היהודים בארצות המגרב, תחת שלטון האיסלם, נהנו בדרך כלל מאוטונומיה דתית מלאה. חלו עליהם כל ההגבלות שהונהגו כלפי נוצרים ויהודים שבתחום האיסלם, מאז ימי כיבושי עומר (המאה ה-7), במידה זו או אחרת של חומרה. אי-היציבות המדינית שאפיינה את ארצות המגרב במאה ה-17 השפיעה במידה ניכרת גם על מצב היהודים. תנועת ההגירה המתמדת של משפחות אנוסים מספרד ומפורטוגל, שעשו דרכן במישרין או דרך איטליה, טלטלה לא מעט את יציבותן הפנימית של הקהילות היהודיות בארצות אלה ויצרה מתיחות בין ה"תושבים" לבין ה"חדשים" שהיגרו מחצי האי האיברי; אף כי בחשבון כולל תרמה הגירה זו תרומה ניכרת לחיזוקן ולהתפתחותן התרבותית. בדרך כלל התרכזה האוכלוסיה היהודית בערים הגדולות; באלג'יר, תוניס ולוב היו אלה בעיקר ערי החוף; במרוקו התגוררו היהודים במספרים ניכרים באזוריה הפנימיים של הארץ, בערים כמו פאס, מקנס, צפרו, מראקש, ואף התפזרה בין עשרות ומאות עיירות וכפרים בפנים הארץ.
לאחר תקופה ממושכת של התפוררות השלטון המרכזי ואנרכיה, מצליחים העלווים (המתייחסים לעלי, חתנו של מוחמד) להתבסס בשלטון. מולאי אל-רשיד (1672-1660), מייסד השושלת השולטת במרוקו עד עצם היום הזה, משתלט על פאס ובין התומכים בו היו גם יהודים. על יחסו ליהודים יש גרסות שונות, ונראה שידע תמורות וסבל ממצבי רוח משתנים כלפי היהודים.
עם מותו של אל-רשיד עלה לשלטון אחיו מולאי איסמעיל (1727-1672), שנסתייע אף הוא בידידיו היהודיים. הסוחר יוסף מימאראן הילווה לו כסף כדי להקים צבא ולהשתלט על פאס. שלטונו הממושך של אסמעיל הביא יציבות וביטחון למרוקו ובתוך זה גם ליהודים. כמה מן המשפחות המכובדות – מימאראן, טולדנו, בן-עטר, פינטו – זכו לעמדות השפעה בחצרו של איסמעיל […]
שנות בצורת קשה בפאס. רבים מתו ברעב. כאלף מיהודי העיר התאסלמו. תופעה זו חזרה על עצמה במקומות שונים בעתות חירום, כאשר התאסלמות נראתה כמוצא האחרון ליהודים במצוקה. על פי ההלכה לא נחשב האסלאם כעבודה זרה וההתאסלמות נראתה חמורה פחות מאשר ההתנצרות.
השלטון העותמני המרכזי באלג'יריה התפורר במשך המאה ה-17. השליטה המקומית האמיתית עברה לידי ה"דאים", מפקדי היניצ'רים (חיל הרגלים העותמני), ולידי ה"ראיסים", קברניטי ספינות המלחמה התורכיות (הקורסארים), שעסקו בשוד ימי והפכו אותו לענף הכלכלי העיקרי של אלג'יריה. השליטה הנומינלית היתה בידי הבייאים (הנציבים), שהופקדו על שלושת מחוזותיה של הארץ. מספר היהודים באלג'יר בסוף המאה ה-17 נאמד […]
יהודי תוניס נחלקו לשתי קבוצות ברורות – טואנסה, ילידי טוניס מדורות, ו"גורנים" (או "גראנה"), מהגרים או בני מהגרים שהגיעו מאיטליה במהלך המאה ה-17, ברובם צאצאי אנוסים ששמרו על תרבותם ומסורתם הספרדית-איטלקית. הגראנה אף שהיו המיעוט התנשאו על הטואנסה וכינו עצמם החל מ-1685 בשם "האומה הליבורנסית". והחיכוכים התמידיים בין שתי הקבוצות, שהתגוררו יחדיו בחארה היהודית הביאו […]
מוראד ביי, שליטה של טוניסיה, הטיל על יהודה כהן, אלג'יראי במוצאו, לנהל משא-ומתן על הסכם סחר ויחסים דיפלומטיים עם ההולנדים. משא-ומתן זה התמשך שנים, כנראה בשל מחדליו של כהן.
עליית החוסיינים לשלטון וביסוס שלטונם (עד 1957) הבטיח לארץ יציבות יחסית, שממנה נהנו היהודים באופן ישיר.
הידיעות על יהודי לוב בתקופה זו הן מועטות. רובם שכנו באזור המערבי של טריפולי וסביבותיה ומיעוטם בבנגאזי, בחלקה המזרחי של הארץ. הקהילה היהודית בטריפולי נתחזקה במשך המאה ה-17 תודות להגירה היהודית מליבורנו. רוב היהודים עסקו במסחר זעיר וברוכלות בפנים הארץ, בין שבטי הברברים. דרומה מטריפולי התגוררו יהודים בכפרי המערות שבאזור ההררי, גריאן וטיגרינה. בטריפולי שימשו […]
המצור הממושך שהטילו הטוניסאים על טריפולי הסב סבל רב ליהודים בתוך כלל האוכלוסיה. עם התבססות שושלת הקארמנלים בשלטון חלה הטבה גם במצב היהודים.