היהודים בארצות המגרב, תחת שלטון האיסלם, נהנו בדרך כלל מאוטונומיה דתית מלאה. חלו עליהם כל ההגבלות שהונהגו כלפי נוצרים ויהודים שבתחום האיסלם, מאז ימי כיבושי עומר (המאה ה-7), במידה זו או אחרת של חומרה. אי-היציבות המדינית שאפיינה את ארצות המגרב במאה ה-17 השפיעה במידה ניכרת גם על מצב היהודים. תנועת ההגירה המתמדת של משפחות אנוסים מספרד ומפורטוגל, שעשו דרכן במישרין או דרך איטליה, טלטלה לא מעט את יציבותן הפנימית של הקהילות היהודיות בארצות אלה ויצרה מתיחות בין ה"תושבים" לבין ה"חדשים" שהיגרו מחצי האי האיברי; אף כי בחשבון כולל תרמה הגירה זו תרומה ניכרת לחיזוקן ולהתפתחותן התרבותית. בדרך כלל התרכזה האוכלוסיה היהודית בערים הגדולות; באלג'יר, תוניס ולוב היו אלה בעיקר ערי החוף; במרוקו התגוררו היהודים במספרים ניכרים באזוריה הפנימיים של הארץ, בערים כמו פאס, מקנס, צפרו, מראקש, ואף התפזרה בין עשרות ומאות עיירות וכפרים בפנים הארץ.
דצמ 302014