ"ח על מי האחריות להחזקת המשלט. קריאותיהם של מגיני הקסטל לעזרה לא נענו. בשחר ה-8 באפריל טיפס עבד אל-קאדר עם חוליית מלווים במעלה הר כדי לבדוק את מצב כוחותיו. הוא נתקל בזקיף של מחלקת "עציוני", נורה ונהרג. הלוחמים הערבים בהמון חידשו את ההתקפה במטרה לחלץ את מפקדם העליון. לוחמי "עציוני" נטשו בחלקם את ההר ונסוגו בבהלה במדרון הצפוני של ההר, לעבר הכביש הראשי. מחלקת פלמ"ח, בפיקוד נחום אריאלי, שטיפסה אל ההר הגיעה באיחור. אריאלי ניהל קרב נסיגה נואש, בו נפלו עשרות לוחמים. אריאלי וכמה מפקדי כיתות נשארו מאחור כדי לחפות על נסיגת חייליהם. הם נפלו עד האיש האחרון. בקרב על הקסטל ליהודים היו 75 הרוגים; לערבים – 90 הרוגים.

9 באפריל. שתי פלוגות של חטיבת הראל עלו על הקסטל ומצאו אותו נטוש. הלוחמים קברו את את ההרוגים, פוצצו את מרבית בתי הכפר והתארגנו להגנה. השיירה הגדולה, שהגיעה לירושלים יומיים קודם, חזרה לחולדה ללא הפרעה. שיירה שנייה עלתה לירושלים למחרת היום.

כוח של אצ"ל ולח"י, שמנה 120 לוחמים, עלה על הכפר דיר-יאסין, באישור מפקד ההגנה בירושלים, דוד שאלתיאל. לוחמי הגנה פעלו כרתק ושתי כיתות פלמ"ח במשוריינים שימשו כתגבורת במקרה הצורך. תושבי הכפר השיבו אש מתוך בתיהם. אנשי האצ"ל והלח"י עברו מבית לבית, השליכו רימונים וירו פנימה. כפריים שברחו מבתיהם נורו בסמטאות הכפר, ללא אבחנה. תושבים ואנשי מיליציה ערביים שנלכדו הוצאו להורג. קבוצה של גברים רוכזו במחצבה סמוכה ושם נורו. קבוצה אחרת הוסעה במשאית למסע ניצחון בירושלים; אחר כך הוחזרה לכפר ושם הוצאו להורג. קבוצה נוספת הועברה למחנה של הלח"י בשכונת שיח-באדר ושם נורו. כ-120 מתושבי הכפר נהרגו באותו אירוע. לתוקפים היו 4 הרוגים ופצועים רבים. הטבח בדיר-יאסין הכה הדים ועורר גל של גינויים גם בישוב היהודי. הסוכנות היהודית שיגרה למלך עבדאללה מכתב התנצלות בו הוקיעה את הפשע. כלי התקשורת הערביים פרסמו בהרחבה ואף הוסיפו לתיאורי הזוועה על שהתרחש בדיר-יאסין. הם העצימו את הבהלה שאחזה בישובים הערביים ותרמו להתגברות הבריחה של התושבים בכפרים ובערים במרחב הערבי.

– האניה האיטלקית "לינו", שנשאה 6,000 רובים ומיליוני כדורים שנרכשו על ידי הסורים בצ'כוסלובקיה, חובלה וטובעה בנמל הצבאי של בארי על ידי חוליית חבלנים של ההגנה. האניה עוכבה בנמל בארי לאחר שאנשי המוסד לעלייה ב' העבירו לידיעת השלטונות האיטלקיים מידע על האניה ועל מטענה. הסורים יזמו מבצע למשיית המטען מן המים ולשיגורו המחודש בספינה האיטלקית "ארג'ירו". זו הפליגה מבארי ב-20 באוגוסט 1948, אך אנשי המוסד לעלייה ב' יזמו מבצע  השתלטות מחוכם על הספינה בלב ים, תוך שיתוף פעולה של ימאים איטלקיים שחדרו לצוות האניה. הספינה הובאה לנקודת מפגש עם קורבטות חיל-הים הישראלי – "הגנה" ו"ווג'ווד". אלה השתלטו על הספינה. עצרו את הצוות, העבירו את הנשק אל סיפונן, נגחו והטביעו את ספינת הנשק והפליגו לנמל חיפה (30 באוגוסט 1948).

10 באפריל. כוח של "האחים המוסלמים" תקף את כפר דרום המבודד ונהדף לאחר שנגרמו לו אבדות כבדות. יומים לאחר מכן תקפו יחידות פלמ"ח במשוריינים ובאש מרגמות את מחנה המתנדבים בשדה תעופה על יד עזה. "האחים המוסלמים" ע רו להתקפות על צירי התחבורה ועל קו המים בנגב. עד אמצע אפריל נכנסו לחבל עזה ולנגב כ-2,000 מתנדבים מצרים מכל הסוגים. ההסתננות לארץ נעשתה תחילה שלא על דעת הממשלה המצרית; אבל לאחר זמן הגיעו "האחים המוסלמים" להסכם עם הממשלה שסיפקה קצינים מצריים לאימון יחידותיהם. "הליגה הערבית" התחייבה לממן את הוצאותיהן של היחידות האלה. הוקם מחנה אימונים במצרים, בו אורגנו שלושה גדודים חדשים של מתנדבים. הגדוד הראשון, בפיקודו של סגן-אלוף אחמד עבד אל-עזיז יצא לאל-עריש ונכנס לפעולה ב-10 במאי, כאשר תקף את כפר דרום, בסיוע כוח משוריין ותותחים. התקפה זו הסתיימה אף היא בכישלון. שני הגדודים האחרים נכנסו עם הצבא המצרי הסדיר הפולש ב-15 במאי.

11 באפריל. הכפר הערבי קאלוניה, ליד מוצא, נכבש ונהרס בידי ההגנה, במסגרת "מבצע נחשון". במשך שני הימים הבאים לא עלו שיירות לירושלים, אף שהדרך היתה פתוחה. רק ב-13 באפריל עלתה שיירה גדולה שמנתה 235 מכוניות לעיר.

הצבא הבריטי חדל להבטיח את ציר הדרך מירושלים למפעלי ים-המלח, שם עבדו כ-200 פועלים יהודים. חברת האשלג, שהיתה בבעלות בריטית, הודיעה בראשית מאי על פיטוריהם של רוב העובדים מה-15 במאי. רוב המפוטרים נאלצו להישאר במקום משום שלא ניתן היה להסיעם לירושלים. המטה הכללי העביר את הפיקוד על החבל לידי אמנון זעיר (רודי). מחלקה מגויסת של הפלמ"ח חנתה במלון "קליה". בחבל היו 415 רובים, 17 מקלעים, 5 פיאטים, 3 מרגמות "3 ו-6 מרגמות "2, כמות גדולה של רימונים ומוקשים אנטי-טנקיים.

12-7 באפריל. מושב הוועד הפועל הציוני בתל-אביב. נתקבלו בו החלטות הרות-גורל על הקו הציוני והישובי עם סיום המנדט. ההחלטה החשובה מכל היתה כי "עם תום שלטון האכזב של ממשלת המנדט ותום שלטון זרים בארץ-ישראל, יקום העם על נחלתו ויקים את עצמאותה במולדת". בכך, בלשון עקיפה, הוחלט על הכרזת עצמאות מיד עם תום משטר המנדט. השם "מועצת הממשלה הזמנית" הוחלף שם "מועצת העם". שינוי השם בא למנוע חיכוך עם ממשלת המנדט שהקפידה מאד על ריבונותה המוחלטת בארץ עד לרגע האחרון של שלטונה. מועצת העם נועדה לשקף את כל חלקי הציבור בחזקת גוף פרלמנטרי, בהתאם להנחיות החלטת עצרת האו"ם ב-29 בנובמבר 1947. הרכב מועצת העם בת 37 החברים היה: מפלגת פועלי ארץ-ישראל – 10, ציונים כלליים – 6, המזרחי והפועל המזרחי – 5, מפלגת הפועלים המאוחדת – 5, אגודת ישראל ופועלי אגודת-ישראל – 3, ברית הצה"ר המאוחדת – 3, קומוניסטים – 1, ויצ"ו – 1, עלייה חדשה – 1, תימנים – 1, ספרדים – 1.

מניה וביה החליט הוועד הפועל הציוני על הקמת "מנהלת העם", הגוף האקסקוטיבי, "הממשלה הזמנית", שגם עליה דיברה החלטת או"ם, בהרכב 13 חברים – ארבעה ממפא"י (דוד בן-גוריון, אליעזר קפלן, דוד רמז, משה שרתוק), שנים מ"הציונים הכלליים" (פרץ ברנשטיין, יצחק גרינבוים), שנים מהמזרח"י ו"הפועל המזרח"י" (הרב יהודה לייב פישמן, משה שפירא), שנים ממפ"ם (מרדכי בנטוב, אליהו ציזלינג), אחד מ"העלייה החדשה" (פליקס רוזנבליט), אחד מהספרדים (בכור שטרית), ואחד מ"אגודת-ישראל" (הרב איצ'ה מאיר לוין). הוועד הפועל הציוני החליט גם על מלווה עברי פנימי, בסכום של 5,000,000 לא"י, "מלוה ההתגוננות, הביטחון והביצרון".

12 באפריל. גוש עציון. על פי הוראת המפקדה בירושלים הונח מארב לתחבורה הערבית. שיירה של הלגיון הערבי עלתה על המארב. 6 מנוסעיה נהרגו. תגבורות של לוחמים ערבים מקומיים ושל משוריינים של הלגיון הגיבו בהתקפה עזה על הגוש. בפעם הראשונה הפעיל הלגיון את תותחיו. ההתקפה נהדפה, אך רושם ההרעשה של תותחי המשוריינים היה קשה. מירושלים הגיעה ההוראה להפסיק את ההתקפות על התחבורה הערבית.

13 באפריל. מאות לוחמים ערבים מירושלים וכפרי הסביבה התקבצו לנקום את טבח דיר-יאסין ואת מות אבד אל-קאדר אל-חוסייני. הם חסמו את הכביש המוליך להר-הצופים ליד שיח-ג'ראח ותקפו שיירה שכללה 10 כלי רכב והסיעה עשרות רופאים, מרצים, אחיות וסטודנטים מירושלים אל בית החולים הדסה ואל האוניברסיטה העברית שעל הר הצופים. השיירה נסעה ללא ליווי משוריינים בריטיים, כפי שנעשה ברוב הנסיעות עד כה. הערבים הפעילו מטען גדול שפער בור בכביש. השיירה נעצרה ואש תופת הומטרה עליה. ששה כלי הרכב הקלים יותר הצליחו לסוב ולחזור למערב העיר. שני אוטובוסים ממוגנים ושתי מכוניות ליווי נתקעו. באוטובוסים נסעו אנשי הסגל הרפואי של הדסה וסטודנטים. הלוחמים במכוניות הליווי השיבו אש וגוננו על האוטובוסים משך שעות אחדות. מטה ההגנה בירושלים פנה אל הבריטים בקריאה נואשת להחלץ לעזרת הלכודים. שלושה משוריינים של הפלמ"ח נעו אל המקום, אך נתקלו במארבים, נפגעו ונסוגו לאחור. תחמושת המגינים אזלה לאחר חמש שעות והערבים קרבו אל המכוניות, התיזו עליהם בנזין והעלו אותם באש. כוח בריטי הגיע למקום רק לאחר שנסתיים הקרב. 78 גברים ונשים שנלכדו במכוניות מתו באש.

– החל הקרב על טבריה. בעיר המעורבת היה רוב יהודי (כ-6,500 נפש מול כ-2,000 ערבים). עד מרס 1948 שררה מעין שביתת-נשק בעיר; אך בסופו של דבר השתלטו הקיצונים וחסמו את הכביש המוביל מטבריה לגליל העליון המזרחי. הרובע היהודי הזעיר בעיר העתיקה נותק. התושבים היהודים הוצאו ממנו בעוד מועד. שתי כיתות של חטיבת "גולני" החזיקו בו ונקלעו למצוקה.   יחידות "גולני" ו"יפתח" ניתקו את הקשר בין העיר לבין הכפר לוביה, ששימש בסיס תמיכה לטבריה הערבית, השתלטו על מלון "טבריה" וביתרו את העיר העתיקה לשנים. הצבא הבריטי, שחנה במשטרה החולשת על העיר, איים להתערב; אך נוכח ריכוז הכוחות הגדול של ההגנה, העדיף לסייע לערבים לפנות את העיר. ב-19 באפריל הוכרז בטבריה "משטר עברי עצמאי".

14 באפריל. כוח מחטיבת "כרמלי" תקף את גדוד השכירים הדרוזי שהגיע לארץ עם "צבא ההצלה", בסוף מרס, כדי להרחיק אותו מסביבות רמת-יוחנן, עליה הפעיל לחץ כדי לסייע ללחימתו של קאוקג'י בגזרת משמר-הירדן. ההתקפה הראשונה כשלה, נוכח ההתנגדות העזה של הלוחמים הדרוזים. יומיים לאחר מכן תקף כוח של שתי פלוגות וכבש את שני הכפרים ששימשו בסיס לגדוד הדרוזי. הלוחמים הדרוזים ביצעו תשע הסתערויות כדי לעקור את לוחמי "כרמלי" והדברים הגיעו לקרב פנים-אל-פנים, שבו הגיעו שני הצדדים לסף שבירה. אך הדרוזים נשברו ראשונים.

לקרב רמת-יוחנן נודעו תוצאות מרחיקות-לכת. בעקבותיו גברה בקרב העדההדרוזית הסיעה שדגלה בשיתוף-פעולה ובהבנה עם הישוב היהודי. נפתח משא-ומתן שהביא לאחר זמן לשיתופם של לוחמים דרוזים בלחימה במסגרת צה"ל. לפי שעה הוכיחו קרבות רמת-יוחנן ומשמר-העמק, כמו גם הקרבות במסגרת "מבצע נחשון" כי לצד יהודי יתרונות בולטים בזכות הנהגה קרבית נחושה יותר, שאיננה מרשה לעצמה כישלון או תבוסה בחזית כלשהי, בזכות היכולת לרכז כוחות גדולים יותר בכל חזית שבו נדרשה הכרעה, ובזכות עדיפות ארגונית שהופגנה ביכולת להפעיל כוחות גדולים, במתכונת גדודים ואף חטיבתית, במשימה אחת. קרבות "נחשון" ומשמר-העמק סימנו את נקודת המפנה במלחמה בין הישוב היהודי לישוב הערבי בארץ. מכאן ואילך עברה היזמה וההצלחה במהירות רבה לצד ההגנה.

15 באפריל. חיפה. סוכל ניסיון ערבי לפוצץ את בניין הטחנות הגדולות, במרכז הרובע הערבי. התחדשו חילופי האש בכל חלקי העיר. כוח ערבי ניסה להסתער על הדר-הכרמל מצפון-מערב, אך נהדפו בהתקפת-נגד של כוחות ההגנה. ליזמה הערבית החדשה היא אחראי המפקד הערבי החדש, אמין עז-א-דין, שהטיל את יהבו על הצלחת התקפת "חיל ההצלה" על משמר-העמק וההתקפה של הכוחות הדרוזיים על רמת-יוחנן. מצבה של חיפה הערבית החמיר. רבים מתושביה, מקרב המעמד הבינוני האמיד, החלו יוצאים אותה, ביניהם גם רוב חברי "הוועדה הלאומית".

16 באפריל. הכפר סריס נכבש בידי ההגנה, ביום האחרון ל"מבצע נחשון". ניסיונות חוזרים לכבוש את הכפר הערבי צובא, מדרום לקסטל, ב-15, ב-18 וב-19 באפריל, נכשלו. "מבצע נחשון", למרות הצלחותיו החלקיות, לא השיג את תכליתו העיקרית – לטהר את ציר הדרך לירושלים ולהבטיח את התחבורה אל העיר.

ההגנה פתחה ב"מבצע הראל", שנמשך עד ה-21 באפריל, כדי לפתוח מחדש את הדרך לירושלים. במסגרת מבצע זה נכבשו ונהרסו הכפרים בידו ובית-סוריק, בביצוע הגדוד הרביעי והגדוד החמישי של הפלמ"ח, בפיקודו של יצחק רבין, והועלו לעיר שלוש שיירות ענק, בנות 250 ו-300 מכוניות כל אחת.

– הבריטים פינו את מאחזיהם בצפת וסביבותיה, אותם מסרו לידי הערבים. "צבא ההצלה" וכוחות מקומיים השתלטו על משטרת נבי-יושע, על מחנה הצבא במלכיה, על משטורת חלסה, על משטרת הר-כנען, על המצודה בפסגת צפת ועל בניין המשטרה העירונית בעיר.צפת והישובים בהרי נפתלי – מנרה, משגב-עם, רמת-נפתלי – נותקו מרצף הישובים בעמק החולה. מחלקת פלמ"ח, בפיקודו של אלעד פלד, הסתננה עם לילה, מהר כנען לרובע היהודי העתיק, בו נסגרו כ-1,500 תושביה היהודים של צפת. פלד נטל על עצמו את הפיקוד על הגנת הרובע והחל בפעולה נמרצת לחיזוק העמדות והביצורים המצויים כמטחווי אבן מעמדות הערבים הצרים על הרובע.

17 באפריל. החל "מבצע יבוסי" להשתלטות על קטעים נוספים של הדרך לירושלים. במסגרת חלקו הראשון של המבצע ("יבוסי 1") נכבש הכפר בית-איכסא ממערב לירושלים ונכבשה שכונת שעפאט מצפון לעיר.

–  כוח גדול של האצ"ל תקף רכבת צבאית עמוסה בתחמושת, בדרכה מחיפה למצרים, בק"מ ה-41 מחיפה. בחילופי האש נהרגו 3 חיילים בריטיים ו-3 לוחמי אצ"ל. מפקד הפעולה איים לפוצץ את הרכבת על מטענה ואז נכנעו החיילים הבריטים. קרוב ל-50 טון, 6,000 פגזי מרגמות ותותחים, הוטענו על 70 משאיות והועברו למחסני היקב בזכרון-יעקב.

18 באפריל. ישיבה ראשונה של "מנהלת העם", בתל אביב. בן-גוריון פתח ואמר, כי הנהלת הסוכנות היהודית, שבשמה הוא מדבר, והוועד הלאומי הם שני המוסדות המייסדים את "מנהלת העם", ולזה ניתן אישור הוועד הפועל הציוני, מטעם התנועה הציונית. לגוף הזה תהיה הסמכות היחידה בכל העניינים המסורים לטיפולו. "זה כולל בין השאר ביטחון, תחבורה, אספקה, משטרה, מסחר ותעשייה, עבודה, עבודות ציבוריות, כוח אדם, חקלאות, עלייה, וכו'". כל כוחות הביטחון היהודיים יהיו כפופים למוסד זה. בן-גוריון הדגיש עם זאת, כי כל המוסדות הקודמים – מוסדות התנועה הציונית – ימשיכו להתקיים. "צריך לשמור על ההסתדרות הציונית וכליה, גם על מסגרת כנסת ישראל וכליה בארץ" אמר בן-גוריון. הוא דיבר על הקמת מנהלת העם כעל "ניסיון של הקמת כלי חדש" ו"אם זה יצליח, אולי ייפתח פרק חדש בתולדות עמנו והתנועה". דיבור זהיר זה שיקף את החששות ואי-הביטחון לגבי ההתפתחויות הקרובות, בין השאר על רקע האיום המסתמן בזירת או"ם, ביזמת האמריקנים, לביטול או השעיית החלטת כ"ט בנובמבר. הוחלט לקרוא לחברי המנהלה "מנהלים". דוד רמז, יו"ר הוועד הלאומי, הציע להעביר את כל תפקידי השירותים של הוועד הלאומי למנהלת העם. הוועד הלאומי אינו מתבטל, אך זה יהיה גוף בלי תיקים. הוחלט על חידוש גביית מס הכנסה והמסים האחרים; אלה עוברים לרשות "מנהלת העם" וכן "המלווה הלאומי", שעליו הכריזה הנהלת הסוכנות היהודית. בן-גוריון נבחר ליושב-ראש המנהלה ומנהל הביטחון. הוחלט כי כל משרדי ממשלת המנדט ונכסיה עוברים לרשות "מנהלת העם" "בתור היורשת של ממשלת המנדט".

הדואר של ממשלת המנדט נסגר בסוף אפריל. מיד נכנס לפעולה דואר עברי, שבוליו היו בולי הקרן הקיימת לישראל, ועליהם חותמת "דואר". בתוך כך הודפסו הבולים הראשונים של המדינה תחת הכותרת "דואר עברי", שכן עדיין לא התקבלה החלטה על שם המדינה.

ימים אחדים לפני תום המנדט הודיעה הממשלה על סגירת הבנקים. הוראה זו לא התמלאה, שכן עובדי הבנקים היהודים הצטוו על ידי המוסדות הלאומיים להמשיך את עבודתם בכל המשרדים הממשלתיים, "לבל ייגרם נזק לשירותים הציבוריים". הציבור לא חש זעזוע עם חילופי המשטר, תודות לעובדה שהישוב המאורגן היה אוטונומי כבר במסגרת המנדט ברוב הפונקציות השלטוניות הבסיסיות – בהתיישבות, בחקלאות, בכספים, בחינוך, בבריאות, בביטחון.

19 באפריל. הוקמה נקודת היאחזות חדשה (לימים, ברור חיל) מול הכפר הערבי בריר, בשיטת חומה ומגדל. הוצבו בה שתי כיתות חי"ש על מנת להבטיח את דרך השיירות היהודיות לנגב.

20 באפריל. מאסף השיירה הגדולה האחרונה שעברה במסגרת "מבצע הראל" נחסם בשל האש שהומטרה מן הכפר הערבי דיר-איוב, מול לטרון. הדרך לירושלים שוב נחסמה.

– כוח מן הגדוד השלישי של הפלמ"ח תקף את משטרת נבי-יושע, לאחר שניסיון קודם נכשל ובו נהרגו 4 לוחמים. הניסיון לחדור דרך הגדרות ולהניח מטען בצמוד לקיר הבניין נכשל. עם אור שחר התגלו הלוחמים ובאש העזה שהומטרה עליהם נפלו 22 לוחמים, בהם שני מפקדי הכוחות – דוד ("דודו")צ'רקסקי ופילון פרידמן.

21 באפריל. מפקד הצבא הבריטי בחיפה, הגנרל סטוקוול, הודיע כי הכוח הבריטי מפנה את העיר ומתרכז בכרמל המערבי ובנמל. פיקוד ההגנה בעיר (חטיבת "כרמלי") שיגר מיד מחלקה משוריינת, שהשתלטה בהסתערות חזיתית על בניין הנג'אדה החולש על גשר ואדי-רושמיה. חמש פלוגות של "כרמלי" תקפו בו בלילה בשני צירים – האחד לכיבוש השכונה הערבית חליסה והשני להשתלטות על המרכז המסחרי בעיר התחתית הערבית במטרה לבתר אותה לשנים. הרעשה של מרגמות "דוידקה" קדמה להסתערות. פלוגת פלמ"ח שהחזיקה באזור המסחרי הישן, ליד הנמל, נעה מן הכיוון הנגדי כדי להתחבר עם הכוח היורד מהדר-הכרמל. בצהרי היום שלמחרת התחברו הכוחות. העיר העתיקה בותרה. המערך הערבי התמוטט. ההנהגה הערבית המקומית ביקשה את תיווך הבריטים כדי להסדיר את תנאי הכניעה של האוכלוסיה הערבית. רוב התושבים הערבים ברחו לכיוון הנמל כדי להתפנות משם לביירות, בחסות הצבא הבריטי. ההנהגה האזרחית היהודית בעיר, בראשות שבתאי לוי, ראש העירייה, ואבא חושי, מנהיג הסתדרות העובדים בעיר, השתדלו לשכנע את המנהיגות הערבית המקומית ואת האוכלוסיה הערבית המבוהלת להישאר במקומה; אך כוחות ההגנה, בהוראת מפקדיהם, משה כרמל וסגנו מרדכי מקלף, לחצו בכל מקום על התושבים הערבים לפנות את בתיהם ולצאת את העיר. בין שתי הרשויות – הצבאית והאזרחית – התפתח דין ודברים, שבו היתה ידה של המנהיגות האזרחית היהודית על התחתונה. היא לא זכתה לתמיכת הדרג המדיני העליון, בראשות בן-גוריון, שהתעטף בשתיקה. ב-23 באפריל, לאחר כניעת הערבים ועל רקע הוויכוח בינו לבין הרשות האזרחית היהודית בעיר, פרסם משה זליצקי (כרמל), מפקד חטיבת "כרמלי", את ההודעה הבאה: "בתוקף הסמכויות שנמסרו לי ובאישור הפיקוד העליון, הנני מכריז בזה על שלטון עברי עצמאי בעיר חיפה. ההגנה העברית, שהכריעה את האויב הערבי ושליטה בנשקה על העיר כולה, מהווה את השלטון המוסמך היחיד בחיפה עד אשר יוקם בעיר, על ידי מנהלת העם, שלטון קבוע אזרחי." גולדה מאירסון נשלחה לחיפה, לאחר כיבוש העיר, על ידי ההנהלה בירושלים, לבדוק את מצב העניינים שם, על רקע החשש שהצבא הבריטי יתערב ויהפוך את הקערה על פיה. חשש זה התברר כחסר שחר. לעומת זאת נקלעה לסכסוך "בין הצבא שלנו והאזרחים" ונדרשה לתווך ביניהם ולסייע בגיבוש קו כלפי הערבים שנכנעו. אך גולדה נמנעה שם מלפסוק הלכה בסוגיית היחס אל האוכלוסיה הערבית הכבושה. בדיווח שמסרה בישיבת ההנהלה (6.5.48) אמרה: "נתעוררו הרבה שאלות, גם שאלות פרינציפיוניות שהי"ג (מנהלת-העם) יצטרכו לדון בהן: אם עושים מאמץ להחזיר הערבים לחיפה או לא. לעת עתה, כל עוד לא החליטו אחרת, קבענו כללים אחדים ובתוך זה: לא ניסע לעכו או לנצרת להחזיר את הערבים; לעומת זאת צריכה ההתנהגות להיות כזאת, שאם על ידי כך יבואו – יבואו; לא צריך להתנהג רע עם הערבים, כדי שאחרים לא יחזרו. אני כשלעצמי חושבת שהישארותם או לא הישארותם של הערבים בחיפה אינה תלויה בהתנהגותנו אלא זה תלוי בהוראות שיקבלו מהמנהיגים הערבים."

כמה אלפי ערבים, שנשארו בעיר התחתית ולא התפנו, רוכזו בואדי-ניסנס ובואדי-סאליב.

– ממשלת עיראק הודיעה על שיגור צבאה לארץ-ישראל. יחידות ראשונות של הצבא העיראקי הגיעו למחנה מפרק בעבר-הירדן בתחילת חודש מאי.

22 באפריל. משוריינים בריטיים הפגיזו את מבטחים, בתגובה לסירוב המגינים לאפשר להם לערוך חיפוש בנקודה. הפעולה הבריטית באה בתגובה על התקפה שיזמה ההגנה על התחבורה הערבית בכביש עזה—חאן-יוניס. למשק נגרם הרס רב. אחד מחברי המשק נהרג. הבריטים נסוגו מן המקום עם ערב.

24 באפריל. ירושלים. הפיקוד העליון יזם פתיחת "מבצע יבוסי", במטרה להשתלט על תוואי מפתח במבואותיה המזרחיים (שיך-ג'ראח), הצפוניים (נבי-סמויל) והדרומיים (קטמון) של העיר. הופעל כוח משימה משותף של הפלמ"ח ושל "עציוני", בפיקודו של יצחק שדה. כוח גדודי תקף במקביל את נבי-סמויל, בית איכסא ושועפאט. בעוד שיחידות המשנה הצליחו לכבוש את יעדיהן, ההתקפה על נבי-סמויל הסתיימה בכישלון צורב. 35 לוחמים של חטיבת "הראל" נפלו בקרב זה, בכללם מפקד הכוח, שמואל פוזננסקי ("פוזה").

– ועדת הפוגה, בהרכב הקונסולים של בלגיה, ארצות-הברית וצרפת, היושבים בירושלים, הוקמה מטעם האו"ם.

25 באפריל. כוח "הראל" כבש את שכונת שיח-ג'ראח ואת בניין בית-הספר לשוטרים ויצרו רצף טריטוריאלי בין ירושלים לבין הר-הצופים. הבריטים דרשו מן ההגנה לפנות את התואי השולט על ציר התנועה מירושלים צפונה. משנענו בסירוב הפגיזו את עמדות הפלמ"ח ואילצו את הפלמחאים לעזוב את המקום. 20 לוחמים נפצעו בהפגזה. הניסיון לכבוש את מתחם בית-החולים אוגוסטה ויקטוריה בשיפולי הר-הצופים נכשל. הבריטים התחייבו להחזיר את העמדות בשיח-ג'ראח ביום הפינוי, וכך עשו.

– יפו. אצ"ל פתח בהתקפה על העיר הערבית. לצורך זה ריכז האצ"ל את כל הכוחות שיכול לגייס במרחב השרון, בתל-אביב ובחיפה – כ-600 לוחמים. כוח זה היה מצויד בשתי מרגמות "3, ב-2 פיאטים (מטולים נגד טנקים) וב-4 מכוניות משוריינות. בשלב הראשון תקפו לוחמי אצ"ל את שכונת מנשיה במטרה לנתק בינה לבין העיר. התקפה זו נכשלה. ניסיון לתקוף את תחנת הרכבת של יפו, למחרת היום, נכשל אף הוא, לאחר סיוע שקיבלו המגינים הערבים ממשוריינים בריטיים, שחסמו באש יעילה וקטלנית את התקדמות לוחמי אצ"ל. רק עקשנותם של המפקדים הזוטרים של האצ"ל שהמשיכו במאמץ הלחימה גם ביום השלישי ללחימה, למרות נטיית פיקוד האצ"ל להפסיק את הקרב, הביאה בסופו של דבר לניתוק מנשיה ולכיבושה. הבריטים איימו להתערב בכל כוחם נגד האצ"ל; אך פיקוד ההגנה השיג הסכם עם הצבא הבריטי לשליטה משותפת של ההגנה ושל הצבא על מנשיה, הפסקת ההתקפה היהודית על העיר והקמת חיץ בריטי בין עמדות היהודים לעמדות הערבים בעיר. 30 לוחמי אצ"ל, בהם מפקד הארגון בתל-אביב, יוסף לוי, נהרגו בקרב על מנשיה. ברור היה כי ההסכם עם הבריטים יחזיק מעמד רק ימים ספורים, עד הפינוי הבריטי. גורלה של יפו הערבית נחרץ. ואכן ערב הפינוי הבריטי, ב-13 במאי, נכנעה יפו הערבית, לאחר שרוב תושביה ולוחמיה נטשו אותה בבהלה. בעיר נותרו כ-5,000 תושבים. העיר הוכרזה "איזור צבאי מוגן" ולאזרחים נאסרה הכניסה אליה, כדי למנוע ביזה.

– לחוף תל-אביב הגיעו התותחים הראשונים – 20 תותחים אנטי-אוויריים, 20 מ"מ, תוצרת "היספנו-סויצה" – שנקנו בשוויץ. כיוון שרוב יוצאי חיל-התותחנים הבריטי כבר גויסו לחיל-הרגלים, קראו ל"כנס תותחנים" במחנה קריית-מאיר והכריזו במקום על גיוס כולם לחיל-התותחנים החדש. כ-300 תותחנים, יוצאי הבריגדה וצבאות אחרים, הועברו לחיל-התותחנים של ההגנה. שמואל אדמון מונה למפקד הראשון של חיל התותחנים, ב-4 במאי 1948.

26 באפריל. הפרלמנט הירדני החליט על שיגור הלגיון הערבי לארץ-ישראל.

27 באפריל. ירושלים. ניסיון לכבוש את שכונת קטמון נכשל.

– נכנס לתוקפו הסכם שהושג בין ההגנה לבין האצ"ל, בתיווכם של החוגים האזרחיים. אלה העבירו בועד-הלאומי ובוועד הפועל הציוני החלטה על הסכם עם האצ"ל, לפיו ישמור הארגון הפורש על קיומו הנפרד עד להקמת ממשלה עברית, אך יקבל את מרות הפיקוד העליון (של ההגנה) בכל הגזרות ויעמיד את חייליו לרשות מבצעים מתוכננים של הפיקוד העליון. ביצוע ההסכם התעכב עד להתקפת האצ"ל על יפו. בעקבות ההסכם עם האצ"ל וההתקפה על יפו נפתח "מבצע חמץ", שנועד לטהר את המרחב סביב תל-אביב. כוחות ההגנה תקפו את השכונות הערביות בפאתי תל-אביב ויפו – אבו-כביר, תל א-ריש וג'בליה. תל א-ריש נכבש על ידי כוח "גבעתי"; אך תגבורת של "צבא ההצלה" שהוחשה לעזרת יפו, חזרה וכבשה את התל והסבה אבדות כבדות (33 הרוגים ונעדרים וכ-100 פצועים) ליחידה שנסוגה מן התל. שכונת סלמה ננטשה מתושביה ונכבשה בקלות. חטיבת "אלכסנדרוני" זכתה בהישגים מרשימים, כאשר השתלטה בקלות יחסית על חלקו הדרומי של מחנה תל-ליטוינסקי (תל-השומר) ועל הכפרים חיריה וסקיה (אור-יהודה). חטיבת גבעתי כבשה, ללא התנגדות ניכרת, את הכפר הערבי החשוב יאזור, שחסם את ציר התחבורה בין תל-אביב וירושלים. כאן שוב התערב הצבא הבריטי ודרש את פינוי הכפר, כדי להבטיח את ציר התנועה לו ולאוכלוסיה הערבית המתפנה מיפו. בהסכם שהושג בין פיקוד ההגנה לצבא הבריטי נמסרה השליטה על הבתים הסמוכים לכביש הראשי לידי הצבא, בעוד ההגנה מחזיקה בשאר שטחו של הכפר.

– הבריטים פינו את משטרת גשר ולוחמים מקבוצת גשר נכנסו אליה. יחידות הלגיון הערבי, מעבר לירדן, הגיבו בהתקפה על המשטרה בסיוע ארטילרי ומשוריינים. אנשי גשר החזיקו מעמד תחת האש הכבדה ותוגברו על ידי כוחות שהגיעו אליהם ממשקי עמק הירדן.

28 באפריל. בצפון נפתח "מבצע יפתח", להשתלטות על הגליל העליון המזרחי ועל אצבע הגליל. כוח משימה חטיבתי, בפיקוד יגאל אלון, שכלל את הגדוד הראשון ואת הגדוד השלישי של הפלמ"ח וגדוד חי"ש, השתלט על משטרת ראש-פינה. לצורך העברת הגדוד הראשון של הפלמ"ח אל הגליל המזרחי הוחרמו כ-100 משאיות בדרכים ונהגיהן אולצו להסיע צפונה שיירה של 1,000 לוחמים. ב-1 במאי נכבשו ביריה ועין-זייתון ונוצר חיבור עם צפת. רמות-נפתלי המבודדת ובה 45 מגינים, היתה נתונה אותם ימים תחת הרעשה כבדה של "צבא ההצלה" ועמדה על סף שבירה. רק הופעתם של כמה "פרימוסים" בשמי הזירה הביאה לנסיגת הכוחות הערבים הצרים על הנקודה.

בגליל התחתון כבשה חטיבת "גולני" את משטרת צמח ותושבי העיר הערבית נטשו אותה. למחרת היום תפסו אנשי קבוצת גשר את משטרת גשר, מיד עם עזיבת הבריטים את המקום. הלגיון הערבי הגיש אולטימטום לקבוצת גשר לפנות את המשטרה. משנענה בסירוב פתח בהתקפה על הנקודה. היתה זו למעשה ההתקפה הגלויה הראשונה של הלגיון מעבר לגבול. אנשי גשר החזיקו מעמד והלגיון נסוג.

– בניו-יורק, בתיווך מועצת הנאמנות של האו"ם, הושג הסכם עקרוני על הפוגה בירושלים העתיקה, בין ג'מאל על-חוסייני מהוועד הערבי העליון לבין משה שרתוק. הסכם זה, שנועד לשמור על המקומות הקדושים, תוך שמירת הסטטוס-קוו בעיר העתיקה, ללא פירוק הנשק בשני הצדדים הלוחמים, אושר על ידי הליגה הערבית. לכוחות היהודיים ניתנה הוראה ב-2 במאי להפסיק את האש בעיר העתיקה עד לסיום המשא-ומתן להפסקת אש בעיר.

30 באפריל. ירושלים. עם שחר עלו שתי פלוגות של חטיבת "הראל" על מנזר סן-סימון החולש על שכונת קטמון וכבשו אותו באבדות כבדות. למחרת היום ריכז אבו דיא, יורשו של עבד אל-קאדר אל-חוסייני כמפקד המיליציות הערביות במרחב ירושלים, את כל כוחותיו, לכיבושו מחדש של המנזר. בהסתערויות החוזרות נפצעו ונהרגו רוב לוחמי הפלמ"ח שהחזיקו במנזר. כוח תגבורת קטן הצליח לחדור והצטרף אל המגינים. בצהרי היום היה מצבם של המגינים לאחר ייאוש והם החליטו לסגת מן המקום; אך משדר שיצא מן הלוחמים הערבים אל מפקדתם בעיר העתיקה ונקלט על ידי הש"י למדו המתגוננים כי מצבם של התוקפים קשה לא פחות. הם החליטו להחזיק מעמד. ההתקפה הערבית דעכה. הלוחמים הערבים נסוגו ובעקבותיהם ברחו אחרוני התושבים הערבים מן השכונה. בקרב סן-סימון היו לפלמ"ח 21 הרוגים ו-83 פצועים. חטיבת עציוני השתלטה על השכונה למחרת היום. בעקבותיה נהרו למקום אזרחים ירושלמים רבים ובזזו את הבתים הנטושים.

– נציגי צבאות ערב התכנסו ברבת-עמון. לאחר סקירה של איסמעיל צפואת, החליטו להעמיד לרשות המפקדה הכללית של הכוחות הערביים חמש דיביזיות ושש טייסות של מפציצים ומטוסי קרב. החלטה זו נדחתה על ידי הוועדה המדינית של הליגה הערבית.

 מאי

בשבועיים הראשונים של חודש מאי, השבועיים שנותרו עד לפלישת צבאות ערב, ביססו חטיבות ההגנה את הישגיהן ההתחלתיים ופעלו במסגרת תכנית ד' לטיהור השטחים שבתחומי ההתיישבות היהודית. שטחי רצף ההתיישבות היו רחוקים עדיין מלחפוף את השטחים שנועדו למדינה היהודית על פי תכנית החלוקה של או"ם. הפיקוד העליון של ההגנה היסס עדיין להרחיב את הפעילות המבצעית מעבר לתחום ההתיישבות הקיימת. מבצעי חודש אפריל אמנם הוכיחו את עליונות ההגנה על הכוחות הערביים המקומיים; אך המבצעים האלה התנהלו במתכונת זהירה ומוגבלת, שעוררה עליהם את ביקורתו של בן-גוריון, שהתלונן על "חוסר אגרסיביות מלחמתית ואי-ניצול כוח-האדם שלנו להתקפות". עיקר המאמץ התרכז בהשתלטות על נקודות מפתח שפונו על ידי הבריטים – תחנות משטרה ומחנות צבא או בפריצת הדרך לירושלים, לנגב ולישובים המבודדים. שאלת הישובים המבודדים שלא נכללו בתחומי המדינה היהודית שעל פי תכנית החלוקה, דוגמת ישובי הגליל המערבי גרמה היסוסים בפיקוד העליון; אך היסוסים אלה פקעו נוכח המצור שהטילו הערבים על הישובים האלה. תוך מאמץ לפרוץ את הדרך מחיפה לנהריה ומשם לישובים המבודדים, יחיעם וחניתה, נכבשו הכפרים הערבים שעל ציר הדרך,באמצעות כוחות שנחתו בסירות מן הים. הגליל המערבי כולו עבר לשליטת ההגנה ב-14 במאי, והעיר עכו הערבית התמוטטה ונכנעה כעבור שלושה ימים.

–  חברת האשלג, שהיתה רובה ככולה בבעלות בריטית, הודיעה בראשית מאי על פיטוריהם של רוב העובדים מה-15 במאי. רוב המפוטרים נאלצו להישאר במקום משום שלא ניתן היה להסיעם לירושלים. המטה הכללי העביר את הפיקוד על החבל לידי אמנון זעיר (רודי). מחלקה מגויסת של הפלמ"ח חנתה במלון "קליה". בחבל היו 415 רובים, 17 מקלעים, 5 פיאטים, 3 מרגמות "3 ו-6 מרגמות "2, כמות גדולה של רימונים ומוקשים אנטי-טנקיים.מנהל המפעל, משה נובומייסקי, ניהל כל אותו זמן משא-ומתן עם ממשל עבר-הירדן על המשך פעילותו של המפעל.

1 במאי. ההשתלטות על משטרת ראש-פינה אפשרה את "מבצע מטאטא". הכפרים ביריה ועין-זייתון נכבשו וחודש הקשר עם הרובע היהודי הנצור בצפת. ברובע התגוררו כ-1,500 יהודים, רובם חרדים, מול אוכלוסיה ערבית שמנתה כ-11,000 נפש.

– סוללה של 4 תותחים של "צבא ההצלה", שהוצבו בנבי-סמויל, פתחו בהפגזה על השכונות היהודיות בצפון-מערב ובמערב העיר. זו היתה הפעם הראשונה שבה התנסו תושבי ירושלים היהודית בהרעשה ארטילרית. 5 תושבים נהרגו וכמה עשרות נפצעו.

2 במאי. בנהריים נפגשו קצינים בריטיים של הלגיון הערבי עם קציני הגנה בראשות שלמה רבינוביץ (שמיר), ביזמתו של גלאב פחה, מפקד הלגיון. בפגישה זו ביקש גלאב להגיע להסדר או להבנה עם ההגנה לגבי ירושלים, כדי למנוע התנגשות חזיתית בעיר. פגישה זו נסתיימה בלא הסכמה, כיוון שנציג ההגנה הביע התנגדות מוחלטת לכניסת הלגיון לירושלים.

ירושלים. המטה הכללי הורה למגינים ברובע העתיק לנצור את האש כל עוד מתנהל המשא-ומתן על שביתת-נשק בעיר העתיקה, בחסות הקונסולים של המעצמות בעיר. שבוע ימים לפני הפינוי הבריטי הושג הסכם לאיחוד כוחות ההגנה והאצ"ל ברובע העתיק. מצבת הנשק של מגיני הרובע היהודי בעיר העתיקה כללה שני מקלעים, 2,000 כדורי מקלע, מרגמה "2 עם 93 פגזים, 17 רובים אנגלים עם 5,500 כדורים, 47 תת-מקלעים, 3 רובי-רימון, 45 אקדחים, כ-500 רימוני-יד, כ-200 ק"ג חומר-נפץ. ביום הפינוי הבריטי היו ברובע העתיק 150 לוחמים ו-1,700 תושבים.

– סוריה ולבנון הודיעו על הצטרפותן למערכה בארץ-ישראל.

3 במאי. החל "מבצע מכבי" (על שם מכבי מוצרי, קצין המנהלה של חטיבת "הראל" שנהרג בשיירה  בעת מבצע "הראל") לפתיחת הדרך מירושלים מחדש. בשלב ראשון תפסו יחידות של הגדוד הראשון של חטיבת "גבעתי" את המשלטים מחולדה עד סיבוב לטרון. בשלב השני יצאו גדודי "הראל" להשתלט על המשלטים בשער-הגיא, במרכזם הכפר הגדול בית-מחסיר. שלוש התקפות על בית-מחסיר, לילה אחר לילה, נהדפו. רק בבוקר ה-11 במאי נכבש הכפר. גדוד "גבעתי" נכשל בניסיונו להתבסס במחנה העצורים לשעבר בלטרון ונסוג באבדות כבדות (16 הרוגים).

– שיירה ערבית גדולה נלכדה במארב שהניחו לוחמי גוש עציון על כביש חברון. רק התערבות הצבא הבריטי הצילה את השיירה. יחידות הלגיון ערכו התקפת תגמול על הגוש. קרב עז ניטש ביום המחרת על המשלטים העיקריים של הגוש. המשלטים עברו מיד ליד. המגינים סבלו אבדות ניכרות מאש המרגמות ותותחי השריון של הלגיון, אם גם הצליחו להגן על חלק מעמדותיהם. 12 מלוחמי החי"ש נהרגו בקרבות היום ו-30 נפצעו. בית-החולים בכפר-עציון היה מלא בפצועים והניסיון להעביר אותם לירושלים באמצעות הצלב האדום נכשל. החשיפה לפגזים שנורו בכינון ישיר משריוני הלגיון זעזעה קשות את מגיני הגוש. הוחלט להפסיק את הטרדת התחבורה הערבית, לפי שעה. מפקד הגוש דיווח לירושלים כי "רוב המפקדים הלומים ומיואשים; אין לחזקם אלא בתגבורת רצינית בלבד".

– בישיבת "מנהלת העם" הודיע בן-גוריון כי "בישיבת הנהלת הסוכנות היהודית בירושלים לפני שבועיים, – – – הוחלט לבטל את באות-הכוח של הנהלת הסוכנות הוא הרמ"א. כל העניינים עוברים עתה לידי מנהלת העם והיא תחליט באיזו צורה להמשיך". הוא שלח כבר הודעות מתאימות למפקדה הארצית ולמטכ"ל (ומכתב פיטורין לרמ"א). ציזלינג, נציג מפ"ם במנהלה ערער על הודעתו של בן-גוריון. הוא הזכיר כי התקבלה החלטה "שכל המוסדות שפעלו עד כה באיזה רשות לאומית שהיא, ממשיכים בפעולתם עד שתבוא תמורה מטעם המנהלה". ועל כן הנהלת הסוכנות "לא היתה רשאית להכניס תמורה חמורה כזו בלי לדון תחילה עם המנהלה עליה". לאמתו של דבר בן-גוריון לא דייק בהודעתו ובהנהלת הסוכנות לא התקבלה החלטה על פיטורי הרמ"א. ההנהלה רק רשמה לפניה את דרישתו של בן-גוריון לבטל את תפקיד הרמ"א. לאחר ויכוח החליטה ההנהלה לזמן לישיבה מיוחדת את הרמטכ"ל וסגנו ואת הרמ"א. בכור שיטרית דיווח על ביקורו בחיפה לאחר כיבושה בידי ההגנה. הוא נפגש עם חבר העיריה הערבי, ויקטור כייאט, שסיפר לו כי ביקר בסוריה, לבנון ועבר-הירדן והתראה עם המלך עבדאללה ועם מזכיר הליגה הערבית, עזאם פחה: "הם אינם מרוצים מעזיבת הערבים את המקומות ונדידתם". יש אלפי פליטים בארצות אלה.

תמרוני הלחץ של בן-גוריון בסוגיית הרמ"א קוממו את ראשי האגפים במטכ"ל – יגאל ידין, משה צדוק, וצבי איילון. אלה התייצבו אצל בן-גוריון ודרשו ממנו להשאיר את גלילי על כנו. הם הסבירו לבן-גוריון כי גלילי הפך גורם חיוני בפיקוד העליון, כיוון שעל רקע מחלתו של דוסטרובסקי, הוא ממלא בהצלחה רבה, גם את תפקיד הרמ"א וגם את תפקיד הרמטכ"ל. הם גם אינם מוכנים, ללא שיקול דעת מספיק, להסכים עתה לביטול מוסד הרמ"א, שהוא חלק אורגני ממבנה ההגנה.

המחלוקת דלפה אל דפי העיתונות ובן-גוריון הותקף משמאל ומימין.

4 במאי. הוכרז על גיוס כללי לגברים בגיל 35-26 (כולל בעלי משפחות ואבות לילדים), לאחר שמוצה הגיוס בגילים 25-18 והגברים הרווקים עד גיל 35. פוטנציאל הגברים בגילים 35-18 הוערך בכ-94,000-80,000 איש. מתוך מספרים אלה יש להביא בחשבון כי יהיה צורך לרתק כ-15,000 איש להפעלת המשק וכ-10,000 איש הם בלתי-כשירים מבחינה רפואית או נמצאים בחו"ל. בפלמ"ח היו אותה שעה 5,906 לוחמים, מהם 1,045 בנות, בששה גדודים, שמהם הורכבו שלוש חטיבות – "הנגב", "הראל" ו"יפתח".

המעבר למסגרות חטיבתיות, שאינן קשורות בהכרח למרחב טריטוריאלי מסוים וניתן לנייד אותן מחזית לחזית על פי דרישות המלחמה, היה כרוך הן בקשיי הסתגלות ארגונית והן בקשיים פסיכולוגיים בקרב אנשי השורה, שהיו קשורים אל מקומות מגוריהם, לא רק בהתיישבות הכפרית כי אם גם בערים הגדולות. מבחינת הפיקוד המרכזי סיפק המעבר למסגרות חטיבתיות גם פתרון \מני לבעיות אספקה ושליטה. החטיבות נדרשו לפתור בעצמן את בעיותיהן הלוגיסטיות: להקים לעצמן תחנות דלק, סדנאות רכב, מאפיות, מחסני מזון, בתי-חולים ואף בתי קברות. עד מהרה נזקקו גדודים וחטיבות לשיטה של "החרמות ציוד", כלי-רכב ואף נשק, שאיימה לשבש לחלוטין את היחסים בין החטיבות ואת השליטה המרכזית של פיקוד ההגנה.

6 במאי. ראשי האגפים במטכ"ל שיגרו מכתב לבן-גוריון, שבו הודיעו כי הם "אינם יכולים להמשיך ולשאת באחריות הכבדה המוטלת עליהם, בלי אשר יוסדר מיד העניין", וכי הם "רואים הכרח להחזיר את הלל [ישראל גלילי] לתפקידיו עד אשר יתהוו הסידורים הסופיים". בפתח מכתבם טענו ראשי האגפים, כי "מצב המלחמה ברגע זה מחייב קיום סמכות פיקודית בראש הארגון. ביטול הכהונה של הרמ"א ומחלתו של הרמטכ"ל השאירו את האר. [הארגון] בלי איש בקי אשר בידו הסמכות לפקד על החטיבות ולנהל את המטה. מצב זה כבר נתן אותותיו במשך שלושת הימים האחרונים והזיק קשות לניהול המלחמה".

תחת לחץ כבד זה ונוכח איום ההתפטרות של ראשי האגפים, נסוג בן-גוריון והציע נוסחה, שלפיה יחזור גלילי לתפקידו, אך ללא הגדרה ברורה של סמכויות.

– צפת. החל קרב ההכרעה על העיר. הגדוד השלישי של הפלמ"ח פתח בהתקפה על מעוזי הערבים בצפת. תחילה הותקפה המצודה, אך היא נכשלה ו-6 לוחמים נפלו. הערבים פתחו בהרעשת הרובע מתותחים שהוצבו במירון. לכוח הפלמ"ח הוזרמה תגבורת בנשק כבד – "דוידקות", מרגמות ו-3 "פיאטים", שמילאו תפקיד מכריע בהשגת הניצחון. ב-11 במאי עם שחר הסתערו הכוחות על שלוש עמדות המפתח שחלשו על הרובע היהודי – בניין המשטרה העירונית, "המצודה" ו"בית שלוה". קרב קשה ביותר התנהל על בניין המשטרה העירונית ובתוכו. "המצודה" נכבשה רק לאחר שלוש הסתערויות. עם בוקר התברר כי לוחמי "צבא ההצלה" פינו את העיר ואת בניין המשטרה על הר כנען. ערביי צפת החלו בורחים בבהלה. בעקבותיה החלה מנוסה מן הכפרים הערבים בעמק החולה.

– גדוד "ברק" כבש בהסתערות עם שחר את סג'רה הערבית. תושבי הכפר ברחו. התקפת נגד גדולה של כוחות ערבים שבאו מכיוון כפר-כנא וטורען נהדפה לאחר קרב שנמשך כל שעות היום. המבצע נגד ערב אל-זביח למרגלות התבור נחל כישלון צורב, בשל התנהגות לוחמי הגדוד שהחלו לבוז בז ונחשפו להתקפה הנגדית של הערבים. 18 הרוגים ופצועים רבים היה המחיר ששולם על התפרקות המשמעת בקרב חיילי הגדוד. בתוך שבוע התרוקן הגליל התחתון היהודי מתושביו הערבים. אלה נטשו אלת כפריהם וחטיבת "גולני" השתלטה עליהם.

– לנמל תל-אביב הגיע משלוח של 5 תותחי הרים 65 מ"מ, תוצרת צרפת. אליהם נלווה קצין תותחנים צרפתי-יהודי, ליאון קויפמן, שהדריך את מפקדי התותחנים של ההגנה בשימוש בהם. לתותחים אלה קראו אנשי ההגנה "נפוליונצ'יקים", אף ששנת ייצורם היה 1906.

– אנשי לח"י תקפו מכונית צבאית בריטית ליד משטרת תל-מונד והרגו את שבעת החיילים שנסעו בה. מפקד ההגנה בחיפה פקד לעצור את מפקד לח"י בעיר ושלושה מפקודיו. בתגובה חטפו אנשי לח"י ארבעה מפקדי הגנה, ביניהם יוסף רוכל (אבידר), ראש אגף האפסנאות במטכ"ל ההגנה. החטופים הוחזקו במעצר עד ששוחררו אנשי לח"י. מפקדת לח"י החליטה להפסיק את הפיגועים בבריטים.

– ממשלת מצרים החליטה, לאחר היסוסים רבים, להצטרף למערכה בארץ-ישראל.

7 במאי. בתיווך הנציב העליון הושג הסכם על הפסקת אש בכל השטח הבנוי של ירושלים. ההסכם הושג בשיחות בין הנציב לבין מזכיר הליגה הערבית, עזאם פחה. מנהלת העם נתנה הסכמתה להפוגה, אך הבהירה כי תנאיה להפוגה הם: גישה חופשית מירושלים לשפלה ומהרובע היהודי בעיר העתיקה לירושלים היהודית, והוצאת הכוחות הערביים הזרים מאזור ירושלים.

בן-גוריון רשם ביומנו את נתוני כוח האדם הלוחם של ההגנה, לקראת הפלישה הצפויה של צבאות ערב:

אנשי צבא           לוחמים מתיישבים                        יחד

בצפון יש לנו              2,000                2,500                            4,500

בעמק                     1,500                3,000                            4,500

לכרמלי                    2,000                –                                   2,000

לאלכסנדרוני          2,200                3,000                            5,200

בתל-אביב                600                   800                               1,400

לגבעתי                    2,000                3,000                            5,000

בנגב                       1,200                1,200                            2,400

בירושלים                 3,500                –                                   3,500

הראל                      1,400                –                                   1,400

_____________________________________________________

סה"כ:                     16,400              13,500                          29,900

 

9 במאי. בן-גוריון וגלילי גיבשו נוסחה משותפת, לפיה ימשיכו שניהם לעבוד עם המטכ"ל, עד שמנהלת העם "תקבע משטר הביטחון".

– בעצרת הפתיחה של המלווה הלאומי, עליו הכריזו המוסדות הלאומיים, שהתקיימה בתל-אביב, הזהיר בן-גוריון כי "אפילו הכתרת מספר אנשים בשם מיניסטרים יהודים, ואפילו השם המפורש של מדינת ישראל, עלולות חס ושלום להתבדות, אם לא נעשה מבעוד זמן, כעם אחראי, האחראי אך הוא לבדו על גורלו, אם לא נעשה כולנו את המאמץ, למען שאם נעמוד שוב במבחן צבאי, הוא יעלה על כל מה שהיה לנו עד עכשיו – למען נוכל לעמוד בו". בשיחות פנימיות הביע בן-גוריון ספק אם יניחו הבריטים לישוב להכריז על מדינה וכי לדעתו המזימה הבריטית היא לכונן משטר צבאי בארץ, כפי שמעידה החלטת הפרלמנט הבריטי להשאיר את הצבא הבריטי בארץ עד ל-30 ביוני, ששה שבועות לאחר סיום המנדט. באותה עצרת אמר ישראל גלילי, בהתייחסו לגורל הישובים היהודיים מחוץ לתחום המיוחד למדינה היהודית על פי החלטת האו"ם: "מחובתנו לפרוץ אליהם ולחלצם מהמצור – – – את גבולות הכ"ט בנובמבר נכבד, עם העולם יכבדם הלכה למעשה; אולם אש האויב כבר מחקה את רישומי העיפרון שסימנו גבול זה. ואין גבול שיפריד בינינו לבין ישוב עברי באשר הוא שם בארץ-ישראל השלמה."

10 במאי. גולדה מאירסון, בתחפושת, בליווי עזרא דנין, נפגשה בחשאי עם עבדאללה בעמאן, כדי לברר אם עבדאללה נשאר נאמן להבנה כי לא יפלוש לשטחי המדינה היהודית. עבדאללה הבהיר כי המצב השתנה: שוב אינו חופשי לפעול רק על דעת עצמו. "קודם הייתי אחד, עכשיו אני אחד מתוך חמישה". גם עניין דיר-יאסין משפיע. ניתן יהיה למנוע התנגשות עם ההגנה אם יסכימו היהודים לוותר על הכרזת המדינה ולהסתפק באוטונומיה בחסותו.

– בדרום פתחו המתנדבים המצרים בהתקפה עזה על כפר-דרום, כהקדמה לפלישת הצבא המצרי. בהתקפה זו השתתפו משוריינים וטנק אחד, שפרץ את גדרות המשק, אך נסוג משהומטרה עליו אש. המשק נקלע למצוקה. ניסיונות הצנחה של תחמושת, מן האוויר, לא עלו יפה. אך המצרים הפסיקו את ההתקפה. "חטיבת הנגב" שלחה תגבורת של שתי מחלקות עם ציוד ותחמושת. שיירה זו הופגזה קשות וספגה אבדות.

11 במאי. נציגי מדינות ערב התכנסו בדמשק.  שגריר הבריטי בדמשק הביא לפניהם את ההצעה האמריקנית-בריטית בדבר שביתת נשק בארץ-ישראל, לתקופה של שלושה חודשים. משתתפי הכנס דחו את ההצעה פה אחד. הוחלט על הקמת מפקדה כללית של הכוחות הסדירים והאחרים הפועלים להצלת פלשתינה", בראשות הגנרל נור אל-דין מחמוד מעיראק. עבדאללה דרש בתוקף למסור לידיו את הפיקוד העליון. המדינות הערביות נכנעו לדרישתו, אך מאותו רגע פקעה סמכותה של המפקדה הכללית, כיוון ששום מדינה ערבית לא היתה מוכנה ברצינות לקבל את מרותו של המלך הירדני. המלך עבדאללה הודיע מיד כי "צבא ההצלה" יפוזר, כיוון שהצבאות הסדירים מקבלים לידיהם את האחריות על ניהול המערכה בארץ. כמו כן יצאה ההודעה כי "הוועד הערבי העליון" בראשות המופתי שוב אינו יכול לדבר בשם הפלסטינים.

– חטיבת "הראל" ניהלה קרבות קשים סביב הכפר הערבי הגדול בית-מחסיר. רק בהתקפה לילית שלישית הצליחה לכבוש את הכפר.

12 במאי. ישיבה גורלית של מנהלת העם, שבה ניתנה סקירה על המצב הצבאי וסיכויי העמידה מול צבאות ערב ונדונה השאלה אם להיענות ללחץ האמריקני להשעות את ההכרזה על המדינה ולקבל את תכנית שביתת הנשק בירושלים ובארץ לפרק זמן של שלושה חודשים.

בישיבה זו נוכחו כל חברי המנהלה, להוציא הרב פישמן וגרינבוים, הנצורים בירושלים והרב איצ'ה מאיר לוין השוהה בארצות-הברית. כן נכחו בישיבה גולדה מאירסון ודוד הורוביץ והמזכיר זאב שרף. בחלק מן הישיבה נכחו עזרא דנין ואליהו ששון שליוו את גולדה מאירסון במגעים עם עבדאללה וכן הרמ"א ישראל גלילי ויגאל ידין, שהוזמנו למסור סקירה על המצב הצבאי. בפתח הישיבה מסרה גולדה דו"ח על שליחותה לעבדאללה. אחרי הדו"ח של גולדה דיווח שרתוק על המשא-ומתן שהתנהל עם הממשל האמריקני. נגד הציונות פעלו "מחלקת המדינה, הצבא והנפט", הסביר שרתוק. גם החולשה הצבאית של הישוב בשלבים הראשונים של המערכה פעלה נגדנו. אך הגורם העיקרי שפעל לרעתנו, לדעת שרתוק, הוא החרפת היחסים בין האמריקנים לרוסים והמשבר הבינלאומי שנגרם בעטיים. על בסיס זה יכלה מחלקת המדינה להחזיר את הגלגל לאחור ולהעלות את ההצעה למשטר נאמנות בארץ-ישראל. הדברים שפעלו לטובת הציונות היו עמדת הנשיא הניצב לפני בחירות, דעת-הקהל כפי שהשתקפה בעיתונות האמריקנית, העובדות שנוצרו בינתיים בארץ-ישראל והעידו על כך ש"המדינה היהודית היא כבר חתיכת מציאות". תכנית הנאמנות התקבלה בקרירות ואי-אמון ונידונה לכישלון. התפנית במדיניות האמריקנית בשאלת ארץ-ישראל הסבה נזק למוניטין של ארצות-הברית בעולם. אך מחלקת המדינה לא אמרה נואש והעלתה את הצעת שביתת-הנשק לשלושה חודשים, כשלב ביניים בדרך לנאמנות. מבחינת האמריקנים הגשמת החלוקה שתוביל למלחמה בין מדינות, שאליה ייגררו מדינות אחרות, וזו עשויה להתגלגל למלחמת עולם. זאת התפתחות שמנוי וגמור עם אנשי מחלקת המדינה למנוע. שרתוק הודה כי תחילה נטה לקבל את הצעת שביתת-הנשק, אם תימנע בכך סכנת הפלישה הערבית הצפויה, ואם תודות לכך לא יקולקלו היחסים עם ממשלת ארצות-הברית. אבל נתערערה אצלו הודאות ביחס לשני השיקולים מכריעים – אפשרות הפלישה הערבית ואפשרות קלקול היחסים עם ארצות-הברית. קודם צאתו לארץ נפגש עם מזכיר המדינה, מרשל. בשיחה זו העמיד את השאלה העיקרית על חודה: מה רוצה ממשלת ארצות-הברית? האם היא רוצה במדינה יהודית ורק רוצה לסלק קשיים בדרך להגשמתה או שאינה רוצה במדינה יהודית ואז אין סיכוי שהיהודים יסכימו להצעת שביתת-הנשק. כל מנהיגות שתנסה לעצור בעד התנופה שבה מתגלגלים האירועים בארץ "תטואטא מהבמה". מרשל לא נקט לשון איומים; אך יעץ לא להיסחף אחר רושם הניצחונות העכשוויים על הערבים. ברור היה מדבריו האחרונים כי ארצות-הברית לא תתערב. הכל מחכים עכשיו לראות מה יעשו היהודים ב-15 במאי, יום סיום המנדט. שרתוק תהה אם יש לפעול לפי רוח החלטות או"ם או "שומרים גם על המסגרת", כלומר מקפידים על לוח הזמנים של האו"ם (ואז צריכה המדינה לקום ב-1 באוקטובר). שרתוק הציע להכריז ב-15 במאי על ממשלה זמנית במקום להכריז במפורש על מדינה, "כדי לא לתת פתחון פה לטעון, שבעטנו בהחלטת האו"ם ולקחנו את השררה בידינו". בן-גוריון העיר כי הפלישה לארץ-ישראל כבר החלה בדמות ההתקפה של הלגיון על גוש עציון, וכי הבריטים הקדימו את סיום המנדט ל-14 במאי, "וביום ששי בערב מוכרח לבוא משהו. מה שלא יבוא מחייב פעולה". שרתוק העיר כי הרוסים נשארו נאמנים להחלטת הכ"ט בנובמבר. "גרומיקו אמר לנו: הודיעו מה שתחליטו." כמו כן הודיע שרתוק כי ד"ר וייצמן "הוא נגד כל דחייה מצדנו".

קפלן הציג את ההצעות השונות לשביתת-נשק בירושלים, בנפרד מן ההצעה לשביתת נשק כללית בארץ. בן-גוריון טען כי לא ניתן לדון על ירושלים מבלי לדון על שביתת-הנשק הכוללת. בירושלים קיימת הפוגת אש ולנו אין רצון להפסיק אותה. קודם לפתיחת הדיון בהצעת שביתת-הנשק ניתנה סקירה של ידין וגלילי על המצב הצבאי. הם התבקשו להשיב "מהי הסכנה" – "מה היקף הסכנה, מה הכוחות שלנו ומה הם הכוחות שנוכל להעמיד במשך הזמן" וכן "מהי היכולת שלנו לעמוד". ידין סקר ראשון את המצב. בגוש עציון המצב קשה ביותר. הבעיה העיקרית היא צמצום הכוחות שאותם יש להקצות לגזרות השונות, וכן המחסור בנשק כבד. המצב בירושלים גופא הוטב אך הכביש אליה עדיין חסום. ל30% מן הכוח המגויס אין נשק. הכוחות המשוערים שיפעלו נגדנו: 3 גדודים סורים בצפון, כ-5,000 חיילים של הלגיון במרכז, לעיראקים כוח בשיעור דומה. למצרים בדרום כוח בשיעור דומה. היתרון של הכוחות הערבים ברור. אך הם אינם מסוגלים לפעול במרוכז. הסיכויים לעמוד מולם הם שקולים. אבל, הזהיר ידין, המורל של הלוחמים עלול לשקוע אם ייאלצו לעמוד חשופים מול שריון ותותחים, כפי שמוכיח הקרב על גוש עציון.

גלילי, בסקירתו, עמד על הצורך הדחוף בהצטיידות בנשק כבד – תותחים, מכונות יריה כבדות, מטוסים. כל אלה נרכשו בחו"ל אך בהתחשב בגורם הזמן והמרחב (הקושי בהבאתם לארץ בעוד מועד) מחמיר את המצב. המטוסים המופעלים על ידי הטייסים שלנו אינם מטוסי קרב; הם מטוסים קלים וסובלים מאמורטיזציה גבוהה. בן-גוריון חזר ושאל: "האם במצב זה לא כדאית לנו שביתת-נשק לשלושה חודשים?". ידין התחמק מתשובה. גלילי השיב כי מבחינה צבאית גרידא ומול פלישה, שביתת-נשק לזמן מסוים "היתה לנו לתועלת גדולה". אבל יש גם בחינה מדינית. בן-גוריון ניתח את האפשרויות והסיכויים. אם היינו ניצבים לבדנו בול ערביי ארץ-ישראל, היינו מנצחים ומשתלטים על כל הארץ. אם, כאפשרות שנייה, הערבים ייהנו מסיוע חיצוני ועלינו מטילים הסגר בסיוע גורם זר, כמו בריטניה (בן-גוריון סבור היה שזה המצב ובריטניה עושה בערבים שימוש כדי להכשיל את הקמת המדינה היהודית), יהיה מצבנו מסוכן מאד. אך יש אפשרות שלישית והיא הריאלית: גם הערבים וגם היהודים יתעצמו תוך המלחמה. זו תהיה מערכה קשה עם אבדות כבדות ובן-גוריון הצביע על חולשה הטמונה בישוב. הוא אינו מחושל הוא מתקשה לספוג אבדות. חולשה שנייה היא במשמעת הלקויה הן של מפקדים והן של החיילים. רכשנו נשק לא מועט, "אוצרות של נשק", קל וכבד, ומטוסים; אך קשה להביא אותם לארץ. עם נשק זה או חלקו, נוכל לעמוד גם מול פלישה צבאית. אם יהיה בכוחו של הפיקוד המרכזי להוציא אנשים מן המשקים, על נשקם, ולהפעיל אותם ככוח נייד יוכפל הכוח הצבאי של הישוב. כוח זה יגדל אם יגויס כוח-האדם מהעולים מקפריסין ומאירופה. אין יתרון בשביתת-נשק שעדיין תאפשר למדינות ערב, כמדינות ריבוניות, להצטייד בנשק ממקורות שונים. לעומת זאת, יש תועלת בהפסקת אש בירושלים. אם נגדיל את כוח-האדם המגויס ואת מצבת הנשק שלנו נוכל לעמוד בפני פלישה ולנצח, לא בלי אבדות והזדעזעויות קשות. ויש להכין את הישוב למחיר הכבד. ידין אמר כי "אם שביתת-נשק פירושה מתן אפשרות לנו להשיג את מה שנחוץ לנו", אזי היה רואה בה דבר רצוי. בתשובה לשאלות אמר ידין כי יש צורך ב"הלאמת הנשק", כיוון שבישובים יש ב-70% יותר נשק מאשר ברשות הכוח הלוחם. שרתוק הוסיף הערה בה הודה כי בדיון שהתקיים בוועדה המייעצת של הוועד הפועל הציוני בארצות-הברית תמך ביחד עם גולדמן בקבלת תכנית שביתת הנשק ודעת רוב החברים היתה בעד "ניסיון של שביתת-נשק". עם זאת, טען, כי הוא הדגיש באותו מעמד "שיהיה ברור שב-15 במאי אנחנו פועלים לפי התכנית, ואנחנו בשום פנים ואופן לא נסכים להארכת המנדט ליום אחד, דה-פאקטו או דה-יורה (כפי שהציעו האמריקנים ברגע האחרון).

הישיבה הופסקה וחודשה בערב. בן-גוריון פתח ואמר: "אני מציע שנקבל החלטה בעניין ההכרזה על המדינה; כי אם מקבלים את הדבר, הרי שיש צורך גם להכין את ההכרזה". הדיון החל בנושא הפסקת האש בירושלים. "אם מציעים לנו הפסקת-אש (בירושלים) – נקבל", אמר בן-גוריון, אך קשה להאמין שניתן לבודד את ירושלים משאר המערכה. הוא מבין ללב אלה הפוחדים מפני מלחמה; אבל לדעתו יש לקשור את עניין ירושלים עם המערכה הכללית: "אם שלום – אז שלום עם כל העולם הערבי ולא עם ערביי ירושלים בלבד". הוא הביע התנגדות להחזרת תוואים שנכבשו על ידי היהודים בירושלים, אלא במסגרת הסדר כולל. גולדה הביעה תמיכה בקבלת שביתת-נשק בירושלים. זה ישחרר כוחות הנחוצים לנו במקומות אחרים. אך גם היא התנגדה להחזרת המקומות שנכבשו על ידי היהודים. משה שפירא תמך בקבלת שביתת-הנשק בירושלים, מנימוקים דומים לאלה של גולדה: "ירושלים במשך כל הזמן לא מפרישה כוחות בשביל כל חלקי הארץ. תמיד צריך להביא כוחות לירושלים." קפלן ושרתוק תמכו בעמדת גולדה כי יש לקבל הפסקת אש נפרדת בירושלים. דוד רמז העיד על עצמו כי עד לאחרונה היה נגד שביתת נשק נפרדת בירושלים; אך עתה הוא נוטה לקבלה, ולא זו בלבד הוא נוטה לקבל שביתת-נשק כללית ביחס לכל ארץ-ישראל. מבחינה מדינית יש לדחות את שביתת-הנשק; אך מבחינה צבאית היא מעניקה לנו זמן להתאוששות והצטיידות, ויש אולי גם סיכוי להגיע במשך 3-2 חודשים ל"סידור עם הערבים". היא עשויה  למנוע פלישה ומאחוריה יעמדו אמריקה והאו"ם. הוא מודע לכך שהלך הרוח בציבור מנוגד לקבלת שביתת-נשק. על כך העיר בן-גוריון מיד, כי אחרי גוש-עציון הלך רוח זה יהיה אחר. פרץ ברנשטיין (צ"כ) תמך בקבלת שביתת-נשק בירושלים, אך שלל שביתת-נשק כללית, שמשמעה ויתור על הכרזת המדינה. כך או כך הפלישה לא תימנע. שיטרית תמך בעמדה זו והזהיר מפני התקוממות ציבורית. ציזלינג שלל אף הוא את הצעת שביתת-הנשק הכללית. בתנאי ההסגר עלינו לא נוכל לשפר את כוחנו בהשוואה לאפשרויות העומדות לרשות הערבים. לנו אין דרך אחרת אלא לעמוד במערכה הזאת. גם הוא תמך בשביתת-נשק נפרדת בירושלים. רוזנבליט אף שהוא נוטה להסתייג מההצעה לקבל שביתת-נשק כללית, הנה מסקירותיהם של ידין וגלילי התרשם שהם אינם מאמינים ביכולתנו לעמוד בפני הפלישה, ועל כן הוא סבור שיש לקבל את שביתת-הנשק לשלושה חודשים, שבהם יתווספו לנו כוחות. הוא תומך בשביתת-נשק בירושלים. בן-גוריון חזר ושלל ההצעה לשביתת-נשק נפרדת בירושלים. היא לא תהיה אפקטיבית, לא תמנע החדרת נשק ערבי לעיר ולא תבטיח תנועה יהודית לעיר. הפסקת אש או הפוגה בירושלים רצויה, אך לא שביתת-נשק שתחייב אותנו להחזיר עמדות שכבשנו. הפסקת-אש על יסוד הסטטוס-קוו – לזה נסכים, יקראו לזה איך שיקראו. לאחר התדיינות נוספת, בה הביעו רוב הדוברים תמיכה בעמדת גולדה, הוסכם להעניק לגולדה סמכות להמשיך את המשא-ומתן עם הקונסולים ולקבל החלטה מתאימה.

לאחר הדיון על ירושלים נפתח הדיון על ההכרזה על המדינה. רוזנבליט פתח ושאל אם ההכרזה צריכה להיות במסגרת החלטת או"ם או על בסיסה. הוא סבור שהיא צריכה להיות במסגרת החלטת או"ם. בן-גוריון העיר: "אנחנו צריכים תחילה לקבל החלטה פוליטית, אם מכריזים אנו על מדינה או איננו מכריזים עליה; מכריזים על ממשלה או לא מכריזים." רוזנבליט ציין שיש דחיפות בהכרזה על המדינה קודם שהאו"ם יבטל את החלטתו. בן-גוריון, בקריאת ביניים, טען ש"יש כבר החלטה אצלנו, שנתקבלה בועה"פ הציוני, שהמדינה תתחיל לפעול ב-16 במאי, עם גמר המנדט, ז"א עתה – לאחר ה-15 במאי". רוזנבליט ציין שגם לאוטרבך ורובינסון (שהכינו את הטיוטה להצהרה) יוצאים מהנקודה הזאת (שההחלטה על ההכרזה כבר יצאה מן הוועד הפועל הציוני). אחרי זה עומדת השאלה אם להכריז על מדינה או, כפי שמציע שרתוק, על ממשלה. רוזנבליט תומך בדעתו של לאוטרבך כי משמעות החלטת או"ם ב-29 בנובמבר שהוכרה זכותו של העם היהודי להקים את המדינה. שפירא הציע לבחור בוועדה שתנסח את ההכרזה. בן-גוריון התייחס מיד לטיוטה והציע "לא להגיד 'במסגרת החלטת או"ם', אלא 'על יסוד החלטת או"ם'. צריך לאשר את השם מדינת ישראל ולהודיע כי מעכשיו מוקמת מדינת ישראל. ברנשטיין מוכן להסתפק בהכרזה על הקמת ממשלה בלי להכריז על מדינה. ציזלינג צידד במונח "מדינה" ואין צורך להתייחס לגבולות. התפתח ויכוח סביב המינוח הנכון לגבי מועצת העם והממשלה הזמנית בהתחשב בעובדה שוועדת הביצוע של האו"ם לא תפקדה ואינה מתפקדת וסביב שאלת הכללת הגבולות בהכרזה. גולדה יצאה נגד הנטייה לעשות "זיגזגים" מול הקושי של אי-תפקוד ועדת הביצוע של האו"ם: "אם תהיה הכרזה עלינו לעשות את הדבר בשלמות" – מדינה וממשלה ופנייה אל האו"ם להכיר בה. התפתח דיון על סוגיית הפנייה להכרה במדינה. בן-גוריון חזר לשאלת הגבולות: אין צורך להכריז על גבולות. הוא הצביע על הדגם של הכרזת העצמאות האמריקנית – "אין בה כל ציון של תחומים טריטוריאליים". אם או"ם יעמוד על שלו (יגן על תכנית החלוקה) אנחנו לא נילחם נגד או"ם. אבל אם או"ם לא יתערב ויעשו בנו מלחמה ואנחנו נכשיל אותם – אנחנו נשתלט על שטחים – הגליל המערבי והדרך לירושלים – יחולו שינויים בגבולות. בן-גוריון גם הסתייג מפנייה לאו"ם שיכיר במדינה. מספיק להכריז על מדינה. אין לחשוש לדקויות בעניין השם הרצוי למועצת הממשלה הזמנית. הפרוצדורה שנקבעה על ידי האו"ם לא התקיימה ואנחנו איננו מחויבים לה. "אבל עצם העניין של הקמת מדינה עברית וגם הקמת מדינה ערבית – זה מחייב אותנו". בן-גוריון ביקש להצביע בעניין הגבולות. ברוב של 5 נגד 4 הוחלט "לא לכלול בהכרזה את עניין הגבולות". נבחרה ועדה לחיבור ההכרזה: רוזנבליט, שרתוק, ציזלינג, שפירא, רמז. הוחלט לקיים ישיבה למחרת על נוסח ההכרזה שתחבר הוועדה. ביום ששי תתקיים ישיבה חגיגית באולם המוזיאון בתל-אביב "לשם הכרזה רשמית על הקמת המדינה".

בסיום הישיבה מסר בן-גוריון הודעה ארוכה בה התלונן על הסתה המתנהלת נגדו בשל פיטורי הרמ"א. הוא אינו מוכן לקבל את תפקיד הממונה על תיק הביטחון, אם לא ישונה המשטר הישן של ניהול ענייני ההגנה או הצבא. הוחלט לדחות את הדיון בדרישת בן-גוריון. הוחלט לאמץ את השם עליו המליצה הוועדה שנבחרה לצורך זה – "ישראל". אמנם יש פגם בשם "ישראל" שבכמה שפות – בצרפתית – "יזראליט" ("ישראלי") זה שם המכוון ליהודים. ציזלינג, רוזנבליט ושרת, הקשו על שם שהערבים במדינה יתקשו להזדהות עמו.

 

– נגב. הגדוד השני של הפלמ"ח הסתער עם שחר על הכפר בריר, שאיים כל הזמן על התחבורה ליישובי הנגב, וכבש אותו. ערביי הכפרים הסמוכים, חליקאת, כאוכבה ואחרים, נטשו את כפריהם בבהלה. בכך נפתחה הדרך לישובי הנגב.

– גוש עציון. עם שחר פתח הלגיון הערבי בהתקפה מכרעת על הגוש, בכוח של שתי פלוגות רגלים, פלוגה של "צבא ההצלה", 24 שריוניות נושאות תותחי שתי ליטראות, סוללת מרגמות "3. לכוח זה נלוו מאות לוחמים מקומיים. בגוש היו אותה שעה כ-500 לוחמים, מהם כ-300 חברים, וכ-200 לוחמי חי"ש ופלמ"ח. בשלב ראשון השתלט הלגיון על התוואים השולטים במרכז הגוש וחדר אל לב מערך ההגנה של הגוש בכפר-עציון. מפקד הגוש, מוש זילברשמידט, נהרג כבר בשלב זה. הגוש בותר לשנים. כפר-עציון נשאר חשוף להתקפה המכרעת של השריון והלוחמים הערבים הבלתי סדירים. זו בוצעה למחרת היום, עם שחר. קומץ לוחמים החזיק מעמד עד צהרי היום; אז אזלה תחמושתם ומשורייני הלגיון פרצו פנימה. ההמון הערבי רצח את כל המגינים שנפלו לידיו – 127 לוחמים, מהם 27 נשים. רק לוחם אחד הצליח להגיע עם לילה למשואות 3 לוחמים אחרים ניצלו בידי ערבים. למחרת היום נכנעו שלושת הישובים האחרים של הגוש – עין-צורים, רבדים ומשואות-יצחק – לאחר משא-ומתן בתיווכו של הצבא הבריטי. חיילי הלגיון גוננו על השבויים וסיכלו בכוח את ניסיונות ההמון לעשות בהם שפטים. 357 לוחמים, בהם 80 לוחמות, הלכו בשבי הלגיון והועברו למחנה שבויים בעבר-הירדן. שם שהו עד חתימת הסכם שביתת-הנשק בין ישראל וירדן בפברואר 1949. אבדות הלגיון היו 27 הרוגים ואבדות הכוחות הלא-סדירים 42 הרוגים.

נפילת גוש עציון חלה ביום הכרזת המדינה. היא הגבירה את החששות בקרב הישוב היהודי מפני העתיד להתרחש בעימות עם הצבאות הערבים הסדירים המצוידים בנשק כבד, שמולו אין אמצעי ההגנה המסורתיים של הישובים היהודיים יכולים לעמוד.

מצבת הנשק של ההגנה, ערב הכרזת המדינה, היתה:

תותחי  מרגמותמרגמותמקלעיםמקלעיםרובים   אקדחיםתת-     רימונים         

ה"ס     "3       "2       בינוניים                             מקלעים

———————————————————————————————————————————————-

ישובים:            –           35          354        58          538        10,082     3,916      3,778      12,836

חטיבות:             25          67          297        97          731        6,603      1,491      5,789      73,791

מחסנים:                        –           3           31          27          –           5,174      200        697        8,300

סה"כ:                25          105        682        182        1,269      21,859     5,607      10,264     94,926

 

13 במאי. ישיבת מנהלת העם. בפתח הישיבה הודיע בן-גוריון על נפילת כפר עציון ועל כניעת יפו הערבית. נערך דיון על נוסח ההכרזה. שרתוק הציג את הנוסח אותו כתב על פי הנחיות הוועדה וכבר עבר עריכה ראשונה. הוא הסביר כי הוא בחר בצורה המקובלת אצל אומות העולם, בה מתחילים כל פיסקה במלה "הואיל" (מקביל לביטוי האנגלי ""since). בן-גוריון שלל שימוש זה והציע למחוק את "הואיל" בכל הפסקות, חוץ מסעיף אחד. כן הציע למחוק כמה ביטויים מליציים. וכן, בפסקה 15, המדברת על שוויון זכויות שתעניק ישראל לכל אזרחיה בלי הבדל גזע ודת, הציע בן-גוריון להחליף את המלה "תעניק" במלה "תקיים", שכן זכויות לא מעניקים; הזכויות קיימות והן מגיעות לאזרחים. הועלו עוד הצעות תיקון הנוסח. בנטוב טען שההצהרה ארוכה מדי ורצוי היה לקצרה. הוא הזכיר את דברי וייצמן שאמר פעם "שהטרגדיה שלנו היא בזה, שאנחנו צריכים תמיד להסביר את עצמנו". ציזלינג הגן על מבנה ההצהרה. יש לה חשיבות לדורות הבאים. הוא ביקש להשמיט את הפסוק המביע ביטחון בצור ישראל: "אין להטיל עלי ושכמותי שיכריזו 'אני מאמין'". רמז תמך בנוסח ההכרזה כמות שהוא: "זוהי תעודה אשר רוח בה – וזוהי החשיבות של התעודה – – – זוהי תעודה חינוכית – היא אומרת הרבה על האשיות שעליהן אנו מקימים את מדינתנו". בנטוב ביקש לתקן את הרושם של דבריו: "זוהי תעודה לדורות. ייתכן שבעוד מאה שנים ילדים ילמדוה בעל-פה". היא אינה צריכה לשאת אופי משפטי, כי אם אופי ערכי של זכויות אדם. שפירא טען שזו תעודה האמורה לייצג לא רק את הישוב היהודי בארץ כי אם 12 מיליון יהודים בכל ארצות תבל. "ואינני מעלה על דעתי שבתעודה היסטורית כזו ייפקד שם שמים. אפשר להיות לא דתי, אבל לא ייתכן שלא להזכיר שם שמים כשאנו עומדים בכינון המדינה העברית. – – – הייתי רוצה שיהיה כתוב 'אלוקי ישראל' ולא רק 'צור ישראל וגואלו' (שפירא הוסיף לנוסח המוצע את המלה "וגואלו"), אלא שנמצאה פשרה." בן-גוריון זיהה עצמו כאיש חילוני דומה לציזלינג; אך הוא סבור שזו היא "פשרה יפה של חברות יהודית". בן-גוריון הסביר שיחסו לתעודה הוא פרגמטי. הוא אינו חושב שיש לראות בה "תעודה שילדים ילמדוה בעל-פה בעוד מאה שנה". זו תעודה המכילה "הסברה ציונית עמוקה מקפת ויסודית", גם ליהודים מפקפקים וגם לגויים שאינם שונאים. היא אינה צריכה לשאת אופי יורידי, אלא צריכה לקבוע הנחות פוליטיות. הוא שלל את ההצעה למחוק את הכרזת בלפור: "זה מגוחך ויתפרש כקטנות לב ועקיצה. בזה [יש] טעם לפגם". התפתח ויכוח קצר סביב המלים "צור ישראל". בנטוב טען כי אינו רוצה נוסח שבו מסמיכים את ביטחוננו על צור ישראל. הרב פישמן טען כי בכל הכרזה חשובה של אומות העולם, פרט לרוסיה, מזכירים את שם ה'. שפירא ביקש להוסיף את המלה "וגואלו" לנוסח (כדי שמשמעותו הדתית תהיה ברורה). בן-גוריון טען כי מדובר בעניין רגיש ולא מעשי, עניין מצפוני. הביטוי "צור ישראל" מספיק וכל אחד יכול לפרש אותו כרצונו, "ואני אוכל להסביר לילדי שאינם אדוקים מדוע חתמתי על זה בלב שקט ובמצפון נקי". הוקמה ועדה חדשה לניסוח אחרון של ההכרזה, על יסוד ההערות והתיקונים שהוצעו – בן-גוריון, הרב פישמן, ציזלינג, שרתוק. בן-גוריון הוא שנטל עליו לסיים את המלאכה ולערוך את הנוסח הסופי.

בן-גוריון דיווח כי האצ"ל פנה בדרישה לאשר לו התקפה על מחנה הצבא הבריטי בג'למה, כדי לתפוס שם 12-10 טנקים כבדים, וכן התקפה על שדה התעופה הצבאי ברמת-דוד, כדי להשתלט על  כמה מטוסים. בן-גוריון הביע התנגדות מוחלטת לבקשת האצ"ל, שתגרור אותנו לעימות צבאי מיותר עם הצבא הבריטי "ברגע קריטי ביותר". וכן אין לתת הכשר לאצ"ל ולפעולותיו על ידי אישור כזה. חברי המנהלה אישרו את עמדתו של בן-גוריון פה אחד. שרתוק דיווח על פנייה אחרונה של עבדאללה, באמצעות רוטנברג, לקבל את הצעתו להצטרף לממלכתו, על בסיס פריטטי בפרלמנט. הוגשה מחאה חריפה לפיקוד הצבא הבריטי בעניין ההתקפה על גוש עציון ותשובת המטה הראשי בירושלים היתה שהצבא הבריטי איננו אחראי עוד ללגיון הערבי. שוגרו מברקים דחופים לניו-יורק ולוושינגטון. השגריר הבריטי באו"ם הכריז במועצת הביטחון כי הלגיון הערבי יוצא מארץ-ישראל עד 15 במאי.

לבסוף דנו בפקודת יסוד המדינה ובסדרי יום ההכרזה. יש להוציא מנשר מתאים, הסביר רוזנבליט, שיקבע מי היא הסמכות הממלכתית והמחוקקת. הממשלה איננה מחוקקת; רק מועצת העם תוכר כרשות מחוקקת לפי שעה. בן-גוריון טען כי בשעת חירום כמו זו, כשאין יודעים מה ילד יום, גם לממשלה הזמנית וגם למועצת העם תהיה סמכות מחוקקת לפי שעה. במנשר שיצא ייקבעו שלושה דברים: "א. למועצת המדינה הזמנית ולממשלה הזמנית תהא סמכות לחוקק חוקים;  ב. כל החוקים הנובעים מהספר הלבן משנת 1939 – חוקי עלייה, הגנה, והעברת קרקעות – בטלים ומבוטלים;  ג. שאר החוקים שהיו קיימים בארץ-ישראל יעמדו בתוקפם כל עוד לא הוחלט לשנות אותם." הצעה זו התקבלה.

שרתוק דיווח על מברק שהתקבל מאמריקה ובו מציעים להוציא קומוניקט שיחזור על כמה עיקרים (שלגביהם קיימת רגישות בארצות-הברית): "א. בחירות כלליות לאספה המכוננת;  ב. הצהרה בדבר הגנה דת, מיעוט וכו';  ג. האחדות הכלכלית;  ד. הקמת המיליציה;  ה. החזרת האוכלוסיה הערבית של המדינה היהודית לבתיה." בן-גוריון דחה פנייה זו: "הדברים החשובים ישנם בהכרזה. על מיליציה לא צריך להכריז." לשאלה אם יש להוציא הוראות לציבור כיצד לנהוג ביום ההכרזה, השיב בן-גוריון, כי אספות ותהלוכות תהיינה ממילא וכל הוראה מיותרת.

– ים המלח. בפגישה באזור מפעל ים-המלח, בין נובומייסקי לבין גלאב פחה, מפקד הלגיון הערבי, הסכים גלאב להשאיר את הנשק הליגלי שנמסר למפעל על ידי השלטונות הבריטיים, בידי היהודים; אך יחידה של הלגיון תוצב בבניין המשטרה שבתחומי המפעל ותשגיח שאנשים זרים ונשק בלתי-ליגלי לא יוחדרו לתחומי המפעל. נובומייסקי נפצע בתאונת דרכים בתל-אביב לשם הביא את הצעת מפקד הלגיון. המשך המשא-ומתן הופקד בידי רודי ופקיד החברה פאול זינגר. ההנחה היתה לעמוד על כך שהנשק יישאר בידי המגינים היהודיים, שדה התעופה יישאר ברשות היהודים והדרך לירושלים תישאר פתוחה. הפיקוד העליון הורה לפנות את כל הנשים והילדים מן החבל. ב-17 במאי, יומיים לאחר הכרזת המדינה והתחלת הפלישה הערבית לשטחי ארץ-ישראל, חודש המשא-ומתן עם נציגי הלגיון הערבי. הם תבעו כניעה ללא תנאי של הפועלים והמגינים היהודים במפעל, שיעברו לחסות הלגיון. רודי התקשר עם בן-גוריון במטה הכללי וביקש אישור לפינוי כללי חשאי מצפון ים-המלח לסדום. בן-גוריון התחמק מתשובה והשאיר את ההחלטה בידי הפיקוד במקום. רודי ואנשיו ארגנו את היציאה ההמונית בסירות לסדום, בחסות החשכה, לאחר שחיבלו במכונות המפעל והעלו באש את מחסני החברה. הלגיון עמד רק במאוחר על המתרחש. כ-600 איש הגיעו לסדום, בכללם גם אנשי בית-הערבה, שרק בדי עמל עלה בידי רודי לשכנע אותם להתפנות עם כל האחרים.

– ספינות השירות הימי העבירו 450 לוחמים, על נשקם וציודם, מחיפה לשבי-ציון ולנהריה, במסגרת מבצע "בן-עמי", שבו שוחרר הגליל המערבי. למחרת היום העבירו הספינות 300 נשים וילדים מנהריה לחיפה.

– חטיבת "אלכסנדרוני" כבשה את כפר סבא הערבית בהתקפה יומית. התקפת נגד של "חיל ההצלה", שנערכה למחרת היום, נהדפה.

14 במאי. שתי שיירות בריטיות גדולות יצאו מירושלים: האחת נעה דרך לטרון לחיפה, והשנייה נעה דרך חברון לרפיח. שיירה צבאית גדולה יצאה גם מיפו. רק במובלעת קטנה ליד חיפה נשאר צבא בריטי, בפיקוד הגנרל מק-מילן. זה נועד להתפנות ב-1 באוגוסט 1948, על פי החלטת הפרלמנט הבריטי.

ירושלים. במסגרת מבצע "קלשון", יצאו שתי פלוגות חי"מ ו-4 מחלקות חי"ש לתפוס את המתחמים הדרומיים שנעזבו על ידי הבריטים. אלה נפלו ללא התנגדות ניכרת. רק במחנה "אל-עלמין", מצפון לתלפיות, החזיק כוח עיראקי שמנה כ-300 לוחמים ואלה הדפו

שתי התקפות. לאחר הרעשה ב"דוידקה" ובמרגמות "3, נסוגו העיראקים. קרבות קשים התחוללו סביב בניין נוטר-דאם, שבו החזיקו לוחמים עיראקים, עד שנכבש המנזר.

– כוח של שלוש מחלקות של חטיבת "אלכסנדרוני" תקף את הכפר טירה ונחל תבוסה. 24 לוחמים נפלו. הערבים מטירה, קלקיליה וטול-כרם ערכו מיד התקפה על רמת-הכובש, אך נהדפו באבדות קשות. הבריטים פינו את מחנותיהם ליד כפר-יונה וכוחות חטיבת "אלכסנדרוני" התבססו בהם.

– יחידות של חטיבת "גבעתי" כבשו את הכפרים עקיר, קטרה, בשית, בית-דראס וברקה.

– החל מבצע בן-עמי (על שם בן-עמי פחטר, מפקד השיירה שהושמדה בדרך ליחיעם), לשחרור הגליל המערבי. חטיבת "כרמלי", בפיקוד משה זליצקי (כרמל), יזמה מבצע משולב, שהתבסס על מסעה של שיירה משוריינת מחיפה לכיוון נהריה והנחתת כוחות מן הים בחוף שבי-ציון. כוחות השיירה השתלטו על תל עכו, ששלט על הדרך המובילה צפונה, וכבשו את הכפרים א-סמריה, א-זיב ואל-בצה. עכו עצמה נפלה יומיים לאחר מכן, לאחר הרעשה במרגמות.

ערב הכרזת המדינה שלטו כוחות ההגנה בכמה רצועות מתוך השטח שנקבע למדינה היהודית על פי החלטת האו"ם: רצועה אחת נמשכה ממטולה עד טירת-צבי; רצועה שנייה נמשכה ממעוז-חיים עד חיפה; רצועה שלישית – מחיפה עד ראש-הנקרה; רצועה רביעית – מחיפה עד ניר-עם. ירושלים היתה מנותקת; ישובי הנגב הצפוני קיימו קשר רופף עם הרצף היהודי מצפון; לאחר כיבוש גוש-עציון ופינוי צפון ים-המלח, עטרות ונוה-יעקב – נותרה רק סדום בדרום ים-המלח.

הוצאות המלחמה מאוקטובר 1947 עד הקמת המדינה הסתכמו בכ-6,500,000 לא"י, שהם כ-20,000,000 דולר.

עד סיום המלחמה (מרס 1949) הסתכמו הוצאות המלחמה בכ-273 מיליון דולר, מהם כ-200 מיליון למימון ההוצאות הישירות בארץ וכ-74 מיליון דולר למימון רכש בחו"ל. כמעט כל ההוצאות הישירות בארץ מומנו על ידי הישוב, בעוד שפעולות הרכש בחו"ל מומנו בעיקר על תרומות יהדות העולם, בעיקר יהדות ארצות-הברית. הווה אומר: כ-75% מהוצאות מלחמת העצמאות מומנו על ידי הישוב הקטן בארץ, מחציתם באמצעות הנפקת שטרי אוצר (ניירות ערך ממשלתיים קצרי מועד) שהיו צור של הדפסת כסף.

– בשעה 4 אחר-הצהריים, באולם מוזיאון תל-אביב, בבית מאיר דיזינגוף, בשדרות רוטשילד, התכנסו המוזמנים לטקס ההכרזה על המדינה. חברי מנהלת-העם ישבו מול המוזמנים, מתחת לתמונת תיאודור הרצל, חוזה המדינה. דוד בן-גוריון קם והקריא את נוסח מגילת העצמאות. לאחר מכן הוקרא "מנשר מועצת המדינה הזמנית", שהודיע על ביטול הוראות הספר הלבן משנת 1939. התזמורת הפילהרמונית, שנערכה בקומה השנייה של הבית פתחה בנגינת "התקוה". עם תום השירה קרא בן-גוריון: "קמה מדינת ישראל; תמה הישיבה הזאת".

ביומנו רשם בן-גוריון: "הוכרזה העצמאות היהודית והוקמה המדינה. גורלה בידי כוחות הביטחון."

 

הערות
  1. מגילת העצמאות
    בארץ ישראל קם העם היהודי, בה עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית, בה חי חיי קוממיות ממלכתית, בה יצר נכסי תרבות לאומיים וכלל-אנושיים והוריש לעולם כולו את ספר הספרים הנצחי.
    לאחר שהוגלה העם מארצו בכוח הזרוע שמר לה אמונים בכל ארצות פזוריו, ולא חדל מתפילה ומתקוה לשוב לארצו ולחדש בתוכה את חירותו המדינית.
    מתוך קשר היסטורי ומסורתי זה חתרו היהודים בכל דור לשוב ולהאחז במולדתם העתיקה, ובדורות האחרונים שבו לארצם בהמונים, וחלוצים, מעפילים ומגינים הפריחו נשמות, החיו שפתם העברית, בנו כפרים וערים, והקימו ישוב גדל והולך השליט על משקו ותרבותו, שוחר שלום ומגן על עצמו, מביא ברכת הקדמה לכל תושבי הארץ ונושא נפשו לעצמאות ממלכתית.
    בשנת תרנ"ז (1897) נתכנס הקונגרס הציוני לקול קריאתו של הוגה חזון המדינה היהודית תיאודור הרצל והכריז על זכות העם היהודי לתקומה לאומית בארצו.
    זכות זו הוכרה בהצהרת בלפור מיום ב' בנובמבר 1917 ואושרה במנדט מטעם חבר הלאומים, אשר נתן במיוחד תוקף בין-לאומי לקשר ההיסטורי שבין העם היהודי לבין ארץ-ישראל ולזכות העם היהודי להקים מחדש את ביתו הלאומי.
    השואה שנתחוללה על עם ישראל בזמן האחרון, בה הוכרעו לטבח מיליונים יהודים באירופה, הוכיחה מחדש בעליל את ההכרח בפתרון בעיית העם היהודי מחוסר המולדת והעצמאות על ידי חידוש המדינה היהודית בארץ-ישראל, אשר תפתח לרווחה את שערי המולדת לכל יהודי ותעניק לעם היהודי מעמד של אומה שוות-זכויות בתוך משפחת העמים.
    שארית הפליטה שניצלה מהטבח הנאצי האיום באירופה ויהודי ארצות אחרות לא חדלו להעפיל לארץ-ישראל, על אף כל קושי, מניעה וסכנה, ולא פסקו לתבוע את זכותם לחיי כבוד, חירות ועמל-ישרים במולדת עמם.
    במלחמת העולם השניה תרם הישוב העברי בארץ את מלוא-חלקו למאבק האומות השוחרות חירות ושלום נגד כוחות הרשע הנאצי, ובדם חייליו ובמאמצו המלחמתי קנה לו את הזכות להימנות עם העמים מייסדי ברית האומות המאוחדות.
    ב-29 בנובמבר 1947 קיבלה עצרת האומות המאוחדות החלטה המחייבת הקמת מדינה יהודית בארץ-ישראל; העצרת תבעה מאת תושבי ארץ-ישראל לאחוז בעצמם בכל הצעדים הנדרשים מצדם הם לביצוע ההחלטה. הכרה זו של האומות המאוחדות בזכות העם היהודי להקים את מדינתו אינה ניתנת להפקעה.
    זוהי זכותו הטבעית של העם היהודי להיות ככל עם ועם עומד ברשות עצמו במדינתו הריבונית.
    לפיכך נתכנסנו, אנו חברי מועצת העם, נציגי הישוב העברי והתנועה הציונית, ביום סיום המנדט הבריטי על ארץ-ישראל, ובתוקף זכותנו הטבעית וההיסטורית ועל יסוד החלטת עצרת האומות המאוחדות אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ-ישראל, היא מדינת ישראל.
    אנו קובעים שהחל מרגע סיום המנדט, הלילה, אור ליום שבת ו' אייר תש"ח, 15 במאי 1948, ועד להקמת השלטונות הנבחרים והסדירים של המדינה בהתאם לחוקה שתיקבע על-ידי האספה המכוננת הנבחרת לא יאוחר מ1- באוקטובר 1948 - תפעל מועצת העם כמועצת מדינה זמנית, ומוסד הביצוע שלה, מנהלת-העם, יהווה את הממשלה הזמנית של המדינה היהודית, אשר תיקרא בשם י ש ר א ל.
    מדינת ישראל תהא פתוחה לעליה יהודית ולקיבוץ גלויות; תשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה, תהא מושתתה על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל, תקיים שויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין, תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות, תשמור על המקומות הקדושים של כל הדתות, ותהיה נאמנה לעקרונותיה של מגילת האומות המאוחדות.
    מדינת ישראל תהא מוכנה לשתף פעולה עם המוסדות והנציגים של האומות המאוחדות בהגשמת החלטת העצרת מיום 29 בנובמבר 1947 ותפעל להקמת האחדות הכלכלית של ארץ-ישראל בשלמותה.
    אנו קוראים לאומות המאוחדות לתת יד לעם היהודי בבנין מדינתו ולקבל את מדינת ישראל לתוך משפחת העמים.
    אנו קוראים - גם בתוך התקפת-הדמים הנערכת עלינו זה חדשים - לבני העם הערבי תושבי מדינת ישראל לשמור על השלום וליטול חלקם בבנין המדינה על יסוד אזרחות מלאה ושווה ועל יסוד נציגות מתאימה בכל מוסדותיה, הזמניים והקבועים.
    אנו מושיטים יד שלום ושכנות טובה לכל המדינות השכנות ועמיהן, וקוראים להם לשיתוף פעולה ועזרה הדדית עם העם העברי העצמאי בארצו. מדינת ישראל מוכנה לתרום חלקה במאמץ משותף לקדמת המזרח התיכון כולו.
    אנו קוראים אל העם היהודי בכל התפוצות להתלכד סביב הישוב בעליה ובבנין ולעמוד לימינו במערכה הגדולה על הגשמת שאיפת הדורות לגאולת ישראל.
    מתוך ביטחון בצור ישראל הננו חותמים בחתימת ידינו לעדות על הכרזה זו, במושב מועצת המדינה הזמנית על אדמת המולדת, בעיר תל-אביב, היום הזה, ערב שבת, ה' אייר תש"ח, 14 במאי 1948.