מבוא

 1789-1713, איטליה, אירופה  סגור לתגובות על מבוא
דצמ 302014
 

באיטליה לא חל גידול משמעותי במספרי היהודים (כ-30,000). הקהילה היהודית הגדולה ביותר שכנה בגטו רומא (בין 8,000 ל-15,000 על פי הערכות שונות), בתנאי צפיפות קשים ותחת עינו הפקוחה של הכס הקדוש. ללחץ הרצוף שהופעל על היהודים, בשיטות שונות, כדי להביאם להמרת דת, היו תוצאות משמעותיות: מספר המומרים ברומא נאמד בכמה אלפים; אלה התגוררו בשכונה מיוחדת, מחוץ לגטו. רוב יהודי הגטו עסקו בחייטות וחלקם במסחר יד שנייה. רק מתי מספר הצליחו לפרוץ את מעגל העוני, שגזרו עליהם החיים בגטו. בתקופת כהונתו של האפיפיור קלמנס ה-14 (1775-1769) – הוא החשמן גנגלי, שהתערב בשעתו לטובת יהודי פולין במאבקם נגד עלילות הדם שם –  נשמו היהודים לרווחה. הוא פרק את מסדר הישועים והרחיב את אפשרויות הפעולה הכלכלית של היהודים. אך יורשו, פיוס הששי (1798-1775), החזיר את הגלגל לאחור, כאשר מיד עם בחירתו לכס הקדוש הוציא את קובץ ה"צווים ביחס ליהודים", שהפיחו חיים מחודשים בכל הגזרות הישנות שיצאו בעבר מטעמה של הכנסייה הקתולית.

היהודים שהתגוררו בתחומי הרפובליקה של ונציה והדוכסות של טוסקנה נהנו מחופש פעולה כלכלי גדול יותר. בצי הסוחר של ונציה נמצאו גם אניות בבעלות יהודית. מספר היהודים בגטו של ונציה נאמד בכ-2,500 נפש. ישיבת היהודים בעיר ופעילותם הכלכלית היו תלויים בחוזה שנחתם בינם לבין הסנט הוונציאני מדי עשר שנים. עם ירידת מעמדה של ונציה נידלדלה גם הקהילה והגיעה עד לפשיטת רגל ב-1737, והשלטונות נטלו לידיהם את ניהול ענייניה הכספיים. שרפות גדולות שפרצו בגטו בסוף התקופה החמירו עוד יותר את מצב היהודים.

הקהילה היהודית השניה ברפובליקה של ונציה שכנה בפדואה. סטודנטים יהודיים מפינות שונות באירופה הגיעו לכאן כדי ללמוד רפואה באוניברסיטה המפורסמת של העיר. מדי פעם פרצו תקריות סביב ניסיונותיהם של הסטודנטים (הלא-יהודים) לרפואה להשיג גוויות של מתים יהודיים ולבצע בהם ניתוחים (אוטופסיה). יהודי פדואה תרמו סכום שנתי קבוע ללימודי הרפואה כדי למנוע ניתוחי מתים ביהודים.

בקרב הסטודנטים היהודיים בפדואה התגבשה קבוצה קטנה ששיקעה עצמה בלימודי קבלה וטקסי מסתורין, כדי לקרב את הגאולה. בחבורה זו היה משה חיים לוצאטו .

בדוכסות טוסקנה שפר גורלם של היהודים . בעיר הנמל ליבורנו, שזכתה לשגשוג על חשבונה של ונציה, גדלה ושגשגה גם הקהילה היהודית. יהודי העיר, כמו כל יהודי טוסקנה, היו פטורים מלכתחילה מנשיאת הטלאי הצהוב. הם התגוררו ברובע מיוחד ליהודים, אך לא גטו סגור. מספר היהודים בליבורנו הגיע ל-3,476 בשנת 1738. שנה קודם לכן עברה השליטה בדוכסות טוסקנה מידי בית מדיצ'י לידי בית לורין (Lorraine). תחת שלטונו של ליאופולד ה-1 (1790-1745) הורחבו זכויות היהודים. ב-1780 אושרה זכותם לבחור נציג למועצת העירייה. ב-1784 הגיע מספרם ל-4,327. משפחות סוחרים יהודיים הקימו שלוחות בטריפולי, טוניס ובסמירנה שבתורכיה. שליש מבתי-המסחר בליבורנו היו בבעלות יהודית. כמה בתי- דפוס עבריים פעלו בליבורנו. ב-1789 הושלמה בנייתו של בית-הכנסת המפואר של ליבורנו, שבה הוחל עוד בסוף המאה ה-16. בית-כנסת זה, שהמוניטין שלו התפשטו בכל אירופה, הוחרב בידי הנאצים בזמן מלחמת העולם השנייה.

בפירנצה לא הוקם גטו.

בשטחי לומברדיה, שנמצאו תחת שליטת אוסטריה (מאז 1714), לא חל שינוי במצב היהודים. רק בשנת 1781 בוטל הסימן הצהוב בלבוש היהודים, עם פרסום "צו הסובלנות" של הקיסר יוזף השני. לעומת זאת בשטחי נאפולי וסיציליה ביקשו השלטונות האוסטריים להסתייע ביהודים בפיתוח ערי הנמל הדרומיים של איטליה. בשנת 1728 פורסם צו המתיר ליהודים להתיישב במסינה ולסחור באופן חופשי בכל רחבי סיציליה. ב-1738 הועברו נאפולי וסיציליה לידי הנסיך קרלוס (קרל ה-6) הספרדי. הממשל החדש פרסם ב-1740 צו המתיר ישיבת יהודים וייסוד קהילות משלהם בנאפולי, בפאלרמו, במסינה ומקומות אחרים, ללא הגבלות וסימני אפליה. אך נוכח התגובה העממית החריפה בוטל ההיתר באותה שנה.