מבוא

 1789-1713, איראן, אסיה  סגור לתגובות על מבוא
דצמ 312014
 

תחת שלטון השושלת הצפווית, שהפכה את השיעה לדת המדינה, גבר הלחץ על יהודי איראן, שהגיע לשיאו בניסיונות חוזרים לכפות המרת דת המונית על היהודים. המאה ה-18 עמדה בסימן של תהפוכות מדיניות ואי-יציבות שלטונית, שעוד החמירה את מצב היהודים. בשנת 1722 פלשו  שבטים אפגנים לאיראן והשתלטו עליה. שלטון האפגנים נמשך עד שנת 1736. נאדיר-שאה גירש את האפגנים וייסד את השושלת החדשה של בית זנד. הוא הפקיע את מעמדה הדומיננטי של השיעה והנהיג מדיניות סובלנית כלפי הלא-מוסלמים במדינה. ב-1740 יזם את מפעל תרגום התנ"ך לפרסית (תורגמו חמישה חומשי תורה וספר תהילים). כן עודד התיישבות יהודים במשהד, העיר הקדושה לשיעים. ב-1747 נרצח השאה בידי מתנקש שיעי. השלטון חזר והתייצב בימי השאה כארים-כ'אן (1781-1753), ששמר על יחס הוגן כלפי היהודים.

כשלושים קהילות יהודיות נמנו ברחבי איראן, ובהן כ-20 אלף נפש. הקהילות היהודיות הגדולות התגוררו בערים איספהן (עיר הבירה), שיראז (אליה העתיק כארים-כ'אן את הבירה), כאשאן, תבריז ומשהד. היהודים התגוררו בשכונות מיוחדות. עיקר עיסוקם היה במסחר (בשמים, תבלינים, עתיקות, חפצי ערך, אריגים) ובתעשיית יין. בערי הנמל במפרץ הפרסי התגוררו משפחות עשירות שעסקו בסחר-חוץ. בגבור הלחץ השיעי ניכרה תופעה של המרת דת בקרב הסוחרים היהודיים הגדולים בנמלי הדרום.

מחמת הלחץ הדתי שקעה ונידלדלה היצירה הרוחנית בקרב יהדות פרס. לעומת זאת, בבוכרה, שאליה היגרו יהודים מפרס בעתות משבר ואיום, ניכרה התעוררות רוחנית יחסית. הדמות הבולטת בתקופה זו היה המשורר מולאנא יוסף יאהודי (1755-1688), שתרגם לפרסית-יהודית רבים מפיוטיו של ר' ישראל נג'ארה.