ינו 132015
 

ינואר

6 בינואר. אפשטיין ואובריי איבן (אבא אבן, שמונה כקצין הקשר של הסוכנות היהודית עם האו"ם) נפגשו עם לוי הנדרסון והפקידים הכפופים לו במחלקת המדינה, וחזרו על הבקשות שהציג שרתוק בפגישה קודמת בנושאי העלייה והביטחון. הנדרסון התחמק מתשובה.

9 בינואר. ישיבה ראשונה של ועדת הביצוע – "הוועדה הארצישראלית של או"ם" (UNPC) – כמזכיר הוועדה מונה ראלף באנץ' האמריקני, שנמנה על עובדיה הבכירים של מזכירות האו"ם. הוועדה פנתה אל מזכיר האו"ם, טריגוה לי, בבקשה לזמן את נציגי בריטניה, הסוכנות היהודית והוועד הערבי העליון כדי לסייע בפעולות הוועדה. ממשלת המנדט מינתה את קאדוגן כנציגה בוועדה. מטעם הסוכנות היהודית נשלח משה שרתוק. הוועד הערבי העליון סירב לשלוח נציג, כיוון שהוא שולל מן היסוד את החלטות או"ם בנושא החלוקה.

15 בינואר. במסיבת עיתונאים שלל הנשיא טרומן את האפשרות שארצות-הברית, נוכח המצב באר-ישראל, תשלח לשם צבא אמריקני. תיתכן הקמת משטרה בינלאומית שתפעל בפיקוח האו"ם, אך זו החלטה השמורה לאו"ם.

19 בינואר. ג'ורג' פ' קינאן, ראש הוועדה לחקר ותכנון מדיני במחלקת המדינה ויועץ מיוחד למועצה לביטחון לאומי בנושאי האסטרטגיה הגלובלית של ארצות-הברית, הגיש למזכיר המדינה, מרשל, תזכיר סודי, בו הוצגה שאלת ארץ-ישראל כבעלת חשיבות ומשמעות החורגת מן התחום האזורי כיוון שיש לה השלכות על צרכי הביטחון של העולם החופשי בים התיכון ובמזרח התיכון. קינאן היה אולי החשוב במעצבי מדיניות הביטחון מול הרוסים ואחראי במידה רבה לביסוס התפיסה החשדנית והפסימית המייחסת לברית-המועצות כוונת השתלטות על העולם כולו.

התזה העיקרית בתזכירו של קינאן, שכלל ניתוח מקיף של המצב במזרח התיכון מכל צדדיו, היתה שהעימות בין היהודים והערבים, שאין סיכוי שיסתיים בפשרה, ינוצל על ידי ברית-המועצות, אם לא יימצא פתרון בר-ביצוע לשאלת ארץ-ישראל. היה זה אפוא משגה מצד ארצות-הברית שנתנה יד להכרעה באו"ם לטובת תכנית החלוקה. לא ניתנה תשומת לב מספקת לנכונות הערבים, בשלב הסופי של דיוני העצרת הכללית, לקבל את העיקרון של מדינה פדרלית בארץ-ישראל, שקודם התנגדו לו. הערבים התאכזבו מרה מעמדת ארצות-הברית והיחסים עמם הגיעו לשפל המסכן את האינטרסים האמריקנים. כל עזרה שתגיש ארצות-הברית לביצוע תכנית החלוקה עוד תחריף את המצב, הן מבחינה ביטחונית והן מבחינה כלכלית ולפגיעה חמורה בתכנית מרשל שהצלחתה תלויה במידה רבה באספקת הנפט מן המזרח התיכון. לעומת הנזק שייגרם לארצות-הברית, הרוסים עתידים לזכות בהישגים גדולים וחשובים אם תוגשם תכנית החלוקה. קינאן חזה אפילו סכנה ליהודי ארצות-הברית ככל שדעת-הקהל תכיר שתמיכת ארצות-הברית בהקמת מדינה יהודית פירושה תמיכה במטרותיה הקיצוניות של הציונות והיא "מנוגדת לאינטרסים בטחוניים בסיסיים של ארצות-הברית". בסופו של דבר, אין כל סיכוי למדינה יהודית לעמוד זמן ממושך מול העולם הערבי והמוסלמי. המלצותיו של קינאן הן שארצות-הברית לא תיזום שום פעולה שתסייע לביצוע תכנית החלוקה; יש להתנגד למשלוח צבא מטעם האו"ם לארץ-ישראל ולגיוס מתנדבים לכוח כזה. ארצות-הברית צריכה לעשות הכל כדי לשחרר עצמה מן האחריות לנעשה בארץ-ישראל וכאשר יחריף המצב עליה להודיע כי אין זה מעשי ואין זה רצוי לקהילה הבינלאומית לנסות לבצע איזושהי תכנית חלוקה ללא הסכמה בין הצדדים ויש להחזיר את הבעיה לטיפולה של העצרת הכללית. ארצות-הברית תודיע אז על נכונותה לעודד הסדר בדרכי שלום בין היהודים והערבים בארץ-ישראל ולבדוק אפשרויות אחרות כגון הקמת מדינה פדרלית או משטר נאמנות בארץ-ישראל, שמימושו לא יחייב שימוש בכוח צבאי מבחוץ.

התזכיר של קינאן שימש בסיס להערכותיהם והצעותיהם של פקידי מחלקת המדינה ומשרד ההגנה שזרמו עם המגמה להביא לביטול תכנית החלוקה. דין ראסק חיבר תזכיר משלים ב-26 בינואר, בו עמד על הממד החסר בתזכיר קינאן והוא הקושי בייזום שינוי יסודי במדיניות ארצות-הברית בשאלת ארץ-ישראל. הוא הצביע על כך ששינויים במצב הדברים – כמו סירובה של ממשלת המנדט לשתף פעולה עם ועדת הביצוע או מלחמת אזרחים בתחום המיועד למדינה היהודית, שבה ידם של היהודים תהיה על התחתונה – שיהיה בהם כדי להצדיק שינוי רדיקלי של המדיניות. היו במחלקת המדינה שהזהירו בפני פגיעה ביוקרתה של ארצות-הברית עם תסתלק בחופזה מאחריותה לביצוע תכנית החלוקה.

20 בינואר.  ג'וזף פרוסקאור, יו"ר הוועד היהודי האמריקני, פרסם מכתב ב"ניו-יורק הירלד טריביון", בו תקף בחריפות את הממשל האמריקני על האמברגו שהטיל על משלוחי נשק לישוב היהודי המתגונן בארץ-ישראל. הוא כתב שאינו רואה כל סתירה בין הרגשתו כאמריקני ותמיכתו במדינה יהודית.

28 בינואר.  שרתוק שב ודרש בישיבת ועדת הביצוע מתן נשק להגנה, שהיא המיליציה היהודית שעליה דיברה החלטת או"ם. יש לזרז את הקמת הכוח הבינלאומי שעליו דיבר הנישא טרומן, אך עיקר הנטל יהיה על המיליציה היהודית. הקמת המיליציה דחופה יותר מהקמת הממשלה הזמנית. הכוח המיידי המונע את השמדת היהודים הוא ארגון ההגנה.

גולדה מאירסון הגיעה לארצות-הברית כדי להמשיך את מאמץ גיוס הכספים, שהחל בו קפלן, בעיקר לצרכי הביטחון בארץ. צרכי ההגנה מחייבים גיוס סכום של 12 מיליון לא"י לאלתר, הכריזה גולדה. במסע התרמה זה, שהתנהל גם בחודשים פברואר-מרס, גייסה גולדה כ-50 מיליון דולר.

31 בינואר.  קאדוגן הודיע בוועדת הביצוע כי ממשלתו דוחה את כל דרישות הוועדה; היא לא תאפשר הקמת מיליציה בארץ-ישראל ואת בואה של ועדת הביצוע עד לסיום המנדט בחודש מאי.

פברואר

בפגישה שהתקיימה בתחילת החודש בין שרתוק ואפשטיין לדויד ניילס, יועץ הנשיא, ששימש איש הקשר העיקרי בין המשלחת הציונית לבין הנשיא והמקור העיקרי לידיעת עמדותיו של הנשיא בסוגיה הארצישראלית, ביקש לברר אם נחושה החלטתם של הציונים להקים מדינה יהודית בכל תנאי, גם אם יצטרכו לעמוד בפני קשיים וסכנות גדולים ביותר, והאם יש ליהודי הארץ כוח מספיק לעמוד לא רק בפני ערביי ארץ-ישראל אלא גם בפני מדינות ערב במקרה שיצטרפו למערכה. שרתוק ענה כי ליהודים אין ברירה אלא השגת עצמאות והקמת מדינה. הוא הביע ביטחון שההגנה תמלא את המוטל עליה בכל התנאים. ניילס הסביר כי לאחרונה בקרב חוגים וגורמים חשובים התופסים עמדות מפתח בממשל גוברת הדעה שהמשך התמיכה בתכנית החלוקה מסכנת את האינטרסים האמריקנים באזור נוכח הכוונה הרוסית לחדור אליו. חוגים אלה מפעילים לחץ כבד על הנשיא; אבל, הדגיש ניילס, כל מה שלא יעשה טרומן או יחליט לעשות – הוא לא ירחיק לכת עד כדי ביטול התמיכה בביצוע תכנית החלוקה והקמת מדינה יהודית בחלק של ארץ-ישראל. עם זאת עליכם לדעת שאין כל סיכוי שהנשיא יסכים לשלוח אפילו חייל אמריקני אחד לארץ-ישראל והוא גם לא ישנה בקלות את החלטתו לאסור משלוח נשק ותחמושת לאזור. הנשיא נחוש בדעתו לשמור על השלום ולמנוע עימות צבאי עם הרוסים כל עוד נשמר הסטטוס-קוו והרוסים לא יפרו אותו בכוח.

9 בפברואר. האחים ג'וזף וסטיוארט אלסופ, צמד עיתונאים רבי-השפעה, שהטור שלהם התפרסם במאות עיתונים ברחבי ארצות-הברית ובו שיקפו בדרך כלל את עמדות מחלקת המדינה ומשרד ההגנה, פרסמו מאמר נוקב ובו תיאור וניתוח "המצב הקטסטרופלי"שייווצר בארץ עם יציאת הבריטים ב-15 במאי: הערבים יתקפו ובברירה בין אי-התערבות לבין התערבות להצלת היהודים על ידי שיגור צבא אמריקני תצא המדיניות האמריקנית וידיה על ראשה. התערבות אמריקנית תקומם את העולם הערבי והמוסלמי, תסכן את מקורות הנפט בארצות ערב ועלולה להוביל למלחמת עולם שלישית, שכן הרוסים לא יעמדו בחיבוק ידים, ובנוסף לכל, בתגובה להתפתחויות אלה, יגאה גל של אנטישמיות אלימה בארצות-הברית.

המאמר עורר תגובות עזות בעיתונות האמריקנית. זו התפלגה בין מאמרי ביקורת על הרוח השלילית והדפיטיסטית הנושבת ממחלקת המדינה בסוגיה הארצישראלית לבין מאמרים, בעיקר ברשת כתבי-העת של הנרי לוס – פורצ'ון, לייף, טיים, רידרס דייג'סט – שנקטו קו פרו-ערבי ואנטי-ציוני.

17 בפברואר. פורסם דו"ח שהגישה ועדת הביצוע של האו"ם למועצת הביטחון דו"ח על המצב בארץ-ישראל. זה הוגדר כ"חמור מאד". הוועדה טענה כי לא תוכל למלא את תפקידה אם לא יועמדו לרשותה כוחות צבאיים מתאימים. הערבים עושים מאמץ מחושב לשנות בכוח הזרוע את ההסדר שעליו החליטה העצרת הכללית. סירובה של ממשלת בריטניה להתיר הקמת מיליציה יהודית לפני סיום המנדט עשוי לעכב את ביצוע החלוקה. אם לא יימצא בארץ כוח צבאי מטעם או"ם לא תהיה אפשרות לקבוע את הגבולות שתי המדינות ואת גבולות ירושלים.

19 בפברואר. מרשל דיווח לנשיא על ההכנות הנעשות במדינות ערב לפלישה צבאית נרחבת לארץ-ישראל. הישוב היהודי בארץ עומד בפני שואה. הנשיא ומזכיר מדינה שיגרו שדרים לראשי מדינות ערב לנהוג בהתאפקות. מרשל הודיע לנשיא כי במחלקת המדינה עובדים על הצעת פתרון בשאלת ארץ-ישראל.

20 בפברואר. בתזכיר שהוכן על ידי ה-C.I.A, בשיתוף עם שירותי הביון של מחלקת המדינה, הצבא, הימיה וחיל-האוויר, נקבע החלטית כי אין סיכוי שתכנית החלוקה תוכל להתגשם; הערבים יילחמו נגדה; הבריטים יעמדו מנגד; ועדת הביצוע לא תוכל למלא את תפקידה; גם בקרב הישוב היהודי יש התנגדות לתכנית – אצ"ל וקבוצת שטרן (לח"י) שוללים אותה ודורשים את כל שטחה של ארץ-ישראל ואפילו של עבר-הירדן; קיימת סכנה שמועצת הביטחון תתיר למדינות בודדות לסייע ליהודים ביזמתן; ברית-המועצות תנצל הזדמנות זאת ללא ספק; הכרחי על כן לחפש דרכים חדשות להסדר השאלה ולכנס את העצרת הכללית לצורך זה; זו תבטל את תכנית החלוקה ויש להניח שהערבים יהיו מוכנים לעשות כמה מחוות על יסוד הצעות המיעוט באונסקו"פ.

21 בפברואר. שרתוק בליווי אפשטיין נפגש עם לווט, סגן מזכיר המדינה. בשיחה השתתף גם פרייזר וילקינס, ראש הדסק הארצישראלי במחלקת המדינה. שרתוק ביקש להסיר את האמברגו על אספקת לישוב היהודי ולהבהיר את המדיניות האמריקנית נוכח השמועות על שינוי לרעה בקו האמריקני. לווט התחמק מתשובה, אך ביקש לדעת אם היהודים ניסו לבוא בדברים עם הערבים על הסדר בדרכי שלום. בשיחה שהתקיימה באקראי באותו ערב, בין אפשטיין לצ'רלס מאליק, ציר לבנון בוושינגטון, סיפר מאליק כי האמריקנים מנסים לברר אצל נציגי מדינות ערב אם התכנית שהציע קאמיל שמעון ביום ההצבעה על תכנית החלוקה (29 בנובמבר) עדיין מקובלת על מדינות ערב ואם המדינות תהיינה מוכנות להסכים לשביתת-נשק מדינית וצבאית עם היהודים ולהתחיל במשא-ומתן עם הסוכנות היהודית על הסדר.

24 בפברואר. השגריר וורן אוסטן נאם בישיבת מועצת הביטחון שדנה בדו"ח שהגישה ועדת הביצוע, שבוע קודם לכן. נאום זה הוכן על ידי מחלקת המדינה. טיוטת הנואם הובאה לאישורו של הנשיא טרומן וזה העניק לה את הסכמתו, אך הדגיש  כי "אין להגיד בפני מועצת הביטחון שום דבר, שניתן לפרשו כנסיגה מצדנו מהעמדה שנקטנו בעצרת הכללית". טיוטת הנאום כללה שלושה סעיפים חסויים, אותם אמור הנציג האמריקני להציג בפני מועצת הביטחון בשלב מאוחר יותר, ובהם נקבע כי אם יתברר שמועצת הביטחון לא תוכל לתרום לביצוע תכנית החלוקה בשל חוסר נכונות מצד תושבי ארץ-ישראל לקבל את התכנית שלא בדרך של כפייה, יוחזר הטיפול בשאלת ארץ-ישראל למושב מיוחד של העצרת הכללית, "בידיעה ברורה שאין ארץ-ישראל מוכנה עדיין לשלטון עצמי" ועל כן יוטל עליה לתקופת זמן מסוימת משטר של נאמנות מטעם האו"ם. בנאום עצמו נתן אוסטן הגדרה מצמצמת לסמכויות מועצת הביטחון: מועצת הביטחון מוסמכת לנקוט אמצעים בכוח לשם סילוק סכנה לשלום העולם, אך לא לשם כפיית הסדר מדיני. בסיום נאומו הודיע אוסטן כי לדעת ממשלתו רצוי שהמועצה תיתן דעתה על הצעדים הבאים שעליה ליזום: א. למלא את התפקידים שהוטלו עליה על ידי העצרת הכללית; ב. להקים ועדה מטעם מועצת הביטחון, מורכבת מחמש החברות הקבועות במועצה, על מנת להיוועץ עם ועדת הביצוע ועם ממשלת המנדט ועם נציגי העדות הראשיות בארץ-ישראל בדבר ביצוע החלטות העצרת הכללית; ג. לפנות לכל העמים והמדינות, בייחוד אלה שבארץ-ישראל ובסביבתה בבקשה לאחוז בכל האמצעים כדי למנוע או להפחית את הפרות הסדר בארץ-ישראל. ברי היה שהממשל האמריקני מכין את הקרקע להמרת תכנית החלוקה באיזו פשרה אחרת.

27 בפברואר. שרתוק הופיע בפני מועצת הביטחון וסקר את המצב בארץ-ישראל ואת "המרד הערבי נגד העצרת". שרתוק דרש מן המועצה לאפשר לוועדת הביצוע למלא את תפקידה. אחת המשימות החשובות והדחופות היא הקמת מועצת ממשלה זמנית, הזכיר שרתוק. ממשלת המנדט אינה ממלאה את תפקידה לשמור את הסדר והביטחון בארץ ולדכא את ההתקוממות הערבית. היא גם לא מילאה את המלצת העצרת להעמיד נמל לרשות היהודים בארץ. בסיום דבריו התייחס שרתוק לנאום אוסטן ולהצעה להקים ועדה חדשה מטעם מועצת הביטחון. כל זה יביא לדיחויים וסיבוכים חדשים אשר יחריפו את המצב בארץ-ישראל, טען שרתוק. כל הניסיונות להביא להסדר מוסכם נכשלו עד כה. "הסוכנות היהודית רואה חובה לעצמה להבהיר ללא שיור ספק כלשהו – – – כי תכנית החלוקה שנתקבלה על ידי העצרת הכללית היא בשבילנו הפשרה האחרונה והסופית".

שר המושבות הבריטי, קריץ' גונס,  שנכח בישיבה הגיב ואמר כי ממשלת בריטניה לא תחזור בה מהחלטתה לא לשתף פעולה עם ועדת הביצוע. האחריות על המנהל ועל הביטחון תישאר בידי ממשלת המנדט עד לסיום המנדט.

מרס

2 במרס. בדיוני מועצת הביטחון התייחס גרומיקו למצב בארץ-ישראל. לדעת המשלחת הרוסית יש מקום להתייעצויות בין חמש החברות הקבועות  בנושאים הכלולים בדו"חות של ועדת הביצוע, אך אין צורך בוועדה חדשה לצורך זה. אין זה לכבודה של שום מעצמה להסתתר מאחורי הצעה להקים ועדה. זו עלולה לסבך מחדש את המצב ולהשהות שוב את פתרון הבעיה. ההצעה האמריקנית להיוועץ בוועדת הביצוע, בממשלת המנדט ובעדות הראשיות בארץ-ישראל בדבר ביצוע המלצות העצרת הכללית מה-29 בנובמבר מיותרת והרוסים מתנגדים לה. ההצעה של המשלחת הרוסית פשוטה יותר: להשמיט את החלק בהצעה האמריקנית המדבר על הקמת "ועדת החמש" של מועצת הביטחון. סעיף זה אינו תורם למעמדו של האו"ם וליוקרתו ואינו מועיל לגופו של העניין. ברית-המועצות מסכימה לסעיף הראשון של ההצעה האמריקנית האומר שמועצת הביטחון מקבלת את המלצות העצרת הכללית בדבר חלוקת ארץ-ישראל.

בשיחה עם שרתוק, באותו יום, אמר גרומיקו כי הנציגים הרוסים יעמדו על המשמר ויתנגדו לכל ניסיון, עקיף או ישיר, לחבל בתכנית החלוקה.

5 במרס. סילבר הוזמן להופיע בפני מועצת הביטחון ולהסביר את עמדת הסוכנות היהודית כלפי ההצעה האמריקנית. סילבר הודיע במעמד זה כי מנוי וגמור עם הסוכנות היהודית להמשיך ולפעול למען הקמתה של המדינה היהודית, גם אם האו"ם לא יוכל לבצע את התכנית החלוקה בהתאם להמלצות העצרת הכללית.

ההצעה האמריקנית הועמדה להצבעה. קודם לכן הוסכם בין האמריקנים והרוסים לשנות את הסעיף המדבר על הקמת ועדת חמש ולהמירו בהצעה לקיום התייעצויות בין החברות הקבועות של מועצת הביטחון למשך זמן של עשרה ימים, שבו יגישו המלצות שיועילו לוועדת הביצוע להגשים את את החלטת העצרת הכללית. סעיף זה זכה ברוב הנדרש; לעומת זאת נפל הסעיף  האומר שמועצת הביטחון תקבל על עצמה את התפקידים שנתבקשה למלא על ידי העצרת הכללית ב-29 בנובמבר.

מאחורי הקלעים המשיך מרשל במאמציו לגבש עמדה אמריקנית הנשענת על ההנחה כי אין סיכוי לבצע את תכנית החלוקה בדרכי שלום ועל כן יש ליזום מהלך חלופי חדש. מאמץ זה קיבל חיזוק מתוצאות ההצבעה במועצת הביטחון שבה נפל הסעיף המדבר על מחויבות מועצת הביטחון למלא את התפקידים שהוטלו עליה על ידי העצרת הכללית, למרות תמיכת ארצות-הברית וברית-המועצות.

יכולת התמרון של מחלקת המדינה במרווח הצר שבין הוראת הנשיא להקפיד על דבקות בתמיכה בתכנית החלוקה לבין החלטתו הנחושה שלא לערב את ארצות-הברית באופן צבאי ביישום התכנית גברה פי כמה על רקע החרפת המלחמה הקרה וההשתלטות הקומוניסטית על צ'כוסלובקיה. משקל טענותיהם של מרשל ואנשיו, בדבר ערכו האסטרטגי של המזרח התיכון והצורך החיוני לאזן את היחסים עם מדינות ערב והעולם המוסלמי, גבר. בהנהגה הציונית גברו החששות לכרסום נוסף במדיניות האמריקנית עד להסתלקות מתכנית החלוקה. אישים בממשל האמריקני, תומכים נאמנים של הציונות, החלו חוקרים עד כמה נחושה עמדתם של הציונים להתמיד בתהליך הקמת המדינה גם ללא תמיכת ארצות-הברית והאו"ם.

8 במרס. במועצת הביטחון הצליחו האמריקנים לשכנע את הצרפתים ואת הסינים (הבריטים הודיעו שלא ישתתפו ב"וועדת החמש") לתרגם את לשון "ההתייעצויות" לפגישות עם נציגי היהודים והערבים, במתכונת שעליה דיברו האמריקנים מלכתחילה. הרוסים התנגדו למהלך זה אך לא החרימו אותו. הערבים התקשו להשיב בחיוב להזמנה האמריקנית, בשל עמדתו של המופתי לשעבר, שהתנה את הסכמת הערבים להשתתף בשיחות לפני שהנשיא טרומן יכריז על ביטול תכנית החלוקה.

9 במרס. מזכיר האו"ם, טריגוה לי, פרסם חוות דעת של המומחים למשפט בינלאומי ולמגילת האו"ם במזכירות האו"ם ולפיה למועצת הביטחון יש סמכות לכפות את תכנית החלוקה, בעוד שאין היא רשאית לבטלה. חוות-דעת זו סתרה לחלוטין את עמדת האמריקנים שגרסו כי מועצת הביטחון אינה יכולה לכפות את החלוקה ואף אינה רשאית לכונן כוח בינלאומי לשם קיום הסדר בארץ-ישראל. המשלחת האמריקנית הובכה והביעה "אי-שביעות רצון" מפרסום ההודעה. גרומיקו הביע תמיכה בהודעת טריגוה לי.

12 במרס. נציגי הסוכנות היהודית, סילבר ושרתוק, הופיעו בפני נציגי ארבע המעצמות כדי להשיב לשאלות שהכינו האמריקנים במשותף עם הצרפתים והסינים. סילבר מחה על האפשרות שבוטאה בשאלון שיוכנסו שינויים בתכנית החלוקה. כל ניסיון לעורר מחדש את הנושא יחמיר את הבעיה וירחיק את הסיכוי לפתרון. לשאלה אם יהודי ארץ-ישראל מקבלים את תכנית החלוקה ואת תכנית האחדות הכלכלית, השיב שרתוק בחיוב. לשאלה אם ניתן לבצע את תכנית החלוקה בדרכי שלום בלי שיושג הסכם בין היהודים והערבים, השיב שרתוק בשלילה. עם זאת, הוסיף כי אם ישאירו ליהודים ולערבים בארץ להסדיר את היחסים ביניהם בהתאם לתכנית החלוקה, יימצא חלק ניכר באוכלוסיה הערבית שישתף פעולה עם התכנית. הגשים לשאלה אם היהודים מוכנים לקבל על עצמם את האחריות לניהול העניינים ולשמירת החוק והסדר במדינה היהודית לכשתקום השיב שרתוק בחיוב. היהודים נחושים בדעתם לעמוד לאחר ה-15 במאי באתגרים הכרכים בהקמת המדינה ובהגנה עליה. לשאלה בדבר חלקים בתכנית החלוקה שאותם רואים היהודים כחשובים וכעיקריים, השיב שרתוק כי כל החלקים העיקריים בתכנית הם חלקים חשובים באותה מידה – ממלכתיות, ריבונות, שטח, שליטה על העלייה וחברות באו"ם. הסוכנות היהודית תראה בדאגה כל ניסיון לפגוע באיזשהו מרכיב ממרכיבי התכנית. לשאלה אילו שינויים לדעת יהודי ארץ-ישראל ניתן להכניס בתכנית החלוקה במטרה לקרב את היהודים והערבים להסכם ביניהם, השיב שרתוק שאין שינויים שהיהודים יהיו מוכנים להסכים להם. אם מדובר בשינויים – אלה צריכים להיות לטובת היהודים. לשאלה אם האחדות הכלכלית חיונית לקיומה של המדינה היהודית השיב שרתוק כי מבחינת היהודים אין האחדות הכלכלית חיונית; יש בה אפילו פגיעה בריבונות המדינה. בתשובה לשאלה על ירושלים, אמר שרתוק כי הסוכנות היהודית תשתף פעולה בניהול ענייני העיר כחלק בלתי נפרד של ההסדר הכללי; שינוי במעמדה של העיר עלול לעורר שאלות אשר עליהן לא יהיה מוכן להרחיב את הדיבור. לשאלה בדבר הערבויות שיקבלו הערבים במדינה היהודית, השיב שרתוק כי המדינה היהודית תקיים שוויון זכויות של כל אזרחי המדינה, ערבים כיהודים. פארודי שאל איך תגיב הסוכנות היהודית לקריאה שתצא ממועצת הביטחון להפסיק את הפעולות האלימות משני הצדדים, השיב שרתוק כי היהודים ימתינו לראות מה תהיה תגובת הערבים ולפיה ינהגו. לשאלת צ'יאנג הסיני מדוע היהודים דורשים שתינתן להם שליטה על העלייה, שיב שרתוק כי זו זכותה של כל מדינה ריבונית להחליט על כניסת אנשים לתוכה; אך היהודים מכירים בצורך של שיקול סביר בתכנון ההגירה אליה. הוא מעריך שגודל ההגירה אליה יהיה בין 80,000 ל-100,000 איש בשנה.

בשיחה בין אפשטיין לצארפקין בשגרירות הרוסית, טען צארפקין כי אם יתעקשו היהודים להמשיך בהתאם להחלטות העצרת ואם יקפידו לא לחרוג מהן וישמרו על לוח הזמנים המבצעי שנקבע על ידי ועדת הביצוע, מועצת הביטחון לא תוכל לבלום את המהלך והם יזכו בתמיכה מוסרית ומשפטית של הפורום הבינלאומי. צארפקין חזר והתעניין בדעת הקהל היהודית באמריקה ובמידת הכרתה בתפקיד החיובי החיוני שממלאה ברית-המועצות בסוגיית ארץ-ישראל.

16 במרס. השגריר אוסטן קיבל הוראה ממזכיר המדינה, מרשל, לקרוא במועצת הביטחון הודעה אשר "תוכנה אושר על ידי הנשיא ושנועדה לשימוש בזמן וכאשר יימצא צורך בכך" ובה המלצה לבטל את תכנית החלוקה ולכונן מטעם האו"ם משטר נאמנות זמני בארץ-ישראל. ההוראה הוצגה גם כהמשך לסירוב מועצת הביטחון (5 במרס) לאשר את הסעיף המדבר על מחויבות המועצה  להגשים את תכנית החלוקה.

בישיבת "ארבע הגדולות" (ארצות-הברית, ברית-המועצות, צרפת, סין), במשרדו של גרומיקו, דרש גרומיקו שמועצת הביטחון תקרא למדינות ערב להפסיק את גיוסם של "מתנדבים" לחזית ארץ-ישראל ואת תעמולת המלחמה שלהן. אוסטן והנציג הסיני הסתייגו וטענו שיש לחפש דרכי שלום. אליהם הצטרף הנציג הצרפתי, פארודי.

הנציג הסיני, ד"ר טינג-פו ציאנג, טען שהמצב בארץ-ישראל הוא תוצאה של תכנית החלוקה. גרומיקו חלק עליו והפנה אצבע מאשימה לכיוון הערבים. מועצת הביטחון חייבת לדאוג שתכנית החלוקה תבוצע. הנציג הסיני הציע פשרה: מועצת הביטחון תקרא לשני הצדדים הנצים להסכים להפוגה  בפעולות האיבה. פנייה כזאת לסוכנות היהודית ולוועד הערבי העליון, באמצעות המזכיר הכללי, טריגוה לי, כבר נעשתה ביזמתו של הנציג הסיני, ששימש כנשיא התורן של מועצת הביטחון. שרתוק ביקש הנחיה מבן-גוריון.

18 במרס. וייצמן התקבל בחשאי לשיחה עם טרומן, לאחר פנייה אישית נרגשת מצד ידידו ושותפו לעסקים בעבר הרחוק, היהודי אדי ג'ייקובסון. טרומן סירב עד כה לבקשות הדחופות שהופנו אליו  לקבל את וייצמן בשנית, נוכח הסכנה הנשקפת לתכנית החלוקה. נפשו של טרומן קצה בלחצים המתמידים מצד הממסד היהודי והציוני. סלידתו מסילבר ורצונו לשמור על חופש פעולה בין הקו של מחלקת המדינה ומשרד ההגנה לבין מחויבותו לתכנית החלוקה הקשיחו את יחסו של טרומן אל השדולה היהודית והציונית. טרומן קיבל את וייצמן בחמימות, אך התאונן על המנהיגים הציוניים בארצות-הברית המפעילים עליו לחצים ומטיחים נגדו האשמות אישיות. אלה גרמו לו שיסגור בפניהם את הגישה אליו. וייצמן הציג בפני הנשיא את המצב שהשתרר בארץ-ישראל וחזר על הבקשות הציוניות בסוגיית האמברגו, הנמל החופשי, הקמת מיליציה יהודית, ומעל לכל – קידום ביצוע תכנית החלוקה. טרומן הביע תמיכה בקו של מחלקת המדינה, שיש לעשות הכל למנוע מלחמה בארץ ישראל ולפתור את הבעיה בדרכי שלום; אך עם זאת אינו חוזר בו מתמיכתו החד-משמעית בתכנית החלוקה. הוא הבטיח לוייצמן לעיין בבקשות שהעלה בפניו.

19 במרס. בישיבת מועצת הביטחון הקריא אוסטן הודעה שעל נוסחה הוסכם עם הצרפתים והסינים ואף עם הבריטים. ההודעה קבעה כי בארץ-ישראל לא התמלאו התנאים לביצוע התכנית בדרכי שלום. עם סיום המנדט ב-15 במאי ישרור בארץ תוהו-ובוהו ושפיכות דמים. האו"ם אינו רשאי להתיר התפתחות כזאת. קיימת סכנה לשלום העולם, ולמועצת הביטחון סמכות מלאה לנקוט בכל האמצעים הדרושים כדי להפסיק את האלימות בארץ-ישראל ולמנוע "חציית הגבולות לארץ זו דרך היבשה ודרך הים" (בכך רמז אוסטן להעפלה, אותה השווה לחדירת הכוחות הערבים הזרים לארץ). ממשלת ארצות-הברית, הוסיף אוסטן, סבורה כי יש לכונן משטר זמני של נאמנות בארץ-ישראל מטעם מועצת הנאמנות של האו"ם. משטר הנאמנות הזמני מיועד להעניק ליהודים ולערבים הזדמנות נוספת להגיע להסכם על המשטר שיכונן בארץ. המשלחת האמריקנית תביא הצעה זו לעצרת הכללית ולצורך זה יכונס בדחיפות מושב מיוחד של העצרת. מועצת הביטחון צריכה גם להורות לוועדת הביצוע להפסיק את פעילותה לאלתר.

פרודי וציאנג תמכו בהודעת אוסטן, ואילו גרומיקו דחה את ההודעה על הסף; היא מנוגדת לגמרי להחלטות העצרת הכללית מה-29 בנובמבר. הוא דחה את ההשוואה בין חדירת כוחות ערבים דרך היבשה לבין ההעפלה.

מזכיר האו"ם, טריגוה לי, שהשתתף בדיון, הזכיר שגם אונסקו"פ וגם ועדת אד-הוק דחו הצעות לתכנית נאמנות, שאינה עשויה להתקבל לא על דעת היהודים ולא על דעת הערבים וביצועה ידרוש כוחות כפייה גדולים יותר מאשר תכנית החלוקה.

סילבר הודיע בשם הסוכנות היהודית כי היא רואה בהודעה האמריקנית "היפוך מדהים ומקומם" של עמדתה הקודמת. העם היהודי יגשים בכוח עצמו את החלטות העצרת הכללית, "על יסוד הצדק והזכויות ההיסטוריות וכדי להבטיח את קיומו הלאומי". הוא מחה בחריפות על ההשוואה בין הפלישה הערבית ביבשה לבין ההעפלה היהודית.

ביומנו רשם הנשיא טרומן: "מחלקת המדינה הכשילה אותי היום. לא ציפיתי שיקרה הדבר. – – – הבוקר מצאתי שמחלקת המדינה שינתה את מדיניותי בשאלת ארץ-ישראל. למדתי זאת לראשונה מתוך העיתונים. – – – הריני במצב של שקרן ורמאי. מעולם לא חשתי כמו היום. במחלקת המדינה אנשים – – – שתמיד רצו לשבור את מפרקתי. הם הצליחו לעשות זאת." טרומן העביר לידיעתו של וייצמן, באמצעות ידידו שמואל רוזנמן, כי לא חל שינוי במדיניות התמיכה בתכנית החלוקה ואין לייחס חשיבות לנאומו של אוסטן. טרומן הופתע ללא ספק מעוצמת התגובה של דעת-הקהל היהודית והאמריקנית; אך הוא בוודאי היה מודע ושותף למהלכי מחלקת המדינה והעניק לה חופש פעולה. הוא גם אישר מראש את תוכן נאומו של אוסטן.

אפשטיין נפגש עם הגנרל אייזנהואר, על פי הזמנתו של זה. אייזנהואר ביקש לקבל מידע מקיף ככל האפשר על המתרחש בארץ-ישראל ובאזור, על סיכויי היהודים בעימות עם הערבים לאורך ימים ועל הפתרון הרצוי באזור כולו. הוא שאל בתום לב אם אמנם יש צורך במדינה יהודית כדי להבטיח את הקיום היהודי בארץ. אפשטיין השיב כי המאבק הציוני על המדינה אינו נובע רק משאיפת הישוב לחיות חיים חופשיים ועצמאיים, אלא גם מן התחושה שרק מדינה יהודית עצמאית יכולה לקלוט את היהודים חסרי הבית שנותרו באירופה ולהחזירם לחיים תקינים באווירה של כבוד וביטחון.

20 במרס. בן-גוריון, בארץ, פרסם תגובה על נאום אוסטן: "הודעת ארצות-הברית פוגעת יותר באו"ם ובסמכותו של מוסד זה מאשר בנו. – – – עמדתה אינה משנה באופן יסודי את המצב בארץ ואינה מערערת את ההחלטה להקמת המדינה היהודית. הקמת המדינה היהודית לא היתה נתונה למעשה בהחלטת או"ם של ה-29 בנובמבר– אם כי להחלטה היה ערך מוסרי ומדיני רב –  אלא באפשרות הכרעתנו בכוח בארץ עצמה. – – – אנו המכריעים בגורל ארץ. אנו הנחנו היסוד למדינה היהודית ואנו נקיים אותה – – – לא נסכים לשום נאמנות – לא זמנית ולא תמידית – לא נקבל על עצמנו עוד שום שלטון זר – ויהיה מי שיהיה. המדינה היהודית קיימת ותתקיים אם נדע להגן עליה".

אלינור רוזבלט הודיעה לנשיא טרומן ולמזכיר המדינה מרשל על התפטרותה מתפקידה כחברה במשלחת האמריקנית וכחברה בוועדה להגנת זכויות האדם של האו"ם, במחאה על הפרת החלטות או"ם מה-29 בנובמבר. טרומן הפעיל לחץ אדיר על אלינור רוזבלט לחזור בה מהתפטרותה העלולה לגרום נזק מוסרי ומדיני ליוקרתה של ארצות-הברית השרויה בעימות חמור עם ברית המועצות. אלינור הסכימה להמשיך את השתתפותה במשלחת אך לא חזרה בה מהתפטרותה בוועדה לזכויות האדם.

טריגווה לי, המזכיר הכללי של האו"ם, יזם פנייה דרמטית אל וורן אוסטן, ראש המשלחת האמריקנית באו"ם והציע ששניהם יתפטרו מיד מתפקידיהם במחאה על הפגיעה שפגעה ארצות-הברית ביוקרת האו"ם. אוסטן דחה כמובן את פנייתו של מזכיר האו"ם. הוא הפציר בטריגווה לי שלא לנקוט צעד כה קיצוני. גרומיקו היה זה שהשפיע על טריגווה לי שלא להתפטר.

21 במרס. העיתונות האמריקנית, ברובה הגדול, מתחה ביקורת קטלנית על המפנה במדיניות האמריקנית בשאלת ארץ-ישראל. ה"ניו-יורק טיימס", במאמר ראשי, הגדיר את נאומו של אוסטן כ"שיא של שורת מעשים אוויליים בניהול המדיניות האמריקנית בשאלת ארץ-ישראל". במאמר ראשי של ה"וושינגטון פוסט" (ב-23 במרס), הובאה סקירה של כל המאמצים שעשתה מחלקת המדינה מאז ה-29 בנובמבר כדי לחבל בהחלטות העצרת הכללית וכדי להכשיל את תכנית החלוקה. מה שקרה במועצת הביטחון, קבע העיתון, היה מעשה הנוגד את עקרונות הצדק והמשחק ההוגן, שבו המגוחך היה מעורב בטרגדיה. כבודה של ארצות-הברית הושפל; מהימנותה התערערה ללא תקנה. רק הארגון האנטי-ציוני, המועצה האמריקנית למען היהדות, בהנהגת לסינג רוזנואלד, הביע תמיכה בהודעת אוסטן.

כל הארגונים היהודיים בארצות-הברית הכריזו על מאבק במדיניות החדשה של ארצות-הברית. ה-8 באפריל הוכרז כיום של צום ותפילה ב-6,000 בתי-הכנסת שברחבי המדינה. עשרות אלפי מכתבי מחאה הציפו את הבית הלבן.

22 במרס. ד"ר הרברט אוואט, שר החוץ של אוסטרליה ומי שכיהן כיו"ר ועדת אד-הוק, פרסם הודעה מפורטת בה הגן על החלטת העצרת ב-29 בנובמבר בדבר תכנית החלוקה. הוא הסביר את ערכה ומשמעותה של ההחלטה, שהיא נכונה וצודקת, וגינה את הודעת אוסטן, אותה הגדיר כ"פגיעה חמורה ביותר ביוקרת האו"ם". אין סיכוי שעצרת האו"ם תקבל תכנית חדשה שתבטל את התכנית הקודמת. על פי מגילת האו"ם אין למועצת הביטחון סמכות כלשהי לבטל המלצה של העצרת הכללית.

23 במרס. פורסמה החלטה משותפת של הסוכנות היהודית והוועד הלאומי בארץ-ישראל ובה נאמר כי "עם סיום תקופת המנדט – ולא יאוחר מה-16 במאי הקרוב – ממשלה יהודית זמנית תתחיל לפעול בשיתוף עם נציג האו"ם, שיהיו באותו הזמן בארץ-ישראל". המועצה הציונית האמריקנית לשעת חירום הצטרפה למחרת היום להודעת הסוכנות היהודית והוועד הלאומי.

24 במרס. טרומן כינס ישיבה דחופה לדון במצב שנוצר לאחר נאומו של אוסטן. בישיבה השתתפו מרשל ואנשי משרדו, הנדרסון, בוהלן ודין ראסק, עוזרי הנשיא, קליפורד וניילס, יו"ר הוועד הארצי של המפלגה הדמוקרטית, הווארד מק-גארת, וסגנו אוסקר יואינג, הממונה על הקשרים עם העיתונות בבית הלבן, צ'רלס רוס ומזכיר הנשיא, מתיו קונלי. הנדרסון חזר והציג את העמדה שגובשה על ידי מחלקת המדינה על כל הנימוקים התומכים בה. הוא טען שמכאן ואילך יש להתייחס אל תכנית החלוקה כאל תכנית "מתה וקבורה". הנשיא דחה בתוקף את דברי הנדרסון. העמדה החיובית כלפי תכנית החלוקה שרירה וקיימת, הכריז הנשיא. יואינג תיאר את הנזק שנגרם בשל השינוי במדיניות בשאלת ארץ ישראל. יוקרת הממשלה בארצות-הברית ירדה לשפל שלא היה כמותו. יש לבטל את האמברגו ולאפשר ליהודים לרכוש נשק להגנתם. מרשל התנגד לביטול האמברגו והודיע כי יש סיכויים טובים להצלחת המאמץ שמשקיעה מחלקת המדינה להביא את שני הצדדים הנצים להסכמה על הפסקת העימות האלים ביניהם עד שיימצא פתרון בהתאם לתכנית שהציג אוסטן במועצת הביטחון. לא התקבלו החלטות חדשות.

25 במרס. במסיבת עיתונאים טען טרומן: "איננו מציעים את משטר הנאמנות כתחליף לתכנית החלוקה, אלא כמאמץ למלא את החלל שייווצר עם סיום המנדט הבריטי בארץ-ישראל ב-15 במאי. – – – הנאמנות לא תפגע במהות הפתרון המדיני הסופי. – – – היא נועדה ליצור את תנאי ההסדר הדרושים לפתרון בדרכי שלום. – – – תמיכת ארצות-הברית בתכנית הנאמנות אין פירושה שיישלח צבא אמריקני לארץ-ישראל." הוא קרא להפוגה מיידית בין היהודים לבין הערבים בארץ-ישראל. העיתונאים תקפו את טרומן מכל עבר. דבריו רק הגבירו את הרושם המוצק כי המדיניות האמריקנית בארץ-ישראל נקלעה לבלבול וסתירה פנימית קשה.

ועם זאת, מיטב המומחים למזרח התיכון וליחסים הבינלאומיים הגנו על המדיניות שהוצעה על ידי מחלקת המדינה ונתמכה על ידי הנשיא, על רקע החרפת המלחמה הקרה וכוונות ההשתלטות הגלובלית שיוחסו לברית-המועצות. "האם ד"ר וייצמן ובן-גוריון היו נוהגים אחרת, כשעניין חיוני ליהודים היה נמצא בסכנה, משנהגו הנשיא טרומן ומזכיר המדינה מרשל כאשר גברה הסכנה לארצות-הברית באזור חיוני לאינטרסים שלה", שאל אחד המומחים האלה (פרופ' רוברט מקדאול), שלא נמנה על המתנגדים לציונות, את אליהו אפשטיין, בשיחה נוקבת ביניהם, "וכי לא היו מעדיפים את מיליוני המוסלמים והערבים בעולם על פני פחות ממיליון ציונים בארץ-ישראל?"

26 במרס. שרתוק הוזמן לשיחה עם מרשל ואפשטיין הוזמן לשיחה מוקדמת עם הנדרסון. בשיחה עם הנדרסון, טען אפשטיין כי ארצות-הברית מתנגדת למדינה יהודית אשר כבר קיימת למעשה בארץ-ישראל, ושעל קיומה יוכרז באופן רשמי בהתאם לתכנית שקבע האו"ם. ממהלך זה לא תהיה נסיגה. הנדרסון שאל מה העמדה הציונית ביחס להצעת הפוגה. אפשטיין השיב כי אם יפסיקו הערבים את כל פעולות האיבה, הכנופיות יפורקו מנשקן וה"מתנדבים" ישובו לארצותיהם, תיכנס ההפוגה לתוקפה ממילא. מכל מקום, היהודים ימשיכו בביצוע המלצות האו"ם מה-29 בנובמבר בכל מצב – בין אם תושג הפוגה בין אם לאו. הנדרסון הזהיר את אפשטיין מפני הסכנה הנשקפת לישוב, אם תכנית נאמנות, כהסדר זמני, לא תצא אל הפועל: היהודים יעמדו בסכנה של טבח והשמדה מוחלטת, ואם הציונים מניחים כי ממשלת ארצות-הברית תשלח צבא להגנתם, הרי זו "הנחה מסוכנת". אפשטיין הביע פליאה על עמדה זו של האמריקנים והוסיף כי ארצות-הברית תהיה אחראית אם למיליונים שהשמיד היטלר ייתוספו עוד יהודים שיפלו מחוסרי הגנה בידיהם (בשל האמברגו) במלחמתם על זכויותיהם ועצמאותם. על כך הגיב הנדרסון כי העם האמריקני "לא ירשה שיהודי ארץ-ישראל יושמדו".

בפגישה בין שרתוק ומרשל נכח גם אפשטיין. מרשל ביקש אף הוא לדעת מה עמדת הסוכנות היהודית להצעת הפוגה. שרתוק כפר באפשרות להגיע להסכם הפוגה עם הערבים. זה ייתכן רק אם יקום כוח משטרה בינלאומי מטעם או"ם לשמור על הסדר והשלום בארץ. מכל מקום, הסוכנות תמשיך בכל התנאים בהכנותיה לקבל את השלטון לידיה ב-15 במאי. מרשל שאל אם יוכל הישוב להגן על עצמו מול צבאות ערב. שרתוק השיב כי למרות המחסור בנשק כבד, יילחם הישוב גם בצבאות ערב. השיחה התנהלה בצורה עניינית.

27 במרס. וייצמן השוהה בניו-יורק פרסם הודעה לעיתונות, בה הוא דוחה את תכנית הנאמנות. השינוי במדיניות האמריקנית רק יגביר את סבלו של הישוב ויאריך את מאבקו הנחוש. וייצמן קרא לעם היהודי לעמוד בתוקף על ביצוע התכנית שעליה החליטה העצרת הכללית של האו"ם. "בכל מקרה, גם אם נישאר עומדים לבד נוכח התוקפנות הערבית – לא נירתע ממאבק על זכויותינו. לוותר – פירושו להקריב אידיאלים של סדר בינלאומי שהיה יורד אז לטמיון יחד עמנו, וכוח היה גובר על צדק כגורם קובע את גורלה של האנושות".

אפריל

1 באפריל. שרתוק הופיע בפני מועצת הביטחון, כשעל הפרק הצעות ארצות-הברית להפוגה למשטר נאמנות זמני בארץ-ישראל. הצעות אלה קיבלו את אישורו של הנשיא טרומן. שרתוק בנאומו מחה על כך שבהצעה האמריקנית מוצגים היהודים והערבים ללא הבחנה בין תוקפן ומתגונן, "תוך תלישות גמורה מהשאלה מי מקיים את סמכות האומות המאוחדות ומי ממרה אותה.  – – – היא יוצאת במזיד מצב של שוויון מזויף בין היהודים והערבים". שרתוק חזר על התביעות שהציגו נציגי הסוכנות היהודית בפני מועצת הביטחון ב-12 במרס. הצעות אלה לא הובאו כלל לדיון במועצת הביטחון, קבל שרתוק. מועצת הביטחון לא נקפה אצבע כדי להקים כוח לתמיכת תכנית החלוקה או לפחות לחמש את המגינים עליה ועל עצמם. אף על פי כן, חלוקת הארץ והקמת המדינה היהודית הולכים ומתגשמים. אך מדבריו של שרתוק ניתן היה להבין כי בתנאים מסוימים תקבל הסוכנות היהודית את הצעת ההפוגה.

שתי ההצעות האמריקניות (הפוגה וכינוס מיוחד של העצרת הכללית לצורך החלטה על משטר נאמנות) התקבלו בהצבעה. ברית-המועצות ואוקראינה נמנעו מההצבעה. נקבע כי כנס מיוחד של העצרת הכללית לדיון בשאלת ארץ-ישראל יתקיים ב-16 באפריל. החלטות אלה השרו קדרות רבה על המשלחת הציונית.

במערכת הפוליטית האמריקנית הסתמן מפנה לרעה בתמיכה בתכנית החלוקה. מחלקת המדינה ומשרד ההגנה השקיעו מאמץ הסברה אדיר, גם בקרב ארגוני הציבור היהודי, כדי לקדם את תכנית הנאמנות לארץ-ישראל שהוצגה כצורך מדיני ובטחוני עליון של ארצות-הברית נוכח האיום הסובייטי. שר ההגנה, פורסטול ניסה להשיג את הסכמת הנשיא לשיגור צבא אמריקני לארץ-ישראל במקרה שתתקבל תכנית הנאמנות; אך הנשיא, שלאורך כל הדרך החזיק בעקשנות בעיקרון שאין להסכים, בשום פנים, לשיגור צבא אמריקני לאזור, דחה על הסף את פנייתו של שר ההגנה.

השינוי בעמדה האמריקנית, בעיקר מאז הודעת אוסטן ב-19 במרס עוררה תסיסה בקרב הוועד היהודי האמריקני, שלא מעטים מחבריו מעולם לא היו איתנים בתמיכתם ברעיון המדינה היהודית ורק משהתברר לרגע כי ארצות-הברית תומכת בתכנית החלוקה היו מוכנים להצטרף למחנה התומכים. עתה משנסוג הממשל מתמיכתו בתכנית החלוקה, נשמעו קולות בתוך הוועד הדורשים ליישר את הקו עם הממשל. יו"ר הוועד, פרוסקאור, גילה עמידה איתנה והצליח להעביר החלטה המביעה אכזבה עמוקה מהשינוי שחל במדיניות האמריקנית, שינוי הגורם נזק למעמדה הבינלאומי של ארצות-הברית ומנחיל מכה קשה לאו"ם. עם זאת, קיים פרוסקאור מגעים רצופים עם נציגי מחלקת המדינה ועם מחמוד פאוזי, נציגה הקבוע של מצרים באו"ם, סביב שאלת ההפוגה, למורת רוחם של אנשי המשלחת הציונית.

הוועד היהודי האמריקני יזם סקר מקיף של דעת הקהל היהודית בסוגיית החלוקה. תוצאות הסקר הראו כי הציבור היהודי ברובו המכריע תומך בתכנית החלוקה ומתנגד לכל שינוי בהחלטות או"ם.

5 באפריל. בישיבת מועצת הביטחון, שהוגדרה כ"התייעצות בלתי-רשמית", הציג אוסטן את עיקרי תכנית משטר הנאמנות של ארצות-הברית. נאמר בהצעה כי משטר הנאמנות יישאר בתוקפו עד שהערבים והיהודים יגיעו לכלל הסכם ביניהם על עתידה המדיני של הארץ. ברית-המועצות ואוקראינה לא השתתפו בהתייעצות זו. ראסק מסר את תכנית הנאמנות לשרתוק וביקש הערות והצעת שיפורים. לאחר התייעצות בשלוחה האמריקנית של הסוכנות היהודית כתב שרתוק לראסק (13 באפריל): "הואיל ועצם הרעיון של נאמנות עומד בניגוד מוחלט לעקרונות ולמציאות של המצב הנוכחי בארץ-ישראל, שום תיקונים ושיפורים בתכנית האמריקנית לא יוכלו לעשותה לנקודת מוצא מועילה בחיפוש אחרי הסדר מדיני."

6 באפריל. מצעד מחאה של ארגון החיילים היהודים המשוחררים נערך ברחובות ניו-יורק, בו השתתפו כ-50,000 חיילים. בתום המצעד נערכה עצרת במדיסון סקויר גארדן, בהשתתפות כ-150,000 איש.

8 באפריל. ברחבי ארצות הברית נערכו הפגנות מחאה ותפילה של הציבור היהודי כנגד נסיגת הממשל מתכנית החלוקה. מאות אלפי מכתבים וגלויות זרמו אל הבית הלבן, המוחים על השינוי במדיניות הממשל כלפי תכנית החלוקה.

9 באפריל. וייצמן שיגר מכתב לטרומן ובו הזכיר לנשיא את הודעתו ב-25 במרס, שארצות-הברית לא ביטלה את תכנית החלוקה כפתרון סופי לשאלת ארץ-ישראל. כיום החלוקה מתגבשת למעשה בארץ, כאשר היהודים והערבים שולטים בפועל על חלקים שונים של הארץ ודואגים לצרכיהם. אין להחזיר את השעון לאחור. ביצועה של תכנית נאמנות יהיה קשה יותר מביצוע חלוקה, כי לא היהודים ולא הערבים יקבלו את משטר הנאמנות השולל מהם עצמאות. וייצמן הזכיר לנשיא כי העקורים היהודיים ממשיכים לשכון במחנות. תקוותם היחידה שימצאו בית וישקמו עצמם במדינה יהודית בארץ-ישראל. המצב הנוכחי משפיע בלי ספק השפעה עמוקה על מצפון האומה האמריקנית. התוקפנות הערבית בטוחה עתה בכוחה וביכולתה כיוון שנראה לערבים כי ההחלטה הבינלאומית שונתה לטובתם משום שהשתמשו נגדה בכוח. האם יכולה הממשלה האמריקנית להשאיר את הישוב בלתי מזוין ותאפשר לערבים להשתלט על הישוב, אותו הבטיחו להשמיד. הברירה עומדת לפני הישוב היא בין המדינה לבין השמדה. ההיסטוריה וההשגחה הפקידו את העניין בידך – סיים וייצמן את מכתבו והביע ביטחון כי הנשיא יחליט בהתאם לעקרונות הצדק והמוסר. העתק המכתב הועבר גם למזכיר המדינה מרשל. לא הנשיא ולא המזכיר לא הגיבו על המכתב.

10 באפריל. בהתייעצות בלתי רשמית נוספת של מועצת הביטחון דווח כי אין כל סימן לנכונות למשא-ומתן בין הצדדים הנצים. הם מתבצרים בעמדותיהם. המצב בארץ-ישראל מתקדם לעבר תוהו-ובוהו.

ועדת הביצוע של תכנית החלוקה הגישה דין-וחשבון, שבו סיכמה את הסיבות לכישלון עבודתה: "הפעילות הצבאית של ערביי ארץ-ישראל ושל ערבים מחוץ לארץ-ישראל; חוסר שיתוף הפעולה מצד שלטונות המנדט; ערעור הביטחון בארץ, והעובדה שמועצת הביטחון לא סיפקה לוועדה את ההגנה הצבאית הדרושה – הם הגורמים שמנעו מהוועדה לבצע את החלטת העצרת הכללית מה-29 בנובמבר 1947."

14 באפריל. וייצמן הזמין את וורן אוסטן לשיחה בדירתו במלון "ולדורף אסטוריה". הוא ביקש לברר מדוע נסוגה ארצות-הברית מעמדתה בשאלת ארץ-ישראל? הוא פסל את הגיון הנימוקים האפשריים להסברת המפנה הזה (פחד הערבים, חשש לנפט, פחד הרוסים) והטיל ספק ביכולת האמריקנים לגייס שני שלישים של הקולות בעצרת בתמיכה בתכנית הנאמנות. אוסטן, מצדו, הצביע על הסכנות הצפויות ליהודים אם יקימו את מדינתם בנסיבות הקיימות. אוסטן תיאר באזני וייצמן אלו יתרונות יכולים היהודים להפיק במסגרת משטר נאמנות ונראה היה שוייצמן מגלה עניין באפשרויות הפתוחות בתחום העלייה, ההתיישבות והפיתוח הכלכלי. חברי המשלחת האמריקנית שנלוו לאוסטן התרשמו כי וייצמן אינו נועל את הדלת בפני תכנית נאמנות.

15 באפריל. הנשיא התורן של מועצת הביטחון, לופס, הגיש מטעמו, אף כי בעצה אחת עם האמריקנים, הצעת החלטה בשאלת ההפוגה, ולפיה תוכרז הפוגה מלאה בארץ-ישראל; ממשלת המנדט תהיה אחראית לביטחון עד סיום המנדט; לא תיעשה פעילות מדינית כלשהי הפוגעת בזכויותיה של אחת העדות; לא תותר כניסתם לארץ של אנשים המסוגלים לשאת נשק; המזכיר הכללי של האו"ם ישלח לארץ שלושה מחברי המזכירות כדי לפקח על ההפוגה; תובטח חסינותם של המקומות הקדושים.

שרתוק שב והבהיר כי הסוכנות היהודית תתנגד בתוקף להפוגה הכוללת איסור על העלייה. הוא דרש גם למחוק את הסעיף המדבר על הימנעות מפעילות מדינית בזמן ההפוגה.

16 באפריל. נפתח המושב המיוחד של העצרת הכללית. אלינור רוזבלט סירבה להשתתף במשלחת האמריקנית. במגעים מאחורי הקלעים ניסתה מחלקת המדינה לגייס את תמיכתן של צרפת ובריטניה להקמת כוח צבאי משותף, שיקיים את הביטחון והסדר במשטר הנאמנות. הצרפתים נענו ברצון, אך הבריטים התמידו בסירובם למלא תפקיד כלשהו בארץ-ישראל לאחר סיום המנדט ואף הביעו התנגדות מפורשת למעורבות צרפתית באזור.

18 באפריל. מחלקת המדינה ניסתה לגייס את יהודה לייב מגנס מן הצד היהודי ואת עזאם פחה, מזכיר הליגה הערבית, מן הצד הערבי, כדי ליצור דיאלוג בין אישים מתונים משני הצדדים, תוך עקיפת המנהיגות הפוליטית בשני הצדדים. עזאם פחה שהוזמן לבוא לוושינגטון, הודיע כי הליגה הערבית אינה תומכת בתכנית לכינון משטר זמני של נאמנות בארץ-ישראל והוא לא יוכל להיענות להזמנה.

מחלקת המדינה השיגה את הסכמת הנשיא להשתתפות ארצות-הברית ב"כוח משטרה" הנדרש לשמירת הסדר והשלום בתקופת ההפוגה. אוסטן הודיע על כך בנאום שנשא במליאת המושב המיוחד של העצרת הכללית. טרומן השתכנע בצורך הדחוף בהקמת כוח המשטרה נוכח החרפת הלחימה בארץ.

20 באפריל. הוועדה המדינית של האו"מ פתחה בדיון על תכנית הנאמנות האמריקנית. אוסטן הציג את התכנית שטיוטה שלה הופצה בין המשלחות בעצרת. נציגי ניו-זילנד ואוסטרליה שבו ותבעו לבצע את תכנית החלוקה על פי החלטת העצרת מה-29 בנובמבר 1947. ביטול התכנית או שינוייה יגרום נזק עצום לעתידו של האו"ם. אנדרי גרומיקו האשים את ארצות-הברית ובריטניה בקנוניה משותפת לבטל את תכנית החלוקה. בריטניה אשמה במצב שנוצר ובמאורעות הדמים בארץ-ישראל. גם הוא דרש ת ביצוע החלטת החלוקה. הרוח שנשבה בוועדה המדינית לא בישרה טובות לתכנית האמריקנית. רוב הנואמים תמכו בתכנית החלוקה, וגם נציג יוגוסלביה הכריז על התנגדות משלחתו לתכנית הנאמנות ותמיכתה בקיום החלטת העצרת מה-29 בנובמבר. הדובר מטעם הסוכנות היהודית, סילבר, תקף את עצם התופעה שמכנסים עצרת על מנת לבטל החלטות עצרת קודמת. המדינה היהודית הופכת למציאות קיימת, מיום ליום, הדגיש סילבר, כשהוא מתאר את הישגי היהודים בארץ. השטחים שבהם היהודים והערבים שולטים מתקרבים לגבולות המדינות שנקבעו בתכנית החלוקה. הממשלה היהודית הזמנית תתחיל לפעול מיד עם סיום המנדט. הסכנה היחידה הצפויה למדינה היהודית הצעירה היא פלישה מצד מדינות ערב וחובת המושב המיוחד של העצרת הכללית למנוע הפרה גסה זו של החלטות העצרת.

21 באפריל. מועצת הנאמנות אישרו את התקנות לניהול ענייני ירושלים כ"גוף נפרד" (Corpus Separatum ) בעל משטר בינלאומי מיוחד.

22 באפריל. מחלקת המדינה קיבלה הודעה מן השגריר האמריקני בלונדון, לואיס דגלס, כי בתגובה ללחץ האמריקני על הבריטים ליטול אחריות לסדר ולשלום בארץ, גם לאחר סיום המנדט, כדי לאפשר הפעלת משטר נאמנות בארץ, מסר בווין שהוא ועמיתיו אינם מאמינים שיש סיכויים להשיג הפוגה בין היהודים והערבים וממשלת בריטניה לא תפעיל כוח כדי לכפות על הצדדים משטר שאינו מתקבל על דעתם.

23 באפריל. במועצת הביטחון נמשך הוויכוח על הצעת לופס. גרומיקו נשא נאום ארוך ותקיף בו התריע על חדירת כוחות ערבים זרים לארץ-ישראל. בריטניה אפשרה את חדירת הכוחות האלה וארצות-הברית לא יזמה פעולה שהיתה מרתיעה את מדינות ערב. הוא הציע תיקון להצעת לופס ובו התחייבו לגירוש הכוחות המזוינים לארצות מוצאם. תיקון זה נדחה ברוב קולות. ג'מאל אל-חוסייני שדיבר אחרי גרומיקו אמר: "מעולם לא הסתרנו את העובדה כי אנחנו פתחנו במלחמה – – – אבל אם ייבחן המצב כולו מחדש ויתוקן העוול נסכים להפוגה". בישיבה זו נשמעו הדים חזקים לידיעה שהגיעה יום קודם על כיבוש חיפה בידי היהודים. קריץ' ג'ונס השמיע דברי ביקורת על הערבים, שהמיטו על עצמם את המפלה בחיפה, כיוון שסירבו עד כה להצעת ההפוגה. על כך השיב אל-חוסייני כי הערבים סירבו להיכנע להפוגה, שהיתה ממיטה עליהם קלון: "הם העדיפו לנטוש את בתיהם, את רכושם ואת כל מה שהיה להם בעולם ולצאת את העיר".

התקבלה הצעת אוסטן, שהקונסולים של ארצות-הברית, צרפת ובלגיה בירושלים ישמשו כשליחי האו"ם במאמץ לשכנע את היהודים והערבים להסכים להפוגה. נתקבל התיקון שדרשה הסוכנות היהודית והנוסח האוסר על כניסת "אנשים המסוגלים לשאת נשק" הוחלף בנוסח האוסר על כניסת "לוחמים".

24 באפריל. ראסק העביר לשרתוק טיוטת מסמך שבו פורטו התנאים שלפיהם תבוצע ההפוגה בארץ-ישראל. טיוטה זו הועברה גם לג'מאל אל-חוסייני. שני הצדדים התקשו להעיר הערותיהם. 26 באפריל. ראסק זימן את שרתוק ואת פרוסקאור למשרדו וביקש לשמוע את תגובותיהם למסמך האמריקני. פרוסקאור טען שדעת הקהל בארצות-הברית מאוחדת בדעתה שיש להפסיק את שפיכות הדמים בארץ הקודש ולדעתו הסוכנות היהודית צריכה להתחשב בדעה זו. שרתוק התחמק מתשובה אך הטעים כי הסוכנות לא תסכים להגבלת העלייה. אחד מסעיפי המסמך דיבר על מכסת עליה של 4,000 עקורים בחודש. אנשי מחלקת המדינה התרשמו מתשובותיהם של שרתוק ופרוסקאור כי יש תזוזה חיובית בצד היהודי כלפי סוגיית ההפוגה ופתיחת דיאלוג עם הערבים.

27 באפריל. בדיון שהתקיים בשלוחה האמריקנית של הנהלת הסוכנות הגדיר סילבר את המסמך כ"מלכודת" והציע לדחותו על הסף. התקבלה הצעתם של שרתוק וגולדמן להמשיך במשא-ומתן על המסמך, על בסיס הצעות תיקונים שגובשו בישיבה. הוסכם כמו כן שההחלטה הסופית בשאלת ההפוגה ותנאיה תוכל להתקבל רק על ידי ההנהלה בירושלים.

שרתוק הופיע לפני הוועדה המדינית ותקף את הכנותיהן של מדינות ערב לפלוש לארץ-ישראל. הערבים מעודדים על ידי אפס הפעולה מצד מועצת הביטחון ובנסיבות אלה היה על הישוב היהודי בארץ לקום כאיש אחד ולהתגייס להגנת עצמו, זכויותיו ועתידו. "שברנו את הגל הראשון של התוקפנות הערבית", הכריז שרתוק, "עכשיו תלוי הדבר במידה רבה בתגובה הבינלאומית, אם יבוא גל שני – או לא". הוא הכחיש את הידיעות על גירוש ערבים מן המקומות שנכבשו על ידי היהודים. הוא הכריז כי היהודים יקדמו בברכה הפוגה, בתנאי שלא תהיה מעשה של אחיזת עינים ומסווה להכנת תוקפנות נוספת.

וורן אוסטן זימן לסעודת ערב את כל ראשי המשלחות של אמריקה הלטינית בניסיון להשפיע עליהם לתמוך בהצעות האמריקניות במליאת העצרת הכללית. מן הרוח שנשבה בארוחה היה ברור כי תמיכה בתכנית נאמנות תבוא רק אם תהיה ארצות-הברית מוכנה לספק את רוב החיילים הדרושים לקיים השלום והביטחון בארץ-ישראל בנסיבות אלה.

28 באפריל. מרשל דיווח במסיבת עיתונאים על תזוזה חיובית אצל היהודים ואצל הערבים לקראת התכנית האמריקנית. שרתוק הזדרז להגיב במכתב למרשל (29 באפריל) בו הוא מבקש להעמיד דברים על אמיתותם. הוא הכחיש כי נתן הסכמה לסעיף כלשהו במסמך האמריקני, וכי ההחלטה הסופית תתקבל על ידי הנהלת הסוכנות בארץ-ישראל.

29 באפריל. בשיחה בין אפשטיין והנדרסון, חזר אפשטיין והבהיר את עמדתה של הסוכנות היהודית. הנדרסון חזר והזהיר מפני התוצאות הקשות הצפויות מהמשך העימות בארץ-ישראל. זה עשוי להתגלגל בעימות בין האמריקנים והרוסים ואפילו למלחמת עולם שלישית. כל דאגתו של הנשיא טרומן היא להשכין שלום בארץ-ישראל כתנאי להסדר סופי. הציונים שואפים ליצור מצב שבו תיאלץ ארצות-הברית לשלוח צבא לארץ-ישראל כדי להגן עליהם מפני הערבים. אפשטיין השיב כי היהודים בארץ אינם מצפים לצבא אמריקני או כל צבא זר אחר; הם זקוקים רק לנשק מגן ומצפים שהאמריקנים יפעלו במישור הדיפלומטי כדי למנוע פלישת צבא ערבי. הנדרסון שאל אם אכן היהודים מתכוונים להכריז על מדינה עם סיום המנדט. אפשטיין השיב כי המדינה כבר קיימת הלכה למעשה. בתוהו ובוהו שנוצר בארץ עם התפרקות משטר המנדט הצליח הישוב היהודי המאורגן להפעיל את המוסדות והשירותים החיוניים. הוקמה מנהלת עם המורכבת מכל המפלגות המייצגות את הציבור היהודי והוקמה ממשלה דה-פקטו אשר על קיומה יוכרז רשמית עם סיום המנדט.

מאי

1 במאי. אוסטן וראסק קיימו פגישות עם הנציג הסעודי ועם הנציג המצרי, במאמץ להוציא מהם הסכמה לעלייה יהודית מוגבלת בתקופת ההפוגה. רק זה יעצור בעד הקמת המדינה היהודית. הנציג המצרי, פאוזי, הודיע לאמריקנים, שאם תא תושג הפוגה עד ה-16 במאי ייאלצו מדינות ערב להושיט עזרה לאחיהן בארץ-ישראל, לא לשם סיפוח ולא לשם מלחמה בציונים, כי אם לשם השכנת חוק וסדר בארץ, עד שהאו"ם יקבל על עצמו את הטיפול בענייני ארץ-ישראל.

במחלקת המדינה התרשמו שהערבים מקבלים את העיקרון של עלייה מוגבלת. עכשיו יש להפעיל לחץ על הציונים לקבל את ההפוגה ולהעביר החלטה מתאימה בעצרת. הנשיא טרומן נתן אישור לקו הזה.

2 במאי. בשיחה שנערכה במשרדו של לוי הנדרסון, בין הנדרסון והרולד בילי, יועצו הקרוב של שר החוץ הבריטי, בווין, העריך בילי שתכנית ההפוגה לא תתקבל; הציונים יכריזו על מדינה יהודית ב-15 או ב-16 במאי. הם ישאירו את סוגיית הגבולות פתוחה בהתאם לתוצאות המלחמה עם הערבים. צבאות ערב יפלשו מיד ובשלבים הראשונים של המלחמה ידם של היהודים תהיה על העליונה. במצב זה הדרך הטובה ביותר תהיה שהאו"ם יעודד חלוקת הארץ בין היהודים לבין הצבא הערבי הפולש. סידור זה יהיה זמני, כי היהודים ישאפו להרחיב את גבולות מדינתם והערבים לא ירפו משאיפתם להשמיד את המדינה יהודית. ארץ-ישראל תישאר בעיה בינלאומית חמורה במשך שנים רבות.

4 במאי. ד"ר מגנס נפגש לשיחה עם מזכיר המדינה, מרשל. מגנס הגיע לארצות-הברית ב-21 באפריל על פי הזמנת מחלקת המדינה, במסגרת המאמץ לגייס גורמים יהודים מתונים שינטרלו את השפעתה המכרעת של הסוכנות היהודית על דעת הקהל היהודית באמריקה וליצור דיאלוג בינם לבין גורמים מתונים בעולם הערבי. מאמץ זה לא נשא פרי, הן בגלל בידודו המוחלט של מגנס בישוב היהודי בארץ ואף בקרב הציבור היהודי באמריקה – רק המועצה האמריקנית למען היהדות, בהנהגת לסינג רוזנואלד, העניקה לו תמיכה – והן בגלל סירוב הנציגים הערבים לקיים עמו משא-ומתן. בשיחה עם מגנס הביע מרשל את דעתו כי ביסוד הבעיה הארצישראלית מונח אי-האמון שרוחשים שני הצדדים זה לזה. היהודים הצליחו אמנם לעמוד בסיבוב הצבאי הראשון, אך הזמן פועל לטובת הערבים ובסופו של דבר הם ינצחו. מגנס הציע להטיל אמברגו על כספי התרומות הזורמים לישוב ואז תוקפא הפעילות הצבאית היהודית. הוא שאל אם קיימת אפשרות שארצות-הברית תכפה פתרון על שני הצדדים. מרשל השיב בשלילה: זה לא יהיה נבון כאשר המעצמות האחרות משתמטות מהשתתפות בהקמת הכוח הצבאי הדרוש.

הנשיא טרומן הסכים לקבל את מגנס למחרת היום. בשיחה הקצרה ביניהם התעניין הנשיא בעיקר בשאלה אם יסכימו הערבים לעלייה של יהודים לארץ תמורת ויתור על מדינה. מגנס השיב שהערבים ידרשו מכסה שנתית מדודה והביע תקווה שלאורך זמן, עם שיפור היחסים, יפחת פחדם של הערבים מפני השתלטות היהודים עליהם.

3 במאי. הנשיא טרומן אישר תכנית להפוגה בארץ-ישראל ובה הסעיפים הבאים: 1. תוכרז הפוגה מיידית למשך עשרה ימים החל ב-5 במאי;  2. המנדט יוארך בעשרה ימים;  3. המושב המיוחד של העצרת יפסיק את פעולתו למשך עשר ימים;  4. משלחת תצא למזרח התיכון כדי לקדם את תכנית ההפוגה ולנהל משא-ומתן עם שני הצדדים ולקבל החלטות. במשלחת זו ישתתפו נציני הסוכנות היהודית ונציגי הוועד הערבי העליון. הם יוטסו לאזור במטוס שיסופק על ידי הנשיא. תכנית זו תוצג לאישור בוועדה המדינית של האו"ם.

בוועדה המדינית הציע קריץ' ג'ונס להקים גוף של נציגי מדינות קטנות שימלא תפקיד של "שלטון זמני נייטרלי" בארץ-ישראל, עם סיום המנדט. ראסק ועוזריו ניסחו מחדש את תנאי ההפוגה, בהתאם לדעות ולהצעות שהועלו בדיוני הוועדה המדינית. ראסק העביר את הטיוטה החדשה לשרתוק. בהצעה נאמר: תיפסק כל פעולה צבאית; תיאסר כניסת כוחות מזוינים או מיועדים ללחימה; ייאסר יבוא נשק;  לא יוכרז על מדינה ריבונית בכל הארץ או בחלק ממנה ולא יוגשו בקשות להכרה בינלאומית; "ועדת ההפוגה" של האו"ם תסדיר את היחסים בין היהודים לבין הערבים ותדאג לשיתוף-פעולה ביניהם; כל אלה שנעקרו יחזרו למקומות מושבם;  החוקים הקיימים יעמדו בתוקפם, פרט למקרים שבהם ועדת האו"ם תחליט אחרת;  "ועדת ההפוגה" תסדיר את את ענייני העלייה; יובטחו חסינות המקומות הקדושים וחופש הגישה אליהם.

שרתוק הבטיח להביא את התכנית לדיון בהנהלת הסוכנות, אך הביע דעתו כי הדרישה לדחות את הכרזת העצמאות והסעיפים בנושאי העלייה והביטחון לא יתקבלו על דעת הסוכנות היהודית.

שרתוק הציג את התכנית בפני הוועדה המייעצת של הוועד הפועל הציוני, שהתכנסה בו בלילה. הוא לא נקט עמדה כלפי ההצעה. נחום גולדמן, הקרוב בדעותיו לשרתוק, פתח את הדיון והביע תמיכה בהצעה האמריקנית: פלישת צבאות ערב תגרום אבדות כבדות; גם אם הצבא היהודי ינצח, הסכסוך היהודי-ערבי יונצח. עתיד היהודים בארץ-ישראל תלוי ביכולתם לחיות בשלום ובהבנה עם שכניהם הערבים. עמנואל ניומן ויוסף שכטמן, נציג ברית הצה"ר בוועדה המייעצת, תקפו את גולדמן. אליהם הצטרף סילבר שהאשים את גולדמן בזריעת אימה מפני הצפוי. שרתוק ציין כי "הפעם יש לנו עניין לא עם מחלקת המדינה, אלא עם נשיא ארצות-הברית בכבודו ובעצמו".

4 במאי. הרברט ליהמן, שאותו גייסו אנשי מחלקת המדינה, כדי שיפעיל השפעתו למיתון ההנהגה הציונית, התקבל לראיון אצל טרומן. טרומן טען שתכנית החלוקה לא בוטלה מעולם וכל הצעדים שנעשו בינתיים נועדו להפסיק את שפיכות הדמים בארץ הקודש וכדי למנוע השתלשלות שתאלץ את האמריקנים לשלוח צבא לאזור ובעקבותיהם צבא רוסי.

גם פרוסקאור לחץ על שרתוק לקבל את הצעת ההפוגה ופרט את כל הנימוקים שהעלו בפניו אנשי מחלקת המדינה. פלישת ארצות ערב לארץ-ישראל תעלה לישוב ברבבות הרוגים ו"מצפונו לא יוכל לשאת אחריות על כך".  התערבותם של ליהמן ופרוסקאור לא נשאה פרי.

במחלקת המדינה תלו תקוות גם במהלך עצמאי שזמם נחום גולדמן, לקיים כנס בז'נבה של ארבעים אישים מתונים מארץ-ישראל, שיקבלו החלטה הדורשת הפוגה מיידית בארץ-ישראל ומאמצת את תכנית בווין (קאנטוניזציה של הארץ) מלפני שנתיים כפתרון לשאלת ארץ-ישראל. רעיון זה גלגל גולדמן בפגישה בינו ובין בווין בלונדון וידיעה על כך הועברה לאמריקנים. ואולם יזמה זו לא קרמה עור וגידים.

בישיבת ההנהלה הציונית דיווח שרתוק על שיחתו עם ראסק והזהיר כי אם תסרב הסוכנות היהודית להשתתף במשלחת שתטוס למזרח התיכון (כפי שדרש סילבר), יתקבל הדבר בביקורת קשה מצד הציבור האמריקני, לרבות היהודים. השתתפות בטיסה עדיין אין פירושה שהסוכנות מתחייבת לקבל את תנאי ההפוגה. גולדמן תמך בדברי שרתוק וחזר על תחזיתו כי צפוי לישוב אסון כשיעמוד מול צבאות ערב שלוחמיהם מרובים ונשקם רב מזה של ההגנה. ברוב קולות דחתה ההנהלה את ההצעה להשתתף בטיסה למזרח התיכון. שרתוק העביר את ההחלטה לידיעת ראסק. במכתב לראסק מסר כי לדעת ההנהלה אין צורך בוועדה נוספת לצד ועדת הקונסולים הפועלת מטעם האו"ם בירושלים בנושא ההפוגה.

5 במאי. עוזרו של ראסק, ג'ון רוס, נפגש עם שרתוק וסילבר במשרדי הסוכנות היהודית, כדי לבדוק אם עדיין סיכוי כלשהו להגיע להסכם בנושא ההפוגה. במהלך השיחה הודיע סילבר שיהיה מוכן להסכים להפוגה שאינה מוגבלת בזמן, אם הצד השני יסכים לה והוסיף שיש לו ולשרתוק הסמכות להודיע על כך מטעם הנהלת הסוכנות בירושלים. סילבר שאל אם דחיית הקמת המדינה פירושה שגם הקמת ממשלה עצמית זמנית בשטח היהודי. רוס השיב שהעדות, היהודית והערבית, יוכלו לנהל את ענייניהן באופן עצמאי בתקופת ההפוגה. סילבר אמר שאילו היתה קיימת התחייבות שעם סיום ההפוגה תהיה הדרך פתוחה להקמת המדינה, הסוכנות היהודית לא היתה מתנגדת להקים ממשלה זמנית בלבד בתקופת ההפוגה. רוס טען שלא ניתן לתת התחייבות כזאת לאלתר. סילבר ושרתוק תקפו את דברי רוס וטענו כי כל רצונם של האמריקנים הוא למנוע הקמת מדינה יהודית. סילבר הגדיר את המדיניות האמריקנית כעויינת לשאיפות הציוניות. רוס סיכם את העמדה הציונית: 1. הסוכנות היהודית תהיה מוכנה להקים ממשלה זמנית;  2. מטרת ההפוגה תהיה: או הקמת המדינה היהודית, או  3. שממשלת ארצות-הברית תתחייב למנוע פלישה לארץ-ישראל מהמדינות הערביות השכנות. סילבר אישר את הסיכום של רוס. שרתוק, לאחר היסוס, אמר שסעיפים 2 ו-3 הם הסעיפים העיקריים בסיכום של רוס. בסיום השיחה אמר שרתוק לרוס, כי אם הערבים יכריזו על הקמת מדינה ערבית בכל שטחה של ארץ-ישראל, יהיו היהודים חופשיים גם הם להכריז על מדינה יהודית בכל שטחה של ארץ-ישראל.

שרתוק וסילבר לא דיווחו על השיחה עם רוס לחבריהם בהנהלה.  רוס דיווח למזכיר המדינה, כי זו הפעם הראשונה שנציגי הסוכנות גילו נכונות לדחות את הכרזת המדינה היהודית, אף שהציגו תנאים "בלתי-מעשיים לחלוטין".

6 במאי. גולדמן נפגש עם ראסק, ו"באורח שלא לפרסום מוחלט" ביקש שמזכיר המדינה יתערב במצב מיד, יזמין אליו את שרתוק ואולי גם את סילבר יעמיד אותם בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים את חומרת המצב והתוצאות שבהם ישאו היהודים אם יכריזו על מדינתם. ראסק שאל את גולדמן מי צריך להיות האיש שיפעל על פי הצעתו – הנשיא או מזכיר המדינה, וגולדמן השיב כי הנשיא יעריך את הדברים על פי אינטרסים של מדיניות פנים (בחירות בפתח) וייתן הבטחות שלא יהיו לברכה במצב הנוכחי; מוטב על כן שהמזכיר יהיה האיש. הוא חזר וביקש שביקורו ודבריו יישמרו כסוד כמוס לחלוטין.

אוסטן זימן ישיבה עם קריץ' ג'ונס ועם נציגי צרפת ובלגיה. הוא ביקש לברר מה תהיה עמדת בריטניה להצעה שהמעצמות יתחייבו ליהודים שצבאות ערב לא יפלשו לארץ-ישראל עם סיום המנדט. קריץ' ג'ונס השיב שהתחייבות כזאת תגרום למהומה רבתי באזור. סירובן של הממשלות הערביות ללסייע לערביי ארץ-ישראל יגרום למפלתן. הישיבה הסתיימה ללא סיכום.

7 במאי.  במחלקת המדינה נערך דיון דחוף בהצעה שהעלו הבריטים להקים "משטר זמני" מטעם האו"ם בארץ-ישראל. הצעה זו תובא להחלטה במסגרת וועדת משנה לעניין ארץ-ישראל שהקימה הוועדה המדינית כדי למצוא פתרון למשבר. נראה היה שזו האפשרות האחרונה למנוע הקמת מדינה יהודית. האו"ם יכריז על עצמו לפני ה-15 במאי כעל הרשות הזמנית שארץ-ישראל נמצאת בבעלותה מרגע סיום המנדט. הובע חשש שהרוסים לא יכבדו החלטה זו העומדת בסתירה להחלטת העצרת הכללית מה-29 בנובמבר; הם יכירו במדינה היהודית, אם תוכרז, ובכך תוקל חדירתם לאזור.

תומכי המדינה היהודית מקרב הצוות של יועצי הנשיא, ניילס וקליפורד, הכינו נוסח הודעה שהועבר לעיונו של הנשיא. בנוסח זה, אותו הציעו שהנשיא יקרא במסיבת עיתונאים שנקבעה ל-13 במאי, נאמר: "לאחר עיון מקיף ויסודי הגענו, מזכיר המדינה מרשל ואנוכי [הנשיא] למסקנה שעלינו להכיר במציאות, הואיל והיא תואמת את ההחלטה של האו"ם ואת האינטרסים של ארצות-הברית. בכוונתנו אפוא להעניק הכרה למדינה היהודית בארץ-ישראל כשתקום – – –  ואנו מקווים שתהיה לנו האפרות לפעול באותו אופן גם ביחס למדינה הערבית כשתקום בשטח הערבי בארץ-ישראל."

הנשיא הציג את נוסח ההודעה בפני מרשל ולווט, ואלה הביעו התנגדות נמרצת לרעיון כולו. הדיון בעתידה של ארץ-ישראל בעצרת הכללית עדיין לא הסתיים. פרסום ההודעה על הכרה במדינה היהודית יעמיד את המשלחת האמריקנית במצב בלתי נסבל כמשחקת משחק כפול ויכשיל את התקווה הקיימת עדיין להשיג הפוגה בארץ-ישראל.

הנשיא הסכים לעמדת מרשל ודחה את ההצעה להודיע על תמיכת ארצות-הברית בהקמת המדינה היהודית יום לפני סיום המנדט.

8 במאי. בעקבות שיחת רוס עם סילבר ושרתוק, הוזמן שרתוק לשיחה עם מזכיר המדינה, מרשל. שרתוק ביקש מאפשטיין להילוות אליו. קודם שיצא לוושינגטון, נפגש עם ראש המשלחת הבריטית, שר המושבות קריץ' ג'ונס, וזה דיווח לו כי המלך עבדאללה החליט על פלישת הלגיון הערבי לארץ-ישראל. המלך הודיע לבריטים כי בכוונתו לכבוש רק את השטח שנועד למדינה הערבית ולא לפגוע בשטח שנועד למדינה היהודית. שרתוק הנסער שאל האם זה מהלך מתואם עם מדינות ערב ואלה לא יפלשו לארץ, הבין משתיקתו של השר הבריטי, כי כאשר צבאו של עבדאללה יפלוש לארץ-ישראל, צבאות מצרים וסוריה ואולי גם לבנון יפלשו לארץ. קריץ' ג'ונס היה משוכנע שהיהודים יכריזו ב-15 במאי על מדינתם, אך העריך שהיהודים לא יוכלו להילחם זמן רב בכל המדינות הערביות.

בפגישה עם מרשל, בה השתתף גם סגן המזכיר, לווט, אמר מרשל כי מטרת הפגישה היא לעשות ניסיון אחרון למנוע טרגדיה גדולה בארץ-ישראל. הוא, כאיש צבא, אינו רואה סיכויים שהיהודים יוכלו לעמוד בפני צבאות ערב זמן ממושך. הצלחות ההגנה כנגד כנופיות ערביות אינן מבטיחות הצלחה כנגד צבאות סדירים ומזוינים היטב. הוא יעץ לשרתוק שיזהיר את עמיתיו מפני הישענות יתר על עצות "הגנרלים של ההגנה".הפוגה היא המוצא היחיד שהוא יכול להציע; אך זו צריכה להיות ממושכת כדי לאפשר מציאת פתרון שאלת ארץ-ישראל. הוא הוסיף בהדגשה "בפניכם הדרך פתוחה לעמוד על הפתרון הרצוי לכם". שרתוק שאל מהו הפתרון שארצות-הברית רוצה בו: האם ממשלת ארצות-הברית רוצה בכלל בהקמת מדינה יהודית. מרשל התעלם מן השאלה ושאל את שרתוק לפרטי "ההסכם" שהושג בשיחה עם רוס. שרתוק הסביר באריכות את התפתחות השיחות עם נציגי מחלקת המדינה במאמץ להתאים את העמדה הציונית לעמדה האמריקנית אך "בלי להפקיר עניינים ייחודיים יסודיים". הוא הכחיש שהושג הסכם בשיחה עם רוס. הוא חזר ושאל את מרשל: "מה רוצה ארצות-הברית?" התנאי היסודי שהעמידו הוא וסילבר בפני רוס היה שארצות-הברית תתחייב לתמוך בהקמת מדינה יהודית עם סיום ההפוגה. תשובתו של רוס לא סיפקה אותם וגם תשובתו לתנאי השני שהציגו: מניעת הפלישה הערבית לארץ-ישראל עם סיום המנדט. מרשל השיב: לא ניתן עכשיו לתת התחייבות לגבי אפשרויות שתתעוררנה לאחר ההפוגה, כי זה ימנע מן הערבים להסכים להפוגה; היהודים יהיו רשאים להציע את הפתרון של הקמת מדינה יהודית לאחר סיום ההפוגה; בשלב זה אין ארצות-הברית יכולה לפעול למניעת פלישת הערבים. מדינות ערב הוזהרו שלא לפלוש, ואם תהיה פלישה, תוכל ארצות-הברית לפעול באמצעות מועצת הביטחון ולהטיל עונשים על מפירי מגילת האו"ם. שרתוק הביע את צערו על כך שלא קיבל תשובות חיוביות יותר בנושאים שהעלה. הוא תיאר את המצב בארץ. תכנית החלוקה מתגשמת למעשה על ידי הישוב. הוא סיפר על שיחתו עם קריץ' ג'ונס ועל החלטת המלך עבדאללה לכבוש את השטח שנועד למדינה הערבית. על פי מברק שקיבל מירושלים, הקולונל גולדי, עוזרו של גלאב פחה, מפקד הלגיון הערבי, התקשר עם פיקוד ההגנה כדי לתאם פעולות על מנת למנוע התנגשויות שלא לצורך. לווט התערב בשיחה ובהתבטאות בוטה הזהיר כי ליהודים צפויות "הפתעות לא נעימות". פלישת עבדאללה לא בהכרח תסתיים בגבול השטח הערבי. הוא אמר: "הזהרנו אתכם. כשתתחיל הפלישה תהיו בצרה גדולה – אל תבואו אלינו בטענות!" שרתוק שאל איך יכולים היהודים להסכים לכל הויתורים הנדרשים מהם בלא שיובטח להם כי לאחר כל הוויתורים, תיעצר הפלישה, תימנע שפיכות הדמים ולבסוף תוקם המדינה היהודית בתנאים של סדר ושלום. שרתוק הודיע כי הוא יוצא הלילה לארץ-ישראל. מרשל אמר לו: הקשבתי לדבריך והבינותי היטב את השיקולים והנימוקים שנזקקת להם בהסברת עמדתכם. כשתראה בשובך את עמיתיך, ספר להם על המצב כאן ותייעץ להם מה עליהם לעשות, כי לא לי לייעץ לכם מה לעשות.

הוא איחל לשרתוק נסיעה טובה ושלום ליהודי ארץ-ישראל.

במברק לבווין הגדיר מרשל את השיחה עם שרתוק כ"שונה באופן עקרוני מעמדתו בדיונים באותו נושא בשלושת השבועות האחרונים".

שרתוק יצא בדרכו לארץ, מותש ואחוז חרדה. הוא קיווה בכל מאודו כי תושג הפוגה שתמנע את הפלישה המאיימת על קיומו של הישוב, אם רק זו לא תהיה כרוכה בוויתורים העומדים בסתירה ברורה למטרות המאבק הציוני.

במושב המיוחד של העצרת הכללית נאם קריץ' ג'ונס והציג גרסה חיוורת של ההצעה הבריטית להקים "משטר זמני" בארץ. תוקם ועדה מיוחדת שתפעל בארץ מטעם האו"ם והיא תהיה אחראית להפעלת השירותים המרכזיים של הארץ; סמכותה תהיה מוסרית והיא תפעל בהסכמת היהודים והערבים ותסייע להפסקת הלחימה בין הצדדים ותקרב אותם לשיתוף פעולה ולהסכם. נציג קובה הביא הצעה תקיפה יותר שלפיה ייהנה המשטר הזמני מסמכויות ממשיות ויפקח למעשה על ענייני הארץ עם סיום המנדט וידאג להשכנת החוק הסדר בה. הוא יפעיל לחץ על שני הצדדים שיגיעו להסדר ביניהם על הקמת ארץ-ישראל "חופשית ועצמאית". נציגי רוסיה, פולין וגואטמלה תקפו בחריפות את ההצעה.

9 במאי.  בהתייעצות במחלקת המדינה סוכם להכיר בעובדה שהניסיון להשיג הסדר בדרכי שלום בארץ-ישראל נכשל; ועדת הביצוע של האו"ם אינה יכולה למלא את המוטל עליה לפי החלטת ה-29 בנובמבר ואין צורך בביטול ההחלטה בכללה… ארצות-הברית לא תקבל על עצמה שום תפקידים מנהליים נוספים (על היותה חברה בוועדת ההפוגה בירושלים – ועדת הקונסולים), כל עוד לא יהיה ברור מה יהיה חלקה של בריטניה בוועדה שהוצעה על ידה. לווט סיכם את הדיון באומרו כי ארצות הברית לא תיזום הצעה חדשה; הטלת משטר נאמנות על ארץ-ישראל "אינה מעשית עוד", לאור ההתפתחויות בארץ.

במגעים עם המשלחות של בריטניה, צרפת, קנדה, בלגיה ונורבגיה נידונו הצעדים שיש לנקוט נוכח סיום המנדט וההכרזה הצפויה על הקמת מדינה יהודית. הבריטים סירבו לעצור בעד המלך עבדאללה מלהשתלט על השטח שנועד למדינה ערבית.

11 במאי. מרשל הגיש לנשיא טרומן טיוטת הצעה, ולפיה החלטת ה-29 בנובמבר תישאר שרירה וקיימת, אך ועדת הביצוע תשוחרר מתפקידה ומאחריותה. ימונה נציב מטעם האו"ם, שתפקידו העיקרי להשיג הפוגה בין שני הצדדים. הנשיא אישר את התכנית.

בהתייעצות טלפונית בין אנשי מחלקת המדינה, אמר ראסק: "כישלון ההפוגה ערער את הבסיס שעליו נבנתה תכנית הנאמנות.  – – – בינתיים משהו קרה שם (בארץ-ישראל), שאינו תואם את הציפיות שלנו. – – – אמנם אין זה בהתאם לתכניותינו, אך שם כבר קיימת עדה המנהלת את ענייניה בעצמה, ועתה היא עומדת להכריז על עצמאותה. הזהרנו אותם שאם יהיו בצרה, שלא יבואו אלינו בבקשת עזרה צבאית. אף על פי כן, אינני חושב שהבוס [הנשיא] יעמיד את עצמו אי פעם במצב שיתנגד להחלטתם להקים מדינה – בשעה שרק התנגדות ארצות-הברית למעשה זה היתה יכולה למנוע מהם לעשות זאת."

הפנטגון דיווח לבית הלבן כי אכן צפויה פלישה של צבאות ערב מכל המדינות השכנות לארץ-ישראל, אך הפלישה תיערך ללא תיאום בין מפקדי הצבאות השונים; אלה לא שיתפו את עמיתיהם בתכניות המלחמה האמיתיות שלהם.

מכל עבר זרמו פניות אל הבית הלבן להכיר במדינה היהודית מיד לכשתקום ולהסיר את האמברגו על הנשק הדרוש להגנתה.

בבית-הנבחרים האמריקנים נישאו נאומים נלהבים של חברי שתי הסיעות בזכות הכרה במדינה היהודית מיד עם הקמתה.

ניילס הגיש לנשיא תזכיר ובו סקירה על העמדות הרווחות בציבור על ההכרה במדינה היהודית כשתקום. לפי הנתונים שאסף הבית הלבן יותר מ-80% מעיתוני ארצות-הברית דורשים במפגיע שארצות-הברית תכיר במדינה היהודית מיד עם הקמתה. הרוב בשתי המפלגות בקונגרס האמריקני תומך בהכרה מיידית. רוב מושלי המדינות תומכים בהכרה מיידית.

12 במאי. היום בו החליטה מנהלת העם בירושלים להכריז ב-14 במאי על העצמאות, כינס הנשיא טרומן את אנשי מחלקת המדינה ואת יועציו לדון בשאלת ההכרה במדינה היהודית. באו"ם נמשכו הדיונים בשאלת ארץ-ישראל, בלא קשר להתפתחויות בארץ. על הפרק עמדה ההצעה הבריטית (שאליה הצטרפו הנורבגים)להקמת "משטר זמני" של האו"ם בארץ-ישראל. לישיבת ועדת המשנה לנושא ארץ-ישראל הוזמנו נציגי הסוכנות היהודית והוועד הערבי העליון. אוברי איבן (אבא אבן) נשאל לתגובת הסוכנות להצעה והוא השיב כי מכיוון שלא נתן למנוע את הקמת המדינה היהודית, חבל לבזבז את הזמן בוויכוחים נוספים על הצעה שמשמעה הפסקת הגשמת תהליך החלוקה. גם ג'מאל אל-חוסייני דחה בתוקף את תכנית "המשטר הזמני". הערבים יסכימו רק להפוגה שהיא גם צבאית וגם מדינית. הוועדה החליטה לחזור ולעיין בהצעה מתוקנת העשויה להתקבל על דעת שני הצדדים הנצים.

בישיבה שזימן הנשיא, סיפר מרשל על שיחתו עם שרתוק והאזהרה שהשמיע מפני התוצאות לטווח ארוך בצירוף העצה שלא ללכת שולל אחרי זחיחות דעתם של "הגנרלים של ההגנה". המהלך הציוני הוא מעשה של הימור ואל ליהודים לסמוך על עזרתה של ארצות-הברית. הוא הכחיש ידיה שהתפרסמה בעיתונות כאילו העביר שדר אישי לבן-גוריון באמצעות שרתוק. הוא "בכלל לא ידע על קיום איש בשם זה"(!). הנשיא הזמין את קליפורד לקרוא את התזכיר שהכין בחודש מרס. אז אמר הנשיא לקליפורד: "אני רוצה שבדבריך תשכנע את מרשל".

קליפורד סקר את ההיסטוריה של המדיניות האמריקנית המצדדת בציונות מאז הצהרת בלפור והנשיא וילסון; אך נימוקיו העיקריים התבססו על המצב שנוצר לאחר שנכשלו מאמצי מחלקת המדינה לבטל את תכנית החלוקה: המדינה היהודית כבר קיימת בפועל ודבר זה הושג בלי שהיה צורך בהפעלת כוח צבאי מבחוץ; מניעת ההכרה מהמדינה היהודית תתפרש כחולשה וכפחד מפני הערבים ואף כהפרה של הבטחות שניתנו ליהודים; הכרה במדינה היהודית הולמת את העקרונות המנחים את ארצות-הברית ביחסיה הבינלאומיים; יש להקדים את הרוסים ולא להניח להם להתכבד במעשה אשר יירשם בהיסטוריה של העם היהודי אשר זיכרונו ארוך וקורותיו נשמרות על ידו לדורות.

מרשל הגיב בחריפות וברוגזה על דבריו של קליפורד: הם מונעים על ידי שיקול שאינו זהה עם האינטרסים הלאומיים של ארצות-הברית ביחסיה הבינלאומיים. הנושא הוא בעל משמעות בינלאומית ואילו קליפורד ניתח אותו רק מנקודת מבט של צרכים פנימיים. "ואם הנשיא יקבל את הצעותיו של קליפורד ואזכה להצביע בבחירות הבאות לנשיאות – אצביע אז נגד הנשיא!" טרומן לא הגיב.

לווט הביע התנגדות לעצם ההכרה במדינה היהודית: "מי יודע איזה מדינה תהיה המדינה היהודית?" המדינה היהודית עלולה להפוך למרכז של חתירה רוסית, בשל ריבוי הסוכנים שמחדירים הרוסים בקרב העולים היהודים לארץ, על פי מקורות הביון המערביים. יש להמתין עד שיתברר מה מתרחש בארץ-ישראל. טרומן נעל את הישיבה בלא רמז הכרעה, אבל רמז ביחידות לקליפורד, שהוא אינו נוטה לקבל את דעת מחלקת המדינה.

בחודש מרס הכין קליפורדשני תזכירים שהוגשו לנשיא כחומר שנועד לאזן את הדוחות שהגישו משרדי המדינה וההגנה בסוגיית ארץ-ישראל ותכנית החלוקה. קליפורד שלל את האפשרות שהגשמת תכנית החלוקה תהיה כרוכה בתוהו- ובוהו ובמלחמה. סכנות אלה ניתן למנוע על ידי הגשמה מהירה ונחרצת של התכנית, תוך הפעלת לחץ תקיף על מדינות ערבבמקוםלחזר אחריהן ולפייס אותן. אם מדינות ערב לא ייענו לדרישת ארצות-הברית, עליה להרשיע אותן במועצת הביטחון בתוקפנות ובסיכון השלום. בסיום התזכיר הראשון הציע קליפורד לבטל את האמברגו על משלוחי נשק למזרח התיכון. בתזכיר השני פרש קליפורד את המדיניות המסורתית של ארצות-הברית בתמיכה בציונות, מאז הצהרת בלפור, כפי שבאה לידי ביטוי בהחלטות הנשיא וילסון וכל הנשיאים אחריו ובקונגרס האמריקני. המשכה של מדיניות ונאמנות לעקרונות חשובים לארצות-הברית. תמיכה במדינה יהודית חופשית ודמוקרטית תחזק את עמדתה של ארצות-הברית במזרח התיכון. יהיה בזה גם כדי לחזק את ארגון האומות-המאוחדות ולאפשר לארצות-הברית להיעזר באו"ם במאבקה בתוקפנות הסובייטית ובשמירת האינטרסים של ארצות-הברית באזורים שונים בעולם. אין שחר לטענה שמדינה יהודית תהיה קומוניסטית. הישוב היהודי בארץ כונן משטר דמוקרטי מובהק והמדינה היהודית תהיה בעלת אוריינטציה פרו-אמריקנית איתנה.            

13 במאי. אפשטיין קיבל הקדם בבוקר מברק בהול משרתוק בארץ, המבקש התערבות מיידית של הנשיא האמריקני כדי לעצור את עבדאללה מפלישה קרובה. "ברגע זה עוסק הלגיון בהתקפה ובהריסת כפר-עציון והישובים הסמוכים שבאזור". אפשטיין השיג פגישה מיידית עם מרשל ומסר לו את בקשת שרתוק. מרשל אמר לאפשטיין, שלא רק הלגיון, כי אם גם מצרים מדרום ומערב וגם סוריה ולבנון מצפון עומדים לפלוש. רק החוף המערבי יישאר פתוח בחלקו; אך גם זה עלול להיחסם על ידי הצי המצרי. מרשל הזכיר לאפשטיין כי הוא הזהיר את שרתוק שהכרזת המדינה עלולה להמיט אסון על הושיב היהודי והנה עתה שרתוק זועק לעזרה עוד לפני שהחלה הפלישה. אם תהיה פלישה תפנה ארצות-הברית למועצת הביטחון; אך בשלב זה אין ארצות-הברית יכולה לעשות דבר נוסף על מה שעשתה. אפשטיין התפרץ ברגש רב ודיבר על הרגע הרה-גורל בו מצוי עתה הישוב היהודי בארץ, בדומה לזה שבו היו נתונים האמריקנים של שלוש-עשרה המושבות שהתקוממו על הבריטים בשעתו. היהודים בארץ אפופים באותה רוח והם לא יירתעו. מרשל הקשיב ולא העיר דבר. הוא לחץ את ידו של אפשטיין ורק אמר: "Good Luck" , כשהוא מלווה אותו החוצה.

טרומן כבר קיבל החלטה והודיע לקליפורד כי הוא עתיד להכיר במדינה היהודית לכשתוכרז; תפקידו של קליפורד היה להמתיק את הגלולה המרה ככל האפשר בהעברת המידע זה למזכיר המדינה, מרשל, שהנשיא תמיד נזהר מאד בכבודו. במסיבת עיתונאים שקיים נמנע טרומן מלהשיב לשאלות העיתונאים הקשורות בארץ-ישראל ורק אמר, שארצות-הברית תמשיך לפעול גם להבא למען השגת ההפוגה.

וייצמן שיגר מכתב לנשיא טרומן בו הודה לו על התפקיד שמילאה ארצות-הברית והנשיא בהקמתה של המדינה היהודית. "לאחר שאני מביא בחשבון את כל הקשיים", כתב וייצמן, "אני מגיע לכלל מסקנה כי הסיכויים להסכם בין היהודים לבין הערבים עכשיו אינם בלתי-מעודדים. מה שנדרש עכשיו הוא שיושם קץ לחיפוש פתרונות חדשים, שכולם עיכבו הסדר חדש של הבעיה יותר משהקלו את השגתו. בגלל נימוקים אלה אני מקווה בכל נפשי, כי ארצות-הברית אשר בהנהגתך כה הרבתה לעשות למציאת פתרון צודק, תכיר מיד בממשלה הזמנית של המדינה היהודית החדשה. אני סבור כי דעת-הקהל בעולם תחשוב שראוי הדבר מאד כי הדמוקרטיה הגדולה הזאת תקדם בברכה את הדמוקרטיה הצעירה ביותר בכניסתה למשפחת העמים."

המשלחת האמריקנית, באישור הנשיא, העלתה את הצעתה למינוי נציב מטעם האו"ם, שעליו יוטל לדאוג לשירותים המשותפים לשתי העדות, להבטיח את שמירת המקומות הקדושים ולסייע להשגת הסכם בין "המוסדות המקומיים והעדתיים" על עתידה המדיני של ארץ-ישראל. בעיני אנשי מחלקת המדינה זה היה הסיכוי האחרון לעיכוב ההכרזה על המדינה היהודית; אך הרוסים פעלו לעיכוב הדיון בהצעה וזה נדחה ליום המחר.

14 במאי. קליפורד התקשר עם אפשטיין ב-10 בבוקר – היא השעה 16.00 בתל אביב, בה הוכרז על הקמת המדינה במוזיאון תל-אביב – וביקש לשגר תוך שעתיים איגרת לנשיא ובה בקשה להכרה במדינה היהודית. איגרת זו, שחוברה על ידי המשפטן הציוני-אמריקני בנימין כהן, אשר שימש בשלב זה כיועצה המשפטי הבכיר של הסוכנות היהודית, נשאה את חתימתו של אליהו אפשטיין, שהוגדר כ"סוכן, הממשלה הזמנית של המדינה היהודית" (טרם נודע מה יהיה שמה של המדינה):

אדוני הנשיא הנכבד,

יש לי הכבוד להביא לידיעתך כי מדינה יהודית הוכרזה כרפובליקה עצמאית בגבולות שאושרו על ידי העצרת הכללית של האומות המאוחדות בהחלטה מיום ה-29 בנובמבר 1947, ושעל ממשלה זמנית הוטל התפקיד לקיים את הזכויות והחובות של ממשל לשם שמירה על החוק ועל הסדר בגבולות המדינה היהודית, לשם הגנה על המדינה בפני תוקפנות-חוץ ולשם מילוי התחייבויות המדינה כלפי אומות העולם האחרות בהתאם למשפט הבינלאומי. הכרזת המדינה תיכנס לתוקף דקה אחת לאחר השנה שש בערב של ה-14 במאי 1948 לפי שעון וושינגטון.

מתוך הכרה מלאה באשר לקשרי האהדה העמוקים שהיו קיימים ושהתחזקו במשך שלושים השנה שעברו בין ממשלת ארצות-הברית ועם היהודי של ארץ-ישראל הוסמכתי על ידי הממשלה הזמנית של המדינה החדשה להגיש איגרת זו ולהביע את התקווה, כי ממשלתך תכיר במדינה יהודית ותקדם בברכה את פניה במשפחת העמים.

 

המשך הדיון בוועדת-המשנה לעניין הכללי של ארץ-ישראל על ההצעה האמריקנית למינוי נציב הופסק והועבר לוועדה המדינית כדי להספיק לקבל החלטה לפני סיום המנדט האמור להתרחש ב- 6 בערב. בלחצם של גראנדוס, פבריגאט ונציגי הגוש הסובייטי והסלבי הוחלף התואר "נציב" בתואר "מתווך" ותפקיד המתווך נוסח מחדש והמשפט "לסייע בהשגת הסכם על עתידה המדיני של ארץ-ישראל" הוחלף ב"לסייע לאיזון המציאות שתתהווה בדרכי שלום". האמריקנים נאלצו לקבל את השינויים המשמעותיים האלה.

בעיצומו של הדיון, ביקש סילבר את רשות הדיבור ובישר בהתרגשות רבה על הקמת המדינה היהודית וקרא קטעים ממגילת העצמאות.

ההצעה האמריקנית המתוקנת התקבלה בהצבעה בוועדה המדינית ברוב של 35 משלחות, 6 התנגדו (רובן ככולן חברות הגוש הסובייטי-סלבי), 10 נמנעו (בנמנעים המדינות הערביות-מוסלמיות וכמה מדינות מאמריקה הלטינית).

הדיונים הועברו למליאת העצרת. שם הועמד להצבעה הדין-וחשבון של ועדת המשנה לעניין ירושלים, לאחר שבוועדה המדינית לא הספיקו לקיים דיון והצבעה על הדו"ח. במליאה נדרש רוב של שני שלישים לקבלת הדו"ח בהצבעה לא הושג רוב כזה וההצעה נכשלה.

סמוך לשעה 18.00 החל הדיון בהצעה האמריקנית למינוי המתווך. ב-17.45 הודיע ראסק לאוסטן על החלטת הנשיא להכיר במדינה היהודית. אוסטן ההמום אסף את ניירותיו, יצא מן הבניין בלא להחליף מלה עם עמיתיו וחזר לביתו במנהטן. חברי המשלחת האחרים שמעו על הכרת הנשיא מפי אחד העיתונאים ומנציג המשלחת הקולומביאנית. הידיעה פשטה כאש בקרב חברי המשלחות ואילו חברי המשלחת האמריקנית קיבלו אישור לידיעה מקטע של נייר טלפרינטר מקומט שמצאה קצינת המסמכים של המשלחת בחדרו הנטוש של מזכיר האו"ם, טריגוה לי. ג'סופ האמריקני עלה על הבמה ואישר רשמית כי ארצות-הברית הכירה הכרה דה-פקטו במדינת ישראל. גרנאדוס עלה מיד אחריו והודיע כי מדינתו, גואטמלה, מכירה אף היא בישראל – הכרה דה-יורה.

במאמץ רב הצליחו האמריקנים להשפיע על חברי המשלחות להמשיך ולדון בהצעה על המתווך ולהצביע עליה. ברוב של 31 נגד 7 ו-16 נמנעים התקבלה ההצעה האמריקנית המתוקנת. לאמריקנים כבר היה מועמד לתפקיד – הרוזן פולקה ברנדוט השבדי.