מבוא

 1789-1713, אסיה, עיראק וכורדיסטן  סגור לתגובות על מבוא
דצמ 312014
 

יהודי עיראק וכורדיסטן שתחת שלטון העותמנים חיו בכ-50 קהילות, רובן קטנות, מהן בינוניות, כמו ענה, הית, חילה, בצרה, והגדולה שבהן בגדד, שבה התגוררו רוב יהודי עיראק. שלא כרוב הקהילות היהודיות ברחבי האימפריה העותמנית, יהודי עיראק לא ספגו השפעה מצד מגורשי ספרד והמרכיב התרבותי הדומיננטי היה ונשאר "מוסתערבי" (כלומר, ספוג השפעה ערבית-מוסלמית). מצבם הכלכלי של יהודי עיראק היה טוב, תודות להתפתחות הכללית שידע המסחר הבינלאומי למזרח הרחוק במאה ה-18, בדרכי הים והיבשה. מצבם הפוליטי היה תלוי בראש וראשונה במדיניות הפֶּחות, המושלים, שנשלחו מקושטא. מדיניות זו הושפעה במידה רבה מן התמורות והתנודות במצבו של השלטון המרכזי. ככל שנחלש שלטון זה, כן גברה עריצות המושלים המקומיים, וגם היהודים היו חשופים לגחמותיהם של הפֶּחות. עם זאת, החיים תחת השלטון העותמני היו בטוחים יותר מאשר החיים בחסדה של האוכלוסיה המקומית, השיעית ברובה, או תחת שלטון פרס השיעית, שמאז נכבשה עיראק בידי העותמנים בשנת 1638, לא חדלה ממאמציה לשוב ולהשתלט עליה.

ב-1733 סייעו יהודי בגדד לעותמנים להדוף את הצבא הפרסי שצר על העיר. יום הניצחון (י"א באב תצ"ג, 23 ביולי 1733) נקבע כיום נס ("נס טהמסב"). ב-1775 כבשו הפרסים את עיר הנמל החשובה בצרה והגלו את ראשי הקהילה היהודית המקומית לפרס, בשל הסיוע שהגישו לעותמנים בעת המצור. ב-1779 פינו הפרסים את העיר והגולים חזרו. יעקב אהרון גבאי, העשיר ביהודי העיר, שתרם רבות להגנת העיר נגד הפרסים, קיבל אות כבוד מן הסולטן ומונה כנשיא יהודי בצרה.

ככל שנחלש השלטון העותמני המרכזי וגברה עצמאות הפֶּחות, כן הורע מצב היהודים בבגדד ובערי השדה. חלה הידרדרות בתפקוד ההנהגה היהודית. משרת הנשיאות נקנתה לא פעם בשלמונים, ובמקרים אלה שיתפו הנשיאים פעולה עם הפֶּחות בעושק הקהילה היהודית. סמכות הנשיא היתה גדולה, כיוון ששיתוף הפעולה בינו לבין המושל התורכי העניקה לו כוח בלתי מוגבל. בדרך כלל מילא הנשיא היהודי תפקיד של "צראף באשי" (שולחני ראשי, סוכן הכספים הראשי של המושל, מעין שר-אוצר). הפחות של בגדד הקפידו למנות נשיאים מקרב עשירי הקהילה היהודית, ועדיפות מיוחדת ניתנה לבנקאים. שתי הדמויות הבולטות בקרב יהודי עיראק בתקופה זו היו הנשיא יצחק גבאי, ששימש בכהונה בשנים 1773-1745, והרב של בגדד, ר' צדקה בן סעדיה חוצין, ששנות כהונתו היו מקבילות לאלה של הנשיא גבאי. שניהם החלו לפעול לאחר המגפה הגדולה שהיכתה באוכלוסי העיר ובקהילה היהודית בשנת 1743 ותרמו לשיקומה הפיסי והרוחני של קהילת בגדד. שניהם נפטרו במגפה הגדולה השנייה שפקדה את העיר בשנת 1773, ובה מתו רבים מתושבי העיר, ביניהם יהודים רבים.

יהודי חבל כורדיסטן, בשל ריחוקם ממרכז השלטון בבגדד, היו חשופים יותר ללחצי האוכלוסיה הסונית המקומית ולגחמותיהם של השליטים המקומיים. במצבם לא חלו תמורות משמעותיות עד פירוק האימפריה העותמנית בתום מלחמת העולם הראשונה.