תקופת 1931-1922

 1931-1922  סגור לתגובות על תקופת 1931-1922
נוב 192014
 

מבוא

ההיסטוריה היהודית במאה ה-20 מתנהלת בעיקר בשני אפיקים עיקריים – האפיק הציוני-הארצישראלי והאפיק האמריקני. באפיק הציוני נכנסת הציונות לימי קטנות, ימי מבחן ומאבק למימוש החזון הציוני. ההתנגדות הערבית מחד גיסא וחסרון האמצעים הכספיים מאידך גיסא מאיימים להכשיל את המאמץ הציוני, דווקא לאחר שקצרה את הישגה המדיני הגדול בדמות אישור כתב המנדט וכינון המשטר המיוחד בארץ-ישראל המחויב להקמת בית לאומי יהודי בארץ-ישראל. וייצמן היה מנהיגה הבלתי מעורער של התנועה הציונית במשך שנות ה-20'. את כל מרצו השקיע בהקמת הסוכנות היהודית המורחבת, על בסיס שוויון השתתפות בין הציונים והלא-ציונים של יהדות המערב. המשא-ומתן המתיש עם הלא-ציונים נמשך כעשר שנים. הוא היה רצוף עימותים, אי-הבנות ואי-הסכמות בין שני הצדדים. גם במחנה הציוני קמה אופוזיציה חזקה לרעיון שיתופם של הלא-ציונים במפעל הארצישראלי. ההתנגדות העזה ביותר למנהיגותו של וייצמן יצאה מאמריקה. מנהיג התנועה הציונית שם, ברנדייס, פסל הן את תכנית הסוכנות היהודית המורחבת והן את אישיותו של וייצמן. העימות בין השנים, שהסתיים בתבוסתו של ברנדייס, החליש מאד את ההסתדרות הציונית שם. וייצמן ביסס את מנהיגותו בעיקר על יחסיו המיוחדים עם המנהיגים הלא-ציונים של יהדות המערב – לואי מרשל ופליקס וארבורג באמריקה, לורד מונד ולורד רדינג באנגליה, ליאון בלום בצרפת, אוסקר וסרמן ומקס וארבורג בגרמניה. כינון הסוכנות היהודית המורחבת ב-1929 היווה הישג כביר שני של וייצמן, לאחר הצהרת בלפור. הציפיות הכספיות שתלו בסוכנות היהודית אמנם לא התגשמו; אך הקמת גוף זה היתה חיונית ולו רק כדי להבטיח את תמיכתה ומעורבותה של היהדות כולה במפעל הציוני.

בארץ-ישראל, לאחר תקופת ביניים של מהומה ומבוכה, שהגיעו לשיאם במאורעות 1921, התייצב משטר המנדט, לא במעט בזכות מדיניות האיפוק והאיזון שהנהיג הנציב הרברט סמואל. ההתנגדות הערבית המקומית שלבשה צורה של מאבק לאומי, שמה קץ לאשליה המשותפת לציונים ולבריטים אודות השלמה ערבית עם התפתחות הבית הלאומי היהודי. משטר המנדט אימץ את הנוסחה שקבעה ועדת המנדטים של חבר-הלאומים אודות ההתחייבות הכפולה של המשטר הן כלפי הבית הלאומי היהודי והן כלפי האוכלוסיה הערבית המקומית. בשנות הרגיעה ששררו בארץ בשנות נציבותם של סמואל ושל פלומר הועמד במבחן כושר הקליטה הכלכלי של הארץ וליתר דיוק של המפעל הציוני. משבר העלייה הרביעית, שהביאה בתקופה קצרה רבבות עולים, הראה כי הגורם הכלכלי, בנפרד מן הגורם המדיני והביטחוני, יש בו כדי לקבוע את קצב ההתקדמות של המפעל הציוני – שהוא קצב אטי התלוי במידה רבה במשאבים הכספיים העומדים לרשות התנועה הציונית.

מאורעות 1929 זעזעו וטלטלו הן את המערכת הציונית והן את המערכת השלטונית הבריטית. המאמץ הציוני להפיק מתוק מעז ולהביא את הבריטים להכרעה פרו-ציונית הסתיים בכישלון חרוץ. הבריטים עלו על פסי מדיניות חדשה, שקיבלה ביטוי בספר הלבן של 1930 ומשמעותה היתה שיש להביא לכלל סיום את התפתחות הבית הלאומי היהודי ולהעביר את מרכז הכובד של מאמצי הפיתוח בארץ-ישראל אל הצד הערבי, שקופח עד כה. וייצמן, בצעד נואש של התפטרות ההנהגה הציונית והנהגת הסוכנות היהודית, הצליח לעצור את המהלך הבריטי ולהפיק מממשלת בריטניה מסמך, "איגרת מקדונלד", המעקר את האיום הנשקף מן הספר הלבן ומחזיר לכאורה את ממשלת המנדט אל המסלול הישן בו התנהל שיתוף הפעולה בין הבריטים לציונים. לא היתה שמחה במחנה הציוני על ההישג החשוב הזה. המשבר המדיני ביחסים עם הבריטים, בצירוף המשבר הכלכלי המחמיר בארץ-ישראל, שחקו לגמרי את כוחה של ההנהגה ושל התנועה הציונית הציונית בכללותה. בתחושה מדכאת של שבירת כלים התכנסה התנועה הציונית לקונגרס הט"ז שלה.

יהדות ארצות-הברית, בשנים שלאחר מלחמת העולם הראשונה, נכנסה לעידן חדש. בעבור יהודי הגטו, המוני המהגרים המזרח-אירופים, שהצטופפו ב-Lower East Side, הסתיימו שנות הקליטה הקשות. הדור השני של המהגרים, שגילה את האפשרויות הפתוחות שהציעה אמריקה, פרץ את גבולות הגטו, יצא לאזורי מגורים חדשים, חיפש אחר הזדמנויות כלכליות חדשות וגילה יזמה יוצאת דופן הן בתחום הפשע, על רקע האפשרויות שיצר חוק היובש, שאסר על צריכת אלכוהול, והן בתחום עסקי השעשועים. התרומה היהודית להתפתחות תעשיית הראינוע והקולנוע היתה מכרעת: כל חברות ההפקה הגדולות הפועלות עד היום נוסדו על ידי יזמים יהודים. המנהיגות היהודית-גרמנית הוותיקה פינתה מקום לעליית דור חדש של מנהיגים ועסקנים, שהשקיעו מרץ רב בטיפוח חיי הקהילה היהודית המקומית, סביב מוסדות רווחה וסיוע ופעולות נדבנות למטרות שונות ומגוונות. סטודנטים יהודים נהרו בהמוניהם לקולג'ים האמריקנים. תרבות האידיש, שידעה פריחה עצומה באמריקה בדור המהגרים, שקעה ופינתה מקום לעליית תרבות יהודית אמריקנית, בשפה האנגלית. היהודים התערו באמריקה, בה מצאו כר חופשי נרחב למימוש כוח היצירה הגלום בהם.

בארצות מרכז ומזרח-אירופה התרבו הסימנים מבשרי הרעה לעתיד הקיום היהודי שם. בגרמניה של ויימאר ידעה התרבות היהודית פריחה גדולה; המשטר הדמוקרטי פתח דלתות לכניסתם של יהודים לתחומי עיסוק כלכליים ותרבותיים באופן כמעט חופשי. הנוכחות היהודית בחיי התרבות, האמנות והמדעים של גרמניה ואוסטריה היתה בולטת ומרשימה ביותר; התרומה היהודית לתרבות גרמניה ולחיים האינטלקטואליים בתוכה היתה מסיבית. ואולם השאיפה והתקווה היהודית המודגשת למיזוג עם התרבות הגרמנית האהובה הפכה פתטית ונואשת ככל שהתגברה והתחזקה הרוח האנטישמית בגרמניה.

בפולין ניהלו היהודים מאבק עיקש להשגת זכויות מיעוט לאומי, כמו בכל המדינות הלאומיות החדשות שקמו במזרח אירופה. גם מאבק זה נידון לכישלון מראש. בשונה מגרמניה, היהודים ביקשו כאן לבסס קיום יהודי לאומי נפרד, בקרב המדינות הלאומיות המזוהות עם לאום הרוב. גם המאמץ הזה רק החריף את תגובת הנגד האנטישמית, שהגדיר עצמו כמגננה בפני סכנת  "ההשתלטות היהודית על המדינה". מדינות מרכז ומזרח-אירופה היוו מרחב אנטישמי מובהק, הן ברמה החברתית והן ברמה הפוליטית.

ברוסיה הסובייטית חוסלה ושותקה למעשה פעילותן של כל המפלגות והארגונים היהודיים הלא-קומוניסטיים, בכלל זה התנועה הציונית. על פי תפיסתו של לנין, הלאומיות היהודית היא עניין שאבד עליו הכלח מן הבחינה ההיסטורית ואינה אלא תחבולה של הבורגנות היהודית לנצל את ההמונים היהודיים ולמנוע את השתלבותם במהפכה הקומוניסטית. הייבסקציה – החטיבה היהודית במפלגה הקומוניסטית – היתה המסגרת החוקית היחידה לפעולה יהודית פוליטית. היבסקציה שיתפה פעולה עם השלטון הסובייטי בדיכוי המפלגות היהודיות האחרות, בעיקר אלו  של הציונים והבונד; אך היא ייצגה בכל זאת ניסיון ומאמץ אמיתי לקיים זהות ותרבות יהודית לאומית חילונית, מבוססת על שפת האידיש, שהוכרה כשפתו הלאומית של העם היהודי. גם ניסיון זה לא האריך ימים ופעילותה של הייבסקציה הופסקה בתחילת שנות ה-30'. המשטר הסובייטי ניהל מלחמת חורמה בגילויי האנטישמיות ברחבי המדינה והוציא אותה למעשה מחוץ לחוק. בניסיון למצוא פתרון קונסטרוקטיבי לבעיה היהודית יזם השלטון הסובייטי הקמת יחידה לאומית פדרטיבית באזור בירוביג'אן, כדי ליצור תשתית טריטוריאלית לקיום היהודי האתני. ניסיון זה לא הוכתר בהצלחה, כיוון שרוב היהודים העדיפו להשתלב בחברה ובתרבות הרוסית הכללית.

 

התנועה הציונית

אוגוסט

בוועידה הציונית השנתית, שהתקיימה בקרלסבד, התגלע קרע בין וייצמן לבין רוב חברי ההנהלה, על רקע התכנית שהביא וייצמן להקמת הסוכנות היהודית, בהתאם לסעיף 4 בכתב המנדט. על פי תכניתו של וייצמן הסוכנות היהודית תשמש כגוף האקסקוטיבי שירכז את כל הסמכויות הקשורות במפעל ארץ-ישראל. היא תהיה גוף מצומצם שיורכב משנים-שלושה מנהיגים ציוניים, שאליהם יצטרפו שנים-שלושה מנהיגים לא-ציוניים. ההנהלה הציונית המסורתית תעסוק אך ורק בענייני ההסתדרות והתנועה הציונית ותהיה הפרדה גמורה בינה לבין הנהלת הסוכנות היהודית.

נוכח ההתנגדות העזה מצד חברי ההנהלה וז'בוטינסקי בראשם, הסיר וייצמן את הצעתו. במקומה עלתה הצעה ליזום כינוס קונגרס יהודי עולמי, שיקים את הסוכנות היהודית כ"באת כוח של כל העם היהודי". וייצמן, כשלעצמו, לא התייחס ברצינות אל תכנית הקונגרס היהודי העולמי והעדיף משא-ומתן ישיר עם הגורמים הלא-ציוניים, כדי לקצר את הדרך אל הסוכנות היהודית. גם הרצון להקיף עצמו עם אנשים כלבבו הניע את וייצמן בתכניותיו. הוא קיבל את אישור ההנהלה לצירופו של קולונל פרידריק קיש להנהלה הארצישראלית, כדי שירכז שם את הפעילות המדינית ואת הקשרים עם ממשלת המנדט.

נובמבר

וייצמן יצא עם קיש לארץ-ישראל; גם שם נקלע לוויכוח עם חברי ההנהלה סביב תכנית צירופם של לא-ציונים להנהלת הסוכנות היהודית. אין צורך בצירופם של הלא-ציונים, טענו חברי ההנהלה, בוודאי לא בהקמת גוף חדש, שלא יהיה גוף דמוקרטי נבחר ויפגע בלי ספק במסורת הדמוקרטית של התנועה הציונית. וייצמן, מנגד, טען שהמשימה העיקרית היא גיוס אמצעים להגשמת המפעל הציוני. הכל נסב על שאלה זו והכל תלוי בהצלחת המאמץ לרתום את גורמי הכוח בעם היהודי לפרוייקט בניין הבית הלאומי. וייצמן, שאיים בהתפטרות, הצליח לקבל את אישור ההנהלה לפתוח במשא-ומתן עם נציגי קהילות יהודיות או ארגונים יהודיים על שיתופם בסוכנות היהודית ולמצוא את השיטה המתאימה להרכבת הסוכנות.

בזה נעשה הצעד המשמעותי הראשון בהליך ממושך, שהוביל להקמת הסוכנות היהודית המורחבת באוגוסט 1929.

 

1923

 1931-1922  סגור לתגובות על 1923
ינו 052015
 

מרס בישיבה משותפת עם נציגי הארגונים הלא-ציוניים באנגליה, אוסמונד ד'אביגדור גולדסמיד ורוברט ויילי כהן, הבהירו הציונים כי נקודת המוצא היא שההסתדרות הציונית היא-היא הסוכנות היהודית, כאמור בכתב המנדט, והלא-ציונים מוזמנים להצטרף. מאי וייצמן שיצא לארצות-הברית להשתתף במסע המגבית של קרן-היסוד שם, פתח במשא-ומתן עם חוגי הלא-ציונים. לואי מרשל ערך בביתו, ב-3 במאי, כנס בהשתתפות 25 […]

1924

 1931-1922  סגור לתגובות על 1924
ינו 052015
 

17 בפברואר. כנס הלא-ציונים באמריקה נערך במלון אסטור בניו-יורק, בהשתתפות מרשימה של מנהיגים מן הוועד היהודי האמריקני והארגונים היהודיים האחרים. מרשל השקיע מאמץ ניכר כדי לשכנע את האישים היהודים, שרובם פסחו על שתי הסעפים והתייחסו בחשש אל התהליך המחבר אותם אל הציונים. וייצמן, מצדו, נתקל בהתנגדות גוברת בחוגי ההנהלה והפורומים הציוניים האחרים אל התהליך העלול […]

1925

 1931-1922  סגור לתגובות על 1925
ינו 052015
 

מרס הכנס הלא-ציוני השני נערך ב-1 במרס, במלון אסטור בניו-יורק, בהרכב דומה לזה שהיה בכנס הראשון. אנשי ברנדייס – מאק, וייז, סילבר – הצטרפו לכנס. זה היה צעד ראשון לחזרת הקבוצה לפעילות במסגרת ציונית, לאחר שהפעילות הנפרדת מאז פרישת הקבוצה ב-1921, לא נחלה הצלחה. הדיון בכנס היה קצר ותכליתי. הנוכחים קיבלו פה אחד את הצעות […]

1926

 1931-1922  סגור לתגובות על 1926
ינו 052015
 

מאי הריב בין הלא-ציונים לציונים סביב תכנית קרים הגיע לשיאו בחודשים אפריל-מאי. בהתכתבות פנימית האשים מרשל את הציונים בזדון לב וקנאות ובנכונות להקריב על מזבח הרעיון הציוני מיליוני אחים יהודיים הנקים בייסורים ברוסיה. וייצמן חזר ללונדון וכתב למרשל מכתב לבבי בו ביקש לפתוח דף חדש. הוא פירט את הישגי המפעל הציוני בארץ הראוי לתמיכה מצד […]

1927

 1931-1922  סגור לתגובות על 1927
ינו 052015
 

הרכבת משלחת הסקר הפכה "מעשה מרכבה" לכל דבר. קשיים התגלו באיוש ראשות המשלחת. בסופו של דבר הוסכם כי לי פרנקל יהיה הנציג האמריקני הבכיר במשלחת, בצדו של מונד האנגלי. מרשל העמיד קשיים לגבי מינוי הנציגים האירופיים. הוא פסל את מועמדותם של ליאון בלום (הסוציאליסט) הצרפתי ושל אוסקר וסרמן הגרמני. התגלו קשיים רציניים בתיאום לוח הזמנים […]

1928

 1931-1922  סגור לתגובות על 1928
ינו 052015
 

ינואר הושלמו שני הדו"חות העיקריים של משלחת הסקר – זה של הצוות החקלאי בראשות מיד, וזה של הצוות בראשות קמפבל הסוקר את מפעל ההתיישבות בכללותו. שמועות מדאיגות על תוכנם של הדו"חות האלה החלו מתגלגלות במסדרונות הציוניים, בייחוד ביחס לדו"ח של קמפבל. וייצמן ביקש למנוע פרסום דו"חות המומחים, יהא תוכנם מה שיהא; ואילו מרשל היה נחוש […]

1929

 1931-1922  סגור לתגובות על 1929
ינו 052015
 

פברואר במשא-ומתן שהתנהל בין מרשל וקיש באמריקה הוסכם כי מכאן ואילך ההסתדרות הציונית לא תנקוט צעד נוסף בלי להתייעץ עם שותפיה הלא-ציונים. מרשל התבקש להתערב אצל הממשל האמריקני בעניין מסוף צינור הנפט מעיראק, שלגביו התלבטה ממשלת בריטניה, אם לבנותו במפרץ חיפה או בטריפולי שבסוריה. מרשל כתב לשר החוץ האמריקני, פרנק קלוג (Kellogg), כי ליהודים באמריקה, […]

1930

 1931-1922  סגור לתגובות על 1930
ינו 052015
 

ינואר-מרס הושג הסכם בין הג'וינט למגבית הציונית המאוחדת. הציונים נסוגו מתביעתם ל-50:50 והסכימו ליחס של 2.5:3.5, אם כי סכום נוסף בסך של חצי מיליון דולר מכספי הג'וינט יועד בכל זאת לצרכי ארץ-ישראל, באמצעות החברה הכלכלית לארץ-ישראל מיסודה של קבוצת ברנדייס. המגבית יצאה לדרך רק במרס. אוסישקין הוסיף לקשיים, כאשר דרש לפתוח מגבית מיוחדת מטעם הקרן […]

1931

 1931-1922  סגור לתגובות על 1931
ינו 052015
 

ינואר הלוך הרוחות במחנה הציוני היה שפוף. וייצמן חזר והודיע על כוונתו להסתלק מן המנהיגות כתום השלב הראשון במשא-ומתן עם הבריטים. הוא לא ינהל את המגעים על תכנית הפיתוח לארץ-ישראל. המנהיגות הציונית באמריקה הגיעה למסקנה עצובה מבחינתה, כי אחרי ככלות הכל אין בשעה זו תחליף לוייצמן. סטיפן וייז שעבר התקף לב קשה קרא בנהמת לבו: […]