מבוא

 1713-1648, אירופה, הולנד  סגור לתגובות על מבוא
דצמ 302014
 

אנוסים מספרד ומפורטוגל, רובם ככולם סוחרים ואנשי כספים, נמשכו אל תחומי הרפובליקה ההולנדית, למן הזמן בו זכתה זו בעצמאותה מידי הספרדים (1581-1579). תחת שלטון הקלוויניסטים בהולנד, נתאפשרה חזרת האנוסים ליהדות, תחילה בהיסוס ובסתר, אך מתחילת המאה ה-17 כבר התקיימה קהילה יהודית קטנה באמסטרדם, ששאבה עידוד רב מנוכחותו של השגריר היהודי של מרוקו בהולנד, שמואל פּלאצ'י. ב-1607 נוסדה הקהילה היהודית הראשונה של אמסטרדם, "בית יעקב", שמנתה 15 משפחות. ב-1614 הותר לה להקים בית-כנסת. קהילה שניה של אנוסים שחזרו ליהדות הוקמה ב-1608 בשם "נווה שלום". שתי הקהילות שיתפו פעולה בהקמת מוסדות צדקה ובהקמת תלמוד תורה (1616), שנחיצותו הוכרה גם כדי להקל על שיבתם של אנוסים אל היהדות, לאחר נתק של דורות.

הקהילות היהודיות החדשות הקטנות פיתחו פעלתנות עיונית נמרצת, שגררה עד מהרה חיכוכים ופולמוסים פנימיים עזים. ב-1619 חל פילוג בקהילת "בית יעקב", בין השמרנים לבין החופשיים יותר. השמרנים הקימו עדה משלהם – "בית ישראל"; אף כי שלוש הקהילות המשיכו לשתף פעולה בניהול מוסדות הצדקה ותלמוד התורה. ב-1638 התאחדו שלוש הקהילות הספרדיות תחת השם "קהל קודש תלמוד תורה".

ב-1610 היה מספר היהודים הספרדים באמסטרדם 200; ב-1655 גדל המספר ל-1,800 ; ב-1675 הגיע המספר ל-2,500 נפש.

אמסטרדם הפכה במהירות למרכז חשוב של משפחות אנוסים החוזרות ליהדות אחרי עשרות שנים של חיים כפולים, כנוצרים גלויים וכיהודים במחתרת, בספרד ובפורטוגל. המעבר של האנוסים מהוויה של "נוצרים חדשים" להוויה של "יהודים חדשים" היה כרוך בקשיי הסתגלות דתית ותרבותית, וגרם לחיכוכים פנימיים בתוך הקהילות היהודיות החדשות בארצות המערב, מקום שם היוו האנוסים גרעין עיקרי לחידוש היישובים היהודיים בארצות אלה. הרבנים שעמדו בראש הקהילות החדשות הובאו דרך כלל מבחוץ, מאיטליה או מתחומי הממלכה העותמנית, ונקטו קו שמרני וקפדני, תוך התמודדות עם מנהגים ומסורות "זרות" שהביאו עמם האנוסים, מסורות שעוצבו משך עשרות שנים של יהדות במחתרת. אמנם, מדרך הטבע, ביקשו פרנסי קהילות "היהודים החדשים" להנהיג יהדות ליברלית וגמישה יותר; אך במאבק זה ניצח בסופו של דבר הקו השמרני, שהתחזק והתקשח עוד יותר נוכח הופעותיהם של הוגי-דעות חופשיים כמו אוריאל ד'אקוסטה (1640-1585) וברוך שפינוזה (1677-1632), מבשרים ראשונים של יהדות חופשית, התובעים שחרור היהדות מכבליה ההלכתיים.

אחיזתה של הקבלה היתה חזקה בקרב יהודי אמסטרדם. על כן נסחפו רוב יהודי אמסטרדם אחרי הופעתו של שבתאי צבי ב-1666-1665 והשפעת השבתאות לא פגה גם שנים ארוכות אחרי התמוטטות תנועת משיח-השקר. כמה מרבני הקהילה היהודית באמסטרדם במחצית השניה של המאה ה-17 החזיקו בסתר בהשקפות שבתאיות.  דמות בולטת בין רבני התקופה היה יצחק אבואב דה פונסקה ( Da Fonseca, 1605-1693), שנולד כנוצרי בפורטוגל, הובא בילדותו לאמסטרדם וחונך כיהודי. ב-1641, בעקבות כיבושי ההולנדיים בברזיל, יצא עם קבוצת יהודים, שייסדו שם קהילה יהודית ברסיפה (Recife) בפרנמבוקו, והוא שימש כ"חכם" של הקהילה הקטנה. הוא היה אפוא הרב היהודי הראשון בעולם החדש. ב-1654 מששבו הפורטוגזים והשתלטו על המושבה ההולנדית, חזר אבואב לאמסטרדם ושימש שם כ"חכם" וכראש הישיבה של "תלמוד תורה". ב-1666 צירף חתימתו לאיגרת הבעת נאמנות לשבתאי צבי. ב-1671 עורר את בני הקהילה להקים את בית הכנסת הספרדי המפואר, שהיה לשם דבר בכל רחבי הקהילות היהודיות הספרדיות בעולם (1675).

 

הקהילה  היהודית הספרדית באמסטרדם הפכה במשך המאה ה-17 למרכז יהודי רוחני חשוב ותוסס. רוב הספרות היהודית התורנית בספרדית ובפורטוגזית נכתבה ונדפסה באמסטרדם ומכאן הופצה ברחבי העולם היהודי הספרדי. החופש היחסי ממנו נהנו היהודים בהולנד פתח שם את חרצובות היצירה והפעלתנות בקרב היהודים. ב-1675 נחנך בית-הכנסת הפורטוגזי הגדול, שהכה בהשתאות את כל רואיו והיה בו כדי להעיד על בטחונה העצמי של הקהילה היהודית הספרדית. שגריר האפיפיור בקלן, שביקר באמסטרדם ב-1676, הביע זעזוע והתמרמרות על כך שניתן לעם שפל כמו היהודים לבנות לעצמם בית תפילה כה מפואר.

הקהילה הספרדית זכתה לשגשוג כלכלי בזכות הפעילות המסחרית הענפה שפיתחו הסוחרים ששמרו על קשריהם עם ארצות מוצאם, ספרד ופורטוגל ועם מושבותיהן מעבר לאוקיינוס. עליית כוחה של הולנד כמעצמה ימית וקולוניאלית סיפקה כר נרחב לפעילות הסוחרים והתעשיינים היהודיים, בעיקר אלה שעסקו בייצור טבק ובעיבוד יהלומים. תעשיית היהלומים באמסטרדם עברה כמעט כולה לידיים יהודיות. הסוחרים היהודיים הפורטוגזים גילו מעורבות רבה בבורסה של אמסטרדם והפכו גורם חשוב בפיתוחה. כרבע ממניותיה של חברת הודו המזרחית היו בבעלות יהודית. יוסף פֶּנסו דה לה וֶגה (1692-1650), סוחר ומשכיל, בן אנוסים, היה הראשון שכתב ופרסם ספר המתאר ומסביר את פעילות הבורסה (Confusion de Confusiones, 1688 ).

קהילה אשכנזית גדולה צמחה באמסטרדם, בצד הקהילה הספרדית. ראשוני האשכנזים הגיעו מגרמניה, בשנות העשרים של המאה. ב-1636 ייסוד קהילה נפרדת עם רב משלהם. ב-1640 הקימו בית-כנסת משלהם. הקהילה התרבתה גם כתוצאה מקילוח דקיק של פליטים, שנסו מגייסות חמלניצקי והצבאות האחרים שהציפו את פולין בשנות החמישים; אך היסוד הדומיננטי היו ונשארו יוצאי גרמניה. יהודי פולין הקימו קהילה נפרדת משלהם ב-1660, ששמרה על קשרים עם "ועד-ארבע-ארצות"; בלחץ השלטונות אולצו ב-1673 להתמזג עם הקהילה האשכנזית. ב-1671 הוקם בית הכנסת הגדול והמפואר של האשכנזים, שהיה בו כדי להעיד על התפתחותה המהירה של הקהילה. עם זאת, רמת חייה של הקהילה האשכנזית היתה נחותה מזו הספרדית. רובם עסקו במסחר זעיר. היו ביניהם שהגיעו לעמדות של עושר בזכות קשריהם הפיננסיים עם יהודי החצר בנסיכויות הגרמניות והתפקיד שמילאו כמתווכים בינם לבין הבנקים ההולנדיים. יהודים אשכנזים רבים חדרו לעסקי הבורסה ובמשך הזמן מנו כ-50% מכלל הסוחרים בבורסה. עד לסוף המאה ה-17 עלה מספר האשכנזים במידה ניכרת על מספר הספרדים.

מספרי היהודים הספרדים והאשכנזים גדלו בהתמדה במחצית השניה של המאה ה-17. ב-1650 נאמד מספרם הכולל בכ-3,000 נפש. ב-1700 נאמד מספרם בכ-6,200 נפש. זה היה הריכוז העירוני היהודי הגדול ביותר באירופה שמחוץ לבלקנים.

מתיחות מתמדת שררה בין שתי הקהילות וזו קיבלה ביטוי ביריבויות ובפולמוסים שהעסיקו את הרבנים בשתי הקהילות. אחד הרבנים הבולטים הראשונים של הקהילה האשכנזית, דוד בן אריה לייב מלידה (1696-1650), שהגיע לאמסטרדם ב-1681, הודח מתפקידו באשמת פלגיאט. הוא יצא לפולין וקיבל שם זיכוי מן הרבנים הקשורים ב"ועד-ארבע-ארצות". הוא חזר לאמסטרדם וכאן זוכה גם על ידי רבני הקהילה הספרדית ושב לכהן בתפקידו. ב-1713 פרצה מריבה קשה בין רב הקהילה האשכנזית, צבי הירש בן יעקב אשכנזי (1718-1660), לבין רב הקהילה הספרדית, סולומון בן יעקב אילון (Ayllon, 1655-1728 ), סביב שליחותו של נחמיה חייא חיון, שבתאי, שהגיע לאמסטרדם כדי לזכות בתמיכתו של הרב אילון ובאישור מטעמו לספר שחיבר. אילון עצמו היה ידוע בנטיותיו השבתאיות, אך עוד בטרם פסק את פסוקו, התערב הרב אשכנזי ופסל את החיבור (על פי גרסה אחרת הוא הוזמן להביע את דעתו על ידי כמה מן הרבנים הספרדים). מכל מקום, אילון ומקורביו ראו במעשה זה התערבות גסה ופגיעה בסמכותו של הרב אילון, שהשפעתו היתה גדולה. הפולמוס הסעיר את הקהילה היהודית באמסטרדם על שתי שלוחותיה והדיו הגיעו אל התפוצות היהודיות בעולם. הרב אילון ופרנסי הקהילה הספרדית פנו אל רשויות העיר ואלה הורו על  סילוקם של הרב אשכנזי ושל חיון מאמסטרדם. הרב אשכנזי, שהעדיף להיקרא "חכם צבי" (התואר הניתן לרב בקהילה הספרדית), אף שמוצאו היה ממשפחת פליטי מוראות מרד הקוזקים בפולין ובליטא, קיבל את חינוכו התורני בישיבות ספרדיות בסלוניקי ובבלגרד ואימץ את מנהגי הספרדים ושימש כחכם הקהילה הספרדית בסרייבו. אחר כך עבר לגרמניה ושימש כראש ישיבה וכרב ב"שלוש הקהילות" – אלטונה, המבורג וונדסבק (Altona, Hamburg, Wandsbeck). פסיקותיו של אשכנזי עוררו לא אחת פולמוס, כיוון שלא נכנע להלכי הרוח המיסטיים, שקנו להם אחיזה חזקה בקרב רבני הדור, ונתן תמיד עדיפות לפסק-דינה של ההלכה על פני הקבלה. הוא נאלץ להתפטר מתפקידיו ב"שלוש הקהילות", בשל פסיקתו בסוגיית "תרנגולת ללא לב". אשכנזי פסק כי זו תרנגולת כשרה, ופסיקה זו עוררה את התנגדותם של רבנים ידועי שם רבים, ביניהם רבי יונתן אייבשיץ, בעל הנטיות השבתאיות. אשכנזי פסק כמו כן בשאלה אם רשאים אשכנזים להשתמש בספרי תורה של הספרדים הכתובים על פי הרמב"ם וקבע כי לשני הנוסחים תוקף שווה. ועם זאת, כבן הזמן, שבו רווחה בקרב יהודי אשכנז האמונה בקיומו של "גולם", יציר אדם, התייחס אשכנזי לשאלה האם גולם יכול להשתתף במניין של יהודים מתפללים, ופסיקתו היתה שלילית.

הארגון הקהילתי של יהודי הולנד ואמסטרדם היה דומה לזה של כל הקהילות היהודיות באירופה. הכוח והשררה היו מרוכזים בידי שכבה אוליגרכית צרה, שמתוכה נבחרו הפרנסים (כשבעה במספר), אחת לשנה, ואלה ניהלו את ענייניה השוטפים והשגיחו על אורחות חייה של הקהילה, הפנימיים והחיצוניים. בשונה מן הנהוג בפולין ובגרמניה, הקהילה היהודית בהולנד היתה פטורה מאחריות קולקטיבית על גביית המסים של בני הקהילה. על האוטונומיה הפנימית שממנה נהנו היהודים בארצות המערב, ובייחוד באיטליה ובהולנד, כתב יצחק קרדוזו (1681-1604), בן משפחת אנוסים, רופא ופילוסוף, אחיו של השבתאי הידוע אברהם מיגל קרדוזו, בספרו האפולוגטי "שבחי היהודים" (יצא לאור באמסטרדם ב-1679): "היהודים אינם משועבדים לגויים, כי אם חיים ברפובליקה משל עצמם המתנהלת על פי חוקים ועיקרים שנתן להם אלוהים במעמד הר-סיני".

היהודים ברפובליקה ההולנדית אכן נהנו מחירות דת, אך לא משוויון אזרחי. בשנת 1657 הוכרו היהודים כנתיני הרפובליקה; אך הם סבלו הגבלות שונות. ליהודים לא הותרה השתתפות בגילדות המקצועיות של הסוחרים ובעלי-המלאכה, לא הותר העיסוק בעריכת-דין הכרוך בשבועה נוצרית. לעומת זאת עמדה ממשלת הרפובליקה על זכויותיהם של אזרחיה היהודיים מחוץ לגבולותיה, בעיקר ביחסיה עם ממשלת ספרד, שהתנגדה בתוקף לכניסת נתינים הולנדיים ממוצא יהודי לתחומיה.

הספרות האפולוגטית ידעה פריחה מיוחדת במחצית השניה של המאה ה-17, בעידן שלאחר שבתאי צבי ושפינוזה, בעיקר על רקע מאמציה של היהדות הרבנית לשוב ולייצב את שורותיה,  לאחר הזעזוע הכבד שידעה בשל פרשת שבתאי צבי ובשל התסיסה הרעיונית, השכלתנית במהותה, שגרמו לה האנוסים, "הנוצרים החדשים", שנמלטו מספרד ומפורטוגל ושבו אל היהדות. מהם יצאו הן גדולי המערערים על היהדות הרבנית, דוגמת שפינוזה, והן גדולי המסנגרים עליה, דוגמת אורוביו (יצחק) דה קסטרו (Orobio De Castro, 1620-1687 ) , רופא ופילוסוף, שנמלט מרדיפות האינקוויזיציה בפורטוגל, ושב ליהדות באמסטרדם ב-1662. בכתביו האפולוגטיים שזכו לתפוצה רבה גם בקרב חוגים נוצריים בהולנד ובאנגליה, אף שמעולם לא הודפסו, תקף את שפינוזה ויצא אף בביקורת חריפה על הנצרות.

עניין גובר ביהדות ניכר בחוגים האקדמיים והתיאולוגים במערב אירופה. מלומדים גרמנים, איטלקים, הולנדים ואנגלים פרסמו חיבורים, תרגומים וקבצים בנושאי התלמוד, הקבלה, ההיסטוריה היהודית, מנהגי היהודים ומסורותיהם, השפה העברית ואפילו השפה האידית. ברוב החיבורים האלה ניכרה מגמה פילושמית, אף שהמניע השכיח מאחוריהם היתה התקווה להתנצרותם הקרובה של היהודים או לחלופין כהמשך לוויכוחים הנוצריים הפנימיים, ששאבו השראתם מן השאיפה לרענן את הנצרות על סף העת החדשה. נושאים תנכיים החלו תופסים מקום מיוחד ביצירות גדולי האמנים והסופרים של הזמן, כמו רמברנדט בהולנד, מילטון באנגליה, רסין (Racine) בצרפת.  ברומא יצאה לאור ביבליוגרפיה מקיפה אודות היהודים והיהדות (Bibliotheca Magna Rabbinica, 1675-1693 ) בארבעה כרכים, בעריכתו של ג'וליו ברט ולוצ'י, פרופסור לעברית בסמינר למומרים יהודים ברומא, שהפתיעה בגישתה המאוזנת. על בסיס חיבור זה יצאה לאור בהמבורג "הביבליוגרפיה העברית" (Bibliotheca ), בעריכתו של פרופסור יוהן כריסטוף וולף, שנעזר בספרייתו הגדולה של דוד אופנהיימר בהמבורג; זו נחשבה הספריה היהודית הגדולה באירופה. ב-1667 יצא לאור התנ"ך העברי של אמסטרדם, פרי שיתוף הפעולה של פרופסור לעברית מאוטרכט בשם לויסדן (Leusden) ושל המדפיס היהודי הספרדי, יוסף אטיאס, שהיתה לו גישה אל כתבי התנ"ך העתיקים שהיו ברשות הקהילה היהודית הספרדית ועל פיהם הוכנה המהדורה החדשה.  בשנים 1703-1698 יצאה לאור מהדורה דו-לשונית, עברית-לטינית של המשנה, בששה כרכים, בעריכת וילם סורנויס  (Willem Surenhuis ), ששימש כפרופסור לעברית באמסטרדם. היה זה פרסום ראשון של המשנה בשפה הלטינית שהיתה שפת המלומדים והמשכילים באירופה. בשנים 1684-1677 יצא לאור הקובץ הגדול על הקבלה (Kabbala Denudata ), בעריכת כריסטיאן קנור פון רוזנרוט ( Christian Knorr von Rosenroth ), שהכילה כתבים משל האר"י הקדוש ומשל המקובל היהודי בן הזמן, אברהם כהן דה הררה. המלומד הגרמני יוהאן כריסטוף ואגנזייל (Johann Christoph Wagenseil) פרסם חיבור מקיף על "אמונות ואמונות תפלות של היהודים" (Der Juden Glaube und Aberglaube), שהיה חיבור נוצרי ראשון על הפולקלור היהודי; ואף שואגנזייל ראה סכנה רבה בכתבי שפינוזה והוגי דעות יהודיים אחרים, כמו מורטיירה, קרדוזו, ואורוביו דה קסטרו, שכיוונו את חציהם כלפי הנצרות, התייחס בחמימות רבה אל אורח החיים היהודי המסורתי: "אין להכחיש", כתב, "שהם מגלים מסירות, דאגה והתמדה בקיום מצוותיהם הרבה יותר משעושים זאת הנוצרים בקיום אמונתם, ויתר על כן, הנטייה לפשיעה פחותה אצלם והם מצטיינים במידות יפות רבות, בייחוד חמלה, נדבת חסד, מתינות, צניעות, ועוד. – – – בכל הקשור בחמלה ודאגה לזולת הם עולים בהרבה על הנוצרים." היסטוריון הולנדי, הכומר ז'אק באנאג' (Jacques Basnage ) , כתב את "ההיסטוריה והדת של היהודים מישו ועד ימינו" (L’Histoire et la religion des Juifs depuis Jésus-Christ jusqu`à présent), בחמישה כרכים (1711-1706). היתה זו הפעם הראשונה שבה טיפל היסטוריון נוצרי באופן שיטתי ומקיף בתולדות היהודים אחרי חורבן בית שני.  גם בספר זה הקדיש המחבר תשומת לב מיוחדת אל גל הפרסומים הביקורתיים כנגד הנצרות, פרי עטם של הוגי דעות יהודיים.